לך לך — דרכו של אברהם

כבשבת שעברה, שיעור זה מוקדש גם לעילוי נשמתם של חיים […] ושל […] רוזנברג — יואכים — חבר הקהילה, שנפטר לפתע. כן. נראה ברגע הזה את דקת הדומייה שהייתה ראויה לשעה הקשה שעובר עם ישראל. כולנו המומים מגורלם של הנרצחים ומגורלם של החטופים, לדאבון לב, והקב"ה יסוכך עלינו ברחמיו ובתנחומיו. אמן. אנו פותחים — חונכים, אם תרצו — את השנה בלימוד שאינו זר לאירועים שאנו חווים עכשיו: לימוד פרשת לך לך. הרהוריי יצטמצמו בפסוקי הפתיחה המעטים הללו, ואקרא אותם בתרגומי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ" — לך לטובתך, להתפתחותך — "מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ": לא רק "שאראה לך", אלא הארץ שבה אתגלה אליך. "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" — לכל הארץ. "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ", ואת המקללים אותך או המקלים בך — "אָאֹר", "וְנִבְרְכוּ בְךָ" — ימצאו בך את מיצויים — "כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ואברהם יצא לדרך הזאת "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'", ולוט הצטרף אליו מרצונו, ואברהם היה אז "בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן". ולקח עמו את שרה אשתו, את לוט בן אחיו ואת כל הרכוש אשר רכש. ומה היה הרכוש הזה? "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן".

כל האנשים שהצליח למשוך בעקבותיו בחרן, במאבקו העיקש בגזירת נמרוד, שביקש לאחד את האנושות כולה תחת דגל אחד, מגדל אחד, עיר אחת. "וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן": הוא לא התעכב בדרך, לא סטה מדרכו, והגיע אל ארץ כנען. "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ" — סוקר את המקום — "עַד מְקוֹם שְׁכֶם". ובשכם נמצאים הר גריזים והר עיבל, שם התחזקה הברית בין הקב"ה לעם ישראל על אמנת התורה ועל קיומה — אך הפעם בשבועה. "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ". כן, בין שנרצה ובין שלא: כשם שהפרי מוקף קליפה, והכול תלוי בפרי, במצבו, כך עם ישראל מוקף קליפות שונות. וכך יהיה תמיד, משום שכשם שהקליפה מגינה על הפרי — כן — אויבינו נועדו באמת להיות מגינינו, כדי שנוכל להתממש מבפנים. "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם": כאן נגלה הקב"ה אל אברהם. עד עתה טרם נגלה אליו; אבל כשהגיע לשכם — ושכם מהווה מפנה של ממש באחיזה בארץ כנען — "וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו". הוא הבין אפוא שאין הצדקה לארץ הזאת — שאין הצדקה לבעלות עליה — אלא במזבח שהקים, וכל זאת כדי להעניק הדהוד רחב יותר לתנועתו, תנועתו הגשמית והרוחנית כאחת.

"וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה". למדנו שאברהם, לעומת האבות האחרים שהוא פתח להם את הדרך — יצחק ויעקב — היה ההר שאין להגיע אליו. כן: המיועד ליחידי סגולה, כפי ששמו אברם מעיד — אב ליחידי סגולה. "וַיֵּט אָהֳלֹה" — ושם נטה את אהלו. ואומרים לנו, על פי הכתיב, ש"אהלה" כתוב כאן: האוהל בלשון נקבה, אהלה שלה, אהל אשתו. זהו אוהל, אבל היא שתלווה אותו, משום שזהו מקום המפגש. בטרם יהיה אוהל מועד — מקום המפגש של הרוחני, של האלוקי, עם האדם — יש תחילה מקום המפגש של האיש ואשתו.

יש בזה הרבה. "בֵּית אֵל מִיָּם" — נותנים לנו כאן פירוט גאוגרפי: בית אל מצד הים, "וְהָעַי מִקֶּדֶם". בבית אל יפתח יעקב את שלב גלותו; והעי היא המקום שבו, בשעת כיבוש הארץ המובטחת, אירעה תקלה — אירע חילול השם. שכן את הארץ הזאת, אפילו בכיבושה, יש לקנות מתוך תשומת לב לתביעותיה המוסריות, לתביעותיה הרוחניות, ואדם אחד לא שמר על כך: עכן. עכן, שלימים תיקן את תפילת "על כן נקוה לך", שבה אנו חותמים את תפילותינו שלוש פעמים ביום: שחרית, מנחה וערבית. "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'", נאמר לנו. זהו אפוא מזבח שני. הראשון, "לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו", נבנה על ההתגלות; השני — על הבטחת הארץ לו ולזרעו אחריו. "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'": כשם שאדם הראשון נתן שמות בזהותו את כל הברואים שסביבו, כך מזהה כאן אברהם את המקום. המקום הוא המרחב שבו ההוויה באה לידי מיצוי. ולכן "מקום" הוא כינוי לקב"ה.

המקום הוא המקיף את הכול, וארץ ישראל היא הרחם של העולם כולו; ובתור שכזו היא המקום, משכנו של הקב"ה — אבל משם גם מתפשט שם ה'. להפיץ את השם — מה פירוש הדבר? עוד נראה. שכן כשמזהים דבר, אומרים או את ייעודו, או את טבעו המיידי, את טבעו בהווה. "וַיִּסַּע אַבְרָם" — לא, אומרים לנו, כאן מדובר בייעודו העתידי, משום ש"וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה". הוא הגיע אפוא אל הארץ הזאת, אבל טרם מצא את משכנו הקבוע; הוא עדיין בתוך תנועת ה"לך לך". הוא הולך דרומה, והמשך הכתוב יגלה לנו שהוא הולך תמיד לעבר ירושלים.

לאן שהוא הולך — זהו כיוונה של ירושלים. במחשבותינו, בדיבורינו, במעשינו, ירושלים צריכה להיות תמיד נוכחת ותמיד נושא להגותנו — נושא להגותנו, משום שהמצווה הראשונה שניתנה לאדם הייתה להיזון מכל פירות הגן, גן עדן. והציווי שניתן לאברהם — אברהם, שעד עתה איננו יודעים עליו דבר; עוד נדע, עוד נגלה — גם הוא כלול ב"לך לך", ב"לך לך". אין לנו לפסוק דין על אדם ולומר שהוא כזה, שהוא כך או כך. לא: כל עוד האדם בדרך, אנו מייחלים שיוסיף ויתפתח לטובה. אבל איננו יודעים מה עתיד לצמוח ממנו. אדם אחד בלבד זכה לכינוי אלוקי בחייו, ולא לאחר מותו: יצחק. נשבעים ב"פחד יצחק", ונראה ש"פחד יצחק" אכן יש בו משמעות, שהרי הוא עומד — או ליתר דיוק מגדיר את עצמו — כגורם פעיל בעבודת ה'.

ויצחק גילם זאת בקורבנו, ואכן חכמינו קוראים לו "עולה תמימה". דבר אחד אפוא נוכל ללמוד תחילה מן הפרשה הראשונה הזאת: שהיא מתמקדת בארץ שהובטחה לישראל, רחמו של העולם, שיכולה להדהד את הטוב — או, באותה מידה, להגביר את הרע. ולכן למדנו ששלושה פתחים יש לגיהנום. אחד בירושלים — "וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו לא, ט). ואחד בים — הים שביקש לבלוע את יונה, נביא ישראל, הנביא שנשלח לשאת את הדבר אל הגויים: היונה השליחה — יונתו של נח — החוזרת ומביאה את בשורתה אל האנושות כולה באמצעות יונה, יונה הנביא.

"מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי" (יונה ב, ג) — ממעמקי המים זעקתי אליך, ושמעת את קולי ממעמקי התהום. המהר"ל מפראג אומר: למים אין צורה. הם מקבלים את צורת הכלי שיוצקים אותם לתוכו; ואם לא — הם ממשיכים להתפשט לכל מקום, לכל עבר, אבל תמיד במורד. כדי שיקבלו צורה, נחוץ החרס, נחוצה האדמה. האדמה היא הכלי, היא המחזיקה את מקור החיים הזה, שהרי המים הם באמת יסוד החיים הראשון. וחכמינו, כשדיברו על "שמים" — החיים כפי שאפשר לתפוס אותם ברוח — אמרו: "שמים" — שם מים, המקום שבו יש מים. ועתה, השלישי.

הפתח השלישי של הגיהנום הוא פתח המדבר — המדבר שבאותה רעידת אדמה בלע את קורח ואת כל עדתו: מרדם של החולקים על הסדר האלוקי. שכן בתוך שלושה עשר עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם — שהם, אם תרצו, הכלי, המכשיר, הכלי המעשי של שלוש עשרה מידות הרחמים, שלוש עשרה מידות האהבה — יש שלושה עיקרים יסודיים שהם יסודות האמונה. הראשון — שהקב"ה ברא את העולם. יש בורא לעולם; יש אדון המנהיג את הבריאה. זוהי אמונה הגיונית לגמרי, שאם לא כן אנו נקלעים אל האבסורד.

אמת, יש כאן אותה נקודה אפלה, שלא ביקשנו אותה; אבל אם נניח לה, אם נשליך אותה אל העתיד כדי לפענח אותה אחר כך — מדוע לא לתלות אותה במה שמובן מאליו, כלומר שדבר אינו יכול לברוא את עצמו, ושיש רוח, יש הוויה המנהיגה את הכול? ובאמת, איני יודע עד כמה אפשר בכלל לקרוא לזה אמונה, שהרי כל זה שייך למובן מאליו: כשאנו נתקלים ביצירה כלשהי, בנויה בשלמות, מאורגנת, פועלת להפליא, איננו יכולים לומר שהיא מקרה, מעשה המקרה; באמת יש גאון מאחוריה, מסתתר מאחוריה, מחיה אותה, מחיה אותה מבפנים. אם כן, היכן נכנסת כאן האמונה? מהי אמונה? זו הבעיה. אבל האמונה, דעו לכם, היא כשעוברים את גבול המובן מאליו; היא כשמבינים שבכל דבר ראינו תמיד, תפסנו תמיד, רק את החיצוני — ולעולם לא את העומק.

את העומק הפנימי — אנו עדיין בתהליך של גילויו; אבל אנו מאמינים שמעבר למה שהארץ מראה על פניה, יש אוצרות בים, בארץ, בשמים, הקוראים לנו לעמול, לחפש. כמו אוצר שיוצאים לחפשו — היגיעה אינה נשארת בלא פרי. כשם שההשקעה המדעית נושאת פרי, כך גם ההשקעה הרוחנית — ובכלל זה בלימוד התורה. שכן לפעמים אנו מסתפקים בלימוד שרק קוצר את התורה, שמלקט אותה על פניה, "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (במדבר כב, ד) — כשם שהשור לוחך את עשבו, וכשאין עוד עשב הוא הולך למקום אחר, מחפש עוד חלקת שדה שבה ימצא את מזונו; וכשגמר — הוא עובר הלאה.

לא: האמונה האמיתית היא זו שאינה נעצרת בתוצר הטבעי המונח לפנינו, שאינו ממצה את המציאות, אלא מחפשת דווקא את הטמון בפנים. ועל כך אביא לכם מדרש חכמים, שאמרו בסופו של דבר — הרי אנו יודעים היטב שאברהם ניהל מאבק בשלושה אופנים של עבודה זרה. אתם יודעים שמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו מנתה ארבע מאות פרקים, ואילו בידינו חמישה בלבד. אומר לכם זאת כדי שתבינו שהמילה הצרפתית "idolâtrie", אלילות, אינה אומרת דבר, או ליתר דיוק היא מוגבלת. ואילו בעברית, "עבודה זרה", "עבודת כוכבים", היא עבודת כל מה שזר. זר למי? קודם כול — זר לעצמי. במה הוא זר לעצמי? בכך שאיני יכול להתבונן בדברים באופן אובייקטיבי אם לא הפנמתי אותם. אני בנוי מחומר ומרוח, והמיזוג הזה הוא שמאפשר לי לתפוס את העולם הזה שהוא ברא.

והנה, קורה שאני נכנע לשלושה פיתויים של הרוח. הראשון הוא זה שידע עולמו של אנוש. עולמו של אנוש — מהו? "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו) — אז החלו לחלל את שם ה'. מהו חילול שם ה'? חילול שם ה' פירושו למקד את כל המחשבה בתולדות הבריאה, בתולדות המחשבה, במקום לעלות אל המקור. קל הרבה יותר — קל הרבה יותר לדבר על אלוקים, כלומר על הגילויים הרבים של הקב"ה, דרך הרעיונות וכן דרך תופעות הטבע הגשמיות ודרך המדע, מאשר להתמסר אל ההוויה המקיפה את הכול.

כבר אמרתי לכם שאנו חותמים את יום הכיפורים באמירת "ה' הוא האלוקים" שבע פעמים: ה' הוא סך כל ריבוי האלוהויות, או הכוחות האלוקיים. ודברים אלה נאמרו במעשה נביאי הבעל, נביאי השקר: זוהי הודאה, הודאה בחטאי האדם. והסטייה הזאת החלה עם אנוש, עם אנוש. אחר כך עברנו לשלב שני של סטייה עם דור המבול. דור המבול: יש להתיר לאדם את הרסן, להניחו למה שהוא חש, למה שהוא מתאווה, למה שהוא רוצה — פריקת עול המוסר.

ואכן שרו וקראו "דמוקרטיה, דמוקרטיה, דמוקרטיה", וכל זאת רק כדי לדחות את העיקרון שאלוקים הוא ה' — כדי לכפור בו. ואז "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". חמס — הופעתו הראשונה היא במקרא, כאן. האלימות כיסתה את פני העולם. כל אחד עושה ככל העולה על רוחו, כל אחד עושה כרצונו. העולם נעשה חסר צורה, והוא חוזר אל מצב המים שבו היה לפני הבריאה. אמרתי לכם את רעיון המהר"ל: כל עוד אפשר להכיל את המים, כל עוד הם בכלי ומרוסנים — הם נותנים צורה ומקבלים צורה; הם יכולים לקיים את גוף האדם, את בריאותו — גם אנחנו איננו אלא נאד מים בתנועה — והם יכולים לטהר את האדם; הם יכולים באמת להיות מקור שפע, ברכה. אבל הם יכולים לגרוף כל מה שבדרכם כשאין להם סכר, כשאין דבר שיעצור אותם. זו הבעיה. זוהי אפוא נטייתו של דור המבול, ומה שבא בעקבותיה. ויש גם חטאו של הדור השלישי, דור הפלגה: הדור שהפריד בין הרוחני לחומרי. נסכל את כל תוכניותיו של הקב"ה; ננהל את עצמנו בעצמנו; לא נישאר תלויים ברצון עליון — לא, נוכל לשלוט בכוחות הטבע ולקבוע לעצמנו את הדרך שיש ללכת בה, את דרך התנהגותנו. זה היה נמרוד, בימי אברהם; כפי ששמו מעיד, מלשון מרד — נקיים תנועת מרד. ואף על פי כן הייתה להם שפה משותפת: הייתה להם לשון הקודש. המדרש אומר שכולם דיברו בלשון הקודש. הם דיברו את לשון הקדושה, הייתה להם גישה אליה — והשתמשו בה לרעה. הם נתקו אותה ממקורה: זה היה השימוש הפסול שעשו בה.

הם לא נתנו את דעתם לכך שהלשון הזאת, כשם שהייתה לשון הבריאה, הייתה גם לשון ההתגלות. כן — ואז הוא יצא למלחמה לבדו. עם ישראל, עמו של אברהם […], אף הוא כיחיד בודד בתוך ים האנושות, ועליו להשמיע את דברו; והוא מצליח — אבל בזים לו, דוחים אותו: הוא לא יעמוד בזה, בסוף יצטרף אל ההמון, אל הרוב — כך רואה אותו העולם. ואם לא יעשה כן, המעבר בכבשן, בכבשן ההשמדה, יביא אותו לבסוף לחשוב שוב, והוא יפשוט את יהדותו וירצה להיות גוי ככל הגויים, או להוליד גוי ככל הגויים. ואברהם עומד איתן. עומד איתן — מדוע? משום שעל אברהם נאמר לנו שהחל [בחיפושו] בגיל שלוש. הרמב"ן מביא את המדרש: "בן שלוש שנים" — בגיל שלוש. כן: ובגיל שלוש אנו עושים לילד את התספורת הראשונה.

זה נעשה מנהג בגיל שלוש. כאילו, בסך הכול, נותנים אז לילד חניכה, חניכה מיסטית, לאמור: עליך לשמור על פאותיך. כשאתה מסתפר, כשאתה מגלח הכול, השתדל לשמור על פאותיך, על הפינה הזאת, פאת הראש. את החלק הזה של הרוחניות השתדל לטפח, שכן ממנו יצמח זרע חדש. זה אחד. אבל איננו עוצרים כאן. מגיל שלוש הנער הזה שואל על הכול, והוא נקרא על ידי הקב"ה רק בגיל שבעים וחמש. מה אירע בינתיים? הוא ניהל מאבק בשלושת הפיתויים הללו של עבודה זרה, שלושת אופני העבודה הזרה, שהיו רווחים אז, כפי שהם רווחים היום וכפי שיהיו רווחים מחר — משום שאלה הם שערי הגיהנום.

שערי הגיהנום: במים — המוחקים הכול, המשיבים הכול לאין. יש השער שבים, שממנו [יונה] נושא את תפילתו אל הקב"ה. אחר כך תנועת המרד של קורח, החולקת על בחירתו של משה על ידי הקב"ה, על בחירת הכוהנים על ידי הקב"ה, ומבקשת למסור את השלטון לידי מי שנראה לה ראוי לו — זהו השלב השני. והשלישי: אמרנו — מדבר, ים, ירושלים. ירושלים היא משכנו של הקב"ה, המקום שבו בחרה השכינה לשכון. אם סבורים שאין השגחה המשגיחה על גורל האנושות ועל מהלך העולם, השגחה שמקום שפעה בירושלים — הופכים את ירושלים לעוד פתח של גיהנום. היא נעשית טרף לאומות התובעות אותה לעצמן. כן. והנה, שלושת עיקרי האמונה היסודיים, אומרים חכמינו: הראשון — בורא עולם. ולא משום שהקב"ה קיים הוא צריך להתגלות. לא, לא — משום שעולם קיים הוא צריך להתגלות: עליו למסור לנו את תורת הפעלתו של העולם הזה.

ותורת הפעלתו של העולם הזה היא התורה. והתורה ניתנה במדבר. היא מאפשרת לנו למנוע מן המדבר הזה להיות לנו פתח של גיהנום. [וכך גם] משכנו של הקב"ה, המקום שבחר בו, מאפשר לנו להתגונן מפני הסכנה שיהיה טרף לאומות, לכל האומות. ולבסוף השלישי, […] הים. ואמרנו שלוש פעמים נזכר שהעם הכריז על אמונתו בה': כשקיבל את התורה במדבר; כשעבר במי הים; והשלישית — כשאמר להם הקב"ה: אביא אתכם, אקיים את מה שנשבעתי לאבותיכם ואביא אתכם אל הארץ, שהיא "מורשה". המילה "מורשה" מופיעה פעמיים, כפי שציינו: פעם אחת על הארץ — ובאופן פרדוקסלי היא קודמת להתגלות, למתן תורה — ו"מורשה" השנייה [נאמרה על התורה], אותה כמיהה למפגש הזה, וכן הלאה. ושתיהן, התורה וארץ ישראל, מרוכזות באמת בקריאה הראשונה הזאת של הקב"ה אל אברהם, שהרי הוא אומר לו שבתנועה הזאת — אל הארץ תחילה — "אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". "אשר אראך" — מה פירושו? "אראה לך"? לא — לא אראה לך; אתה יודע היטב לראות את הדברים. אבל תראה את הדברים אחרת; תגלה נקודת מבט חדשה של ראייה, של פרשנות; תגיע אל ראייה פנימית של הדברים ולא תסתפק בראייה חיצונית.

זהו. ומתי? והנה, אינך יכול להגיע אל הראייה הזאת — וכאן אולי אסיים את השיעור כדי לפנות מקום לשאלות. אינך יכול להגיע אל הראייה הזאת אלא אם תפנים את שבועת הברית שנכרתה על הר גריזים ועל הר עיבל, שם עמדו שישה שבטים משמאל, שישה שבטים מימין והלוויים באמצע, ואמרו: "ברוך מי שעשה כך וכך", והאחרים ענו "אמן". אחת עשרה היו כאלה. אבל האחרונה: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כז, כו). שאלו חכמינו: והרי באמת כבר היינו — […] — כבר היינו מחויבים בברית בהר סיני; הכול כבר נעשה. מדוע עתה, על הסף, שוב — מדוע, מיד כשדורכים [בארץ], יש ברית חדשה? ואמרו: אין זה אותו דבר. התורה שניתנה בהר סיני הייתה מסורה תמיד לבחירתו של כל אחד.

זה מחמיר ומשתדל לקיים כמה שיותר מצוות; וזה נוטל חלק ומניח חלק אחר; יש לו אילוצים פה ושם. אכן, יש התחייבויות, בוודאי, אבל אין הדבר מוציא אותי מכלל ישראל אם איני מקיים חלק מהן. אבל כאן השבועה היא "נִשְׁבַּע" — אתם יודעים שהפועל "שבע", לשון שבועה, בא תמיד בבניין נפעל, והנפעל הוא בניין חוזר, פעולה המוחזרת אל העושה. מדוע? אם אני הוא הנשבע, האם לא הייתי צריך לבוא בבניין הפשוט של הפועל? לא: "נשבע", "נשבע", משום שאני נגרר, מונע מכוח ההתחייבות עצמה, עד שאין אפשרות חיים אחרת אלא דרך התורה.

ואם כן, כאן חזונו של עם ישראל בארץ ישראל שונה לגמרי: ארץ שניתנה לו, ולא נכבשה בידו, ארץ שלא הייתה, בסך הכול, אדמת מוצאו […]. עליו אפוא לחוש שאמנת התורה הזאת היא חלק מן הארץ, ושאין אפשרות אחרת להישאר בארץ הזאת ולחיות בה אלא במסגרת התורה. ולכן הכול כלול בפסוקים הראשונים האלה, כשהוא אומר: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" — אתה תהיה המשפיע של החסד. ה"גדול" הוא בריאת העולם, בורא העולם. "ואעשך" — זה אתה; ואתה הוא החסד. העולם — העולם הזה מתנהל בטוב הזה, באהבה הזאת — זהו "אלוקי אברהם". הברכה — ברכת "אלוקי יצחק" — היא ברכת העבודה, השקעתו האישית של כל אחד בעבודת ה': זוהי העבודה, זהו "אלוקי יצחק". "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ": השם פירושו הנצחת קיום. "כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיהו סו, כב) — יהיה לכם שמכם, השם הזה, ישראל, שצריך באמת לעורר הערצה ולהיזכר בענווה ובכבוד.