ראיתם אותן על ספר תורה, מעל פתח בית כנסת, על בקבוק מיץ תפוזים ישראלי: האותיות המרובעות האלה, הנקראות מימין לשמאל. מדוע היהודים קוראים לעברית "לשון הקודש"? מאין בא האלפבית שלה, ואיך שפה שכמעט שבע־עשרה מאות שנה איש כבר לא דיבר בה בחיי היום־יום חזרה להיות שפתה של מדינה שלמה? הנה סיפורה ומשמעותה של העברית, מפסוקי ספר בראשית ועד רחובות תל אביב.
בקצרה: העברית היא השפה שבה כתוב כמעט כל התנ"ך, שפת התורה, הנביאים, המשנה והתפילה היהודית. המסורת קוראת לה "לשון הקודש": לפי הרמב"ן, משום שה' נגלה בשפה זו; לפי הרמב"ם, משום שהיא לשון נקייה, שאין בה מילים גסות. באלפבית שלה עשרים ושתיים אותיות, כולן עיצורים, והוא האב הקדום של האלפבית הלטיני. לאחר שחדלה להיות שפה מדוברת בסביבות המאה השנייה־השלישית לספירה, העברית לא חדלה מעולם להיקרא, לשמש לתפילה, ללימוד ולכתיבה. בסוף המאה ה־19 היא חזרה להיות שפה חיה, וכיום היא השפה הרשמית של מדינת ישראל.
מה פירוש המילה "עברית"?
המילה באה מ"עברי", השם שהתורה נותנת לראשונה לאברהם: "אַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד, יג). המדרש מסביר שם זה בשתי דרכים. "עברי" בא מ"עֵבֶר", הצד השני: אברהם בא מעבר לנהר פרת. אבל רבי יהודה נותן לו מובן עמוק יותר: "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד" (בראשית רבה מב, ח). אברהם, היחיד שהכיר באל האחד, עמד מול ציוויליזציה שלמה של עובדי אלילים.
ובכל זאת, לא כך קורא התנ"ך לשפה. בספרי המקרא העברית נקראת "שְׂפַת כְּנַעַן" (ישעיהו יט, יח), או "יְהוּדִית", שפת ממלכת יהודה. כששליחי מלך אשור באים לאיים על ירושלים, שרי המלך חזקיהו מתחננים בפניהם: "דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב יח, כו-כח). ונחמיה מצר על ילדים ש"אֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית" (נחמיה יג, כד).
הביטויים "לשון הקודש" ו"עברית" מופיעים בספרות חז"ל, במשנה ובתלמוד (למשל משנה סוטה ז, ב). הכינוי "לשון הקודש" אינו מופיע אפוא בטקסט המקראי עצמו: הוא מבטא את המבט שהמסורת מביטה בו על שפה זו.
מבחינה בלשנית, העברית היא שפה שמית, מאותה משפחה של הארמית, הערבית, הפיניקית הקדומה או האכדית. כמו אחיותיה, היא בנויה על שורשים, בדרך כלל בני שלושה עיצורים, הנושאים משמעות בסיסית ומהם נגזרות עשרות מילים. כך, משורש כ-ת-ב באים "כָּתַב", "מִכְתָּב", "כְּתָב", "כְּתֻבָּה". זה אחד המפתחות לעושרם של הפירושים היהודיים: מילה עברית מפנה תמיד, דרך שורשה, למשפחה של מילים אחרות.
מדוע קוראים לה "לשון הקודש"?
השאלה עתיקה, ושניים מגדולי חכמי ישראל השיבו עליה באופן שונה.
שפת הבריאה
לפי מסורת שלמה, העברית אינה רק שפתו של עם: היא השפה שבה נברא העולם. התורה מתארת את הבריאה כבריאה בדיבור: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). המשנה מדברת על "עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת" שבהם נברא העולם (פרקי אבות ה, א).
המדרש מביא לכך ראיה מן הכתוב. כשאדם רואה את האישה, הוא אומר: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב, כג). משחק המילים הזה עובד רק בעברית. מכאן הלימוד: "כְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כָּךְ נִבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ" (בראשית רבה יח, ד; הובא ברש"י על בראשית ב, כג). לפי אותה קריאה, השמות שאדם נותן לבעלי החיים (בראשית ב, יט-כ) הם שמות עבריים, המבטאים את מהותה של כל בריה.
סיפור מגדל בבל הולך באותו כיוון. "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א). רש"י מפרש: "שָׂפָה אֶחָת – לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ" (רש"י על בראשית יא, א). פיזור הלשונות בא רק אחר כך.
הרמב"ן: השפה שבה נגלה ה'
הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, המאה ה־13) מסביר זאת כך: העברית נקראת לשון הקודש משום שזו השפה שבה דיבר ה' אל נביאיו, שבה נתן את התורה, ושבה כתובים שמותיו (רמב"ן על שמות ל, יג). קדושתה באה מלמעלה. רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, מציג רעיון קרוב: העברית היא השפה שבה דיבר אדם הראשון, המעולה שבלשונות, ואם דלדלה, הרי זה בגלל גלותם של דובריה (כוזרי ב, סז-סח).
הרמב"ם: לשון נקייה
הרמב"ם (רבי משה בן מימון, המאה ה־12) מציע הסבר אחר, מפתיע יותר. בעברית, הוא כותב, אין מילה מפורשת לאיברי המין ולא למעשה האישות: היא מזכירה אותם תמיד ברמז, בכינויים מעודנים. צניעות הלשון הזאת, נקיונה, היא שזיכתה אותה בשם לשון הקודש (מורה נבוכים ג, ח). הקדושה כאן נקנית: היא נובעת מן האופן שבו משתמשים בשפה.
שני ההסברים אינם סותרים זה את זה. האחד מתבונן במקורה של השפה, השני באופייה. יחד הם אומרים דבר מהותי: ביהדות, הדיבור לעולם אינו ניטרלי. הוא בורא, כשם שה' ברא בדיבור; והוא יכול להתלכלך או להישאר טהור.
האלפבית העברי: עשרים ושתיים אותיות
האלפבית העברי נקרא "אלף־בית", על שם שתי אותיותיו הראשונות. יש בו עשרים ושתיים אותיות, מאל"ף ועד תי"ו, כולן עיצורים. הוא נכתב ונקרא מימין לשמאל. לחמש אותיות יש צורה מיוחדת בסוף מילה: כ"ף, מ"ם, נו"ן, פ"א וצד"י. התלמוד מקבץ אותן במילת זיכרון אחת: מנצפ"ך (שבת קד ע"א).
ומה עם התנועות?
בספר תורה אין שום ניקוד: רק העיצורים. הקריאה הנכונה נמסרה בעל פה, מרב לתלמיד. בין המאה ה־8 למאה ה־10, חכמים יהודים מטבריה שבגליל, בעלי המסורה, פיתחו שיטה של נקודות וקווים קטנים המוצבים מתחת לאותיות, מעליהן או בתוכן: הניקוד, וכן סימני הטעמים המציינים את מנגינת הקריאה. כתב היד המפורסם ביותר של אסכולה זו הוא כתר ארם צובא, שנכתב בסביבות שנת 930. כיום סידורי התפילה וספרי הילדים מנוקדים; העיתונים ורוב הספרים בישראל אינם מנוקדים, כי קורא רגיל משלים את התנועות בעצמו.
אותיות שהן גם מספרים
לכל אות יש ערך מספרי: אל"ף שווה 1, בי"ת 2, יו"ד 10, כ"ף 20, קו"ף 100, עד תי"ו ששווה 400. כך נכתבות באותיות שנות הלוח העברי, וכך גם מספרי הפרקים בתנ"ך. מערכים אלה גזרו חכמים דרך פרשנות, הגימטרייה, המקרבת בין מילים בעלות ערך זהה. המשנה מונה אותה בין "פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה" (פרקי אבות ג, יח): היא לעולם אינה ראיה כשלעצמה, אלא דרך להאיר לימוד הנשען ממילא על פשוטו של הכתוב.
האב הקדום של האלפבית שלנו
המילה "אלפבית" בשפות אירופה באה מן היוונית "אלפא־ביתא", שבאה בעצמה מן השמות השמיים אל"ף ובי"ת. חוקרי הכתב תמימי דעים בנקודה זו: הכתבים האלפביתיים הראשונים נולדו באלף השני לפני הספירה בעולם הכנעני, וממנו יצאו האלפבית הפיניקי והאלפבית העברי הקדום. היוונים שאלו את האלפבית הפיניקי והפכו חלק מן העיצורים לתנועות; הרומאים קיבלו אותו מן היוונים. כל פעם שכותבים A באותיות לטיניות, משרטטים בלי לדעת צאצאית רחוקה של האל"ף, ששמה פירושו "שור", ושהציורים הקדומים ביותר תיארו אותה כראש של שור.
מה שחכמים קוראים באותיות
לפי המסורת היהודית, האותיות העבריות אינן סתם סימנים מוסכמים. הן נושאות לימוד.
התלמוד מספר שתינוקות, בימי רבי יהושע בן לוי, קראו את האלפבית כשיעור במוסר: "אל"ף בי"ת – אֱלַף בִּינָה; גימ"ל דל"ת – גְּמוֹל דַּלִּים". מדוע רגלו של הגימ"ל פונה אל הדל"ת? "שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחַר דַּלִּים". ומדוע הדל"ת מחזירה את פניה? "דְּלִיתֵּן לֵיהּ בְּצִנְעָה, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְסוֹף מִינֵּיהּ": כדי שהעני יקבל בצנעה, בלי להתבייש (שבת קד ע"א).
התלמוד מלמד עוד שכאשר עלה משה לקבל את התורה, "מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת", הם התגין, שהסופרים מציירים עד היום על חלק מאותיות ספר התורה. ונאמר לו שרבי עקיבא "עָתִיד לִדְרוֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת" (מנחות כט ע"ב). שום דבר בצורת האותיות אינו מקרי.
מדוע התורה פותחת באות בי"ת ("בְּרֵאשִׁית") ולא באל"ף? המדרש מציע כמה תשובות. הבי"ת סגורה משלושה צדדים ופתוחה רק מצד אחד: אין דורשים מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, אלא לומדים מן הבריאה והלאה. והבי"ת היא האות הראשונה של "ברכה" (בראשית רבה א, י).
המסורת המיסטית הולכת רחוק יותר. ספר יצירה, מן הטקסטים הקדומים ביותר של הקבלה, מתאר את עשרים ושתיים האותיות כיסודות עצמם שמהם נוצר העולם. התלמוד אומר על בצלאל, בונה המשכן: "יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (ברכות נה ע"א).
מובן אפוא מדוע כל כך הרבה טקסטים מקראיים בנויים לפי סדר האלפבית. בתהלים קיט יש עשרים ושניים בתים של שמונה פסוקים, אחד לכל אות. גם מגילת איכה ושירת "אֵשֶׁת חַיִל" (משלי לא, י-לא) בנויות לפי סדר האלף־בית. בווידוי של יום הכיפורים, "אשמנו" הולך לפי סדר האותיות: מתוודים על החטאים "מאל"ף ועד תי"ו".
שפה אחת ושני כתבים
האותיות המרובעות שרואים היום בספר תורה אינן האותיות העבריות הקדומות ביותר הידועות. הארכאולוגיה חשפה כתב עתיק יותר, הנקרא הכתב העברי הקדום, הקרוב לכתב הפיניקי. לוח גזר (בסביבות המאה ה־10 לפני הספירה), כתובת נקבת השילוח בירושלים (סוף המאה ה־8, בימי המלך חזקיהו) ושני קמיעות הכסף הקטנים מכתף הינום, הנושאים את ברכת כהנים (במדבר ו, כד-כו) ומתוארכים לסוף תקופת בית ראשון, כתובים כולם בכתב הקדום הזה.
התלמוד מכיר היטב את שני הכתבים. הוא קורא להם "כתב עברי" (הקדום) ו"כתב אשורי", כלומר הכתב המרובע, שהובא מגלות בבל. מר זוטרא מלמד: "בַּתְּחִלָּה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּכְתָב עִבְרִי וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, חָזְרָה וְנִתְּנָה לָהֶם בִּימֵי עֶזְרָא בִּכְתָב אַשּׁוּרִית וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. בִּירְרוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל כְּתָב אַשּׁוּרִית וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהִנִּיחוּ לַהֶדְיוֹטוֹת כְּתָב עִבְרִית וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי". ומי הם אותם "הדיוטות"? "אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתָאֵי", השומרונים, הכותבים עד היום את תורתם בכתב הקדום (סנהדרין כא ע"ב-כב ע"א).
אותה סוגיה מביאה דעה אחרת: לפי רבי יהודה הנשיא, התורה ניתנה מלכתחילה בכתב המרובע; הכתב השתנה כשחטא העם, ועזרא החזיר אותו ליושנו (סנהדרין כב ע"א). כך או כך, מימי עזרא הסופר, במאה ה־5 לפני הספירה, הכתב המרובע הוא הכתב המקודש של ישראל. ספר תורה, תפילין ומזוזה אפשר לכתוב רק בכתב זה, ביד, בדיו, על קלף.
שפה שמעולם לא מתה
עברית וארמית
עם השיבה מגלות בבל, הארמית, השפה הבינלאומית של האימפריה הפרסית, נכנסת לחיי היום־יום של היהודים. כמה פרקים בספרי עזרא ודניאל כתובים בארמית. כדי שהעם יבין את קריאת התורה, מתרגמים אותה בעל פה לארמית בבית הכנסת: זהו מקורם של התרגומים, כמו תרגום אונקלוס. לימים תיערך הגמרא ברובה בארמית, והקדיש נאמר עד היום בשפה זו.
ובכל זאת, העברית נשארת חיה. המשנה, שנערכה בסביבות שנת 200 בידי רבי יהודה הנשיא, כתובה בעברית עשירה ומדויקת, שהבלשנים מכנים "לשון המשנה". מגילות ים המלח והאיגרות מימי בר כוכבא (132-135) מראות שהעברית עוד שימשה בחיי היום־יום. ההיסטוריונים מעריכים שהיא חדלה להיות שפת אם מדוברת בסביבות המאה השנייה או השלישית לספירה.
שבע־עשרה מאות שנות חיים בכתב
אבל להפסיק להיות מדוברת בבית אין פירושו למות. במשך שבע־עשרה מאות שנה, בכל מקום שבו ישבו, היהודים מתפללים בעברית שלוש פעמים ביום, קוראים בתורה בעברית בכל שבת, לומדים, כותבים ומתכתבים בעברית. כתובותיהם, גיטיהם, מכתביהם בין קהילות מרוחקות, השאלות והתשובות (פסקי ההלכה של הרבנים בתשובה לשאלות) נכתבים בעברית, או בתערובת של עברית וארמית. יהודי ממרוקו ויהודי מפולין, שלא הייתה להם שום שפה מדוברת משותפת, יכלו להתכתב בעברית.
בימי הביניים העברית אף חווה תור זהב. רב סעדיה גאון (המאה ה־10) מחבר את חיבורי הדקדוק והמילונאות העבריים הראשונים. בספרד, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא כותבים שירה עברית יפה להפליא, שחלקה מושר עד היום בבתי הכנסת. רש"י מפרש את התנ"ך ואת התלמוד בעברית צלולה; צורת האותיות החצי־רהוטות שבה הודפס פירושו נושאת עד היום את שמו: "כתב רש"י".
בשפות היהודיות של התפוצות, היידיש אצל האשכנזים, ספרדית־יהודית (לדינו) וערבית־יהודית אצל הספרדים, העברית נוכחת בכל משפט, במאות מילים השאולות מאוצר המילים של התורה. בקהילות אלה אף קראו לעברית פשוט "לשון הקודש", כדי להבדיל בינה לבין שפת היום־יום.
תחייתה של העברית המודרנית
אליעזר בן יהודה
בסוף המאה ה־19, תנועת ההשכלה היהודית מחזירה את העברית לכבודה כשפה ספרותית. אבל אדם אחד, אליעזר בן יהודה (1858-1922), הוא שמהמר על החזרתה לחיי היום־יום. הוא נולד באימפריה הרוסית, בבלארוס של היום, ועלה לארץ ישראל ב־1881. הוא מחליט, יחד עם אשתו, לדבר בבית רק עברית. בנם, שנולד ב־1882, מוצג לעתים קרובות כילד הראשון בעת החדשה שגדל כשהעברית היא שפת אמו.
בן יהודה מייסד עיתונים בעברית, ממציא או מתאים מאות מילים למציאות המודרנית, לרוב משורשים מקראיים או משנאיים, ומתחיל לחבר מילון עצום, שהושלם אחרי מותו. ב־1890 הוא מייסד עם אחרים את ועד הלשון העברית, שממנו צמחה האקדמיה ללשון העברית שהוקמה ב־1953, וממשיכה עד היום להציע מילים חדשות.
שפה שאימץ עם שלם
הצלחת העברית אינה נזקפת כולה לזכותו של אדם אחד. בעיקר בתי הספר במושבות החקלאיות החדשות, ואחר כך הילדים עצמם, הם שהפכו אותה לשפה חיה. ב־1913 פורצת "מלחמת השפות", כשמנהלים מבקשים לכפות את הגרמנית במוסד טכני בחיפה; המורים והתלמידים שובתים, והעברית מנצחת. ב־1922 המנדט הבריטי מכיר בעברית כאחת השפות הרשמיות של הארץ. מאז 1948 היא שפתה של מדינת ישראל, ומדברים בה כיום מיליוני אנשים.
הבלשנים רואים בתחייה זו מקרה יחיד במינו: שום שפה אחרת לא הוחזרה כך לשימוש יומיומי של אומה שלמה אחרי מאות שנים ללא דוברים ילידיים. היא התאפשרה רק משום שהעברית לא נעלמה מעולם מן הספרים, מן התפילה ומן הלימוד.
ויכוח בעולם הדתי
צריך לומר זאת ביושר: התחייה הזאת לא התקבלה בכל מקום באותו אופן. רבנים רבים שמחו בה. אחרים, בייחוד בחלק מן הקהילות החסידיות או החרדיות, ראו בעין רעה את הפיכת לשון התורה לשפת הרחוב, במיוחד מפני שחלוצי העברית המודרנית היו לעתים קרובות רחוקים משמירת המצוות. לכן, גם היום, יש קהילות המדברות יידיש בחיי היום־יום ושומרות את העברית לתפילה וללימוד. שתי הגישות נובעות מאותו כבוד ללשון הקודש.
העברית בחיים היהודיים כיום
האם מותר להתפלל בשפה אחרת?
כן, באופן עקרוני. המשנה מלמדת: "אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן… קְרִיַּת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן" (משנה סוטה ז, א), והשולחן ערוך פוסק כך (שולחן ערוך, אורח חיים סב, ב; קא, ד); המפרשים מדגישים שבמקרה כזה צריך להבין את השפה שבה מתפללים. מה שחשוב הוא שהתפילה תבוא מן הלב.
ובכל זאת, מנהג כל הקהילות הוא להתפלל בעברית. נוסח התפילות נקבע בידי חכמים, כל מילה בו שקולה, ותרגום לעולם אינו מעביר את כל עומקו של המקור. הפוסקים ממליצים להתפלל בעברית ובד בבד ללמוד את פירוש המילים; מי שעדיין אינו קורא עברית ישאל רב מה הדרך הטובה ביותר לנהוג.
מה שנאמר רק בעברית
לעומת זאת, המשנה מונה כמה טקסטים הנאמרים רק בלשון הקודש, כמו ברכת כהנים (משנה סוטה ז, ב). וספר תורה, תפילין ומזוזה חייבים להיכתב בעברית ובכתב אשורי. המשנה אמנם מביאה דעה שלפיה מותר לכתוב את התורה ביוונית (משנה מגילה א, ח), אבל למעשה, הספרים הנקראים בבית הכנסת הם תמיד בעברית.
היום שבו תורגמה התורה ליוונית
התלמוד מספר שתלמי המלך, במצרים, כינס שבעים ושניים זקנים מחכמי ישראל, הכניס כל אחד מהם לחדר נפרד וביקש מהם לתרגם את התורה. בדרך נס, כולם כתבו את אותו תרגום, כולל השינויים המעטים שהכניסו כדי למנוע אי־הבנה (מגילה ט ע"א-ע"ב). זהו מקורו של התרגום היווני הנקרא "תרגום השבעים".
ובכל זאת, מקורות אחרים מתארים את היום הזה כאסון: "וְקָשֶׁה הָיָה אוֹתוֹ הַיּוֹם לְיִשְׂרָאֵל כַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל, שֶׁלֹּא הָיְתָה הַתּוֹרָה יְכוֹלָה לְהִתַּרְגֵּם כָּל צָרְכָּהּ" (מסכת סופרים א, ז). ח' בטבת, יום התרגום, נמנה בין ימי האבל הקדומים (שולחן ערוך, אורח חיים תקפ, ב). שני הסיפורים אינם סותרים זה את זה: התרגום מאפשר להביא את התורה לידיעת העולם, אבל כל תרגום מצמצם טקסט אינסופי לקריאה אחת בלבד מקריאותיו.
האם לימוד העברית הוא מצווה?
הספרי, מדרש קדום על ספר דברים, מפרש את הפסוק "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים יא, יט): "כְּשֶׁהַתִּינוֹק מַתְחִיל לְדַבֵּר, אָבִיו מֵסִיחַ עִמּוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמְלַמְּדוֹ תּוֹרָה" (ספרי דברים מו; רש"י על דברים יא, יט). התלמוד הירושלמי מרחיק לכת ואומר שמי שיושב בארץ ישראל, מדבר בלשון הקודש וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב, מובטח לו שהוא בן העולם הבא (תלמוד ירושלמי, שקלים ג, ג). הרמב"ם, בפירושו למשנה, מונה את לימוד לשון הקודש בין המצוות שנראות קלות אך שכרן נסתר (פירוש לפרקי אבות ב, א).
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי עוסק בלשון העברית בכמה משיעוריו: לדבריו, הבנת התורה מחייבת להיכנס אל שפתה. הנה הרעיונות העיקריים של שיעורים אלה, בסיכום נאמן.
שפה ולשון: שפת השפתיים והלשון הפנימית
בשיעורו נח: מגדל בבל יוצא הרב מדקות לשונית. בעברית יש שתי מילים לציון "שפה" במובן של לשון מדוברת. "שפה" היא השפתיים: דיבור חיצוני, תפקודי. "לשון" היא הלשון שבתוך הפה, בפנים, זו שמעדנת כל דבר: דיבור פנימי. הרב מציין שערכיהן המספריים נבדלים רק באחד, ו"לשון" גדולה באחד מ"שפה". הוא רואה בכך סימן לכך שלשון הקודש נמצאת דרגה אחת מעל, ובכוחה לקלוט את כל השפות האחרות ולהשיב אותן אל מקורן.
באותו שיעור מציג הרב את המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן. האם השפה היא הסכמה, שהחברה פיתחה בהדרגה כדי לכנות את הדברים, או בריאה של ממש, לשון הקודש? לפי הרמב"ן, זו לשון ההתגלות של ה' לעם ישראל; לפי הרמב"ם, נקיונה של הלשון הזאת, בלי מילים גסות, הוא שהעלה אותה לדרגת קדושה. הרב מזכיר רעיון שלישי, שלפיו העברית היא מעין צופן, כמו שנוסחאות כימיות מציינות את מרכיביו של חומר, כך שבכל שם אמורים למצוא את מרכיבי הדבר שהוא מכנה.
הוא קושר למחלוקת זו גם את תולדות הכתב: השפה ידעה אובדן של מהות, היא תורגמה לארמית, ואחר כך, עם שיבת גולי בבל בימי עזרא, היא ידעה תחייה בכתב הנקרא כתב אשורי, הכתב של ספר התורה.
שפה אחת, או שפה ברורה?
לדברי הרב, האסון של בבל אינו ריבוי השפות, אלא האחידות: פרשנות אחת, תפיסה אחת, שבהן האדם נחשב פחות מן הלבנה. הנביא, לעומת זאת, אינו מבשר לאחרית הימים על שפה אחת, אלא על שפה ברורה: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'" (צפניה ג, ט). הרב מסביר שדרכי התפיסה של העמים יישארו שונות, אבל קיימת שפה המסוגלת להיות המכנה המשותף של כל הרגישויות האלה: הלשון העברית, כשם שאברהם נקרא להיות כזה עבור האנושות.
האל"ף והבי"ת
בשיעור בראשית: ראשית הבריאה מדגיש הרב ששום אלפבית אינו מרכז כל כך הרבה מחשבה בסימן עצמו. את האל"ף אפשר לקרוא כמדחף מסתובב: להיכנס לבריאה פירושו להיכנס לתנועה מתמדת שבה כל אחד צריך למלא את תפקידו. אבל התורה אינה פותחת באל"ף: היא פותחת בבי"ת, אות השניות. העברית, מסביר הרב, הולכת מן השניות אל האחדות. לכן, הוא אומר, הספרים העבריים מתחילים בדף ב': השניים הם שמובילים אל האחד, כשם ששני בני אדם בונים בית, מילה שגם היא פותחת בבי"ת.
התרגום, אור מצומצם
בשיעור עשרה בטבת: הצום שפותח את החורבן חוזר הרב לתרגום התורה ליוונית. בכל שפה, הוא אומר, יש איפשהו קמצוץ של נבואה; אבל העברית היא שפת הבריאה, השפה שבה ניתנה התורה. כל אות בה היא מקור לכמה משמעויות, וזה מה שאפשר לחכמים לפתח את מחשבת התורה ברבדים שונים. כל תרגום הוא כמו לבוש, וכל לבוש מצמצם את אור הטקסט: העם נעשה כמו "קצר רואי", הוא כבר אינו רואה את הדברים במקורם אלא ממקור שני. מכאן מסקנתו של הרב: הבנת התורה מחייבת ללמוד אותה בשפת המקור שלה.
דעות שגויות על העברית
"העברית היא שפה מתה שהוחייתה." זה נכון רק בחלקו. העברית חדלה להיות שפת אם במשך מאות שנים, אבל היא לא חדלה מעולם להיקרא, להיכתב, לשמש לתפילה, ולעתים אף להיות מדוברת בין יהודים מארצות שונות. בדיוק משום כך תחייתה הייתה אפשרית.
"העברית המודרנית והעברית המקראית הן שתי שפות שונות." לא. תלמיד בית ספר ישראלי קורא את התנ"ך במקור ומבין את עיקרו, דבר שאף צרפתי אינו יכול לעשות עם טקסט מן המאה ה־11. הדקדוק השתנה ואוצר המילים התעשר, אבל זו אותה שפה.
"כל היהודים מדברים עברית." לא. רוב יהודי התפוצות מדברים בשפת ארצם. רבים יודעים לקרוא עברית לצורך התפילה בלי לדבר בה בשטף.
"יידיש זה עברית." לא. היידיש היא שפה ממוצא גרמאני, הנכתבת באותיות עבריות ועשירה במילים עבריות. העברית היא שפה שמית.
שאלות נפוצות על העברית
כמה אותיות יש באלפבית העברי?
עשרים ושתיים אותיות, מאל"ף ועד תי"ו, כולן עיצורים. לחמש מהן (כ"ף, מ"ם, נו"ן, פ"א, צד"י) יש צורה סופית שונה בסוף מילה. התנועות מצוינות, כשרוצים בכך, בנקודות ובקווים הנוספים סביב האותיות: הניקוד.
מדוע העברית נכתבת מימין לשמאל?
זהו כיוון הכתיבה של רוב הכתבים השמיים הקדומים, כמו הפיניקית, הארמית או הערבית. היוונים כתבו בתחילה בשני הכיוונים, לפני שאימצו את הכיוון משמאל לימין המוכר באירופה. אין לכך טעם דתי מחייב: זו ירושה מתולדות הכתב.
מדוע אומרים "לשון הקודש"?
משום שזו שפת התורה וההתגלות, לפי הרמב"ן (על שמות ל, יג), ומשום שזו לשון צנועה, שאין בה מילים גסות לענייני האישות, לפי הרמב"ם (מורה נבוכים ג, ח). המסורת מלמדת גם שהעולם נברא במאמרות בעברית (בראשית רבה יח, ד).
האם ישו דיבר עברית?
בתקופתו, ביהודה ובגליל, היהודים דיברו בעיקר ארמית, אבל העברית עדיין הייתה בשימוש, בייחוד בתפילה, בלימוד ובחלק מחיי היום־יום, כפי שמראות מגילות ים המלח והמשנה. ההיסטוריונים סבורים שרוב היהודים באותה תקופה ידעו את שתי השפות.
האם קשה ללמוד עברית?
את האלפבית לומדים בכמה שבועות, וקריאת התפילות באה מהר עם התרגול. שיטת השורשים בני שלוש האותיות, משהובנה, עוזרת מאוד לזכור את אוצר המילים. הקשה ביותר הוא לקרוא בלי ניקוד, דבר שדורש הרגל.
מהי המילה הראשונה בתורה?
"בְּרֵאשִׁית". היא פותחת באות בי"ת ולא באל"ף, דבר שחכמים האריכו לדרוש בו (בראשית רבה א, י): הבריאה נפתחת בברכה, והאדם מוזמן ללמוד את העולם מתוך מה שניתן לו.
מה פירוש "עברי"?
המילה מכנה לראשונה את אברהם, "אַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד, יג). היא באה מ"עֵבֶר", הגדה השנייה: אברהם בא מעבר לנהר, ולפי המדרש הוא עמד לבדו מעבר אחד מול העולם כולו מן העבר השני (בראשית רבה מב, ח).
להרחבה
העברית אינה רק אמצעי תקשורת: היא השפה שבה ניתנה התורה, וכל מילה בה פותחת משפחה של משמעויות. ללמוד ולו את האלפבית בלבד פירושו כבר להיכנס לשיחה הזאת, הנמשכת יותר משלושת אלפים שנה.
- נח: מגדל בבל
- בראשית: ראשית הבריאה
- עשרה בטבת: הצום שפותח את החורבן
- שמות: לקרוא בשם, משמעות השמות
- מילון מונחים עבריים ביהדות
- מה זה תורה?
- מה זה תלמוד?
- שמות ה' ביהדות: למה אומרים "השם" ואין הוגים את השם המפורש?
מקורות והפניות
- בראשית א, ג; ב, יט-כ; ב, כג; יא, א; יד, יג
- במדבר ו, כד-כו
- דברים יא, יט
- מלכים ב יח, כו-כח
- ישעיהו יט, יח
- צפניה ג, ט
- תהלים קיט; איכה א-ד; משלי לא, י-לא
- נחמיה יג, כד
- משנה סוטה ז, א-ב
- משנה מגילה א, ח
- פרקי אבות ג, יח; ה, א
- תלמוד בבלי, שבת קד ע"א
- תלמוד בבלי, מנחות כט ע"ב
- תלמוד בבלי, ברכות נה ע"א
- תלמוד בבלי, סנהדרין כא ע"ב-כב ע"א
- תלמוד בבלי, מגילה ט ע"א-ע"ב
- תלמוד ירושלמי, שקלים ג, ג (ושבת א, ג)
- מסכת סופרים א, ז
- ספרי דברים מו
- בראשית רבה א, י; יח, ד; מב, ח
- ספר יצירה, פרק ב
- רש"י על בראשית ב, כג; על בראשית יא, א; על דברים יא, יט
- רמב"ן על שמות ל, יג
- רמב"ם, מורה נבוכים ג, ח
- רמב"ם, פירוש המשנה, פרקי אבות ב, א
- רבי יהודה הלוי, הכוזרי ב, סז-סח
- שולחן ערוך, אורח חיים סב, ב; קא, ד; תקפ, ב
- כתר ארם צובא (בסביבות 930) ואסכולת המסורה של טבריה
- לוח גזר (המאה ה־10 לפני הספירה); כתובת השילוח (סוף המאה ה־8 לפני הספירה); קמיעות כתף הינום (התגלו ב־1979, ירושלים)
- אליעזר בן יהודה (1858-1922), מילון הלשון העברית הישנה והחדשה; האקדמיה ללשון העברית (נוסדה ב־1953)
- הרב רפאל בניזרי, נח: מגדל בבל
- הרב רפאל בניזרי, בראשית: ראשית הבריאה
- הרב רפאל בניזרי, עשרה בטבת: הצום שפותח את החורבן
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.