שאלות לשולחן השבת של פרשת נח
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון משפחתי.
השיעור הולך בעקבות נח צעד אחר צעד, החל מן הפסוק החותם את פרשת בראשית, שלפיו מצא נח חן בעיני ה'. השאלה שהוא מעורר היא אם נח הוא האדם הרוחני בה"א הידיעה, או שמא אינו אלא שלב בדרך. הרב רפאל בניזרי משיב עליה בהבחנה בין שלושה טיפוסים של אדם — אדם הראשון, נח ואברהם — ובין שלוש דרכים של עמידה לפני ה', והשיעור מגיע למסקנה מדויקת: נח השיג את ה' במידת אלוקים, מידת הדין, ולא במידת החסד.
נקודת המוצא היא דיוקנו של אדם הנוח לכול, שרוי בשלום עם שמים ועם הבריות, יודע להתאים את עצמו לגדולים ולקטנים כאחד, ואינו נלחם שום מלחמה. הרב רואה בכך דרך לנהל את החיים הרוחניים: לראות בהם עניין הנוגע לאדם עצמו בלבד. מולה הוא מעמיד את דרכו של אברהם, שאינו מסתגר, אלא מבקש לשתף את כל דורו בחוויה שלו.
בהמשך עובר השיעור לקריאה בפסוקים: המבול כמפולת של אידאולוגיות, התיבה כהסתגרות והמילה כפתיחות, שבע מצוות בני נח, שלוש המעלות שהכתוב מייחס לנח, שלושת בניו כשלוש שכבות של ההוויה, והמילה "חמס" כעילת האשמה האמיתית של אותו דור. השיעור נחתם במידותיה של התיבה, הנגזרות מצירופי השם, ובטבעו של הזמן שעוברים בתוכה.
מה אומר השיעור
נח הוא אדם הנוח לכול — וזו בדיוק השאלה. הוא שרוי בשלום עם שמים ובשלום עם הבריות; הוא מוצא את מקומו אצל הגדולים ויודע לדור עמם בכפיפה אחת, כשם שהוא מתאים את לשונו לקטנים שבהם. הוא מרגיש בנוח גמור בעולם הזה ואינו מסגיר דבר. זהו אדם של פתיחות, פתוח לכאורה לכל אדם, המשתדל לחיות עם סביבתו בכל המישורים, ואינו נלחם שום מלחמה. את ערכיו הוא נושא עמו, אך הם שלו בלבד.
התורה מציגה שלושה טיפוסים של אדם, ופסוק בן שלוש מילים מבחין ביניהם. אדם הראשון, נח ואברהם נבדלים זה מזה ביחסם אל הבורא, והפסוק שאנו אומרים לפני השינה — "לישועתך קויתי ה'" — נקרא בשלושה אופנים, לפי סדר המילים. הקריאה הראשונה היא של אדם הראשון, השנייה של נח, השלישית של אברהם. אין אלה שלוש דרכים שונות, אלא שלוש דרכי גישה, שלוש מדרגות. הן מתארות את התפתחותה של מחשבה רוחנית מימי הילדות ועד הבגרות.
אדם הראשון נשען על ה' כעל משענת, משום שהעולם הזה מפחיד אותו. לפעמים אנו נכנסים לדרכים שגדולות מאתנו, וכל מבוקשנו הוא לשמור על המשענת שיש בידינו. מתוך רוח של השלמה וויתור, ומתוך חשש שלא להיכשל ושלא לאבד את מה שכבר קנינו, אנו מבקשים עזרה בלי הרף ותמיד עומדים בתחינה. כך התחיל אדם הראשון: הוא היה אמור להישאר בגן כדי לשמור על מה שקנה מן העולם הרוחני שבו הושם, אך הוא ביקש לשמוע לאותו קול של נחש שדיבר מתוכו, ולמשול בעולם הזה ובה בעת להישאר בגן. הוא נכשל, ומסיק שאין דרך אחרת אלא לבקש תמיד את עזרת שמים.
נח אינו רוצה להישאר תלוי בעזרת שמים, ובמידה מסוימת הוא מצליח. הוא מציב לעצמו אתגרים ומצליח לעמוד באיזון יחסי בין דרישותיו של ה' ובין דרישות החיים בעולם הזה. אבל זו חלוקה קשה. אף על פי שה' כורת עמו ברית, בשלב מסוים עליו להסתגר בתיבה כדי להינצל מן המים. שהרי כשהוא מבקש להשתיק את ערכיו ולשמור אותם לעצמו, בעודו מעורב בחיי היומיום, אין בכוחו לעמוד בפני הזרם הסוחף אותו — אלא אם כן הוא מחליט להסתגר ולהתכנס בתוך עצמו.
אברהם, לעומתם, מבקש שה' יוכר בתוך העולם. קריאתו בפסוק היא קריאתו של אדם שאינו נשען על ה' כעל משענת, וגם אינו מתכנס מפני דורו כדי לעסוק בחיפוש הפרטי שלו בלבד. הוא רוצה שכל דורו ייהנה מן החוויה שלו, ולשתף אותו בה. ככל שרוחניותו מבשילה, הפחד נעלם, ביטחונו גובר, והוא חי את רוחניותו כשותף בבניינו של העולם. הוא מחליט שלא להישאר סביל, שלא להצטמצם בד' אמותיו, אלא להתמודד עם דורו — ולפנות לא עוד אל הדין והגבורה, אלא אל החסד.
אלה שלושת השלבים שיעברו האבות. יעקב הוא "איש תם", איש השלמות, מי שהפנים בתוכו את כל הערכים: הוא איש התפילה. יצחק הוא איש הגבורה, והוא קשור אל השדה, החשוף לכל פגעי מזג האוויר, על קרקע טרשית לעתים, שבה צריך לעמוד איתן ולא להיסחף; יש בו מעין הסתגרות ביחס לאביו. אברהם הוא ההר: התורה אינה מספרת לנו על שום מעלה שהכשירה אותו לייעודו, והכול מוכרע בניסיונות בלתי פוסקים. חייו אינם אלא ניסיון, אך הוא החליט להתמודד עמו בלי לסמוך על עזרת שמים.
המבול אינו נחלתה של התורה בלבד, ואין בכך כדי לשנות דבר מלקחו. גם תרבויות וציוויליזציות אחרות מספרות על מבול, כשם שחוקי שומר משקפים חוקים קדומים יותר, שאנשי הביקורת יאמרו כי תורת משה אימצה אותם. אבל מה שחשוב בכל דבר הוא הרוח המפעמת בו: לא הסיפור, לא החפץ ולא החומר, אלא הלקח העולה ממנו. אם הבריאה היא יש מאין, מקורה בחוק: לא הייתה מעולם בריאה שלא קדמה לה רוח, ורוח זו היא שהולידה אותה. ערכו של סיפור הוא ברוח המפעמת בו, לא בקדמותו. מכאן שאפשר לקרוא את המבול כמפולת של אידאולוגיות שבני האדם נאבקים עליהן, מתירנות מחשבתית החיה בשכנות לאלימות ומצדיקה אותה, ומפניה מבקש מחסה מי שמסתגר בתיבה.
התיבה והמילה עומדות זו מול זו כהסתגרות מול פתיחות. אצל נח זו התיבה; אצל אברהם זו ברית המילה — ו"מילה" פירושה גם דיבור. התיבה שייכת לתחום הבית: היא הסתגרות של ממש בתוך עצמך. המילה, לעומתה, היא פתיחה כלפי חוץ, פתיחתו של דו־שיח. אצל נח אין דו־שיח; אצל אברהם יש. לכן גם הכתוב, בבואו לספר על תולדות נח, רומז שתולדות אלה הן נח עצמו: מי שאינו מצליח לפתוח בדו־שיח עם הבורא, אינו מצליח גם לחלוק אותו עם דורו.
אף על פי כן זכה נח להתגלות, אך היא עלתה בחייה של אוכלוסייה שלמה. התגלות זו היא שבע מצוות בני נח: שלוש העבירות החמורות — גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים — ואחריהן אבר מן החי, איסור גזל, הקמת בית דין המחוקק, ולבסוף איסור ברכת השם. התגלות זו עלתה בחייה של אוכלוסייה שלמה, שהייתה מרוכזת באותה עת בתחומי המזרח התיכון. שהרי הכתוב אומר "על פני האדמה", ומשמע שחלק אחר של כדור הארץ לא נפגע.
המידות, לא האדיקות ולא הידיעה, הן שקובעות את שיעורה של רוחניות. חשיבותה של ארץ ישראל היא רק בהיותה מעין עוּבָּר ביחס לכדור הארץ כולו ולעולם כולו, והיא מתייחדת בשבעת המינים שלה, שכולם סמליים: הם מייצגים את שבע המידות. הדבר החשוב ביותר בחיפוש רוחני הוא האופן שבו הוא בא לידי ביטוי בתנועותינו, במחשבותינו ובלשוננו. המידות הן שקובעות את שיעור רוחניותו של כל אדם. לא האדיקות ולא הידיעה ממלאות תפקיד זה.
שלוש המעלות שמייחס הכתוב לנח שייכות כל אחת לאדם אחר. הכתוב קורא לו "איש", "צדיק", "תמים". מי שנקרא "איש" — כלומר אדם בעל מדרגה מוסרית רמה וחשיבות — הוא משה; מי שנקרא "צדיק" הוא יוסף; מי שנקרא "תם" הוא יעקב. נמצא שיש לנח חלק מכל אחד מהם. והזיקה ליוסף אינה מקרית: על יוסף ערערו אחיו, ועל נח ערער דורו. הוא "איש" כמשה משום שהוא מקבל התגלות, וגם ההתגלות בסיני לוותה במוות: העם לא היה מסוגל לשאת את הדרישה הזאת, נשמתו יצאה ממנו, והיה צורך בטל של תחייה כדי להשיבו לחיים — ודבר זה התאפשר רק משום שחנה מול ההר באחדות שהרחיקה, לאותה שעה, כל מקור של פירוד.
יש שבעים דרכים להשיג את ה', והעמידה בהן בלבד קרובה לעבודה זרה. כשם שיש שבעים פנים לתורה, יש שבעים דרכים להשיג את נוכחותו של ה' ואת האמונה בו. אבל כשאנו נשארים במדרגה זו, מדרגת הביטויים השונים, אנו נמצאים במידה מסוימת על סף עבודה זרה, שהרי אנו עובדים את ה' דרך אופני השגה. מה שהלשון העברית קוראת כאן "שרים" הם נסיכים, אך אינם אלא השגות משניות. יש מדרגה שמעבר לשבעים המדרגות האלה: מדרגתו של מי שמצליח לאחד את כל הענפים האלה למציאות אחת הנעלה על כולם.
נח השיג משהו מזה, אבל נשאר במדרגת אלוקים. זוהי מידת הדין, לא מידת החסד. בפרק ו' נאמר שנח התהלך את האלוקים: הוא השיג את ה' מצד הדין. אבל מיד לאחר מכן, בפרק הבא, מופיע השם האחר, ברגע שבו מתגלים החוקים לנח וה' מתחייב שלא להביא עוד מבול — כלומר, שלא לדרוש עוד מן האנושות אותה דרישה. הוא מסכים שישתמשו בשמות, כפי שאפשר לראות היום בזרמים השונים של היהדות.
שלושת בני נח הם שלוש שכבות של ההוויה. מאז הבריאה אנו מוצאים אותו מבנה: שלושה ילדים לאדם, שלושה לשת, שלושה לנח. הם מבטאים את שלושת שלבי ההתפתחות של כל יצור, המתרחשים בו בזמן: נפש, רוח, נשמה. הנפש היא הקיום הביולוגי, הדחפים של כל אדם; הרוח היא השכל, התפיסה, הצורות האידאולוגיות; ובתוך "נשמה" טמון "שם" — זהותה של המהות השוכנת בכל בריה. יש שיאמרו שאין נשמה אצל אחרים: מוטב להניח לכך, שאם לא כן קשה יהיה לקבל שבני תרבות ואמונה זרות יכולים להצטרף לעם היהודי — יש גוון מיוחד, אבל כל אחד יכול להגיע אליו, ושום דבר אינו קפוא במקומו.
כשהם נפרדים, שלושתם נעשים חולניים; כשהם מאוחדים, הם נח. יש המעמידים בראש את הנפש, את החיים היצריים והדחפיים; יש המטפחים את האמנות, היופי ועידון המחשבה, שהם הכרחיים גם לתביעה של חיים רוחניים — די להתבונן בהוד שהיה נשקף מעבודתו של הכהן הגדול במקדש; ולבסוף הנשמה, שאנו חולקים לה כבוד בכל בוקר כשאנו מזכירים שהיא נופחה בנו טהורה. כששם, חם ויפת אינם נפרדים, כולם יחד הם נח. מה שעושה אותם חולניים הוא שנוטלים כל אחד מהם לעצמו, באופן עצמאי ונפרד: שם ויפת הם שתי מעלות נאצלות, שהדחפים של חם מפיחים בהן חיות. הכתוב מסמן זאת בכך שהוא חוזר על המילית "את" לפני כל אחד משלושת השמות, כאילו להבחין בכל ילד דף אחר של חיים.
מה שנזקף לחובת הדור הוא החמס. הארץ נשחתת לפני האלוקים, והיא נשחתת גם בידי אותם רוחניים הבזים לצד של יפת, לאסתטיקה — כשם שהיא נשחתת בידי חסידי האסתטיקה לבדה, העבודות המפוארות, התפילות היפות, המקהלות היפות, שאין בהן להט. מאשימים את דור המבול בכל הרעות — שפיכות דמים, עבודה זרה, גילוי עריות; אבל מה שהכתוב מוקיע הוא החמס. מדוע? משום שגזלו מן הקו הרוחני האמיתי את מה ששייך לו, כשנטלו ממנו את יופיו, או את הדחף שבו, או את מהותו האמיתית. ואז אין בני האדם מכירים עוד את עצמם זה בזה, ואין עוד אפשרות לתקנה.
האדם אינו נושא עוד את התואר "אדם": הוא אינו אלא בשר. הכתוב אומר שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, והדבר נאמר על שם, על חם ועל יפת, שלא ידעו לתאם את תנועתם של שלושת הזרמים האלה בהשגה רוחנית אחת של ה'. לכן מדבר הכתוב על בשר ולא עוד על אדם: האדם נעשה יצור של בשר ככל הבריות. כל אחד טרוד במאבק על ה', בלקיחתו בשבי כדרכו. אין עוד אפשרות לגאולה, ולכן מבקש ה' שנח יהיה נקודת המוצא של אנושות חדשה.
מידות התיבה הן צירופים של השם, והזמן שעוברים בתוכה אינו הזמן שבחוץ. מידותיה של התיבה נגזרות מאותיות השם המוכפלות זו בזו: חמישים, שלושים ושלוש מאות. התיבה היא אפוא הכלי שבו נח מוצא מחסה. נאמר שבתום ארבעים יום פתח את התיבה, אף שהמבול נמשך זמן רב הרבה יותר — ארבעים יום של גשם החל מן השבעה עשר בחודש, אחר כך מאה וחמישים יום של גבירת המים, והוא לא יצא אלא בחודש העשירי, כשבעה או שמונה חודשים בסך הכול. אבל הזמן שעוברים בתיבה אין לו שום קשר לזמן שחיים בחוץ: ארבעים הימים האלה שקולים כנגד ארבעים ימי מתן תורה בסיני, והזמן שבחוץ נמנה אחרת. לפעמים די בשעה אחת של רוחניות ביום כדי לכסות עשרים וארבע שעות, וביום אחד כדי לכסות חיים שלמים: זהו פירוש הדברים "אורך ימים בימינה".
תמלול מלא של השיעור
ידידיי, בפעם הקודמת דיברנו על הפסוק האחרון של פרשת בראשית: "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח). עכשיו נלך צעד אחר צעד בעקבות נח זה, שהוא — כשמו כן הוא — אדם נוח. הוא שרוי בשלום עם שמים, בשלום עם הבריות, בשלום עם הגדולים — הוא מוצא את מקומו ומוצא גם את הדרך לדור עמם בכפיפה אחת. "נוח לתחתונים": נוח גם לאלה שמתחתיו — הוא מתאים את לשונו. "נוח בעולם הזה": הוא מרגיש בנוח גמור בעולם הזה, אינו מסגיר דבר; ו"נוח בעולם הבא", כשמדובר בעתיד לבוא. ובכן, זהו אדם יוצא דופן, אדם של פתיחות, פתוח לכאורה לכל אדם, המשתדל לחיות עם סביבתו בכל המישורים. הוא אינו נלחם שום מלחמה; אינו רוצה בכך. זו דרך לנהל את החיים הרוחניים. כלומר: אני סבור שהחיים הרוחניים נוגעים לי לבדי ולא לשום דבר אחר. ובכן, אני משתתף בכל הפעילויות כאילו לא כלום, נושא עמי את ערכיי — והם שלי בלבד.
אם כן, האם זהו באמת האדם הרוחני בה"א הידיעה? אנו יודעים שהתורה הציגה לפנינו שלושה טיפוסים של אדם: אדם הראשון, נח ואברהם. מה ההבדל בין שלושת הטיפוסים האלה ביחסם אל הבורא — או, בלשון אחרת, ביחסם אל המוחלט? יש פסוק בן שלוש מילים שאנו אומרים בדרך כלל לפני השינה: "לישועתך קויתי ה'" (בראשית מט, יח) — לישועתך, לעזרתך, להצלתך אני מקווה, ה'. אבל את הפסוק הקטן הזה אפשר לקרוא גם אחרת: "קויתי ה' לישועתך" — קיוויתי, ה', לישועתך. יש כאן הבדל. ויש קריאה שלישית: "ה' לישועתך קויתי" — ה', לעזרתך קיוויתי.
הראשון הוא אדם הראשון, השני נח, והשלישי אברהם. מה ההבדל? לפעמים אנו נכנסים לדרכים שגדולות מאתנו, וכל מבוקשנו הוא להצליח לשמור על המשענת שיש בידינו. אין לנו הכוח ולא האומץ להתמודד עם קשייו של העולם הזה, ומתוך רוח של ויתור, מתוך חשש שלא להיכשל בדרכנו ושלא לאבד את מה שכבר קנינו, אנו משתמשים בה' כבמשענת: מבקשים ממנו עזרה, ותמיד עומדים לפניו בתחינה. כן, כך התחיל אדם הראשון. "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו): הוא היה אמור להישאר בגן עדן כדי לשמור על מה שקנה מן העולם הרוחני שבו הושם בידי ה'. אבל הוא ביקש לשמוע לנחש שלו — לאותה רוח, לאותה לשון נחש המדברת מתוכו — ולמשול בעולם הזה ובה בעת להישאר בגן עדן. הוא נכשל, ואז הוא אומר: אין דרך אחרת; מעתה צריך תמיד לבקש את עזרת ה'. השני הוא נח. נח הוא אדם שאינו רוצה להישאר תלוי בעזרת שמים. הוא מציב לעצמו אתגרים, מצליח במידה מסוימת, ומצליח לעמוד באיזון יחסי בין דרישותיו של ה' ובין דרישות החיים בעולם הזה. אבל זו חלוקה קשה.
אף על פי שה' כורת עמו ברית, בשלב מסוים עליו להסתגר בתיבה כדי להינצל ממי המבול. שהרי בעולם, בסביבה שבה הוא חי, כשהוא מבקש להשתיק את ערכיו ולשמור אותם לעצמו, בעודו מעורב בחיי היומיום עם שאר העולם, אין בכוחו לעמוד בפני הזרם הסוחף אותו — אלא אם כן הוא מחליט להסתגר ולהתכנס בתוך עצמו. זוהי תיבת נח. ולבסוף, השלישי הוא של אברהם: "ה' לישועתך קויתי" — ה', אני מתחנן לעזרתך: אני מבקש לחלץ אותך מציפורניהם של אנשים אחרים, מציפורניו של העולם הזה.
אני מבקש באמת שתוּכר, שיודו בנוכחותך בתוך העולם הזה — וממילא לאשר את כל הרוחניות הזאת, את המוסר הזה, המעידים על תכליתה של הבריאה. אבל זהו צעד קדימה, שבו האדם אינו מבקש להשתמש בה' כבמשענת, וגם לא להתכנס מפני דורו ולעסוק רק בחיפוש הרוחני הפרטי שלו. אדרבה, הוא רוצה שכל דורו ייהנה מן החוויה שלו, ולשתף אותו בה. ביסודו של דבר, אין אלה שלוש דרכים שונות; אלה שלוש דרכי גישה, שלוש מדרגות, שהאבות עצמם ינצלו ויבטאו כל אחד בדרכו. בצעדיו הראשונים האדם אכן מתבטל מפני כל־יכולתו של ה'.
העולם הזה מפחיד אותו, המשימה המוטלת עליו גדולה מכוחותיו, ולכן הוא נאחז שם בתפילתו היומית כדי לבקש את עזרת שמים. אבל ככל שרוחניותו מבשילה, הפחד נעלם, ביטחונו גובר, והוא מנסה לראות בה' שותף לברית. וממילא הוא מרגיש — הוא חי — את רוחניותו כשותף בבניינו של העולם. ואכן, הברית הראשונה נכרתת עם נח, עם האדם הרואה את עצמו שותפו של ה' ביקום הזה. ואז בא הממד השלישי: האדם מתקדם עוד יותר, כשהוא מבין מה טיבה של ההסתגרות הזאת מפני הזרמים הרבים המאיימים על העולם מכל עבר — מבול הרעיונות, מבול הזרמים הפילוסופיים.
והוא מחליט שלא להישאר סביל, שלא להצטמצם בד' אמותיו, אלא להתמודד עם דורו — ולא לפנות עוד אל הדין והגבורה, אלא דווקא אל החסד. אלה, אם כן, שלושת השלבים הקובעים את התפתחותה של מחשבה רוחנית, מימי הילדות ועד הבגרות. אדם, נח ואברהם — שלבים אלה חוזרים ונחווים אצל אברהם, יצחק ויעקב. יעקב הוא "איש תם"; הוא בעיקר איש השלמות, מי שהפנים בתוכו את כל הערכים. יצחק הוא איש הגבורה. ואם יעקב מוגדר כמי שחי את החיפוש הרוחני הזה מבפנים, הרי שהחיפוש הרוחני הזה נבחן במידות, במעלותיו של האדם.
יצחק הוא השדה — והשדה אכן חשוף לכל פגעי מזג האוויר, לקרקע טרשית לעתים, אבל צריך לנסות לעמוד איתן ולא להיסחף עם הזרם; ויש ביצחק מעין הסתגרות ביחס לאביו. אברהם הוא ה"הר". ואכן, התורה אינה מספרת לנו על שום מעלה של אברהם שהכשירה אותו לייעודו הרוחני; הכול בא דרך ניסיונות בלתי פוסקים. חייו אינם אלא ניסיון, אך הוא החליט להתמודד עמם בלי לסמוך על עזרת שמים. איש התפילה הוא יעקב; החקלאי, איש האדמה, הוא יצחק; ומי שנתון באמת בדו־שיח פתוח עם ה', לטובת האנושות, ומשיב לכל האתגרים — הוא אברהם. לכן, כשאנו לומדים את פרשת נח, עלינו לזכור את ההתפתחות הזאת, את המסע הרוחני הזה שהוא שלנו. שהרי אל נשכח שהמבול כשלעצמו שייך לסיפור המשותף לסיפורי המבול השונים שבתרבויות ובציוויליזציות אחרות — כשם שחוקי שומר משקפים חוקים אחדים שהיו קיימים כבר שנים קודם לכן, ושלדעת אנשי הביקורת אומצו כביכול בתורת משה. אבל למעשה, מרגע שאנו מקבלים שמה שחשוב בכל דבר הוא הרוח המפעמת בו — לא כל כך הסיפור, לא כל כך החפץ או החומר, אלא הלקח העולה ממנו… אם הבריאה היא יש מאין, הרי שלמעשה מקורה בחוק.
כלומר, אין שום בריאה שלא קדמה לה תחילה רוח, ורוח זו היא שהולידה אותה. ממילא, כשמדברים על המבול, אפשר בהחלט לראות בו מפולת של חוקים או של אידאולוגיות שבני האדם נאבקים עליהן ושמטפחות השחתה — מתירנות מחשבתית החיה בשכנות לאלימות ומצדיקה אותה. מי שמסתגר בתיבה הוא מי שמבקש באמת מחסה בתיבה. וגם המילה שבלשון נקראת "תיבה". אצל אברהם הדבר נקרא "מילה", ברית מילה. אבל "מילה" היא גם המילה שבלשון, הדיבור. מה ההבדל בין תיבה למילה? התיבה היא בית — היא הסתגרות של ממש בתוך עצמך — ואילו המילה היא פתיחה כלפי חוץ.
היא פתיחתו של דו־שיח. אצל נח אין דו־שיח; אצל אברהם יש. ואף על פי כן, משום שנח ביקש בכל זאת להציל את חייו מפני כל אלה שערערו על ייעודו הרוחני — הוא שבחר להסתגר ב"תיבה", בטקסט, במילה — הוא זכה למשהו. הוא זכה להתגלות. לאיזו התגלות? הוא זכה לשבע מצוות בני נח. אזכיר אותן: קודם כול, כמובן, שלוש העבירות החמורות — גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים; אחר כך אבר מן החי; גזל — איסור הגזל; הקמת סנהדרין, כלומר בית דין של צדק, בית דין המחוקק; ובאחרונה ברכת השם — האיסור לגדף את השם. אבל התגלות זו עלתה בחייה של אוכלוסייה שלמה, אוכלוסייה שהייתה מרוכזת אז, כמובן, בתחומי המזרח התיכון. שהרי מרגע שנאמר "על פני האדמה", משמע שהיה חלק אחר של כדור הארץ שהמבול לא פגע בו. לא היה בכך צורך. חשיבותה של ארץ ישראל היא רק בהיותה מעין עוּבָּר ביחס לכדור הארץ כולו, לעולם כולו; ובזה ארץ ישראל מתייחדת בשבעת המינים שלה — ושבעת המינים האלה כולם סמליים.
זוהי ארץ המייצגת את שבע המידות. והרי תמיד אמרנו שהדבר החשוב ביותר בחיפוש רוחני הוא האופן שבו הוא בא לידי ביטוי בתנועותינו, במחשבותינו, בלשוננו. אלה הן המידות. המידות הן שנותנות לנו את שיעור רוחניותו של כל אדם. לא האדיקות, לא הידיעה — אלא המידות. ואכן, כשאנו ניגשים ללימוד פרשת נח — "אלה תולדת נח נח" (בראשית ו, ט) — אמרנו שנח אינו מוליד אלא את עצמו. הוא לא הצליח לתקשר אל מעבר לעצמו. מי שאינו מצליח לפתוח בדו־שיח עם הבורא, אינו מצליח גם לחלוק אותו עם דורו.
אבל לנח זה היו שלוש מעלות: "איש צדיק תמים". כשמדברים על "איש", הכוונה לאדם בעל מדרגה מוסרית רמה, אדם חשוב. מי שנקרא "איש" הוא משה: "משה איש האלוקים" (דברים לג, א). מי נקרא "צדיק"? יוסף — יוסף הצדיק. ומי נקרא "תם"? יעקב. כלומר, יש לנח חלק גם ממשה וגם מיוסף. אנו יודעים היטב שעל יוסף ערערו אחיו, ועל נח ערער דורו. הוא "איש" כמשה משום שהוא מקבל התגלות. ואתם יודעים היטב שגם ההתגלות לעם ישראל בהר סיני לוותה במוות, משום שתביעה רוחנית שהגיעה לקצה, כשאין אנו יכולים לעמוד בה, נוטלת מאתנו את החיים.
שם מסופר שכאשר נגלה ה' על הר סיני, לא היה העם מסוגל לשאת את התביעה האלוקית הזאת, את ההתגלות האלוקית הזאת, ונשמתו יצאה ממנו. טל של תחייה החזיר אותו לחיים — פשוט משום שהעם הזה גילה אחדות מול ההר, והצליח להשתיק לאותה שעה את כל מה שהוא מקור של פירוד ומחלוקת. שהרי אל לנו לשכוח שגם בעולם הרוחני אי אפשר להימלט מכך. אין לבקש תמיד לעשות את העולם הרוחני הזה אחיד. לכל אדם יש דרך משלו לחיות את חייו הרוחניים; וכשם שיש שבעים פנים לתורה,
כך יש שבעים דרכים להשיג את נוכחותו של ה', את האמונה בה', בעולם הזה. אבל חכמים אומרים שכאשר אנו נשארים במדרגה זו, מדרגת הביטויים השונים, אנו נמצאים על הסף, במרחק צעדים ספורים מעבודה זרה, שהרי אנו עובדים את ה' דרך אופני השגה. אלה הם מה שהלשון העברית קוראת "שרים". "שרים" הם נסיכים, אבל אינם אלא השגות משניות. אנו יודעים היטב כיצד כל אחד חי את יהדותו. אבל יש מדרגה שמעבר לשבעים מדרגות ההשגה האלה: מדרגתו של מי שמצליח לאחד את כל שבעים הענפים האלה למציאות אחת הנעלה על כולם.
ובכן, נח השיג במידה מסוימת את הדבר הזה, אבל נשאר במדרגת אלוקים. אלוקים היא מידת הדין; היא אינה מידת החסד. ואכן, בפרק ו' כתוב: "את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו, ט) — נח השיג את ה' מצד הדין. אבל מיד לאחר מכן, בפרק הבא, אנו רואים שמופיע שם ה'. שם ה' מופיע כשה' מגלה את מצוות בני נח. אנסה למצוא זאת בפסוקים: "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו" (בראשית ח, כא). ה' מתחייב שלא להביא עוד מבול — ושלא להביא עוד מבול פירושו שלא לתבוע עוד מן האנושות את התביעה של "ה' אחד ושמו אחד".
הוא מסכים שישתמשו בשמות האלה, כפי שאפשר כמובן לראות היום בזרמים השונים של היהדות — איני רוצה להאריך בזה. זהו האדם החי, המתייחד בכך שהוא מגלם את הערכים. גם צאצאיו של נח יעידו על ההתפתחות הרוחנית הזאת. אעיר שמן הבריאה ועד האבות אנו הולכים לעקוב אחר מעין סינתזה של חיים רוחניים: לאדם יהיו שלושה ילדים, גם לשת יהיו שלושה ילדים, לנח שלושה ילדים. מה, בסופו של דבר, מייצגים שלושת הילדים האלה? הם שלושת שלבי ההתפתחות של כל יצור, המתרחשים עם זאת בו בזמן: נפש, רוח, נשמה. הנפש היא הקיום הביולוגי של היצור, הדחף, הדחפים של כל אדם; הרוח היא השכל, התפיסה, הצורות האידאולוגיות; והנשמה — כפי שאתם יכולים לראות, בתוך המילה "נשמה" טמונה המילה "שם" — היא זהותה של המהות השוכנת בכל אחד, בכל בריה. יהיו מי שיאמרו שאין נשמה אצל אחרים. הבה נניח את הקבלה הזאת בצד; שאם לא כן, בקושי תקבלו שבני תרבויות זרות, בני אמונות זרות, יכולים להצטרף לעם היהודי. יש גוון מיוחד, אבל כל אחד יכול להגיע אליו. ומכל מקום, שום דבר אינו קפוא במקומו; הכול בתנועה. לפעמים יש המעמידים בראש את הנפש, את החיים היצריים, הדחפיים האלה; יש המטפחים בתוכם את האמנות, את היופי, את עידון המחשבה ואת עידון החיים על כל צורותיהם — דבר שהוא הכרחי גם לחיים הרוחניים, לתביעה של חיים רוחניים. די להתבונן בהוד שהיה נשקף מעבודתו של הכהן הגדול במקדש — ואכן הוא נקרא "הוד". ולבסוף הנשמה הזאת, המהות הרוחנית הזאת, שאנו חולקים לה כבוד בכל בוקר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא" — הנשמה שנתת בי, שנפחת בי, טהורה היא. אבל שלושתם יחד — שם, חם ויפת — כשאינם נפרדים, כולם יחד הם נח; כולם נח.
מה שעושה אותם חולניים הוא כשנוטלים כל אחד מהם לעצמו, באופן עצמאי ונפרד. אז נח, שעליו נאמר "את האלוקים התהלך נח", נעשה לאחר מכן "איש האדמה" (בראשית ט, כ). הוא נעשה איש האדמה, האיש הנוטע כרם, האיש המתגלה בתוך אהלו ונחשף להידרדרות. מדוע? משום ש"וישאר אך נח" (בראשית ז, כג) — נח לבדו. הוא לא ידע לתפוס בתנועה אחת את "שם, חם ויפת". שם ויפת הם שתי מעלות נאצלות, שחם — הדחפים של כל אדם — מפיח בהן, כביכול, חיות. כך צריך היה להיות.
ומה שמאפשר לנו לומר זאת הוא הפסוק "ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת" (בראשית ו, י). בכל פעם מופיעה המילה "את". הכתוב יכול היה לומר פשוט "שם, חם ויפת". מדוע ה"את" הזה? משום שביקש דווקא להבחין בכל ילד דף אחר של חיים. אבל כשמפרידים ביניהם — כאן מקור כל הסטייה. "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא). "ותשחת הארץ לפני האלוקים": הארץ נשחתת — נשחתת אפילו בידי אותם רוחניים הבזים לצד של יפת, של האסתטיקה, או שחוששים תמיד מפני חם.
בסופו של דבר, בתפנית כלשהי של הנסיבות, חם ויפת משיגים אותם. וכך יהיה גם אצל חסידי היופי, האסתטיקה לשמה, ההדר, התפילות היפות, החזנות היפה, המקהלות היפות — אבל להט התפילה אינו שם. זוהי אחיזת עיניים. […] ובכן: "ותמלא הארץ חמס" — הארץ התמלאה אלימות. הארץ התמלאה אלימות, כלומר חמס. והרי אתם יודעים שדור המבול מואשם בכל הרעות: שפיכות דמים, עבודה זרה, גילוי עריות. אבל לא — מה שמוקיעים הוא החמס. חמס פירושו אלימות.
חמס, אלימות — מדוע? משום שגזלו את הקו הרוחני האמיתי, אם בכך שנטלו ממנו את יופיו, אם בכך שנטלו ממנו את הדחף שבו, ואם בכך שנטלו ממנו את מהותו האמיתית. ואז אין בני האדם מכירים עוד את עצמם זה בזה. אין עוד אפשרות לתקנה, שהרי "השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב). זה מה שנקרא "בשר". "בשר" נאמר אפילו על שם, על חם ועל יפת, משום שלא ידעו לתאם את תנועתם של שלושת הזרמים האלה בהשגה רוחנית אחת. זו הסיבה שה' מחליט לברוא את האנושות מחדש. מדוע אין האדם נקרא עוד "אדם"?
האדם אינו נושא עוד את התואר הזה, את הכינוי הזה. הוא יצור של בשר ככל הבריות: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" (בראשית ו, יג) — משום שכל אחד מהם טרוד במאבק על ה', בגזילתו, בלקיחתו בשבי, כל אחד כדרכו. כל אחד כדרכו. אין עוד אפשרות לגאולה, ולכן מבקש ה' שנח יהיה נקודת המוצא של אנושות חדשה. ואמרנו שהאנושות הזאת, שאמורה להיות נקודת המוצא החדשה, נמצאת בתיבה. אבל מהו סודה של התיבה הזאת? הוא י־ה־ו. את מידות התיבה אמרנו בשבוע שעבר: י' וה' — י' כפול ה' הם חמישים; י' כפול ו' הם שלושים; וי' כפול ה' כפול ו' הם שלוש מאות.
אלה מידותיה של התיבה — שהיא גם "תיבה" במובן של מילה, והיא הכלי — אותו י־ה־ו שבו ימצא נח מחסה, בתוך התיבה. ואנו מבחינים שהתיבה הזאת נמשכת ארבעים יום. ארבעים יום — אבל המבול נמשך יותר מארבעים יום! אם נחשב: היו ארבעים ימי מבול, שהתחילו בשבעה עשר בחודש; אחר כך היו מאה וחמישים יום שבהם גברו המים, ומאה וחמישים יום של חסרון המים; ולמעשה לא יצא אלא בחודש העשירי. זה כמעט שבעה, שמונה חודשים. ובכל זאת נאמר לנו שבתום ארבעים יום פתח נח את התיבה. אבל הרי עברו יותר מארבעים יום, לא?
אלא שהזמן שבו נמצאים בתיבה, בתוך י־ה־ו, אין לו שום קשר לזמן שחיים בחוץ. זמנה של התיבה הוא ארבעים הימים האלה, השקולים כנגד ארבעים ימי מתן תורה עצמו בהר סיני. ואת הזמן ההוא אפשר להכפיל פי חמישה, פי עשרה — זה הזמן שעובר בחוץ, השייך לטבע הדברים אך לא לחיים הרוחניים. ולפעמים די ביום אחד של רוחניות, בשעה אחת של רוחניות ביום, כדי לכסות עשרים וארבע שעות, וביום אחד כדי לכסות חיים שלמים. לכן נאמר: "אורך ימים בימינה בשמאולה עשר וכבוד" (משלי ג, טז).
יש אריכות חיים "בימינה" — למי שעומדים לימינה, למי שמאמצים אותה. ואכן, אריכות החיים מצויה שם, משום שמהותם של חיים אלה מכסה ימים רבים בקיומו של העולם הזה. כאן אעצור; אם יש שאלות — בשמחה.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: בראשית: הרצח הראשון בהיסטוריה
- השיעור הבא: נח: המתירנות ←
- שיעורים נוספים על פרשת נח: מגדל בבל · שלוש הבריאות של האדם
- פרשת נח: תקציר, נושאים וחוברת
- כל השיעורים בסדרה: פרשת השבוע
- מיהו הרב רפאל בניזרי?