שמות: לקרוא בשם — משמעותם של השמות

שמח לפגוש אתכם שוב בספר השני של התורה, ספר שמות. אתם יודעים שחמשת חומשי התורה נקראים על שם הפרשה הראשונה שבהם, אבל למעשה השם חובק את הספר כולו. בראשית היא ספר הבריאה, אך לא רק בריאת העולם — אלא בריאתו של עם ישראל דרך האבות: איך התהוותה, כפי שראינו, דרך יצירתו של התא המשפחתי הראשון. ואתם יודעים מה היה תפקידו הראשון של האדם כשנברא: לתת שם — לזהות את העולם שסביבו, את הברואים ואת הדברים. והשם שהוא נותן הוא מהותו של הנברא או של החפץ עצמה. וכדי לתת שם, יש פועל שנעמיק בו הערב: "בוא".

אתם יודעים שהפועל "בוא" בעברית בנוי משתי אותיות, בי"ת ואל"ף. במקום שהאל"ף — האחד — יתפצל אל הריבוי, להפך: הריבוי הוא ההולך אל האחדות. כלומר, כשאדם חי בקרבה אינטימית כזאת עם העולם, הוא יכול באמת לרדת לעומק מהותו ולתת לו שם. והספר השני של התורה הוא ספר שמות: לתת זהות, להעניק זהות. וזה לא פשוט, שימו לב. נראה שבתחילה, כשהקב"ה בורא את עולמו, הוא צריך לתת לו שם: "וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (בראשית א, ה). האם יש לזה משמעות? ודאי שכן.

כלומר, כל מה שנשאר חשוך סביבנו — זה באמת לילה; וכל מה שגילינו והטלנו עליו אור — זה בשבילנו יום מלא. זה הרעיון הראשון; נראה שיש משמעויות נוספות. והמעשה הזה, של כינוי כל חפץ וכל נברא על פי מהותו, כפי שאמרתי זה עתה, נמסר לאדם. גם האדם נותן שם לאשתו כשהוא מגלה אותה — "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה" (בראשית ב, כג) — וכשהיא נעשית אם, הוא נותן לה שם אחר: "כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ). אבל לא רק זהותו של האחר, או זהותו של העולם, היא המבוקשת, אלא גם זהותו של הקב"ה: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו). כאילו מציאותו של הקב"ה נסתרת בעולם — מטושטשת, שרויה בלילה. צריך להעלות אותה אל האור. היא שוכנת בנו, במעמקי נפשנו, ואיננו מודעים לכך; צריך לגלות אותה ולתת לה שם. ובכן, בדור אנוש התחילו לתת לה שם, אך מפני שהשם שנתנו לה היה מטושטש, הוא הוליד פולחני עבודה זרה. היה צורך באברהם, שהכריז: "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית יב, ח). אני מסב את תשומת לבכם לקרבה שבין הפועל "קרא" לבין הצעקה — שהרי זו הכרזה: להכריז פירושו לזעוק את שם ה' בכל העולם. וזה אברהם: אברהם הוא שקרא בשם ה', הוא שהכריז על שם ה'. חשיבותו של השם הזה מגיעה אפוא עד להכרת אחדותו של הקב"ה ועד להכרזה עליה. ומכאן שמו של הספר השני, שמות, הבא אחרי בראשית: שכן אם בראשית היא הבריאה, עדיין צריך לתת לבריאה הזאת תכלית, לתת לה שם. ושמה יתגלה, או יושלם, בידי בני ישראל.

בני ישראל הם המופקדים על גילוי התכלית הזאת של העולם, הסיבה שלשמה נברא העולם. ולכן רואים את בראשית ושמות כספר אחד בלבד. אין אלה שני ספרים שונים, כי תכלית בריאת העולם היא בשחזורו בזעיר אנפין של העולם הזה, של היקום הזה, באמצעות בית המקדש, המשכן; וכל עוד לא הוקם המשכן, תכליתו של העולם נשארת עמומה במקצת, בלתי מוגדרת. וכשהיא מוגדרת — הקשיבו: איזה ספר בא אחר כך? ויקרא. בספר ויקרא כבר לא האדם הוא שקורא להקב"ה, שיוצא לגלות את הקב"ה, אלא הקב"ה הוא שמתגלה אל האדם, משום שהאדם עשה מעשה של רצון להתאים את עצמו לסדר מוסרי ולהגשים בתוכו את מקדש ה' — להיות מקדש נייד בעולם. וכדי להיות מקדש נייד בעולם, צריך גם להסכים לצאת אל המדבר: במדבר.

"במדבר" הוא המקום שבו נבחנת מציאותנו עצמה. שכן אם אנו יושבים שם במנוחה, מבוססים בחיינו, ולא חישלנו בתוכנו את הזהות הזאת דרך ניסיונות — כמו שכאשר לומדים דבר מה, כאשר יוצאים לגלות דבר מה, אין הולכים בלי סיכון — הרי שלא נגיע ל"דברים". "דברים" הם המאורעות. והמאורעות האלה — ספר דברים — נכתבו בידי אדם, בידי משה. זוהי תשובתו של משה לתורה; כלומר, המעשים האלה נלקחים על עצמו של האדם. כל המאורעות נלקחים בידי האדם — סליחה, על ידי האדם — יחד עם מי שדר בתוכו, כלומר האינסוף השוכן בו, הכוח השוכן בו, היכולת השוכנת בו.

כמובן: כוח היצירה הזה, כוח אלוקי קדוש שנופח בו — כך שהוא, הבורא והנברא, נמצאים שותפים במפעל אחד. והמפעל הזה — ולא אחדל לחזור על כך — הוא אוניברסלי, לא לאומי. המפעל הזה מתחיל בגלות. אם אין גלות, אין מפעל. נכון שסיפורו של אברהם מתחיל ב"לך לך" — עוד נשוב לכך — צעידה קדימה, צעידה אל הארץ המובטחת, אל המעבדה של הרעיונות, המעבדה של זהותו של כל דבר. אבל אם רוצים לראות למרחוק — כי כל עוד זה פרטי, טוב, זה יכול להספיק — אם רוצים לראות למרחוק, צריך לדעת לרדת למצרים. ומצרים נחשבת למרכז, לעולם קטן המשקף את היקום, את כל התרבויות ואת כל הציביליזציות. ובכן, איך נקראת היציאה הזאת בעברית?

ואין זו יציאה ממצרים, אלא יציאתה של מצרים עצמה: "יציאת מצרים". כלומר, לא עם ישראל הוא שיצא ממצרים, אלא מצרים היא שיצאה מגבולותיה. שחררנו את מצרים — שחררנו את מצרים הזאת משעבודה לאליליה, לפולחניה, לתרבותה, כדי לתת לה ממד אחר, זהות גדולה הרבה יותר. ועכשיו נבין פרט קטן. אתם יודעים שיש לנו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד; שניהם גואלים של עם ישראל, ושל האנושות באמצעות עם ישראל — במישור הכלכלי ובמישור הרוחני. המישור הכלכלי — זה יוסף.

יוסף — שימו לב — נרדף בידי אחיו בגלל חלומותיו, שהיו דווקא אוניברסליים, ונגזר עליו לרדת למצרים. שם הוא נושא אשה: הוא נושא את בתו של כהן, פוטי פרע כהן און. שם נולדים לו שני ילדים. ואיך הוא קורא להם? הראשון: "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא, נא). אני מתרגם כפשוטו, ברובד הראשון: הקב"ה השכיח ממני את עמלי — ואת בית אבי! הוא ניתק את עצמו מן הלאומיות הצרה של אחיו, שלא רצו לשמוע על חלומותיו, על הכוכבים שבשמים באישון לילה. זה הראשון. והשני — איך הוא קורא לו? הוא קורא לו אפרים.

"כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית מא, נב) — שימו לב איך הוא מכנה את מצרים: ארץ עניי, הארץ שבה אני נכרי, הארץ שאליה הוגליתי — אבל הצלחתי. הצלחתי לתת למצרים דבר חדש, מבט חדש על הדברים. כבר יצא לי לומר שבמישור הכלכלי הוא הציל את מצרים; במישור ה"פרוידיאני" פתר את חלומותיה של מצרים; ואחר כך נתן להם אמונה באלוקים. אבל באל אימננטי, לא באל טרנסצנדנטי. לשם כך עוד היה צריך לעבור את הניסיונות של עשר המכות, כדי לגלות את האל הזה ולקרוא לו בשמו. אבל לא נקפוץ על השלבים; נעצור כאן.

עכשיו ניקח את משה: דרכו כמעט זהה. משה נולד במצרים, במשפחה יהודית; הוא מאומץ בידי בת פרעה, והיא שנותנת לו שם. מהו השם הזה, משה? במצרית פירושו "בן" — ו"מים". ועכשיו, מי נותן לו את השם משה, אם שמים לב לפסוק עצמו? "וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, י). ה"ותאמר" הזה — מי אמרה? הרי היא עצמה כבר מדברת, כבר אומרת שקראה לו משה; מדוע היא צריכה להוסיף — מדוע הכתוב צריך להוסיף — "ותאמר"? זו אמו, יוכבד, שאומרת: "מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" — את היא שמשית אותו מן המים, את הצלת אותו מן המים. אתם יודעים, המים נזכרים לראשונה בבריאה: "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב); המים כיסו הכול לגמרי.

המים יכולים להטביע הכול; הם יכולים להשקות הכול ולהצמיח את הדברים מחדש. הם יכולים למחות כל זכר ולתת חיים חדשים. והם יכולים לשמש מקווה טהרה — לא ליחיד בלבד, אלא לעולם כולו, כפי שהיה במבול. וכך נשאר משה, עם זהות, עם שם, שאינם מוגדרים. "משה" אינו אלא היפוך המילה: הפכו את השם משה ותקבלו "השם". הם עתידים לצאת לגלות את השם. מתי יכיר העם את משה? כשיעבור את ים סוף. הוא עבר את ים סוף, עבר את המים — ואז "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא): גילו, זיהו את משה ונתנו לו שם, כי עד אז לא היה שם — לא היה שם. מניין אנו יודעים זאת? בגלות אדם מאבד את זהותו.

אנו חיים גלות מעצמנו. אמרתי: כולנו חיים בגלות — בין שהיא גאוגרפית, בין שהיא בזמן, בין שהיא במאורעות, בחוג המשפחה, בחוג החברתי; כל אחד עובר את ניסיון הגלות שלו, בין שנרצה ובין שלא נרצה. השאלה היא איך יוצאים מן הגלות הזאת. אבל אנו זקוקים לכך, כדי להתפתח, כדי להגשים את עצמנו. אנו זקוקים לכך כמו הזרע באדמה: מן הרגע שהוא מגיע למצב של ריקבון, של כיליון, דווקא אז הוא מתפתח ונעשה מסוגל להצמיח בשפע. כך הוא בכל ניסיון שאנו עוברים, ובזה הגלות היא מקור לפריחתו של עם ישראל. שהרי כיצד זה נאמר? הם לא שינו את שמם כשירדו למצרים, לא שינו את לשונם — כלומר, שמרו על זהותם העצמית.

ראובן ושמעון ירדו למצרים, וכשם שירדו כך עלו: ראובן ושמעון עלו ממצרים. אבל אין אנו מדברים על אותם ראובן ושמעון שירדו ושעלו; ראובן ושמעון אחרים הם שעלו. זה כמו במשפחה, כשנותנים את שמו של אדם יקר לילד שזה עתה נולד. האדם היקר כבר בעולם אחר, כבר באדמה, בעפר — הגוף; אבל הנשמה, לא — היא חיה עדיין, היא חיה. אנו עומדים לתת לה שם. הילד הנושא את שם הסב, את שם הסבתא, את שמו של היקר שאיבדנו — הוא דרך להפריח, לשנות, לתת ממד אחר למי שכבר איננו עמנו. וכך ראובן ושמעון שעלו ממצרים הם ראובן ושמעון — נאמר — במקדם גדול פי מאה, פי מאתיים.

זה ממד אחר. כך מתקדמים הדורות. כי אין הכוונה להתכנס במה שאנו ולנסות בכל מחיר להישאר במצב העוברי הזה. לא — צריך לתת חיים. ולשם כך יש אובדן של חומר. ולכן אתמקד הערב אך ורק בפסוקים הראשונים האלה של ספר שמות: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א, א). כאילו לא הכרנו אותם. אבל אנחנו מכירים אותם! בפרשת ויגש — אם אקח את פרשת ויגש — כבר נאמר לנו, כשמשפחת יעקב מתחילה להתגבש, ומנו שם בשמם את כל הבנים, את כל בני יעקב.

מדוע צריך לומר לי זאת שוב — ובאותה לשון עצמה, "הַבָּאִים מִצְרַיְמָה"? הלא כן? נזכור שבכל פעם בספר בראשית — כשלחוה נולד בנה, איך היא קוראת לו? קין: "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד, א). היא נותנת משמעות לשמו. להבל היא אינה נותנת הסבר, משום ששמו הוא ייעודו; אבל כל אחד מקבל שם על פי מה שעליו לייצג לאורך חייו, לאורך תולדותיו. גם לישמעאל יש שם על פי זה; גם לעשו יש שם על פי התפקיד שימלא בהיסטוריה; וכל בני יעקב נושאים שם ביחס לשליחות, לתפקיד, לתכונות שיש בהם ושעליהם לממש סביבם.

ולכן בכל פעם שנותנים שם, קושרים אליו משמעות, ייעוד. אין בוחרים שם משום שהוא נשמע נאה או מכל טעם כזה; צריך לקשור אותו לדמות מופת, או למשמעות בחיים שאנו רוצים בכל מחיר להנציח. ולכן שמירת השם חשובה כל כך. "לא שינו את שמם" — אם שמרו על שמם, הרי ששמרו על זהותם, שמרו על זיקתם, ויוכלו להשלים, להביא לידי גמר את מה שאחרים לא עשו או לא הספיקו לעשות — זה ייעשה. ובכן, אמרתי שיש דמיון בין משה ליוסף.

משה גדל בארמון פרעה. הוא יצא אל אחיו: כשגדל, רצה לדעת לאיזה עולם הוא שייך, מהי זהותו האמיתית. ובכן נאמר לנו "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו" (שמות ב, יא), וכאן יש שתי דרכים לפרש "אחיו". אבן עזרא אומר שיצא אל המצרים; אבל פרשן אחר אומר לנו: לא, "אל אחיו" פירושו אל אחיו העברים. הוא היה קרוע בין הזהות הכפולה שחי בתוכו, דרך שמו משה — השם שנתנה לו בת פרעה, והשם שנתנה לו אמו האמיתית, יוכבד. ולבסוף בחר להעמיד את עצמו במחנה הנרדפים; הוא עמד לצד אחיו. ולמחרת, הנה הוא מתערב בקטטה בין שני יהודים ואומר לרשע: "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" והשני עונה לו: היזהר! "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?" (שמות ב, יג–יד) — כפי שהרגת אותו אתמול?

כלומר, בקיצור: אם אתה רוצה כבר למקם את עצמך במחנה האחר, עליך להיכנס לגמרי לתוך ההיסטוריה שלנו, ולא לנסות להיות בורר בין המחנה המצרי למחנה היהודי. לא כן? ובכן, משה הבין שאינו יכול עדיין לסמוך על בגרותם של אחיו, והעדיף לגלות. ושם גם הוא נושא לאשה את בתו של כהן — של יתרו. יתרו היה אכן זה שעבד לכל האלילים. הוא היה עובד עבודה זרה אוניברסלי, חובב כל התרבויות — ולמה לא? הוא רב־גוני; הוא העובד עבודה זרה הבין־לאומי. ומשה נושא את בתו. לצאצא בית לוי, לשאת לאשה את בתו של כהן — זה מעורר קושי.

ובכן, הכתוב רצה לדבר על כך — והמתינו: איך הוא קורא לשני ילדיו? גם הוא, כמו יוסף. על הראשון הוא אומר "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה", וקורא לו גרשום — הוא גר שם (שמות ב, כב). ולשני הוא קורא אליעזר, משום שהוא רואה ש"אֱלֹקֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" (שמות יח, ד) — שהרי נידון למוות על שהרג את המצרי. והנה, יוסף פתח לעם ישראל את הירידה למצרים, ומשה ביצע את העלייה ממצרים. יש פרדוקס בכך ששני מנהיגי עם ישראל האלה עברו במצרים דרך דומה כל כך. ומטרתה המוצהרת של התורה היא זו: אין יציאת מצרים אם אין עוקרים את מצרים מגבולותיה. מצרים — מֵצַר — היא מחיצה, סד, מבנה סגור. אם לא נצליח להוציא את תרבותם של שאר העמים מן המצר שלהם, הרי שלא עשינו דבר וחצי דבר. ולכן היה צורך בשידוך הזה בין צאצא של משפחת אברהם — ומה נאמר, של משפחת לוי — לבין צאצאי כוהני האומות. אינני אומר דבר; אני קורא את הכתוב. אני רק מסב את תשומת לבכם לפרט הזה, שאינו חסר חשיבות, שאינו שולי כלל ועיקר. אבל המטרה היא ללכת, דרך כיליון השם, אל גילויו מחדש במישור אוניברסלי — ויהא זה אפילו שמו של הקב"ה. כי כשמשה שואל את עצמו על זהותו האמיתית, הוא שואל: "מִי אָנֹכִי" (שמות ג, יא) — איזו שליחות עליי למלא בחיי, מהו טעם חיי, מדוע אני כאן, חי את הדרמה הזאת בין שתי תרבויות מנוגדות? הוא שואל את השאלה גם באופן מוחלט — ומה הוא אומר לו?

"וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ" (שמות ג, יג) — ישאלו אותי על שמך, על זהותך; הם אינם מכירים אותה. הבנים האלה במצרים מתבוללים היטב כיום; הם עצמם איבדו את שמם. ואתם יודעים איך בא לידי ביטוי אובדן הזהות הזה במצרים? מן הפרק השני — ואפילו מן הראשון — אנו רואים שהכול מתנהל בלי שמות. לא נאמר לנו שעמרם הוא שנפרד מאשתו יוכבד כדי שלא יצטרכו להשליך למים את פרי בטנם. לא — וגם לא שהם שחזרו זה אל זה על פי עצת בתם, שאמרה להם: היזהרו, אתם משרתים את מזימותיו של פרעה בכך שאתם נפרדים ומפסיקים להביא ילדים לעולם. אלא אתם קוראים: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי" (שמות ב, א). "איש" — המחתרת, תנועת ההתנגדות. אין שם.

"בת לוי" היא גם כינוי קיבוצי. בת לוי — מי היא? איננו יודעים. מי הן המיילדות העבריות? כלום. איך נקרא עם ישראל? קודם לכן — בני ישראל. עכשיו — "העם". כלומר, מטרתה המוצהרת של מצרים היא להפוך את כל עם ישראל המשועבד למספר סידורי, לספרה — ואין שם; אין שם. עכשיו אנו מבינים רש"י נפלא שפותח את ספר שמות: "אַף עַל פִּי שֶׁמְּנָאָן בְּחַיֵּיהֶן בִּשְׁמוֹתָן, חָזַר וּמְנָאָן בְּמִיתָתָן, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָן" — כמה היו חביבים בעיני הקב"ה — "שֶׁנִּמְשְׁלוּ לַכּוֹכָבִים" (רש"י שמות א, א).

"שֶׁמּוֹצִיאָן וּמַכְנִיסָן בְּמִסְפָּר וּבִשְׁמוֹתָם": הוא מוציא אותם במספרם, במספר הסידורי שלהם, אבל כשהוא מחזיר אותם, הוא מחזיר אותם "בשמותם". אין זה עוד מספר; שם בא במקומו, כמאמר הכתוב: "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ, כו). המוציא במספר את כל צבאם, את כל מערכתם — בתחילה מנה אותם; אבל כשעליו לקרוא להם כדי לאסוף אותם, לא במספר, לא במספר הסידורי הוא אוסף אותם — לא, בשם הוא קורא להם. ומכאן מובנת החשיבות שניתנה למניית בני משפחת יעקב בשמם, שמנתה אכן שבעים נפש בירידתה — ואמרנו שזה המספר המאגד, המרכז בתוכו את כל האומות. ובכל זאת הכתוב מנה בשמם רק את שנים עשר בני יעקב, כדי לומר לנו: כמות שהם, כמו שירדו עם שמם — על אף כל המאמצים שהשקיע פרעה כדי לשלול מהם כל זהות — כך יעלו ממצרים עם שמם, עם לשונם, עם כוח התקשורת שלהם עם הזולת, עם הברואים ועם הדברים. וכדי לומר זאת, יש גם הפועל שהזכרתי בתחילה: "הַבָּאִים".

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים" — הבאים עכשיו. אתם רואים: שמות ההולכים, שמות הבאים. לא נאמר "ואלה בני ישראל הבאים", וגם לא "ואלה שמותם". לא. יש מדרש האומר שלמעשה שמותיהם של בני ישראל הם שירדו למצרים. לא בני ישראל עצמם הם העיקר, אלא התפקיד שכל אחד מילא — כלומר השליחות שכל אחד היה צריך לממש דרך גלותו, היא שהייתה חשובה. כל אחד היה צריך לצאת לגלות את השם שנשא, אולי במצב גולמי — שם שעדיין לא מימש — והיה עליו לפתחו ולממשו. ואיך לממשו? דרך הפועל "בוא".

"בוא"? אמרתי לכם: "הבאים". אבל "הבאים" — כבר מוכר לנו. גם זה בפרשת ויגש. בפרשת ויגש כבר נאמר לנו על בני יעקב, כשירדו עמו למצרים: "בָּאוּ מִצְרַיְמָה". ועכשיו, כאן, הכתוב חוזר ואומר "הַבָּאִים" — הבאים עכשיו. הם בתהליך של ביאה — והלא כבר באו! היה צריך לומר: ואלה שמות בני ישראל שכבר באו מצרימה. לא: הם מגיעים עכשיו. מהי משמעותה של הביאה הזאת? ובכן, הזכרתי לכם את התפקיד הראשון שנתן הקב"ה לאדם בשעת הבריאה, כשהציג לפניו את בעלי החיים, כשהעביר אותם לפניו.

אבל איך מפרש המדרש את "וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם" (בראשית ב, יט)? הציג אותם לפני האדם, הביא אותם לפני האדם, העביר אותם לפני האדם. לא — המדרש מוציא דבר שבמידה מסוימת יבהיל אותנו, יפחיד אותנו: "בא עליהם". פירושו שלמעשה ניסה — נאמר זאת במירכאות — להזדווג עמם, לשחק עמם, אבל לא הצליח; לא נתקררה דעתו, לא חש את התשוקה הנדרשת. ובאותה שעה היה צריך שיגלה זאת דרך האדם. אבל אל תדמיינו שהתקיים באמת יחס אינטימי כזה בין האדם לנחש, בין האדם לאריה, בין האדם לכלב.

לא. "בוא" הוא אכן ידיעה אינטימית. אשה אין מכירים באמת אלא כשמתאחדים עמה. אבל את הידיעה האינטימית הזאת עשה האדם כדי לגלות או להגדיר את מהותו של כל בעל חיים ולתת לו שם: לומר מה יהיו תכונותיו, מה תפקידיו, במה הוא הכרחי לבריאה כולה. זו משמעותו של "בוא". מניין לנו המשמעות הזאת? אתם יודעים, קודם כול, מעשה האישות, המעשה הגופני עצמו, נקרא "ביאה" […] — מלשון "בוא". ועכשיו: כששולח הקב"ה את משה אל פרעה, הוא אומר לו "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" (שמות י, א). והרי לא היה מקום לומר לו "בֹּא אל פרעה"; היה צריך לומר לו "לֵךְ אל פרעה".

מה פירוש הדבר? ובכן: "בוא אל פרעה". המפרשים אומרים שמשה חשש להתייצב שוב לפני פרעה. בפעם הקודמת התייצב ולא השיג דבר; ועכשיו חשש מן ההתעללות שפרעה עלול להנחית עליו. אבל אחרים נקטו גישה אחרת. "בא אל פרעה" פירושו: בוא איתי אל פרעה, התלווה אליי אל פרעה. כי דע לך, שבכל מקום שאתה הולך אליו — אני עמך. אני מלווה אותך בכל מקום שאתה נמצא בו, בכל המצבים שאתה נקלע אליהם. אל תחשוב שהופקרת לגורלך, שנעזבת לנפשך. דע שאני לצדך.

"בוא" — התלווה אליי. "התלווה אליי" פירושו: היה באמת שותפי, בעל בריתי בכל אשר אני עושה; בטח בי. והעובדה שאדם נמצא בגלות, שהוא עובר דרמה במשפחה, שהוא אובד דרך — כן, נכון: מאבדים את המצפן, מאבדים את שיווי המשקל, עומדים לאבד את האמונה. והוא אומר לי: שים לב — "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" (בראשית מו, ד); אל תחשוב שאעזוב אותך כשתמצא את עצמך במצרים. יש לך תפקיד למלא, אפילו ב"מדבר העמים" הזה. השאלה היא תמיד להבחין בין הירידה הראשונה לירידה השנייה. תמיד יש הבדל דק: "אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א, א) — לבוא עם יעקב, לבוא עם המשפחה. זו מה שנקרא ביאה כפולה.

יש "הבאים" ויש "באו". הביאה הראשונה היא ביאה של גישוש: היא ביישנית, היא סבילה; סובלים אותה; ירדנו, אנו מוצאים את עצמנו במצב שלא רצינו בו, ואיננו יודעים מה לעשות. אבל איננו מוותרים. הביאה השנייה — הביאה השנייה היא כשנוטלים את המצב על עצמנו ונאבקים כדי לצאת ממנו ולהגשים את זהותנו דרך השליחות שמילאנו. ולכן בלשון החסידות "ביאה ראשונה" נקראת נקבה, נקבית, והביאה השנייה נקראת זכר, זכרית. מדוע? משום שהראשונה סבילה, היא בהמתנה, וזו תכונתה של הנקביות. אבל השנייה כבר אינה כמו הראשונה. בביאה השנייה יש ביטחון, יש רצון לשלוט, להגשים דבר מה; נעשים תוקפניים ואין נשארים במצב של המתנה. ולכן דיבר הכתוב על השמות "הבאים", "הַבָּאִים מִצְרַיְמָה" — השמות היורדים למצרים. הם יורדים, וכפי שאמרתי קודם, יהיה מצב של היעלמות, של התמוססות, של כיליון, לנוכח הקשיים והרדיפות.

אבל השאלה היא לשמור על השם, לשמור בעוז על הזהות. כי כל עוד לא שתלנו את זרענו באדמה — באדמה שבה נשתרשנו — לא תהיה התפתחות, לא תהיה פריחה, לא יהיה הדהוד לשם שאנו נושאים. ולכן תולדות ישראל, זהותו של ישראל, מתחילות בגלות מצרים. כאן אעצור. אם יש לכם שאלות — בשמחה. — כן, אם תרשה לי, כבוד הרב: בתחילת השיעור דיברת על הגלויות, ודיברת על גלות הזמן. "גלות הזמן" — אלה החיים? מהי גלות הזמן?

— דיברת על גלות הזמן; מהי גלות הזמן? — ובכן, החול הוא גלות של הזמן; והשבת — היא זמן. גלות הזמן היא כשבסופו של דבר אתה דחוס, לחוץ מן הזמן, ואינך יכול לצאת מזה. יש לך יומן, לוח זמנים שכובל אותך כל היום, ואינך יכול לזוז; אתה צריך לתת דין וחשבון. בשבת אתה בזמן אחר. — הבנתי. רציתי לשאול עוד שתי שאלות קטנות. דיברת על הדורות המתקדמים. אני חשבתי שיש "ירידת הדורות" — לא דורות המתקדמים, אלא ירידת הדורות. — ובכן, אומר לך. מה אמרו חז"ל על "וַיֵּרֶד יְהוּדָה" (בראשית לח, א)?

ירד יהודה. ומדוע ירד? כלומר, אחיו הורידוהו. הורידוהו — מדוע? משום שנשא אשה כנענית. המשיח העתידי! והלא אתם יודעים מהו "משיח"? אילו אותיות מוצאים ב"משיח"? "שם חי": הוא שיביא אתכם לגלות את שמכם, הוא שייתן חיים לשמכם — שם חי. המשיח, דווקא — אמרו שהורידוהו, אבל המדרש אומר: לא — "וירד" לשון רדייה. אין לפרש את הפועל "וירד" כירידה, כהתדרדרות. לא: זו ירידה — לשון רדייה — לשם כיבוש. "רדה" פירושו לכבוש; "רדה" פירושו לשלוט. וזה, בסופו של דבר, העניין: לפעמים צריך להסכים לוויתורים מסוימים כדי לשוב ולעלות נגד הזרם במהרה.

כי כשאדם עקשן, כשהוא מתבצר במצב ורוצה למצוא את הפתרון בכל מחיר, ואינו מסכים לוותר אפילו במעט, אנו עלולים לאבד הכול — ובייחוד בחינוך הילדים. — סלח לי, כבוד הרב, אבל עדיין אינני מבין. ברמה הזאת, אבותינו היו הרי בדרגה שונה מאוד, עליונה הרבה משלנו. איך אפשר לומר שאנו מתקדמים, כשהם היו בדרגה שאין להשוות אליה את דרגתנו? — ובכן, העניין הוא שבסופו של דבר הפרדת בין האבות לבינינו. כשאתה אומר "אֱלֹקֵי אַבְרָהָם, אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" — אינך רואה בהם את הוריך?

— כן, אבל כהורים שהיו חכמים ממני. — אבל הם שוכנים בך? הם שנטעו בך את זרעם? אינך בנם של אברהם, יצחק ויעקב? — אני מבין למה אתה מתכוון. […] שאלה אחרונה קטנה ממש. דיברת על הבת — על האשה שיוסף נשא — צאצאית של כהן, בתו של כהן. אבל הרי היא הייתה בתה של דינה — האם לא בתה של דינה היא שאומצה? אם כן, אין היא באמת בתו של כהן. המדרש הוא שאומר זאת. — המדרש אומר שאומצה — אבל היא אומצה בידי כהן און, בידי כהן.

היא אינה מצרייה, היא בתה של דינה. אין זה משנה — אבל עכשיו היא שייכת לתרבות אחרת, היא שייכת לאמונה אחרת. היא בתו של כהן און. ושימו לב לדבר נוסף, דבר שגם יוסף עצמו התנצל עליו לפני אחיו: הוא שינה את שמו. איך נקרא יוסף במצרים? צפנת פענח. "ומדוע זנחת את שמך?" זה כאילו נקרא כריסטיאן, כריסטוף — "מה קרה לך?" הוא התנצל לפני אחיו על שהחליף את שמו. אבל הוא היה צריך לעבור דרך "צפון" — "צפנת" בא מן הפועל "צפן", שפירושו להסתיר. "צפון", אתם יודעים — המצה הצפונה: זה פירוש "צפון".

"פענח" פירושו לפרוש, לפענח צופן. יש אפוא משמעות נסתרת שיש לפענחה דרך יוסף. הוא, שהיה צריך במידה מסוימת להראות למצרים שהחליף את שמו — למעשה התכסה בצופן; הוא שאל לעצמו צופן. — תודה רבה. — שאלה אחרת. — רק הבהרה קטנה. ערב טוב, הרב בניזרי; […] זה בעניין יתרו, כהן מדין. — אין צורך להציג את עצמך. — ובכן, בעניין… טוב, אני דווקא דן לכף זכות את הסיפור הזה שעבד את כל האלילים, כל סוגי העבודה הזרה. בתור צאצא של אברהם ושל קטורה, האם לא ייתכן שכמו אברהם […] ניסה לחפש אמת?

וכדי למצוא את האמת הזאת הלך לבחון את כל האלילים האלה. ולבסוף הוא אכן הצטרף למשה רבנו, אפילו במדבר, גם אם לא נשאר עמם; וצאצאיו, הקיני, היו חביבים מאוד על עם ישראל. — הייתי מקבל ברצון את השקפתך. רק דבר אחד מטריד אותי. כמה זמן שהה אצל יתרו? ארבעים שנה. הא? ארבעים שנה. ארבעים שנה — לא? — כן. — אם כן, ארבעים שנה: שוהים אצל יתרו ארבעים שנה. אתה יודע מניין לקח משה את המטה שבו עשה את נפלאותיו? משם — הוא היה שם, ואומרים שהוא לקח אותו. ואיך הגיע לידיו?

— אינני יודע. — הוא היה נטוע בגן — בגינת הירק או בפרדס — של יתרו. זה מה שלמד שם; כלומר, למעשה את כל יהדותו למד משה אצל יתרו. מדוע? כי יתרו היה צאצא של מי? של מדין. ומדין היה בנו של מי? של קטורה. אם כן, הוא היה צאצא של אברהם, וכשם שאברהם למד אצל שם ועבר, גם לו הייתה המסורת הזאת של שם ועבר. אלא שיתרו עדיין לא סגר את המעגל של כל תורתו של אברהם. הוא יעשה זאת אחר כך, כשתבוא הגאולה ממצרים. וזה מה שפירושו למעשה — כי כל הפולחנים, כל האלילים, כפי שאמרתי, היו… הרי עבדו למים, לים, לשמש, לירח, לכוכבים.

מה נעשה? התורה אומרת שיש להשמיד את כל האלילים. נשמיד אותם? לא. נשמיד אותם? לא! לא נשמיד אותם. […] זה הלבוש שהלבישו אותם, האלוהות שייחסו להם. יש להוציא אותם מכלל "אלהים" — מכלל אלילות — ולתת להם את תוארו של ה', שהוא "אל אלוקים" […]. זהו.