בבוקר, בבית הכנסת או בכותל המערבי, רואים גברים שעל מצחם קופסה שחורה קטנה ומרובעת, ועל זרועם קופסה נוספת, המוחזקת ברצועת עור הכרוכה עד כף היד. אלה התפילין. מה יש בתוך הקופסאות האלה? למה מניחים אותן דווקא במקום הזה, ורק בימי החול? לפניכם תשובה מלאה: הפסוקים, התלמוד, אופן העשייה, סדר ההנחה, ההיסטוריה והמשמעות של מצווה הנוהגת כבר יותר מאלפיים שנה.
בקצרה: התפילין (בשפות אירופה הן מכונות לעיתים קרובות "פילקטריות") הן שני בתים של עור שחור, מרובעים לחלוטין, ובתוכם פרשיות מן התורה הכתובות ביד על קלף. האחד נקשר על הזרוע השמאלית, כנגד הלב; השני על הראש, מעל המצח. התורה מצווה על כך ארבע פעמים: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך" (דברים ו, ח). גברים יהודים מניחים אותן בכל בוקר של יום חול, מגיל בר מצווה, בשעת התפילה. הפרשיות שבתוכן מכריזות על אחדות ה' ומזכירות את יציאת מצרים: בהנחתן אדם מקדיש לה' את מחשבתו, את לבו ואת מעשיו.
מה פירוש המילה "תפילין"?
המילה תְּפִלִּין אינה מופיעה בתורה. מקורה בלשון חכמים, לשון המשנה והתלמוד. על פי רוב קושרים אותה למילה תפילה, משום שמניחים את התפילין בשעת תפילת שחרית. יש המקרבים אותה לשורש פלל, שעניינו שיפוט והוכחה: לפי זה התפילין הן עדות שאדם נושא על עצמו.
התורה עצמה משתמשת בשלוש מילים. היא מדברת על אות על היד; על זיכרון בין העיניים (שמות יג, ט); ועל טוטפות, מילה נדירה וסתומה, לתפילה של ראש (שמות יג, טז; דברים ו, ח ויא, יח). רבי עקיבא מסביר: "טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים", כלומר "טט" פירושו שתיים בלשון אחת ו"פת" שתיים בלשון אחרת, ומכאן ש"טוטפות" פירושו ארבע (מנחות לד, ב). מכאן לומדים שהבית של הראש מחולק לארבעה תאים.
בצרפתית ובשפות אירופה אחרות קוראים לתפילין לעיתים קרובות פילקטריות, מן המילה היוונית פילקטריון, "חפץ מגן". השם העתיק הזה מטעה: התפילין אינן קמע, כפי שנראה בהמשך.
מה אומרת התורה: ארבע פרשיות
הציווי להניח תפילין נאמר בתורה ארבע פעמים, ואלה בדיוק ארבע הפרשיות שמכניסים לתוך הבתים.
- קדש (שמות יג, א-י). קדושת הבכורות וזכירת יציאת מצרים. "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים" (שמות יג, ט).
- והיה כי יביאך (שמות יג, יא-טז). פדיון הבכורות, והתשובה שיש לתת לבן השואל "מה זאת?". גם פרשה זו מסתיימת באות על היד ובטוטפות בין העיניים (יג, טז).
- שמע (דברים ו, ד-ט). "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (ו, ד), ואחריו אהבת ה' ומצוות התפילין (ו, ח).
- והיה אם שמע (דברים יא, יג-כא). הפרשה השנייה של קריאת שמע, הקושרת את חיי העם לשמירת המצוות: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם…" (יא, יח).
ארבע הפרשיות האלה מסכמות את יסודות האמונה היהודית: יציאת מצרים, שבה ה' מתערב בהיסטוריה ומשחרר, ואחדות ה', עם האהבה והאחריות הנובעות ממנה. שתי הפרשיות שבספר דברים הן גם חלק מקריאת שמע, הנאמרת בבוקר ובערב.
התלמוד מסיק מכאן מסקנה חריפה. אמר עולא: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" – הוא מכריז "וקשרתם" ואינו קושר (ברכות יד, ב). ורב ששת מלמד: "כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה", שכן הציווי נאמר ארבע פעמים, ליד ולראש (מנחות מד, א).
האם להבין את הפסוק כפשוטו?
אפשר היה לקרוא את המילים "לאות על ידך" כמשל: לעולם אל תשכח. הרשב"ם, נכדו של רש"י, אכן מציין שעומק פשוטו של מקרא מאפשר קריאה כזאת, בדומה לפסוק "שימני כחותם על לבך" (רשב"ם על שמות יג, ט; שיר השירים ח, ו). אבל המסורת היהודית, שנמסרה בתורה שבעל פה, הבינה תמיד את הציווי כפשוטו ובאופן מעשי, וגם הרשב"ם עצמו אינו מערער על המעשה. צורת התפילין היא הלכה למשה מסיני, הלכה שנמסרה בעל פה למשה בסיני: הצורה המרובעת, השחור של הרצועות, האות שי"ן הבולטת, צורת הקשרים (מנחות לה, א-ב). הפסוק נותן את העיקרון, והמסורת נותנת את הדרך.
איך עשויות התפילין?
זוג תפילין כולל שני חלקים נפרדים: תפילה של יד, זו של הזרוע, ותפילה של ראש. כל אחת מהן היא מצווה בפני עצמה. המשנה קובעת: "תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד" (מנחות לח, א), וספר החינוך מונה אותן כשתי מצוות (מצוות תכא ותכב).
הבתים
הבתים עשויים מעור של בהמה טהורה, כלומר ממין שמותר באכילה. הם חייבים להיות מרובעים לחלוטין (מנחות לה, א) וצבועים בשחור. כל בית מונח על בסיס רחב יותר, התיתורא, ובחלקו האחורי יש מעבר, המעברתא, שדרכו עוברת הרצועה.
- בבית של יד יש תא אחד בלבד, ובו ארבע הפרשיות כתובות על קלף אחד, זו אחר זו.
- הבית של ראש מחולק לארבעה תאים, ובכל אחד מהם קלף נפרד (מנחות לד, ב). על שני צדדיו מעוצבת בבליטה האות שי"ן: מימין שי"ן רגילה בת שלושה ראשים; משמאל, על פי המסורת, שי"ן בת ארבעה ראשים.
הקלפים
הפרשיות נכתבות ביד על ידי סופר סת"ם, סופר מומחה, על קלף המעובד מעור של בהמה טהורה, בדיו שחורה ובקולמוס. הכתיבה כפופה לאותם כללים מחמירים של כתיבת ספר תורה: כל אות חייבת להיות כתובה כהלכתה ומופרדת מחברותיה; די באות אחת חסרה או פגומה כדי לפסול את הכול.
לכן מחירו של זוג תפילין מגיע לכמה מאות יורו. מדי פעם בודקים אותן אצל סופר, משום שהדיו עלולה להתקלף.
הרצועות
הרצועות עשויות עור, ושחורות בצדן החיצוני: גם זו הלכה למשה מסיני (מנחות לה, א). רצועת הראש יוצרת מאחור קשר בצורת האות דל"ת; רצועת היד יוצרת ליד הבית קשר קטן בצורת יו"ד, כפי שמסביר רש"י. יחד עם השי"ן שעל הבית, שלוש האותיות האלה, שי"ן, דל"ת, יו"ד, יוצרות את השם שד-י, שם המופיע גם על המזוזה.
רש"י ורבנו תם
רש"י ונכדו רבנו תם חלוקים בסדר ארבע הפרשיות שבתפילה של ראש (תוספות על מנחות לד, ב). המנהג הכללי הוא כרש"י (שולחן ערוך, אורח חיים לד, א); יש, בעיקר בקרב ספרדים וחסידים, המניחים בנוסף בסוף התפילה זוג תפילין "של רבנו תם", כדי לצאת ידי חובה לכל הדעות (לד, ב).
איך מניחים תפילין?
לפניכם השלבים העיקריים, כפי שלומדים אותם לקראת בר המצווה. לפרטים המיוחדים לכל עדה, יש להתייעץ עם רב.
קודם היד
מתחילים בתפילה של יד, משום שהפסוק מזכיר קודם את היד ואחר כך את העיניים (דברים ו, ח; מנחות לו, א). מניחים אותה על הזרוע השמאלית, היד שמשתמשים בה פחות: התלמוד דורש את המילה "ידכה" כ"יד כהה", היד החלשה (מנחות לז, א). שמאלי מניח אותה אפוא על זרועו הימנית.
הבית מונח בחלק העליון של הזרוע, על השריר, מוטה מעט כלפי הגוף. התלמוד לומד זאת מן הפסוק "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" (דברים יא, יח): "שתהא שימה כנגד הלב", כלומר הבית צריך להיות כנגד הלב (מנחות לז, ב). מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפילין". מהדקים את הרצועה, ואחר כך כורכים אותה שבע פעמים סביב האמה.
אחר כך הראש
אחר כך מניחים את התפילה של ראש מעל המצח, במקום שבו מתחילים השערות, באמצע, "במקום שמוחו של תינוק רופס", כלשון חכמים (מנחות לז, א-ב). "בין עיניך" אינו מציין אפוא את המקום שבין הגבות, אלא את חלקו העליון של המצח, במרכז הפנים. הקשר בצורת דל"ת נמצא מאחור, על העורף, ושתי הרצועות יורדות על החזה.
לפי מנהג אשכנז מברכים ברכה שנייה, "על מצוות תפילין", על התפילה של ראש, ואחריה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לפי מנהג הספרדים מברכים ברכה אחת בלבד על שתיהן, בתנאי שלא מדברים בין הנחה להנחה (שולחן ערוך, אורח חיים כה, ה ורמ"א).
אירוסי הבוקר
לבסוף חוזרים אל היד: את הרצועה כורכים סביב האצבע האמצעית שלוש כריכות, ועל כף היד, כך שהיא יוצרת את אותיות השם שד-י. בשעת הכריכה רבים אומרים את פסוקי הנביא הושע: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב, כא-כב). הרצועה הכרוכה סביב האצבע מזכירה טבעת: בכל בוקר נקשרת הברית מחדש.
בסוף התפילה חולצים את התפילין בסדר הפוך: קודם של ראש ואחר כך של יד, משום שהתלמוד לומד מן הפסוק שכל זמן שהתפילה של ראש מונחת, צריכה גם התפילה של יד להיות מונחת (מנחות לו, א).
מי מניח תפילין, ומתי?
בכל בוקר של יום חול
מניחים תפילין ביום ולא בלילה (מנחות לו, ב). המנהג כיום הוא להניח אותן בתפילת שחרית, ובמיוחד בשעת קריאת שמע ותפילת העמידה, ולחלוץ אותן בסוף התפילה. בימי התלמוד היו החכמים מניחים אותן כל היום, והרמב"ם מזכיר שמצוותן להיות עליו כל היום, ובשעת התפילה יותר מכל (הלכות תפילין ד, כה). אבל הדבר דורש גוף נקי ומחשבה שאינה מוסחת. כפי שאומר התלמוד, "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים" (שבת מט, א). לכן מסתפקים כיום בזמן התפילה.
לא בשבת ולא ביום טוב
אין מניחים תפילין בשבת וביום טוב (שולחן ערוך, אורח חיים לא, א). התלמוד מסביר זאת כך: התפילין הן "אות" בין ה' לישראל; והשבת והחגים נקראים אף הם "אות" (שמות לא, יג). בימים האלה האות כבר נוכח, ואין צורך להוסיף אות נוסף (מנחות לו, ב; עירובין צו, א). בחול המועד המנהגים חלוקים (אורח חיים לא, ב). צום תשעה באב הוא מקרה מיוחד: כסימן של אבל אין מניחים אותן בבוקר, אלא בתפילת מנחה.
מגיל בר מצווה
החובה מתחילה בגיל 13, גיל הבגרות הדתית לבן. במשפחות אשכנזיות רבות מתחילים להניח חודש או חודשיים קודם, כדי להתרגל; אצל ספרדים רבים מניחים אותן לראשונה ביום בר המצווה עצמו, לעיתים קרובות ביום שני או חמישי, ימים שבהם קוראים בתורה.
ומה לגבי נשים?
נשים פטורות מתפילין. התלמוד מונה אותן בין מצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי אין מניחים אותן בלילה ולא בשבת, ונשים פטורות ככלל ממצוות כאלה (קידושין לד, א-לה, א). התלמוד מספר שמיכל בת שאול הייתה מניחה תפילין, ולא מיחו בה חכמים (עירובין צו, א). אבל הפוסקים בדורות מאוחרים יותר הסתייגו ממנהג זה: הרמ"א כותב "ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן מוחין בידן" (אורח חיים לח, ג), והמפרשים מסבירים זאת בדרישות של גוף נקי שהתפילין מחייבות. זו עמדת היהדות המסורתית; כמה זרמים ליברליים אימצו מנהג אחר.
למה תפילין? טעמי המצווה
התורה עצמה נותנת את הטעם הראשון: "למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים" (שמות יג, ט). המפרשים פיתחו כמה רבדים של הסבר, המשלימים זה את זה.
הלב והמוח
השולחן ערוך דורש ממי שמניח תפילין כוונה מדויקת: "יכוין בהנחתם שציונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור הנסים והנפלאות שעשה עמנו… וישעבד לו הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות" (אורח חיים כה, ה).
ספר החינוך, חיבור מן המאה ה-13 על תרי"ג המצוות, מזכיר שהאדם מושפע ממעשיו: יש צורך במעשים מוחשיים וחוזרים כדי לחקוק את הרעיונות בתוכנו (מצוות תכא-תכב).
היד, הראש וסדר הדברים
גם לסדר ההנחה יש לקח. מתחילים ביד, ואחר כך הראש. היד מייצגת את המעשה; הראש, את המחשבה. ביהדות המעשה אינו צריך לחכות עד שהכול יובן: בסיני אמר העם "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).
זיכרון שמבסס את האמונה
הרמב"ן, בסוף פירושו לפרשת בא (שמות יג, טז), מציע הסבר כולל. הניסים של יציאת מצרים הוכיחו שיש לעולם בורא, שהוא יודע את הנעשה בו ומשגיח עליו. אבל הקב"ה אינו חוזר ועושה את הניסים האלה בכל דור; לכן נתן מצוות השומרות את זכרם, כמו תפילין, מזוזה ופסח, עדות קבועה לאמיתות האלה.
ההשפעה על האדם
הרמב"ם מתאר את השפעת התפילין על מי שמניח אותן: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק" (משנה תורה, הלכות תפילין ד, כה).
התפילין של הקב"ה
בתלמוד יש לימוד מפתיע: הקב"ה עצמו "מניח תפילין" (ברכות ו, א). מה כתוב בהן? בתפילין שלנו כתוב "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". ובתפילין של הקב"ה כתוב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א יז, כא). עוד מוסיף התלמוד שכאשר ביקש משה לראות את כבוד ה' ונאמר לו "וראית את אחרי" (שמות לג, כג), הראה לו הקב"ה קשר של תפילין (ברכות ז, א).
אין הכוונה לייחס לה' גוף, אלא לומר שהקשר הוא הדדי: ישראל מכריזים על ייחודו של ה', והקב"ה "מכריז" על ייחודם של ישראל.
אות גלוי לעיני העולם
לבסוף, התורה אומרת: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י). רבי אליעזר הגדול מלמד: "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו, א; מנחות לה, ב). התפילה של ראש אינה רק תזכורת לאדם עצמו; היא כבוד, דרך לקבל על עצמו בגלוי את הקשר שלו לה'.
ההיסטוריה של התפילין
התפילין מקומראן
ידוע בוודאות שהניחו תפילין בימי בית שני. במערות קומראן, ליד ים המלח, ובמערות אחרות במדבר יהודה, מצאו ארכיאולוגים בתים של עור וקלפים זעירים מכוסים בכתב צפוף. הארכיאולוג הישראלי יגאל ידין פרסם מכלול מרשים שלהם ב-1969. רוב הממצאים מתוארכים לתחילת הספירה. בחלקם יש טקסטים נוספים, כמו עשרת הדיברות; המשנה והתלמוד קבעו לאחר מכן את ההלכות שנשארו נחלת העם היהודי כולו. גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, במאה הראשונה, מזכיר את החובה לרשום על הראש ועל הזרוע את חסדי ה' (קדמוניות היהודים ד, 213).
בימי הגזרות
התלמוד מספר סיפור שנעשה מפורסם (שבת מט, א וקל, א). השלטון הרומי גזר מוות על כל מי שיניח תפילין. אלישע בכל זאת הניח אותן ויצא לשוק. קסדור אחד רדף אחריו. אלישע הסיר את התפילין מראשו ואחז אותן בידו. "מה בידך?" "כנפי יונה". פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה. מאז קראו לו "אלישע בעל כנפיים".
מצווה שחוזרת במאה ה-20
ערב מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, יצא הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, במבצע להציע לכל גבר יהודי להניח תפילין, ולו פעם אחת. לאחר איחוד ירושלים הניחו אלפי חיילים ומבקרים תפילין בכותל המערבי.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי חוזר כמה פעמים לנושא התפילין בשיעוריו.
האות השלישי של הברית
בשיעורו על פרשת לך לך, הדו־שיח של ההתגלות, מזכיר הרב שהיהודי נושא "אותות" של בריתו עם ה': השבת, המילה והתפילין. יהודי, הוא מסביר, נושא עליו עדים. המילה היא חלק מעצם הווייתו. התפילין, שהוא מכנה "התמצית של האמונה היהודית", מונחות בכל יום, חוץ משבת, משום שהשבת עצמה היא אות. להניח תפילין, אומר הרב, היא דרך מוחשית לשאת את בריתו של ה'.
שרוך הנעל של אברהם
בשיעור המלחמה בארבעת המלכים מפרש הרב את סירובו של אברהם, לאחר ניצחונו, לקחת ממלך סדום "מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית יד, כג). חכמים קושרים את החוט שסירב לקחת לחוט של הציצית, ואת השרוך, שהיה עשוי אז עור, לרצועות התפילין (ראו סוטה יז, א). לדברי הרב, זה השלל היחיד שאברהם מביא מן המלחמה הזאת: הזכות לשאת את האותות האלה, "שנאמר עליהם: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".
במקום הנחש של הפרעונים
בשיעורו על ארבע הקושיות של "מה נשתנה" הרב עורך השוואה מפתיעה. מלכי מצרים נשאו על מצחם את האוריאוס, ראש של נחש, סמל של הידיעה. התורה, הוא אומר, החליפה אותו בתפילין: במקום הנחש, ארבע פרשיות, שהרב מסכם כך: אחדות ה', קידוש הבכור, זכירת יציאת מצרים והפדיון.
ההתמדה לפני ההישג הגדול
בשיעור על פרקי אבות (פרקי אבות, חלק ז) עונה הרב למי שרוצה לעסוק במנהגים רוחניים השמורים ליחידי סגולה, כמו תיקון חצות. תשובתו פשוטה: "אני מעדיף שתניח תפילין כל יום". שימו את הדגש על הקביעות בתפילה היומיומית, על הלכות שבת, על שלום הבית; השאר יבוא מעצמו. הגדלות הרוחנית מתחילה בנאמנות למעשים של כל יום.
התפילין אינן מספיקות
הרב מזהיר גם מפני מעשה מצווה שנשאר חיצוני. בשיעור על בראשית רבה, פרק מ, הוא מעיר שהנחת תפילין, קביעת מזוזה או אכילת כשר, בסופו של דבר, "אינן מחייבות לשום דבר" אם נעצרים שם. לא המזוזה היא שמממשת את הווייתנו: היא נותנת כיוון לבית; התפילין נותנות תוכן לדרך החיים הזאת. הרבה יותר קשה, הוא אומר, לשלוט בכעס. חכמים אמרו על הכועס שהוא כאילו עובד עבודה זרה, דבר שלא אמרו על שום מצווה. הרב מבהיר שאין פירוש הדבר שהמצוות אינן חשובות: הן נותנות כיוון, אבל העבודה על עצמנו עדיין מוטלת עלינו.
דעות שגויות על התפילין
"אלה קמעות." לא. המילה "פילקטריות" רומזת לכך, אבל התפילין אינן סגולה למזל. הן מכילות פרשיות מן התורה שכל אחד יכול לקרוא בתנ"ך שלו, בלי שום נוסחה מאגית. בעניין המזוזה, הרמב"ם יוצא בתוקף נגד מי שעושים ממנה קמע ומוסיפים בה שמות של מלאכים: "שהם עושין המצוה שהיא מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו היא קמיע של הנאת עצמן" (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ה, ד). התפילין מזכירות ומחייבות; הן אינן מגינות באופן מכני.
"צריך להיות דתי מאוד כדי להניח אותן." לא. כל גבר יהודי מעל גיל 13 מחויב בהן, תהא רמת שמירת המצוות שלו אשר תהא, ומי שמניח אותן ולו יום אחד כבר קיים מצווה.
"הבתים ריקים, או שיש בהם רק סמל." הם מכילים ארבע פרשיות שלמות מן התורה, כתובות ביד, אות אחר אות. בלעדיהן אין לבתים שום ערך.
שאלות נפוצות על התפילין
מה בדיוק יש בתוך התפילין?
ארבע פרשיות מן התורה הכתובות על קלף: שמות יג, א-י; שמות יג, יא-טז; דברים ו, ד-ט (שמע); דברים יא, יג-כא. בבית של יד הן כתובות זו אחר זו על קלף אחד; בבית של ראש, על ארבעה קלפים נפרדים, כל אחד בתאו.
למה התפילין שחורות ומרובעות?
אלה הלכות שנמסרו בתורה שבעל פה מסיני, לפי התלמוד (מנחות לה, א). הריבוע מבטא יציבות ויושר; השחור, צניעות ופשטות. אבל הטעם העיקרי הוא הנאמנות לצורה שקיבלנו.
האם אפשר להניח תפילין בלי לדעת עברית?
כן. המצווה היא להניח את התפילין בכוונה לקיים את הציווי. אפשר לומר את הברכה מתוך תעתיק באותיות לועזיות, ולקרוא את שמע בשפה שמבינים. טוב, לאחר מכן, ללמוד בהדרגה את משמעות הפרשיות.
עד איזו שעה אפשר להניח תפילין?
המיטב הוא להניח אותן בתפילת שחרית. אבל מי שלא הניח אותן בבוקר יכול עדיין להניחן במשך כל היום, עד שקיעת החמה, ולו לכמה דקות, תוך קריאת שמע. למקרים מיוחדים (נסיעה, עבודה מוקדמת בבוקר) יש להתייעץ עם רב.
האם מי שאינו יהודי יכול להניח תפילין?
לא, התפילין הן אות ברית המיוחד לעם היהודי. אבל מי שאינו יהודי בהחלט יכול להתבונן בהן, לשאול שאלות ולכבד את המנהג. היהדות אינה דורשת מאומות העולם לאמץ את אותותיה, אלא לקיים את שבע מצוות בני נח.
להעמקה
- לך לך: הדו־שיח של ההתגלות
- המלחמה בארבעת המלכים (חלק א)
- ארבע הקושיות של "מה נשתנה"
- פרקי אבות, חלק ז: רב, חבר ודין
- מה המשמעות של "שמע ישראל"?
- מה הן הציציות שיהודים לובשים?
- מה זו המזוזה הקבועה בפתחי הבתים?
- מה זה בר מצווה ובת מצווה?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- שמות יג, א-י; שמות יג, יא-טז (בייחוד יג, ט ויג, טז)
- דברים ו, ד-ט (בייחוד ו, ח); דברים יא, יג-כא (בייחוד יא, יח)
- דברים כח, י
- שמות כד, ז; שמות לא, יג; שמות לג, כג
- בראשית יד, כג
- הושע ב, כא-כב
- שיר השירים ח, ו
- דברי הימים א יז, כא
- תלמוד בבלי, ברכות ו, א; ז, א; יד, ב
- תלמוד בבלי, שבת מט, א וקל, א
- תלמוד בבלי, עירובין צו, א
- תלמוד בבלי, קידושין לד, א-לה, א
- תלמוד בבלי, סוטה יז, א
- תלמוד בבלי, מנחות לד, ב (ותוספות שם), לה, א-ב, לו, א-ב, לז, א-ב, לח, א ומד, א
- רשב"ם על שמות יג, ט
- רמב"ן על שמות יג, טז
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד, כה; ה, ד
- ספר החינוך, מצוות תכא ותכב
- שולחן ערוך, אורח חיים כה, ה (עם הרמ"א); לא, א-ב; לד, א-ב; לח, ג (רמ"א)
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ד, 213
- Yigael Yadin, Tefillin from Qumran (XQ Phyl 1-4), ירושלים, 1969
- הרב רפאל בניזרי, הדו־שיח של ההתגלות
- הרב רפאל בניזרי, המלחמה בארבעת המלכים (חלק א)
- הרב רפאל בניזרי, ארבע הקושיות של "מה נשתנה"
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות, חלק ז
- הרב רפאל בניזרי, בראשית רבה מ, חלק א
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים להרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.