וארא: למה הסבל?

היחס שנעשה לעם היהודי אינו זר לנו; לדאבוננו חווינו אותו לאורך כל תולדותינו, וזו הראיה שהוא היה קיים במצרים. מובן שהדבר מעורר את שאלת ה"למה". ואת השאלה הזאת שואל משה עצמו, גואלם העתיד של ישראל. בשיעור הקודם עמדנו על אישיותו: אישיות שעוצבה בארמון פרעה, בלב לבה של הציוויליזציה המצרית הגדולה, במשך ארבעים שנה; ואחר כך אצל יתרו, הסמכות העליונה לכל האמונות הטפלות – כך נגדיר כאן עבודה זרה – עבודת אלילים, במובן מסוים. ארבעים שנה שם, ואחר כך שיבה, בציווי הקב"ה, אל אחיו.

בתחילה, אכן, לא ידע לאיזה אחים הוא שייך – לאחיו המצרים או לאחיו היהודים. זו שאלה שגם אנו עשויים לשאול את עצמנו לפעמים, בכל פעם שעלינו לנקוט עמדה; ובסופו של דבר זה השורש הקדום, הטמון בנו, שמתעורר – אם לא בנו עצמנו, אז דרך צאצאינו. וזה מה שקורה במצרים. אלא שמי יעמוד בפני כל כך הרבה רדיפות, כל כך הרבה צרות? משה, לאחר שהעלה התנגדויות רבות למילוי שליחותו, מחליט לבסוף לקבלה עליו, ונוחל את כישלונו הראשון; הוא סופג את התקפתה של כל אותה עילית שמינה פרעה עצמו לפקח על העם היהודי כולו. והעילית הזאת רוצה לומר למשה: כל מה שאתה עושה הוא להחריף את הגזרות נגדנו – חדל לדבר על הגאולה הזאת.

וכך אוחז הייאוש בעם היהודי – העם הזה שבתחילה האמין, כשבא משה לבשר לו שהקב"ה, אלוקי אבותיהם, נגלה אליו ושהוא בא בשמו להוציאם ממצרים. העם נתן בו את כל אמונו, האמין לדבריו בלב שלם. אבל אחר כך, כשהתהליך לא הבשיל, מרדו אפילו השוטרים, ומשה עמד לפני ה' ואמר: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?" (שמות ה, כב). שכן מאז שבאתי אל פרעה לדבר בשמך, מצבו של העם רק החמיר, ואתה לא הצלת את עמך.

אז משיב ה': אל תקצר רוחך; "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שמות ו, א). כאן מתחילה הפרשה שנעסוק בה. שכן יש כאן מעין הפסקה. היינו אמורים לראות את המשך המאורעות – כלומר, שעתה יתחילו המכות לנחות על פרעה בזו אחר זו, כדי לאלצו להיפרד מן העם היהודי. אבל קודם לכן באה ההפסקה הזאת: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי" – לעת עתה אני מתרגם זאת "הא-ל הכול יכול" – "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם" – על הייסורים שהמצרים גרמו להם – "וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" עם האבות. "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו, ב–ז).

ראו: התכלית היא "וִידַעְתֶּם" – שתדעו. "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה" (שם, ח). משה מסר זאת לבני ישראל, והכתוב אומר לנו: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט) – לא שמעו אל משה, לא רצו לשמוע אותו, מקוצר רוח, מחוסר סבלנות, וכמובן מפני העבודה שלא חדלה להרוס את כל אמונתם. כאן נעצור; אלה הפסוקים שננסה להבין: תשובת ה' למרידתו של משה, לרצונו של משה לרדת לסוף כוונתו של ה' ברדיפות שהוא מטיל על בני ישראל. הוא אומר לו: דע לך, הגישה הזאת אינה לשבחך. אינה לשבחך – מדוע? משום שכבר נגליתי אל האבות, ואף פעם לא שאלו אותי שאלה.

הבטחתי להם את הארץ, ובכל זאת, כשהיה על אברהם לקנות חלקת קרקע לקבור בה את אשתו, נאלץ לשלם עליה ביוקר, אף שהארץ הובטחה לו. גם יצחק נאלץ להיאבק כדי שיהיו לו בארות מים להשקות בהן את שדותיו, אף שהארץ הובטחה לו. יעקב לא מצא מקום לנטות בו את אוהלו; גם הוא נאלץ לקנות את השדה כדי שתהיה לו זכות בקרקע. ואף על פי כן, אף פעם לא שאלו אותי שאלה. אמונתם הייתה מעין ידיעה מקדימה, אינטואיטיבית; אפשר לומר שהייתה זו דבקות בה' מתוך עצם הווייתם יותר מאשר מתוך השכל. זה קורה לנו גם היום, כשאנו אוחזים במסורת אבותינו, אבות אבותינו: הדבר רגשי יותר. אנו ממשיכים את מה שלימדו אותנו, אבל איננו מבקשים להעמיק, איננו מבקשים לדעת.

ה' אומר לו: אני מכבד זאת. ומדוע אני מכבד זאת? משום שהאידיאל, כמובן, הוא הדעת. היום אתגלה אל בני ישראל באופן שיבקשו לדעת אותי: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". סוף סוף לא תהיה לכם עוד רק התחושה הזאת של מציאות ה', ההולכת ומתפוררת, ההולכת ומתפרקת עם הזמן; תקלטו אותה גם ברמת השכל. וזה ההבדל שמלמדנו "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב". נגליתי אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב, והם חשו בכך דרך כל בריאתי; חשו בדעתי, במציאותי. עכשיו אני רוצה להיענות לציפייתך, שהיא לדעת את דרכיי. טוב – אבל דע לך שיש גבול לשכל האנושי. יש דברים שלא תוכל לפענח, שהרי ברגע שתתיימר לדעת את ה', פירוש הדבר שאתה עצמך שולט בו, שאתה עצמך מושל בו – ואז הוא כבר אינו אלוה. אלוה שאתה שולט בו בכוח ידיעתך כבר אינו אלוה.

אבל דע לך שתחושת השייכות הזאת לסדר עליון, לסדר נעלה מכול, היא שעושה – ותמיד תעשה – [את האדם] לשותף של הקב"ה […]. "שדי" הוא השם שאנו קובעים על פתחינו: על מזוזותינו מופיע רק השם "שדי", לא שם הוי"ה. מדוע? משום ש"שדי" פירושו "אני הוא שאמרתי לעולמי די"; אני הוא שהצבתי גבולות להתפשטות בריאתי, לאין-סופיות בריאתי. אבל אני מזמין את המאמינים בי שלא להתפזר במרחב, שלא לנסות להכיל אותי בתוך המרחב – את המרחב אני מכיל. אני רוצה שיתפסו אותי בזמן, בזמן שאני חולק עמם, בקיומם. ולכן הדעת של שם הוי"ה תהיה דעת פנימית יותר מאשר חיצונית. אין לחפש את ה' מחוץ לנו; יש לחפשו בתוכנו. המזוזה שעל פתחינו אומרת לנו אפוא: שימו לב – כאן יש גבולות שעלינו להציב במרחב. גם אם התנהגותנו משתנה פה ושם, עלינו כמובן להישאר עקביים עם עצמנו, עם ערכינו; אבל יש לדעת שמעבר להתנהגויות האלה יש דעת, והיא הדעת של שם הוי"ה – של ההוויה עצמה, מעצם הגדרתה. נקודה. נגליתי אל האבות, כל אחד כפי הערך שהוא עצמו טיפח – כלומר, אין דרך אחת בלבד לעבוד את ה'. אפשר לעבוד אותו כל אחד לפי שליחותו, כל אחד לפי קולו, כל אחד לפי רגישותו; אפילו בקיום מצוות ה' כל אחד עושה זאת בדרכו, לפי אפשרויותיו, לפי יכולותיו.

אין תחרות בתחום הזה; כל אחד ביקש להשיג את המיטב בדרך שבה בחר ללכת, וזו הדרך המומלצת בחום לכל מי שמבקש לגשת אל דעת ההוויה. עליו לדעת שההוויה הזאת שוכנת במעמקי נפשו. ובאותו אופן, השחור הוא שמתווה את הלבן, הערב מתווה את היום, הלילה מתווה את היום. יש לדעת שהניסיונות הם שמתווים את גבולות האור. ואם לא [עוברים] את הילת החושך הזאת שבהיסטוריה עד כדי רצון לצאת ממנה – באמצעות מה, בעצם, נמצא את הפתח? באמצעות ההכרה שיש לכך קץ, שדבר אינו לחינם, שבסופו של דבר שום דבר אינו משבש את התפתחות הפרי. אסביר – כאן מיהרתי מדי. כשרואים עץ, אין רואים את תכליתו, אין רואים את פריו. ובכל זאת העץ הזה ניטע אך ורק בשביל הפרי שיתן; אבל בגזעו אין רואים אותו.

העץ הזה צריך לפרוש ענפים לכל עבר; עליו להוציא תחילה את קליפתו. וככל שהקליפה מתקשה ומתפתחת, כך גדלה יכולתו של הפרי לינוק בלי שייגע בו שום חיידק ובלי שיופרע קיומו. ובדמות העץ הזה הוא האדם: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט). משום כך, הפרי שהאדם יכול לתת אינו בא משאלה בלתי פוסקת על טעמו של כל דבר, אלא מחיפוש אחר תכליתו של כל דבר. שהרי יש תכלית. והתכלית הזאת עוברת דרך קליפה. נרחיב על כך בהמשך. אבל עליך לדעת שאני נשאר קשור, נשאר נאמן, לדרכם זו של האבות, לקשר שפיתחתי עמם.

מדוע? לימוד חשוב. רש"י על "וָאֵרָא": "וארא – אל האבות". כשהוא אומר "וארא", כאילו מסביר לי דבר מה: נגליתי אל האבות. אבל הנה הוא מפרט: אברהם, יצחק ויעקב. מה צורך יש לי לדעת שהם האבות, שהם אבות? מדוע? משום שאב, כשהוא מתמסר לילדו – האם הוא שואל את עצמו ברגע כלשהו: "מה ראיתי להביא את הילד הזה לעולם?" האם בסופו של דבר הוא עושה זאת כדי לנצל את כוחותיו של הילד, או את מה שהילד יבטיח לו בעתיד? לא. הילד הזה הוא מפעלו של האב, והאב מוכן לכל קורבן למען ילדו.

הוא יודע שהוא חושף את עצמו לניסיונות רבים. אין זה קל, גידול בנים: להביא ילד לעולם, לדאוג לחינוכו ולהוביל אותו עד שיעמוד על רגליו. אין זה קל. ולא פעם נשארים באמצע הדרך – למעשה, ברוב הפעמים נשארים באמצע הדרך. אבל אף על פי כן בטוחים שיש המשכיות. אבל לשאת בעול ההורות הזה כפי שעשו אבותינו – אף שהבטיחו להם הרים וגבעות, והם עצמם לא נהנו מאומה! קיבלו הבטחות על גבי הבטחות – אבל מה היה להם בחייהם? אברהם, איזו נחת הייתה לו? יצחק, איזו נחת הייתה לו? יעקב – אותו דבר. ובכן, הלימוד הראשון: ישראל צריך תמיד להביט לאחור – לא על מה שקורה לו עכשיו, אלא על דרכם של אבותיו. ואף על פי כן, כאן יש התממשות של מה שהשקיעו האבות. וההתממשות הזאת – שימו לב – אינה, בראש ובראשונה, עניין דתי. דעו לכם: יציאת מצרים וכיוונה אל ארץ ישראל מביאים תחילה לעולם את מושג החירות, את מושג השחרור: לאפשר לאדם לשאת באחריותו שלו בעצמאות גמורה, ולהיות מסוגל להיאבק על החירות הזאת כדי שהאנושות כולה תיהנה ממנה. שכן כל עוד אומה כלשהי לא בחרה בחירות הזאת, חירותנו שלנו תישאר בסכנה. וחשוב שתחילה נגיע אל החירות הזאת; אחר כך תהיה התורה, תהיה ארץ ישראל, יהיה בית המקדש – כל זה יבוא, כל זה יבוא לאחר שיעברו את השלב הזה, שלב גאולת העם היהודי. והיא נחלקת, אגב, לארבעה שלבים. מהם ארבעת השלבים האלה? אלה ארבעת השלבים שכנגדם ארבע כוסות היין שאנו שותים בליל הסדר, שבהן אנו מלווים את ההגדה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם" – אעקור אתכם מסבלות מצרים; "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" – משעבוד שליטתם השכלית עליכם, ומשליטתם המוסרית. וכשאעקור את מצרים מכם – כלומר את שעבודכם למצרים הזאת, הגופני, השכלי והמוסרי כאחד – אז אאמץ אתכם לעם.

השלב החמישי הוא "וְהֵבֵאתִי". אתם יודעים שיש מחלוקת שלמה ופתוחה על הכוס החמישית, ויש אומרים שהיא קשורה ל"והבאתי אתכם אל הארץ" המובטחת. הם אומרים: טוב, אבל […] – האין זו הבטחה הנמתחת על פני זמן? גורשנו מן הארץ. ואנו רוצים דבר שיישאר קנוי לגמרי, ואילו הארץ קנויה רק במידה מסוימת – על תנאי. היכן מוצאים את הרעיון הזה? "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה": [חז"ל] אומרים לנו, אל תקרי "מורשה" אלא "מאורסה" – כלומר אירוסין. וכמובן, האהבה המפעמת באירוסין עזה הרבה הרבה יותר מאהבת הנישואין עצמם, משום שהיא מיוחלת: זו אהבה מצפה. והלוואי שהאהבה הזאת אכן תימשך לאורך כל הקשר לאחר שיושלם, לאורך כל היחסים לאחר שיוכלו להשלימם.

ועכשיו: מה שאנו מברכים עליו אינו מי שהוריש לנו את התורה, אלא מי שנתן לנו את התורה. אנו קוראים לזה "מתן תורה", נתינת התורה. מתן תורה: כשנותנים מתנה, נותנים אותה רק למי שמעריכים, שאוהבים, שרוצים לשמור עליו; המתנה הזאת היא אפוא דבר שזוכים בו. אבל כשמתעוררות בנו הסתייגויות כלפי הרֵע שבחרנו, כביכול, אנו חדלים לטפח אותו, חדלים לתת לו מתנות. לא כן מורשה, ירושה: אין היא צריכה זכות; היא עוברת בקו ישר. בין שהבן ראוי ובין שאינו ראוי, הוא יורש את הוריו, אלא אם כן הוריו נישלו אותו.

על כל פנים, על פי הדין, האב יכול היה לעמול כל ימיו והבן לא עשה מאומה, ורוצה רק ליהנות מנכסי אביו ואף לחיות לו חיי הוללות. והנה הוא מבזבז את כספי הוריו. וכך קורה שאיננו במדרגה של שותפים לקב"ה במעשהו, ושאיננו ראויים לתורה הזאת שנתן לנו; אז אנו תובעים לעצמנו את תואר ה"יורש". היום נושאים אנו בתוכנו את הפיקדון הזה שקיבלנו מכוח הייחוס, מכוח הירושה, ואנו תובעים אותו. וכך גם בארץ ישראל, שהרי הלשון "מורשה" מופיעה בתורה פעמיים: פעם אחת במתן תורה, ופעם אחרת במתן ארץ ישראל.

"וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה" – מדובר בארץ המובטחת. היא תהיה שלכם בין שתהיו בה ובין שלא תהיו בה, משום שאני החלטתי לתתה לכם. ועל הנותן אומרים שהוא נותן בעין יפה, בחיבה, בהערכה. והנה כאן, אמרנו, יש התממשות של מה שהבטיח הקב"ה לאבות: הבנים יירשו – יירשו את הארץ, תהיה להם התורה. אבל מוצעת לנו גרסה אחרת לכוס החמישית. הכוס החמישית אינה בשביל הארץ; הכוס החמישית היא בעיקר דעת ה' – הדעת הזאת של ה' שהיא חמקמקה, שאיננו מצליחים באמת לתחום אותה, ושבשל כך נשארת בעייתית ברגעים קשים. ברגעים קשים אפילו משה ביקש מן הקב"ה: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג, יג). איננו יכולים תמיד לרדת לסוף תכליתו של כל דבר, שכן כשמנסים לרדת לסוף התכלית […]; יהיו האילוצים אשר יהיו, הידיעה שאני בקשר עם מישהו במה שאני שואף אליו, במה שאני רוצה, גורמת לכך שאפילו בבית הסוהר הקשה ביותר אני יודע שיום אחד אצא. חז"ל דימו זאת לאסיר המרצה את עונשו – אבל האסיר הזה מרצה את עונשו מתוך מודעות שיום אחד ישוחרר, משום שיש אחרים הנאבקים באותו מאבק כמוהו, אלא שבפנימיותם לא ביטאו אותו. יום אחד ימצא אותם. איננו מדברים כאן, כמובן, על עונש על עבירות שנעשו בפועל; מדובר בעבירות של כוונה. דעו לכם: יש עבירות של כוונה שאין מביאים עליהן קורבן חטאת.

חז"ל מביאים דוגמה – ואפשר, כמובן, להעתיקה לתחומים אחרים. שתי מילות צריכות להיעשות בשני תינוקות. האחת צריכה להיעשות בשבת, והתינוק השני צריך להימול ביום ראשון. מה הדין אם בשבת מלו את התינוק שזמן מילתו היה רק ביום ראשון – חיללו את השבת כדי למול אותו? האם הדבר נחשב חטא שצריך להביא עליו קורבן חטאת? וחז"ל אמרו: מאחר שהכוונה הראשונה לא הייתה לעבור על הדין, אין הדבר נחשב עבירה על הדין; הוא נחשב חלק מקיום המצווה – כאילו, כדי לקיים את המצווה, עבר האדם דרך עבירה שבשגגה.

ובכן, דבר זה קורה בחיים, אומרים חז"ל. קורה שבדרכנו אל האמת, אל התשובה, כוונתנו טהורה, אלא שכוחות אפלים שבתוכנו עיכבו בעדנו ולא עשינו את הדברים במודע; מטרתנו הייתה דווקא להגיע לתשובה או לעשות מעשה טוב. והנה הסטייה הזאת שסטינו בדרך נחשבת חלק מן התכלית שביקשנו. ולכן בתשובה יש כלל: גם כשעוברים דרך עבירות שבזדון, הן נעשות זכויות, משום שהתכלית היא שמאשרת את הכול. ובכן, נחזור לענייננו. מסופר לנו שפרעה הטיל על העם עבודה נוספת מיד כשדיבר משה על גאולה.

בתחילה העם האמין; פרעה הגיב. אבל כשפרעה הגיב, לא היה זה משום שהמעיט בערך התערבותו של משה. האמונה שנתן העם במשה פירושה שהרעיון, בעודו עובּר, כבר כבש את לבם; מעתה אין לו אלא להבשיל מעט מעט, ויש להמתין עד שיגיע לבשלותו. ולכן, כפי שאמר פרעה: "נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים" (שמות ה, יז) – הוא אומר לעם: "התרפיתם, התרשלתם בעבודתכם". כלומר: אתם כבר מבשילים עכשיו את רעיון החירות הזה במעמקי נפשכם. וברגע כזה מגבירים הכוחות שכנגד את לחצם, כדי לאלץ אותנו לשכוח את הרעיון הזה הפורץ בתוכנו – את תנועת התשובה הזאת, את תנועת השחרור הזאת של מצפוננו המוסרי, את הרצון הזה להגיע לדעת ה'. אם נמשיך בו מעט מעט, נראה שבתוך הקליפה המתקשה יוכל הפרי להבשיל כראוי.

ובכן, זה המסר שנותן הקב"ה למשה כששואל אותו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה" – מדוע הוספת להתעמר בעם הזה, להכאיב לעם הזה? הוא אומר לו: תראה – שהרי "בְיָד חֲזָקָה": דווקא מתוך הקשחת התנאים יגיע פרעה עצמו לומר "ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (שמות ט, כז) – ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים. זה היה הבזק אצלו, אבל הוא אמר זאת; ואחר כך הוא אומר […], הוא מכיר במציאות ה'. והנה המציאות הזאת, דעת ה' הזאת, אסור שתישאר נחלתנו בלבד; ממש כמו תנועת השחרור, עלינו לחלוק אותה עם כולם. אבל הדבר אינו נעשה בן לילה.

משה היה כבד פה: "עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב). מדוע "ערל שפתיים"? הוא לא מצא את המילים – שהרי הכול נעשה בכוח הדיבור. ובדיבור הזה, אם יש לפניך מי שאינו מבין אותך, הרי שאכן לא יקבל את תורתך; ידחה אותה מכול וכול. אם כן, במי היה צורך? היה צורך באהרן. אהרן יהיה הדובר שלך; לאהרן יש הכושר הזה לרדת אל רמתו של העם, לדבר אליו. והנה, אתם יודעים, בא מיד אחר כך קטע שאומר לנו – ואנו תמהים מה הוא עושה כאן – וכאן אעצור: "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם" (שמות ו, יד), בני לוי, בני לוי לתולדותם.

אבל אם כן, היה צריך למנות לנו את כל רשימת שנים עשר ראשי השבטים. מדוע נעצר הכתוב כאן? […] מה שמתרחש במצרים הוא המשך תולדותיהם של שנים עשר השבטים, של מה שהתרחש אצל אברהם, יצחק ויעקב. אין זה שבר, אין זה קרע; זה ההמשך. וכך ממשיכה ההיסטוריה, באופן טבעי לגמרי. אבל בתוך ההיסטוריה הזאת יש […]: מלכות יהודה, עם אלישבע ונחשון – נחשון הקופץ למים לפלס את הדרך לעם ונושא את סמל המלכות. יש בני קורח, שירצו למרוד במשה.

יש נדב ואביהוא, שיקריבו אש זרה במקדש. יש גם אלעזר בן אהרן, שנשא אחת מבנות יתרו. יש פנחס, הקנאי הזה, הקיצוני הזה. כל אלה יהיו חלק מן העם היהודי, משום שגאולת מצרים היא גאולתם לא רק של כל רכיבי העם היהודי כולו, אלא גם של כל רכיבי האנושות. ולכן לא משה יהיה הדובר, אלא אהרן, שהוא "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם" – האוהב את השלום והרודף אחריו – "וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה", המקרב את הבריות לרוח התורה. ואם אעצור כאן…