למה יש קרבנות בתורה?

פותחים את ספר ויקרא ומוצאים את עצמם, במשך שבעה פרקים, בין בהמות, סולת, דם ועשן. לקורא בן זמננו אין דבר זר מזה. למה ביקש ה' קרבנות? האם באמת צריך להקיז דם כדי לקבל מחילה? ומה נשאר מכל זה ביהדות, אלפיים שנה אחרי חורבן בית המקדש? המאמר הזה עונה על השאלות על סמך התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם, הרמב"ן והרב רפאל בניזרי, תוך הבחנה בין ההלכה (הדין המעשי), הקריאה המוסרית והקריאה המיסטית.

מהו קרבן?

התורה פותחת את ספרה השלישי בדברים האלה: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב):

(ויקרא א, ב) — דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה׳ מִן־הַבְּהֵמָה מִן־הַבָּקָר וּמִן־הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶם

הפועל הוא פועל של התקרבות (יקריב, "יקרב"). המילה sacrifice ודומותיה בשפות אחרות מטעות אפוא מעט: הן מעלות על הדעת מחסור וויתור, ואילו המילה קרבן מדברת על קרבה. גם שם הספר בעברית, ויקרא, לקוח מן המילה הראשונה של הפסוק הראשון: ה' קורא למשה מאוהל מועד לפני שהוא מוסר לו את הדינים האלה.

שני דברים בולטים כבר בפסוק הזה. ראשית, הקרבן הוא מתנדב בעצם דחפו: "אדם מכם" שרוצה להתקרב. שנית, הוא מוסדר: התורה קובעת את המינים, את המקום ואת המשרתים. במסורת יש מקום לגיטימי אחד בלבד: "המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם" (דברים יב, ה), כלומר המשכן ואחר כך בית המקדש בירושלים (ראו מהו בית המקדש?).

דבר נוסף שהתורה אינה אומרת, והמסורת הזכירה לא פעם: האדם לא המציא את הקרבן כדי לפייס אל רעב. מזמור נ' מפורש: "אם ארעב לא אמר לך, כי לי תבל ומלאה. האוכל בשר אבירים, ודם עתודים אשתה?" (תהילים נ, יב-יג). הקרבן אינו נועד להאכיל את ה'; האדם הוא שזקוק להתקרב.

סוגי הקרבנות וסדר הקרבתם

חמש הקטגוריות הגדולות

שבעת הפרקים הראשונים של ויקרא מבחינים בין חמישה קרבנות יחיד גדולים, ולצדם קרבנות הציבור:

• העולה. זכר תמים, שנשרף כולו על המזבח: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה, עולה אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א, ט; ראו גם א, ג). זה קרבן של דחף ההתעלות בלי תמורה: המקריב אינו אוכל ממנו דבר.
• המנחה. סולת, שמן ולבונה (ויקרא ב, א): קרבן מן הצומח, שנועד למי שבהמה אינה בהישג ידו.
• השלמים. הבהמה מתחלקת: חלק עולה על המזבח, חלק לכהנים, והשאר נאכל בידי המקריב ואורחיו בתוך המקום הקדוש (ויקרא ג, א; ז, יא-טו). לסוג הזה שייכת התודה, קרבן ההודיה, המלווה בלחמים (ויקרא ז, יב).
• החטאת, על חטא שנעשה בשגגה: "נפש כי תחטא בשגגה…" (ויקרא ד, ב).
• האשם, בין היתר למי שנהנה מקדשים שלא כדין (ויקרא ה, טו) או שכפר בפיקדון ונשבע לשקר, וחייב קודם כול להשיב את הממון ולהוסיף חמישית (ויקרא ה, כ-כו).

לצד אלה באים קרבנות הציבור, שמממנת הקהילה כולה. החשוב שבהם הוא התמיד: "כבשים בני שנה תמימים, שנים ליום, עולה תמיד: את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במדבר כח, ג-ד; שמות כט, לח-לט), ובו בזמן אש תמיד בוערת על המזבח ("אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה", ויקרא ו, ו). בשבת מוסיפים שני כבשים (במדבר כח, ט-י), ולמועדים יש קרבנות משלהם. לבסוף, קרבן הפסח, שה הפסח של ליל הסדר, הוא קרבן העומד לעצמו (שמות יב); נחזור אליו להלן.

כיצד הוקרב קרבן

המקריב הביא את הבהמה "אל פתח אוהל מועד" (ויקרא א, ג), סמך ידו על ראשה ("וסמך ידו על ראש העולה, ונרצה לו לכפר עליו", ויקרא א, ד), ואז נשחטה הבהמה "על ירך המזבח צפונה לפני ה'", ו"זרקו בני אהרן הכהנים את דמה על המזבח סביב" (ויקרא א, יא). לאחר מכן נפשטה, נוקתה ונחתכה, והכהן "הקטיר" אותה על המזבח (ויקרא א, ט). המשנה מפרטת אחר כך, בקרבנות שדמם ניתן על המזבח, את מספר המתנות הנדרש לכפרה (משנה, זבחים ד, א).

שלושה רעיונות כדאי לזכור. הדם, הנפש ("כי נפש הבשר בדם הוא", ויקרא יז, יא), זוכה ליחס מיוחד: הוא שמור למזבח ואסור באכילה. עבודת המזבח שייכת לכהנים, צאצאי אהרן. והקרבן צריך להיות תמים: האדם מביא את הטוב שיש לו.

ועוד נקודה, שנוטים לשכוח: הקרבן היה בהישג ידם של כול. מי שידו אינה משגת שתי תורים, התורה מסתפקת ב"עשירית האיפה סלת" (ויקרא ה, יא). חכמים הסיקו מכך לקח כללי:

(משנה, מנחות יג, יא) — נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, וּבְעוֹלַת הָעוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, וּבַמִּנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לְלַמֵּד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם

זהו מפתח הקריאה של כל התחום: מה ש"מניח את הדעת" (ניחוח) אינו הכמות ואינו העשן, אלא כיוון הלב.

למה קרבנות? שלוש קריאות עיקריות

התורה אינה נותנת טעם שיטתי; המפרשים הציעו כמה טעמים, והם חלוקים. הטעמים האלה (טעמי המצוות) הם פרי מחשבתם של החכמים, לא ההלכה עצמה: אין מלמדים אותם כדינים.

הרמב"ם: חינוך הדרגתי

לרמב"ם, בספר מורה נבוכים (ג, לב וג, מו), הקרבנות אינם תכלית התורה אלא אמצעי. לאנושות שלא הכירה שום עבודה מלבד הקרבנות, ה' לא ציווה לזנוח בבת אחת את כל מה שהיה מבנה את חייה הדתיים. הוא השאיר את הצורה והחליף את הנמען:

(מורה נבוכים ג, לב, בתרגום לעברית) — על כן השאיר יתעלה אותם מיני עבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין בהם אמת – לשמו, וציוונו לעשות אותם לו יתעלה […] כך ציוונו לבנות לו מקדש: "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח), ושיהיה המזבח לשמו […] ושהקרבן יהיה לו […] וההשתחוויה – לו; והקטרת הקטורת – לפניו.

הרמב"ם מציין מיד את סדר העדיפויות: התפילות והתחנונים "קרובים יותר לתכלית העיקרית" מן הקרבנות, ומכאן ההגבלות שהוטלו על הקרבן (מקום אחד, משפחת כהנים אחת). לשיטתו, בגלל זה יכלו הנביאים לדבר קשות על הקרבנות בלי סתירה (נחזור לכך להלן). הוא מסביר גם את בחירת המינים (בקר, צאן, עזים, יונים) על ידי הפולחנים הסובבים: את מה שעובדי האלילים העריצו, ישראל מקריבים לה' (מורה נבוכים ג, מו).

הרמב"ן: האדם רואה את עצמו על המזבח

הרמב"ן דוחה את הקריאה הזאת בפירושו לויקרא א, ט. הוא מקשה שנח הקריב קרבן מיד עם צאתו מן התיבה, לפני שהיה כשדי או מצרי (בראשית ח, כ-כא), והבל כבר הביא מבכורות צאנו (בראשית ד, ג-ד): הקרבן אפוא לא נולד מן העבודה הזרה. ובעיקר, הוא מסרב לצמצם קרבנות שהתורה מכנה "אשה ריח ניחוח" לתרופה נגד טעויות המחשבה. הוא מציע את הטעם ש"ראוי יותר לשמוע":

(רמב"ן על ויקרא א, ט) — כִּי בַּעֲבוּר שֶׁמַּעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם נִגְמָרִים בְּמַחְשָׁבָה וּבְדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, צִוָּה הַשֵּׁם כִּי כַּאֲשֶׁר יֶחֱטָא יָבִיא קָרְבָּן יִסְמֹךְ יָדָיו עָלָיו כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה, וְיִתְוַדֶּה בְּפִיו כְּנֶגֶד הַדִּבּוּר, וְיִשְׂרֹף בָּאֵשׁ הַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַתַּאֲוָה, וְהַכְּרָעַיִם כְּנֶגֶד יָדָיו וְרַגְלָיו שֶׁל אָדָם הָעוֹשִׂים כָּל מְלַאכְתּוֹ, וְיִזְרֹק הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּנֶגֶד דָּמוֹ בְּנַפְשׁוֹ

ההיגיון מרשים: הטקס הוא מראה. האדם שסומך את ידיו על הבהמה, מתוודה, רואה את הקרב והכליות נשרפים ואת הדם נשפך, אינו מתבונן עוד בקרבן מבחוץ: הוא קורא על עצמו מה היה יכול לעלות לו החטא שלו, לולא חסד הבורא שלקח תמורה וכפר: "דמו תחת דמו, נפש תחת נפש". הרמב"ן מציג את הטעם הזה כטעם ש"אומרים בהם" החכמים (המהדירים מזהים בו את דעת אבן עזרא), ומכנה אותו "דברים מתקבלים, מושכים את הלב כדברי אגדה": כוחו מוסרי וחינוכי. פרשנים מאוחרים ביקשו לא פעם ליישב בין הרמב"ם לרמב"ן ולא להכריע ביניהם.

הקריאה המיסטית והחסידית

מיד אחר כך מוסיף הרמב"ן קריאה "על דרך האמת", כלומר הקבלה, שהוא רומז אליה בחצי מילה: בקרבנות מצוי סוד נעלם. הוא נשען על דברי שמעון בן עזאי: בכל פרשת הקרבנות אין התורה משתמשת אלא בשם בן ארבע האותיות, ולעולם לא באל, אלוקים או שדי, "שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק" (ספרי פנחס; תלמוד בבלי, מנחות קי ע"א, כפי שמצוטט ברמב"ן על ויקרא א, ט). לרמב"ן יש כאן סוד שהמסורת המיסטית מפתחת; כאן לא נרחיב בו.

הזרמים החסידיים מפתחים ברצון את הרעיון שהבהמה מייצגת את החלק הבהמי באדם (דחפיו ותאוותיו), שיש "להקריב" אותו אל ה' ולא לבטלו; הקרבן נעשה שינוי פנימי. הקריאה הזאת רווחת בחסידות, אך היא דרשנית: אינה מחליפה את ההלכה.

ספר החינוך: ה' אינו צריך לדבר

ספר החינוך (מצווה צה, המונה את בניין המקדש בין תרי"ג המצוות: ראו תרי"ג המצוות) קובע את המסגרת: כל רצונו של ה' שהאדם יקיים מצוות נועד לתכלית אחת, להיטיב עם האדם; ה' אינו צריך למצוותינו. זה אותו חוט של תהילים נ': הקרבן הוא דרך לאדם, לא מזון לה'.

האם הנביאים נגד הקרבנות?

מרבים לצטט את הנביאים כדי לומר שה' לא רצה בקרבנות. הטקסטים אמיתיים וקשים:

• "למה לי רב זבחיכם, יאמר ה'? שבעתי עולות אילים" (ישעיהו א, יא), והנביא ממשיך: "למדו היטב, דרשו משפט" (א, יז).
• "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוקים מעולות" (הושע ו, ו).
• "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיהו ז, כב).
• "כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה […] ויגל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן" (עמוס ה, כב-כד).
• "הנה שמוע מזבח טוב" (שמואל א טו, כב); "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (משלי כא, ג).

(ישעיהו א, יא) — לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה׳ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי

האם יש לראות בכך ביטול? זו אינה קריאת המסורת. אותם נביאים, ישעיהו בראשם, מבשרים שבעתיד תתקבלנה על מזבח ה' גם עולות הגויים, שהרי "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז). מלאכי מצפה ליום ש"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד). מה שהנביאים מוקיעים הוא הקרבן שהפך למסך: האדם שמרבה עולות ובד בבד מדכא את היתום והאלמנה. המסורת קוראת אפוא את הפסוקים האלה כסדר עדיפויות: ערכו של הקרבן הוא רק כשהוא מלווה בצדק. זה בדיוק מה שאומרת המשנה על כוונת הלב (מנחות יג, יא, שצוטטה למעלה).

הרמב"ם מיישב את הקושי שבירמיהו ז, כב בשתי דרכים במורה נבוכים (ג, לב): או שהתכלית הראשונה של המצווה היא הציות ("שמעו בקולי"), והקרבן אמצעי בלבד; או שהפסוק מתייחס למצוות הראשונות שניתנו במרה לפני סיני, שלא כללו דין קרבנות. בשני המקרים אין בפסוקים האלה ביטול.

טקסט מפורסם אחר מסכם את עמדת חכמים אחרי החורבן. רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים ורבי יהושע אחריו; כשראה רבי יהושע את בית המקדש החרב אמר: "אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל!" רבן יוחנן השיב לו:

(אבות דרבי נתן, נוסחה א, ד) — א״ל בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמ״ח שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח

(אנו מצטטים את נוסחה א של אבות דרבי נתן כפי שהיא מובאת בספריא; "גמ"ח" הוא ראשי תיבות של גמילות חסדים.) ראוי לציין ששמעון הצדיק, כהן גדול בבית שני, לימד כבר ש"על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (פרקי אבות א, ב). העבודה היא כאן עבודת בית המקדש, והיא עומדת באמצע: לא מבודדת ולא שולטת.

האם קרבן מוחק עבירות?

כאן מצטברים אי־ההבנות העיקשות ביותר. נזכיר מה אומרת התורה, ואחר כך מה אומרת התורה שבעל פה.

החטאת עוסקת רק בשגגה. קרבן החטאת מכסה את "נפש כי תחטא בשגגה" (ויקרא ד, ב). חטא שנעשה בזדון אינו מתוקן בבהמה אלא בתשובה: ראו מהי תשובה?.

צריך להתוודות. על כל חוטא המביא קרבן התורה מחייבת וידוי: "והתודה אשר חטא עליה" (ויקרא ה, ה). הרמב"ם הופך זאת למפתח הקריאה של כל התחום:

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה א, א) — בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָם עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים

גם יום הכיפורים אינו אוטומטי. אפילו יום הכיפורים מכפר רק על מי שחוזר בתשובה: "האומר: אחטא ויום הכיפורים מכפר, אין יום הכיפורים מכפר"; ועל עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר "עד שירצה את חברו" (משנה, יומא ח, ח-ט). המשנה מוסיפה את דברי רבי עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים" (משנה, יומא ח, ט).

השעיר המשתלח אינו קרבן. טקס שני השעירים ביום הכיפורים (ויקרא טז) מובן לא נכון. אחד מהם מוקרב כחטאת על המזבח; האחר, שעליו מתוודה הכהן הגדול על עוונות העם, נשלח למדבר (ויקרא טז, כא-כב) ולפי המשנה נדחף מראש צוק (משנה, יומא ו, ו). זו אינה בהמה תמימה ש"נענשת במקום" האשמים: זהו טקס של הרחקת החטא.

ביהדות, אם כן, הכפרה עוברת קודם כול בתשובה, והקרבן אינו אלא ליווי במצב מסוים. ההבחנה הזאת מסבירה כיצד היהדות יכלה להמשיך לחיות בלי קרבנות אחרי שנת 70, בלי שהמחילה חדלה להיות אפשרית. השאלה היא לב מחלוקת ותיקה עם הנצרות. העמדה היהודית, שאנו מציגים כאן בלי פולמוס, היא שאין צורך בשום דם כדי שבעל תשובה ימחל לו: זה הלקח של רבן יוחנן בן זכאי ושל המשנה שקראנו זה עתה.

בלי בית מקדש: מה עושים היום?

היום אין מקריבים קרבנות

מאז חורבן בית שני, בשנת 70 לספירה, לא מוקרב ביהדות שום קרבן. אפילו קרבן התמיד פסק עוד לפני החורבן: יוספוס פלביוס מציין שהתמיד פסק ב-17 בתמוז בשנת 70 (מלחמת היהודים, ו, ב, 1), תאריך שהרב בניזרי מזכיר בהקשר לצום י"ז בתמוז (שיעור על חורבן בית ראשון). לפי המסורת האורתודוקסית, כדי להקריב קרבן צריך בית מקדש, מזבח וכהנים טהורים; אין כאלה.

המשנה מספרת בכל זאת שרבי יהושע שמע ש"מקריבין אף על פי שאין בית", משום ש"קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא" (משנה, עדיות ח, ו). הרמב"ם מסיק מכך שקדושת בית המקדש וירושלים קיימת לעולם, שכן היא תלויה בשכינה והשכינה אינה בטלה (הלכות בית הבחירה ו, יד-טז; ז, ז). אולם בפועל הנימוק הזה לא הביא את גדולי הפוסקים להקים מחדש את המזבח: הדיון נשאר עיוני. במאה ה-19 הציע הרב צבי הירש קלישר, בספר דרישת ציון (1862), לחדש את קרבן הפסח בירושלים עוד לפני בוא המשיח; הצעתו עוררה הסתייגויות חריפות ולא יצאה אל הפועל.

תפילה, לימוד וחסד עומדים במקום הקרבנות

הנביא הושע סלל כבר את הדרך: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' […] ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). התלמוד מנסח את ההתאמה: התפילות תוקנו או בידי האבות, או "כנגד תמידין" (ברכות כו ע"ב):

(ברכות כו ע"ב) — אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם

משום כך יש שלוש תפילות ביום, ובהן תפילת מוסף של שבת ושל המועדים, המקבילה לקרבנות המוספים. וכך אומר המשורר: "תכון תפילתי קטורת לפניך, משאת כפי מנחת ערב" (תהילים קמא, ב).

גם הלימוד נחשב קרבן. ריש לקיש מלמד ש"כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם" (מנחות קי ע"א). וכשאברהם שואל את ה' מה יהיה על ישראל כשלא יהיה בית מקדש, התשובה היא:

(תענית כז ע"ב) — אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! תִּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן לְפָנַי — מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם

מכאן המנהג לומר מדי יום, בנוסח אשכנז, בנוסח ספרד ובנוסח החסידי, פרשיות על הקרבנות (התמיד, הקטורת) בתפילת שחרית. ההבדלים בין נוסח לנוסח נוגעים לפרטי הטקסטים והמנגינות; הרעיון זהה. בתפילה המסורתית מבקשים גם את בניין בית המקדש ואת חזרת העבודה ("והשב כהנים לעבודתם"); התנועות הליברליות הסירו בדרך כלל את הבקשות האלה או ניסחו אותן מחדש, וזו אינה עמדת ההלכה האורתודוקסית.

מנהגים המזכירים את הקרבן

• סדר פסח שומר את זכר קרבן הפסח: האפיקומן, האוכל האחרון בסעודה, נאכל זכר לחתיכה האחרונה של קרבן הפסח שאכלו בבית המקדש (משנה, פסחים י, ח). אין מקריבים שה פסח, משום שהקרבן נעשה רק בבית המקדש.
• כפרות, לפני יום הכיפורים. קהילות מסוימות מסובבות תרנגול (או כסף) מעל הראש ואומרות פסוקים, ואחר כך נותנות את ערכו לעניים. זה אינו קרבן: השולחן ערוך (אורח חיים תרה, א) כותב ש"יש למנוע המנהג"; הרמ"א משיב שמקצת הגאונים כתבו מנהג זה וכן רבים מן האחרונים, שהוא מנהג ותיקין ואין לשנותו, ושאפשר גם לפדות את הבהמות בממון שנותנים לעניים. הנוהג משתנה מקהילה לקהילה; ישאל כל אחד את רבו.

האם הקרבנות ישובו?

לרמב"ם, כן: "המלך המשיח עתיד לעמוד […] ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל […] ומקריבין קרבנות" (הלכות מלכים יא, א). זו העמדה הרווחת ביותר במסורת האורתודוקסית.

(רמב"ם, הלכות מלכים יא, א) — הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחְזִיר מַלְכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה. וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת

קיימות קריאות אחרות. מדרש קדום קובע ש"לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל", וכך גם כל התפילות בטלות, חוץ מההודאה (ויקרא רבה ט, ז):

(ויקרא רבה ט, ז) — לֶעָתִיד לָבוֹא כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין וְקָרְבַּן תּוֹדָה אֵינוֹ בָּטֵל, כָּל הַתְּפִלּוֹת בְּטֵלוֹת, הַהוֹדָאָה אֵינָהּ בְּטֵלָה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בפירושו לסידור (עולת ראי"ה, כרך א, עמ' 292, לפי מחקרו של מארק שפירו), שקל אפשרות שבעתיד הקרבנות יהיו מן הצומח בלבד ולא מן החי, בין היתר על סמך הביטוי "קרבני לחמי" (במדבר כח, ב). עמדה זו נדונה ואינה מייצגת דעה תמימת דעים; הרמב"ם, כפי שראינו, מלמד את חידוש הקרבנות. הדיונים האלה נוגעים לעתיד; הם אינם משנים דבר במעשה של היום.

אי־הבנות נפוצות על הקרבנות

"יהודים הקריבו בני אדם"

שגוי. התורה אוסרת בבירור "ומזרעך לא תתן להעביר למולך" (ויקרא יח, כא) ומגנה את העמים השכנים ש"גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוקיהם" (דברים יב, לא). ועקדת יצחק (בראשית כב) מסתיימת באיסור: "אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב, יב).

"הדם מוחק עבירות אוטומטית"

שגוי. בלי חרטה ובלי וידוי אין הקרבן מכפר (רמב"ם, הלכות תשובה א, א), וחטא במזיד אינו מתוקן בחטאת (ויקרא ד, ב). משום כך הנביאים מוקיעים את מי שהקריבו בלי לשוב בתשובה פנימית.

"הנביאים ביטלו את הקרבנות"

שגוי. הנביאים מבקרים מנהג שדוחק את הצדק, לא את הדין עצמו (ראו למעלה). המסורת היהודית לא ראתה מעולם את הקרבנות כמבוטלים, אלא כמושעים בהעדר בית מקדש, בתקווה לשובו בצורה שהחכמים חלוקים עליה.

שאלות נפוצות על הקרבנות

מה פירוש "קרבן"?

המילה באה מן השורש קרב, "להתקרב". קרבן הוא מנחה שבה מתקרבים אל ה'. התרגום "הקרבה" או sacrifice אינו מדויק.

האם יהודים עדיין מקריבים קרבנות?

לא. מאז חורבן הבית בשנת 70 אין מקריבים קרבנות. התפילות וקריאת הפרשיות על הקרבנות עומדות במקומם (תענית כז ע"ב; ברכות כו ע"ב). הכפרות אינן קרבן.

האם קרבן יכול לכפר על חטא במזיד?

לא, החטאת עוסקת בשגגה (ויקרא ד, ב). לשאר החטאים יש תשובה, וידוי, וביום הכיפורים, טהרת היום עצמו (ויקרא טז, ל; משנה, יומא ח, ח).

האם הקרבנות ישובו יום אחד?

לרמב"ם, כן, עם בית המקדש הבנוי (הלכות מלכים יא, א). קריאות אחרות, כמו המדרש שבו רק קרבן התודה נשאר (ויקרא רבה ט, ז), משאירות את השאלה פתוחה. כך או כך, זה נושא של המסורת, לא מנהג של היום.

מה מקומם של הגויים?

התורה קובעת שהגר יכול להקריב כמו הישראלי (במדבר טו, יד-טז; ויקרא כב, יח), ובית המקדש נקרא "בית תפילה לכל העמים" (ישעיהו נו, ז).

להרחבה

הקרבנות הם פרק בתולדות היחסים בין האדם לה'. להמשך הקריאה, הנה כמה קריאות באתר.

• מהו בית המקדש?
• למה צמים בתשעה באב? חורבנות בית המקדש
• מהי תשובה?
• מהי צדקה? הנתינה ביהדות
• מהו פסח וכיצד מתנהל ליל הסדר?
• יום כיפור: משמעותו של יום הכפרה
• תשעה באב: מדוע ט' באב הוא יום אבל
• מילון מונחים עבריים ביהדות

מקורות והפניות (36)

• בראשית ד, ג-ד; ח, כ-כא; כב, יב
• שמות יב; כה, ח; כט, לח-לט
• ויקרא א, א-יא; ב, א; ג, א; ד, ב; ה, ה; ה, יא; ה, טו; ה, כ-כו; ו, ו; ז, יא-טו; טז; טז, כא-כב; טז, ל; יז, יא; יח, כא; כב, יח
• במדבר טו, יד-טז; כח, ב; כח, ג-ד; כח, ט-י
• דברים יב, ה; יב, לא
• שמואל א טו, כב
• ישעיהו א, יא; א, יז; נו, ז
• ירמיהו ז, כב-כג
• הושע ו, ו; יד, ג
• עמוס ה, כא-כד
• מלאכי ג, ד
• תהילים נ, יב-יד; נא, יח-יט; קמא, ב
• משלי כא, ג
• משנה, פרקי אבות א, ב
• משנה, זבחים ד, א
• משנה, פסחים י, ח
• משנה, מנחות יג, יא
• משנה, יומא ו, ו; ח, ח-ט
• משנה, עדיות ח, ו
• תלמוד בבלי, ברכות כו ע"ב
• תלמוד בבלי, מנחות קי ע"א
• תלמוד בבלי, תענית כז ע"ב
• תלמוד בבלי, גיטין נה ע"ב – נו ע"א
• אבות דרבי נתן (נוסחה א), ד
• ויקרא רבה ט, ז
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה א, א
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים יא, א
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות בית הבחירה ו, יד-טז; ז, ז
• רמב"ם, מורה נבוכים ג, לב; ג, מו
• רמב"ן על ויקרא א, ט
• ספר החינוך, מצווה צה
• שולחן ערוך, אורח חיים תרה, א (והרמ"א)
• יוספוס פלביוס, מלחמת היהודים, ו, ב, 1
• Marc Shapiro, "R. Kook on Sacrifices & Other Assorted Comments", The Seforim Blog, 2010 (על עולת ראי"ה, כרך א, עמ' 292)
• צבי הירש קלישר, דרישת ציון, ליק, 1862
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: תצוה: ההתעלות העצמית ; ויקהל: המשכן מעבר למרחב ; תשעה באב: מקור החורבן ; פרקי אבות: שלושת עמודי העולם

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.