לך לך — לוט, שכננו

ראינו בשבוע שעבר את העימות הראשון של אברהם עם המעצמה הגדולה של אותה תקופה, מצרים: מעברה של תרבות דרך רחמה של שרי — זו הייתה התכלית. אבל בלב כל זה עמד גם הרצון להטביע את הישות היהודית. והנה מופיעה באופק סכנה שנייה, והיא לוט. לוט הוא בן משפחתו של אברהם: בן אחיו, יתום, בנו של הרן. אביו ביקש ללכת בדרכו של אברהם, ואמר: אם ייצא אברהם בשלום מכבשן האש, אאמין שיש השגחה אלוקית ואלך בדרכו. ואכן יצא אברהם בשלום מן הניסיון הזה, והרן השליך את עצמו מרצונו אל הכבשן, ושם מצא את מותו.

כן, לא תמיד יש לנו, נאמר, אותם כוחות מניעים בחיים הרוחניים. לא הכול דומה, והנס שעשוי להיעשות לאחד לא בהכרח יינתן לחברו. אבל את זאת נזכור להרן: שביקש לשמש דוגמה לאמונתו באלוקי אברהם. ובסוף דרכו הרוחנית נראה אכן את משיח ישראל מופיע, שהרי דוד יצא מזרעו של לוט — לוט, בנו של הרן. והנה לוט הזה מרעיל את חייו של אברהם בראשית הדרך. מדוע? משום שהעתקה כזאת של חיים רוחניים אינה דרך. בחיים הרוחניים כל אדם מתפתח בדרכו שלו, על פי אופיו שלו.

אמנם יש לו רב המלווה אותו, אבל את האבות אין מחקים. מי אמר שצריך לחקות את האבות? לנהוג על פי חוקי ישראל ותורת משה — כן, חוקי התורה. אבל לא ננסה לעמוד בניסיונות האבות: לשאת שתי אחיות כיעקב, או לרדת למצרים משום שיש רעב בארץ ישראל, או לנהל מלחמה בעבור לוט, שבחר ביודעין בדרך אחרת מדרכו של אברהם. אין לנו להזמין עקדה כביכול לשם שמים — לא, איננו מחקים את דרכם של האבות. האבות פשוט רמזו לנו בחייהם מה עתיד לעמוד לפנינו בשלבי התפתחותנו, כל אחד על פי דרכו, כל אחד על פי אופיו. החיים הרוחניים הם עניין אישי לגמרי.

הם משותפים בקיום המצוות, בקיום התורה; אבל בדרך הצמיחה — כל אחד בקצב שלו, כל אחד ברגישות שלו, כל אחד בדרכו — הדבר שונה לחלוטין. ואולי זה ההבדל הראשון שנבחין בו בין שני הזרמים האלה, כביכול, שאברהם נאבק ביניהם. אקרא לפניכם את הכתוב, כי תמיד יש לעגן את הרעיונות בכתוב. אברהם עולה ממצרים. הוא עולה — ואילו עם ישראל יצא ממצרים; הוא לא עלה ממצרים. "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות יב, לח): מי שעלו ממצרים היו הערב רב, אלה שאכן נספחו לעם ישראל, לבני ישראל. והם שבחרו אחר כך בדרך השונה מדרכו של אלוקי ישראל, שהרי הם שיזמו את העגל, את חטא העגל. התופעה הזאת —

— אנו רואים אותה כבר אצל לוט. "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם" (בראשית יג, א): כשאברם עולה ממצרים — יפה — הוא מעלה עמו, הוא לוקח עמו את בן אחיו לוט. בן אחיו לוט, שעד אז היה אדם שבחר ביודעין ללכת בדרכו של אברהם. אולי לא הייתה לו ברירה, אבל בכל זאת עשה זאת, ואברהם, באופן פרדוקסלי, ראה בו את בנו. הוא לא ביקש מהקב"ה שלוט יהיה יורשו, כפי שעשה בעבור ישמעאל — ותאמרו לי: ישמעאל היה בסך הכול בנו. אבל לוט רואה בעצמו את יורשו הרוחני האמיתי של אברהם. חז"ל אומרים שבאופן פרדוקסלי היה דומה לאברהם: היו לו אותם תווים, אותו פרצוף; אפשר היה לטעות ביניהם.

נניח לפרט הזה. נאמר פשוט שיש פנים שונות ליהדות, שכל אחד מממש בדרכו; כל אחד הולך בדרכו הרוחנית או משתייך לזרם מוגדר. אנו יודעים שיכול זה להיות זרם חסידי, יכול להיות זרם ליטאי, יכול להיות זרם מסורתי וכן הלאה. אין הגדרה אחת ליהדות — אם אפשר בכלל לתת לה הגדרה. אנו יודעים מה הגבולות, אנו יודעים מה מסגרתן של תרי"ג המצוות. אבל מי שאינו מקיים מצווה אחת מתרי"ג המצוות אינו יוצא בכך ממסגרת עם ישראל. אפילו יהודי ערל נקרא — נחשב כביכול — מהול. ולכן הנודר שלא ליהנות מטובתם של ערלים, אכן אסור לו ליהנות מכל דבר שלהם, אבל אין הוא אסור לקבל שירות מיהודי שאינו מהול וליהנות ממנו. שכן היהודי שאינו מהול הזה כבר נחשב כביכול כמהול, אלא שהוא חסר בקיום המצווה.

אנו אומרים: "וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ" — אות הברית שחתמת בבשרנו. היא כבר חתומה בבשרנו. לוט, העולה ממצרים, סבור שבסופו של דבר יוכל להיות עצמאי ולא להישאר תלוי במרותו של אברהם. מהו הרצון הזה של לוט להשתחרר? מה דוחף אותו לכך? דעו לכם: לוט מחזיק, נאחז, בקו מנחה אחד מתורת אברהם — עשיית הדין. ועשיית הדין, שימו לב, אינה משימה קלה, אם רוצים באמת להקפיד בדרך שבה חיים את היהדות, הן כלפי שמים והן כלפי החברה. ולא במקרה יתגלע ללוט סכסוך עם אברהם דווקא בין הרועים.

אבל גם הרועים הם כאן סמל, משום שהרועים האלה הם תלמידיהם של זה ושל זה. והכתוב אומר: "וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ" (בראשית יג, ז) — הכנעני והפרזי עדיין יושבים בארץ, מחזיקים בה. ובכן, כשאין בעלות מוצהרת על הארץ — ארץ שהובטחה אך לא נכבשה — האם מותר ללכת ולשלוח את העדר לרעות בשדותיו של אחר? לא. אבל לוט סבור שהארצות האלה הובטחו לאברהם ולזרעו; לאברהם אין זרע; הוא, לוט, הוא הזרע, ולכן הארצות האלה שלו. זהו נוהג שאנו רואים גם בימינו: הארצות שכאן שייכות לנו — אף על פי שאחרים סבורים שכל עוד לא נכבשה הארץ ולא הוכרעה הבעלות עליה סופית, יש להמשיך לחיות ביחסים טובים עם השכנים.

מדוע? פשוט משום שעם ישראל אינו כאן כדי לחיות לבדו, בדד מן האחרים, בדד מן העמים. אם אברהם מעלה עמו לארץ ישראל את לוט, ומעלה עמו "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה) — האנשים שקירב לדרכו, שקנה ללבו — פירוש הדבר שהוא מתכוון לשתף גם אותם, כביכול, בישיבה הזאת בארץ, בחיים המשותפים האלה על הארץ הזאת. הבעלות נשארת בידי בני אברהם, בידי זרעו של יצחק, אבל אין הדבר מונע מעמים אחרים לשבת בתוכה — גר תושב, גר צדק — משום שאיננו יכולים להעלות על הדעת את קיומנו בלי העמים האחרים. […] כמו שנאמר: "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו" (תהלים קה, א).

קראו בשם ה' — אבל שתפו את העמים בכל מעשיו, בכל עלילותיו. והובטח שבאחרית הימים יחזיק נכרי בכנף בגדו של יהודי ויאמר לו: "קח אותי עמך, כי ה' עמך — אני יודע זאת". אין פירוש הדבר שיקיים את כל תורתו של היהודי, את כל תורתו של אברהם, או שיתבע לעצמו חלק מן הארץ. ארץ ישראל היא המעבדה הרוחנית של עם ישראל, והיא בלעדית לעם ישראל. יש כאן קדושה — וזה ההבדל לעומת "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב, ב), גוי גדול. זאת הובטח אפילו לישמעאל; גם על ישמעאל אומר המלאך: "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ" (בראשית כא, יח).

אנו גוי גדול. גוי גדול — זה עניין של מעמד, משום שאין זה בהכרח עניין של מספר. אבל אנו "גוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו): אנו עם קדוש. אנו חיים בזמן קדוש, אנו חיים על אדמה קדושה. וזה דבר אחר, ממד אחר של חיים, ממד המשתף אכן את העולם כולו בתכלית אחת. אבל הרעיון הזה לא היה זר למצרים. מדוע? משום שמצרים, כפי שראינו, ראתה את עצמה כעם המחזיק את העמים האחרים תחת שלטונו: היא העניקה להם אוטונומיה, אבל הם היו משועבדים כמושבות. ואי אפשר שיהיה אחרת כשאנו רואים, בקנה מידה כולל, המוני, רצון להמיס את האדם הפרטי בתוך הקהילה הבין־לאומית.

אין לך עוד אישיות; אתה נמס בתוך ההמון. ואז עלינו להתנהג כמו כל האחרים. אבל להתנהג כמו כל האחרים — לא לחינם נאמר לנו שמצרים טבעה. כלומר: הצמצום הזה, הרצון הזה לבטל את האני לטובת החברה, לטובת הכלל, מוביל לכליון הכול. עלינו לצאת ממצרים. מדוע עלינו לצאת ממצרים? משום שעלינו להפגין את עצמאותנו מול הרעיון הכוללני הזה של עולם, של אנושות, שבה כולם חושבים כמו כולם וכולם ניזונים באותו אופן כמו כולם.

כל אחד מאתנו צריך לעמוד על האני שלו. "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם" (פסחים קטז ע"ב; הגדה של פסח). לצאת ממצרים — אבל יוצאים משתי מצרים, לא ממצרים אחת. "מצרים" היא בלשון זוגי. אנו עומדים בין שני זרמים המאיימים עלינו. ומהו הזרם השני? הזרם השני הוא זרמה של סדום. סדום, בניגוד למצרים, אינה נוהגת ב"שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלָּךְ שֶׁלִּי" (אבות ה, י). מה שלי שלך, ומה שלך שלי — וכי אפשר, במקרה כזה, להחליף, לעשות חליפין בכל הרמות? לא. אצל סדום יש מידת הדין, יש צדק. לא כולם נולדים עם אותו מזל, אותם כשרונות, אותן אפשרויות.

והבורא הוא שרצה שיהיה כך. ואם הבורא רצה שיהיה כך, מדוע אתנגד לו? לא — לעשות צדקה פירושו לצאת נגד מי שגזר שפלוני יהיה עני. הבעל שם טוב היה אומר: "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלוֹקִים" (קהלת ז, יד) — ה' ברא כוחות מנוגדים, זה כנגד זה. וכשם שאנו יכולים למצוא בקדושה גאווה רוחנית מסוימת, גאוותו של אדם המתקדם בכוחות עצמו ומממש את עצמו בכוחות עצמו, בלי להישאר תלוי בזה או בזה — ילד נוצר כדי לעמוד יום אחד ברשות עצמו, וכך כמובן גם תלמיד —

— ההפך מזה לא יאפשר צמיחה, […] התחדשות, דעת. כך הם הדברים. ובכן, אנשי סדום סברו שיש להחזיק בכל מחיר בדין הקפדני הזה שהקב"ה קבע בשמו. ונשאל פעם אחד מן הרבנים: מה תהיה דמותו המובהקת של הרשע בעולם הטומאה? והשיב שהרשע בעולם הטומאה הוא זה העושה מעשה צדקה — משום שהוא עושה אותו מתוך רוח של שליטה בזולת, של תמרון הזולת, […] משום ש"אני המיטיב שלו". רוח פטרונית, מכל סוג שהוא, היא דרך להסיט את הדין ממסלולו הטהור. ובכל זאת — וזה חשוב — סדום נדונה לחורבן; כן, היא נדונה לחורבן, לכליה, משום שאי אפשר לחיות על פי אמות המידה של הדין הטהור. אבל גם אי אפשר לחיות על פי אמות המידה של מצרים, כלומר "שלי שלך ושלך שלי", שבה הכול נמס לגוש אחד — כמו שעשה יוסף במצרים: מלאימים את כל האדמות, והכול יהיה לפרעה, והכול ייהפך לקניינו, לרכושו של מלך מצרים […].

לא. יש למצוא את דרך האמצע בין השניים — בין התנועה הזאת לשמאל מצד אחד ובין התנועה הזאת לימין. נכון שכל אחד אכן שומר על מה שיש לו, משום שעמל בשבילו, הצליח, התאמץ והצליח. זה חשוב. כשפרעה מרשה לעצמו לקחת את אשת אברהם — שהרי שם מחליפים גם את הנשים; ולמה לא? — אברהם אינו מתפלל עליו. פרעה נושא בתוצאות מעשהו: יש נגעים, יש מכות הפוגעות בו. אבל שימו לב: לא אומרים לאברהם — לא אומרים לפרעה: "בקש מאברהם שיתפלל בעדך".

ואברהם אינו מתערב כלל. אבל למחרת פרעה משיב את שרה לאברהם, והנה הוא משלח אותה במתנות רבות, בשי רב. זה מה שמעשיר את אברהם — כשם שגם בני ישראל ייצאו [ברכוש גדול], בשעה שעל המצרים הוטלו מכות מכל עבר ואיש לא התפלל עליהם. לעומת זאת, כשמדובר באבימלך, שלקח גם הוא את שרי אשת אברהם, הקב"ה נגלה אל אבימלך. ובעוד אבימלך לא נגע בה — הוא עדיין שואל את עצמו אם סיפור האח והאחות הזה אמת — כשהשכינה נגלית אל אבימלך ואומרת לו: "בקש מאברהם שיתפלל בעדך", אברהם מתפלל בעדו.

ועכשיו, אנו יודעים היטב שלוט ייפול בשבי במלחמה שינהל נמרוד — ברית של ארבעה מלכים נגד חמישה. נלמד אותה, נראה. ונלקח אחד היקרים ללבו […]. (אחד המשתתפים: "נקטעת כשאמרת 'ארבעה מלכים נגד חמישה'." — "סליחה?" — "נקטעת כשדיברת על מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה. אם תוכל לחזור על זה: דיברת על לוט שנלקח במלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה, ואז הווידאו שלך נקטע.") ובכן, כן: אברהם התערב, התערב למען לוט; שחרר אותו, ניהל את המערכה — אף על פי שנפרד ממנו. אברהם הוא שביקש מלוט להיפרד, כדי שלא תהיה ערבוביה. זהו "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית יג, ח), הפסוק המופיע עכשיו בנאומים בין הזרמים השונים בתוך עם ישראל. אבל שימו לב: הוא נאמר לשם פרידה, לא לשם התאחדות.

הכתוב מדבר כאן, ממש בפסוק הזה, על "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (בראשית יג, ט): אחים אנחנו — ומשום שאחים אנחנו, עלינו להיפרד. איזה אבסורד, תאמרו: אם אחים אנחנו, הרי אי אפשר להיפרד! לא: אנו חולקים ערכים, והשיתוף בערכים האלה עושה אותנו אחים. אבל אין פירוש הדבר שעלינו להיות זהים זה לזה. אסור לנו להיות — אסור לנו ללכת מן הדומה אל הדומה. כל אחד נשאר בדרכו. אם בסופו של דבר אתה סבור שדרך הדין היא ההולמת אותך ביותר, משום שבה נוהג האיש הזה — אני, מצדי, שומר על דרך החסד.

דעו לכם: ישמעאל מתייחד בקבלת הפנים שהוא מעניק לאורחיו […]. הדלת תמיד פתוחה, עשיית החסד. צאצאי ישמעאל חזקים בזה — מנהג של חסד שירשו מאברהם, שבו האחד מפנה מקום לחברו. זהו. אברהם אינו מתפלל על מצרים; הוא מתפלל על סדום. ומדוע, אם כן, הוא מתפלל? משום שאת המציאות הזאת אפשר לגאול, ובלבד שתקלוט אל תוכה את ה"שלי שלך ושלך שלי" המצרי; ואז תהיה זו אכן תקופת המשיח. דעו לכם: לתקופת המשיח הותוותה דרכם של שני משיחים — משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא זה שסבר שהכול צריך להיות תחת דגל אחד, בתוך מתחם אחד ויחיד — אלא שלא יהיה זה פרעה, המלך פרעה, אלא בורא העולם: כל זרמי המחשבה מתכנסים, כביכול, אל הרעיון העליון של אל שברא את העולם ומשגיח על עולמו. זהו משיח בן יוסף. אבל הוא יפנה את מקומו למשיח בן דוד. משיח בן דוד הוא זה שידאג לכך שבעולם המשיחי הזה ישמור כל אחד על מה שמבדיל אותו, מה שמאפיין אותו, מה שמגדיר אותו, מה שמייחד אותו — ויש לו, אם תרצו, זרם נוסף, המונע ממנו ליפול בקלקלותיה של סדום.

זו הסיבה שבפרשת לך לך רצתה התורה להעמיד אותנו מול שתי תנועות מחשבה שבני אדם יתנצחו עליהן, ואפילו סביב אחדותו של אברהם. שכן בתוך תנועתו של אברהם יהיו מצד אחד החסידים, הדוגלים באחידות גמורה, […] בפתיחת הדלתות האופיינית לאברהם […]; ומצד אחר תנועה קפדנית מאוד, זו של הליטאים, עולם ההלכה, השמירה הקפדנית, אך שמרנית יותר. ולא נדחה לא את זו ולא את זו; אלא צירופם של שני הזרמים האלה הוא, נאמר, המשיחיות של עם ישראל. אני חוזר לרעיון הזה של "נעשה", שמקומו בחסד, ו"נשמע", שמקומו בדין […].

ובכן, את שתי התנועות האלה נראה בהמשך; אסור לאבד אותן מעינינו. זוהי, אם כן, הפרידה המתרחשת בראשית הדרך עם לוט. מה שנראה הוא שכאשר נוקטים דרך אחת ורוצים בכל מחיר ללכת בה לבדה, מחישים את המפלה, את הכליה. מתברר שלא זה מה שהיה צריך לעשות, והאנשים יצטרכו לתקן — ואין אנו עושים אלא לתקן, פעם אחר פעם, את תנועות הנדיבות שהיו לנו, אבל גם את תנועות הדין שכפינו. לדעת לאזן בין הדברים — זה הולך הרבה יותר בכיוונו של דוד, של משיח בן דוד, מאשר של משיח בן יוסף. שכן על סדום נאמר שהייתה "כְּגַן ה'" (בראשית יג, י) […], כאשר לוט בוחר את כל כיכר הירדן ומתרחק "מִקֶּדֶם" (בראשית יג, יא). לא, אין זה קדמת עדן: הוא הסיע את עצמו מקדמונו של עולם. וקדמונו של עולם ראה שאין העולם יכול להתקיים בדין לבדו, ושיש לשתף עמו את מידת הרחמים.

וכך אכן אירע. ולכן, כשאברהם נפרד מלוט, באה אז הבטחה חדשה מאת הקב"ה לתת את הארץ לזרעו של אברהם. אבל מה נאמר הפעם? יש הבדל קטן, ניואנס דק. [לדעה אחת:] ה' אינו שבע רצון מכך שאברהם נפרד מלוט. אבל [לדעה אחרת:] כל זמן שאברהם היה עם לוט, [הדיבור האלוקי] לא היה שבע רצון לגמרי, לא היה מרוצה […]. ובכן, אחת משתיים: או שצריך להיות עם לוט, או שאין להיות עמו.

ויש שני הסברים לשמו של לוט. לוט כפניו של אברהם המשוכפלים — או לוט בתרגומו הארמי: איני מתכוון ל"לוט" במובן של מסווה; בתרגומו הארמי כוונתי לקללה. קללה, כשנאחזים בדבר אחד בלבד — ויש בכך סכנה לתוצאות הרות אסון לגבי הארץ, לגבי הבעלות על הארץ. שהרי אז, מהו הכנעני ומהו הפרזי? הפרזי — מלשון "פרוז", פתוח: הוא האומר שארץ ישראל היא בלי גבולות, שהיא שייכת לכולם. והכנעני הוא התובע אותה לעצמו; היא אך ורק שלו […]. אבל ארץ ישראל היא אכן ארץ בלי גבולות, והיא ארץ בלעדית לישראל. ולכן מכריז הקב"ה הכרזה חדשה לאברהם ואומר לו: הארץ הזאת שאתה רואה — "לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית יג, טו).

"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית יג, טז). אבל מהו העפר הזה, החול הזה של הארץ? הוא העוצר את תנועת הגלים המאיימים להציף את הארץ. [להבין זאת] כמידה מספרית של עם ישראל — אי אפשר. ועוד נאמר: "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז) — ה' בחר בכם משום שאתם המעטים מכל העמים. ופירשו חז"ל: זה היודע למעט את עצמו לפני כל שאר העמים. וזו המשמעות שיש לתת לכתוב כאן: על חולות נודדים אי אפשר לעמוד באמת איתן. "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יז) — ואותה נקודה שבה יבנה את מזבחו: בחברון.

חברון היא נקודת החיבור, החיבור בין הרוחני לחומרי, בין ארץ ישראל שלמטה ובין ארץ ישראל כפי שאנו […]