ציצית וטלית: למה יהודים לובשים חוטים בכנפות הבגד?

ברחוב או במשרד רואים לפעמים חוטים לבנים וארוכים המשתלשלים מתחת לחולצה של גבר יהודי; בבית הכנסת אותם חוטים תלויים בפינות של צעיף התפילה הגדול. אלה אינם חוטים שנפרמו ואינם אביזר אופנה, אלא אחת המצוות העתיקות ביותר שבתורה. מאין באים ה"פרנזים" האלה, למה לובשים אותם ומה הם באים לומר? לפניכם תשובה מלאה: הפסוקים, התלמוד, ההיסטוריה והמשמעות העמוקה של החוטים הספורים האלה.

בקצרה: ציצית (מילה עברית שפירושה "פרנזים", "קווצה") היא חוטים קשורים שהתורה מצווה לקשור בכל אחת מפינותיו של בגד בעל ארבע כנפות: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" (במדבר טו, לח). מטרתה מפורשת בפסוק עצמו: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (במדבר טו, לט). מכיוון שבימינו כבר לא לובשים בגדים בעלי ארבע כנפות, גברים יהודים מתעטפים מרצונם בטלית (צעיף תפילה) בתפילת שחרית, ורבים מהם לובשים גם טלית קטנה מתחת לחולצה כל היום, ומכאן החוטים המשתלשלים. הציצית היא תזכורת מתמדת, הנישאת על הגוף, לברית עם הקב"ה; התלמוד אומר שמצווה זו "שקולה כנגד כל המצוות כולן" (מנחות מג ע"ב).

מה פירוש המילה "ציצית"?

בעברית, ציצית (צִיצִית) פירושה קווצה, פרנזה, משהו התלוי או בולט. המילה מופיעה במקום אחר במקרא במובן של קווצת שיער: הנביא יחזקאל מספר "וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי" (יחזקאל ח, ג).

הבגד שאליו קושרים את הציציות נקרא טלית (ברבים: טליתות או טלתים, לפי המבטאים השונים). מבחינים בין:

טלית גדולה, צעיף התפילה הלבן, לרוב עם פסים שחורים או כחולים, שמתעטפים בו בתפילת שחרית;
טלית קטנה, הנקראת גם "ארבע כנפות", מעין פונצ'ו מלבני קטן עם פתח לראש, שלובשים מתחת לחולצה או מעליה כל היום.

התורה משתמשת גם במילה אחרת, גדילים, "חוטים שזורים" (דברים כב, יב), המתארת את האופן שבו החוטים האלה נכרכים ונקשרים.

מה אומרת התורה שבכתב

מצוות הציצית תופסת פרשה שלמה בתורה, בסוף פרשת שלח, בספר במדבר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (במדבר טו, לז-מא).

קטע זה הוא הפרשה השלישית של קריאת שמע, התפילה הנאמרת בבוקר ובערב. התלמוד מסביר מדוע נבחר: יש בו גם מצוות ציצית, גם זכירת יציאת מצרים, גם קבלת עול מצוות וגם האזהרה מפני הרהורי הלב והעיניים (ברכות יב ע"ב).

פסוק שני, בספר דברים, חוזר על המצווה ומפרט את מספר הכנפות: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ" (דברים כב, יב). מפסוק זה למדה המסורת שרק בגד בעל ארבע כנפות (או יותר) חייב בציצית.

ההקשר: סיפור המרגלים

פרשת הציצית חותמת את פרשת שלח, המספרת על שנים עשר המרגלים ששלח משה "לָתוּר" את ארץ כנען, ועשרה מהם חזרו עם דיווח מרפה ידיים (במדבר יג-יד). והנה פסוק הציצית משתמש בדיוק באותו פועל: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". רש"י מצביע על הקשר: "הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות" (רש"י על במדבר טו, לט). הציצית היא התשובה לחטא המרגלים: ללמוד להסתכל על העולם בלי להיגרר אחרי מה שרואים.

איך עושים ציצית?

התורה נותנת את העיקרון; התורה שבעל פה, המובאת במסכת מנחות שבתלמוד (פרק ד, "התכלת") ונפסקה אחר כך ברמב"ם (הלכות ציצית, פרק א) ובשולחן ערוך (אורח חיים יא), קובעת את צורתה המדויקת.

בכל כנף של הבגד מנקבים חור במרחק קטן מן השוליים. מעבירים בו ארבעה חוטים ומקפלים אותם לשניים, כך שמכל כנף תלויים שמונה חוטים. אחד מארבעת החוטים ארוך מן האחרים, והוא משמש לכריכות. אחר כך עושים חמישה קשרים כפולים, וביניהם ארבע חוליות של כריכות החוט הארוך סביב האחרים. השליש העליון של הציצית כרוך וקשור, ושני השלישים התחתונים תלויים חופשי. החלק החופשי הזה הוא שהתורה קוראת לו ציצית במובן המדויק, והכריכות שלמעלה הן ה"גדילים".

מספר הכריכות משתנה לפי המנהגים. המנהג הנפוץ ביותר אצל האשכנזים הוא 7, 8, 11 ו-13 כריכות (השולחן ערוך, אורח חיים יא, יד, מזכיר 7, 9, 11 ו-13): הסכום, 39, שווה לגימטריה של המילים "ה' אחד" (26 + 13), החותמות את הפסוק הראשון של קריאת שמע. ספרדים וחסידים רבים, בעקבות הקבלה של האר"י (רבי יצחק לוריא), עושים 10, 5, 6 ו-5 כריכות, כמניין ארבע אותיות השם. בכל מקרה, החוט מספר בדרכו שלו על אחדות ה'.

כמה כללים חשובים:

החוטים צריכים להיטוות ולהיקשר לשם המצווה (לשמה); לכן קונים ציציות שנעשו בהשגחה רבנית (שולחן ערוך, אורח חיים יא, א).
בדרך כלל הם עשויים צמר, המתאים לכל בגד, או מאותו חומר שממנו עשוי הבגד (שולחן ערוך, אורח חיים ט).
חוט קרוע או קצר מדי עלול לפסול את הציצית; במקרה כזה מביאים אותה לבדיקה או מחליפים אותה.

החוט הכחול: חידת התכלת

התורה מצווה לתת על כל ציצית "פְּתִיל תְּכֵלֶת". התכלת היא צבע כחול יקר ערך, אותו צבע שבו נצבעו חלק מיריעות המשכן ובגדי הכהן הגדול (שמות כו, א; כח, לא). למה דווקא צבע זה? התלמוד עונה בשרשרת דימויים מפורסמת, המיוחסת לרבי מאיר: "תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד" (מנחות מג ע"ב; וראו גם סוטה יז ע"א). חוט כחול הקשור לבגד מעלה את המבט, צעד אחר צעד, עד לקב"ה.

התלמוד מוסיף שצבע זה הופק מבעל חיים ימי הנקרא חלזון, ש"גופו דומה לים וברייתו דומה לדג", ושהוא היה נדיר ויקר (מנחות מד ע"א). והחשדנות כלפיו הייתה גדולה במיוחד משום שהיה לו זיוף צמחי בעל מראה זהה, האינדיגו ("קלא אילן"): התלמוד מזהיר בחומרה את מי שמציג קלא אילן כאילו הוא תכלת (בבא מציעא סא ע"ב).

המשנה קובעת כלל מכריע להמשך הסיפור: "הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת" (משנה מנחות ד, א). אפשר אפוא לקיים את המצווה בחוטים לבנים לגמרי. וזה מה שקרה. אחרי תקופת התלמוד אבד סוד הצביעה, כנראה בין סוף העת העתיקה לבין הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. המדרש כבר קובע: "ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנזה" (במדבר רבה, פרשת שלח). במשך יותר מאלף שנה לבשו יהודי העולם כולו ציציות לבנות לגמרי.

בעת החדשה ניסו למצוא אותה מחדש. בשנת 1887 סבר האדמו"ר מראדזין, רבי גרשון חנוך ליינר, שזיהה אותה בדיונון. בשנת 1913 הקדיש מי שעתיד היה להיות הרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל, יצחק הלוי הרצוג, את עבודת הדוקטורט שלו לצבעים של ישראל הקדומה, והציע צדפה ממשפחת הארגמוניים. מאז שנות התשעים מפיצה עמותה ישראלית, "פתיל תכלת", חוט הנצבע מן הארגמון (Hexaplex trunculus), חילזון ים של הים התיכון. חלק מן היהודים הדתיים לובשים היום חוט כחול; רבים אחרים, הנשענים על מסורת רבותיהם, נשארים עם ציציות לבנות לגמרי. בשאלה זו כל אחד הולך לפי רבו.

מה אומרים התלמוד והחכמים

"שקולה כנגד כל המצוות"

התלמוד מייחס לציצית חשיבות מפתיעה עבור כמה חוטים. "שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן" (מנחות מג ע"ב; נדרים כה ע"א). הטעם נמצא בפסוק: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'". התלמוד מתאר את השרשרת: "ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה" (מנחות מג ע"ב).

רש"י, בעקבות המדרש, מביא לכך המחשה שנעשתה קלאסית: הגימטריה של המילה ציצית היא 600; כשמוסיפים לה את שמונת החוטים ואת חמשת הקשרים מקבלים 613, המספר הכולל של מצוות התורה (רש"י על במדבר טו, לט). הרמב"ם חותם את הלכות ציצית בעצה זו: "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן" (משנה תורה, הלכות ציצית ג, יב).

התלמוד מבטיח גם שכר מיוחד: "כל הזהיר במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה", כלומר פני הנוכחות האלוקית (מנחות מג ע"ב). שהרי בפסוק נאמר "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ", ואפשר להבין את המילה "אותו" כמוסבת על הציצית, אבל גם על הקב"ה.

האיש שניצל בזכות הציצית

התלמוד מספר סיפור מפתיע (מנחות מד ע"א). אדם שהיה זהיר מאוד במצוות ציצית הלך אל זונה מפורסמת בכרך רחוק, ששלח לה הון עתק. ברגע שעמד לחטוא, באו ארבע הציציות שלו וטפחו לו על פניו, והוא נשמט ארצה. לאישה הנדהמת הסביר שהחוטים האלה הזכירו לו לפני מי הוא עומד. היא נסערה, התגיירה, ולימים נישאה לו בקדושה. זה בדיוק מה שאומר הפסוק: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם".

דוד בבית המרחץ

סיפור אחר באותה סוגיה (מנחות מג ע"ב) מספר שדוד המלך, כשנכנס לבית המרחץ וראה את עצמו ערום, קרא: "אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה!" אחר כך נזכר במילה שבבשרו, ונתיישבה דעתו. הסיפור אומר בעקיפין מהי הציצית: דרך לעולם לא להיות "ערום ממצוות", לשאת על עצמך בכל רגע אות של הברית.

מאברהם ועד שם: שורשי החוט

החכמים קושרים את הציצית לאבות. אחרי ניצחונו על ארבעת המלכים סירב אברהם לקחת שלל כלשהו ממלך סדום: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" (בראשית יד, כג). התלמוד מלמד שבשכר ה"חוט" שסירב לקחת, זכו בניו לחוט של תכלת שבציצית (סוטה יז ע"א; חולין פט ע"א). ורש"י מביא שאחרי שכרותו של נח, בניו שם ויפת כיסו את אביהם בבגד בלי להביט בו; שם, שנתאמץ במצווה יותר, זיכה את צאצאיו במצוות טלית של ציצית (רש"י על בראשית ט, כג). מראשית הדרך, הבגד בעל הציציות קשור לצניעות ולכבוד.

למה חוטים? טעמי המצווה

כמו בכל המצוות, מקיימים את מצוות ציצית קודם כול משום שה' ציווה עליה. אבל התורה עצמה נותנת את טעמה, והמפרשים העמיקו בו בכמה רבדים.

הרובד הפשוט: תזכורת הנישאת על הגוף

הפסוק אומר זאת במפורש: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם". הציצית פועלת כמו הקשר שקושרים בממחטה כדי לא לשכוח משהו. ספר החינוך (מצווה שפו) מסביר שה' רצה לתת לעמו סימן הקשור לבגד, שהאדם לובש תמיד, כדי שזכירת המצוות תלווה אותו בכל אשר ילך.

הרובד המוסרי: לשלוט במבט

החלק השני של הפסוק עוסק במבט: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". החכמים ראו במשפט זה איסור להניח למחשבות לנדוד אל מה שמרחיק מן הקב"ה (ברכות יב ע"ב). הציצית מלמדת שאפשר להסתכל בלי להיגרר, ולהפך, להסתכל על מה שמרומם: חוט לבן, חוט כחול, ומאחוריהם שמיים שלמים.

הרובד הסמלי והמיסטי

המספרים של הציצית הזינו הגות עשירה. חמשת הקשרים מזכירים את חמשת חומשי התורה. ארבע הכנפות רומזות ל"ארבע כנפות הארץ": בכל בוקר, באמירת הברכה שלפני קריאת שמע, מקבצים את ארבע הציציות ביד ברגע שמבקשים מה' "וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ". ומרבים לציין שבארבע הציציות יחד יש שלושים ושניים חוטים, כמניין המילה "לב": אותו לב שהפסוק אומר שאין ללכת אחריו בעיניים עצומות, ושהציצית באה לחנך.

"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (במדבר טו, לט): הטלית והציציות שלה, בכותל המערבי.

מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב בניזרי לא הקדיש שיעור שלם לציצית, אבל הוא מזכיר אותה בשני שיעורים על פרשת בראשית, בהקשר של שאלה יסודית: מה פירוש הדבר, עבור האדם, שהוא מתלבש?

בגד שמניח לאור לעבור

בשיעורו בראשית: ראשית הבריאה יוצא הרב מעיקרון: כל אור זקוק לכלי. אור בלי כלי, בלי "קיבול", בלי קליפה או קרום שיחזיקו אותו, מתפזר. העולם נברא כך שהמעטפת דבוקה לפרי, לגוף, לאור, ותורמת בעצמה לעוצמתו. בעלי החיים, הוא מעיר, אינם חשים צורך להתלבש; האדם כן, ואפילו כשהוא בוחר בעירום מוחלט, הוא שומר על חוט, על סרט, על איזה סמל של בגד.

זה, מסביר הרב, מה שעומד ביסוד לבישת הציצית: שהבגדים שלנו יקרינו, שלא יהיו אטומים, שלא יסתירו את האור שלנו ולא יהפכו ל"גלימת צבועים". הוא מזכיר שהבגד הוא הדבר הראשון שאדם הוסיף לטבעו, אחרי החטא, כשלקח עלים כדי להתכסות. הבגד יכול לשמש להסתרה; עם הציצית הוא נעשה, להפך, המקום שבו הפנימיות מתגלה.

לתקן את הבגד בעזרת "נקודה"

בשיעור הבא, בראשית: יסודות האדם, מפתח הרב אותו רעיון מתוך האות הקטנה ביותר באלף-בית, היו"ד. היו"ד, הוא אומר, היא נקודת איזון בלתי נראית, והיא מספיקה כדי לתקן שלם: חפץ עומד רק בזכות מרכז הכובד שלו, נקודה שאין לנו עליה שום שליטה ובכל זאת היא קיימת. לכל אדם יש נקודה כזאת, וממנה הוא יכול להגשים את עצמו.

הוא מחיל עיקרון זה על כמה מצוות. הבגד נושא את חותם החטא, שהרי האדם משתמש בו כדי לכסות את מה שהוא מסתיר; והקב"ה נתן לו את הדרך לתקן אותו באמצעות הציצית. כך גם האדם פגם במאכלו, וקיבל את מצוות החלה, שבה מפרישים "יו"ד" מן העיסה. וכן הדבר במילה, בארץ ישראל, שהיא היו"ד של המקום, ובשבת, שהיא היו"ד של הזמן: השבת לבדה מצדיקה את מעשה ששת הימים.

הציצית שבכנף הבגד היא אותה נקודה קטנה, כמעט כלום, שמספיקה כדי לשנות את השלם: הבגד ששימש להסתרה נעשה תזכורת למה שנעלה ביותר באדם.

טלית גדולה וטלית קטנה: הציצית הלכה למעשה

חובה התלויה בבגד

מעיקר הדין, חובת הציצית חלה רק על מי שלובש בגד בעל ארבע כנפות. מכיוון שלבגדים מודרניים אין כנפות כאלה, אפשר היה להיפטר ממנה. אבל המסורת רואה בכך החמצה של מצווה יקרה כל כך: השולחן ערוך כותב שטוב וישר ללבוש טלית קטנה כל היום, כדי לזכור את המצוות בכל רגע (אורח חיים כד, א). זה מקורה של הטלית הקטנה, שגברים שומרי מצוות לובשים מיד עם הקימה.

ביום, לא בלילה

התלמוד לומד מן המילים "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" שהמצווה נוהגת ביום, כשרואים (מנחות מג ע"א). השולחן ערוך פוסק מכאן את ההלכה: זמן ציצית הוא ביום (אורח חיים יח, א). לכן אין מתעטפים בטלית גדולה בתפילת ערבית, למעט חריג אחד: ליל יום כיפור, שבו מתעטפים בה עוד לפני "כל נדרי".

מי לובש ציצית?

מכיוון שזו מצוות עשה שהזמן גרמא (היום), התלמוד פוטר ממנה את הנשים (מנחות מג ע"א; רמב"ם, הלכות ציצית ג, ט). עם זאת, אותה סוגיה בתלמוד מביאה שרב יהודה היה מטיל ציצית בסינרים של נשות ביתו. הרמ"א, מגדולי הפוסקים האשכנזים, מתיר לאישה ללבוש ציצית אך ממליץ שלא לעשות כן, כיוון שהמנהג הוא שנשים אינן לובשות (אורח חיים יז, ב). ביהדות המסורתית הציצית נשארת אפוא מנהג של גברים.

בנים קטנים מתחילים לעתים קרובות ללבוש טלית קטנה ברגע שהם יודעים להתלבש לבד, בגיל שלוש בערך במשפחות רבות. לגבי הטלית הגדולה המנהגים שונים: אצל רוב האשכנזים מתעטפים בה מאז החתונה; אצל הספרדים ובכמה קהילות אשכנזיות יוצאות גרמניה, מגיל בר מצווה ואף לפני כן.

איך מתעטפים

בטלית הגדולה בודקים קודם את הציציות, ואחר כך מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית". אז מכסים בה את הראש לרגע, כדרך שמתעטפים בגלימה, לפני שמניחים אותה על הכתפיים (שולחן ערוך, אורח חיים ח). על הטלית הקטנה מברכים, לפי המנהגים, "על מצות ציצית", או שיוצאים ידי חובה בברכת הטלית הגדולה.

בקריאת שמע, בפרשה השלישית, רבים נוהגים לאחוז את הציציות ביד ולנשק אותן בכל פעם שנאמרת המילה ציצית, וכן בסוף הפרשה.

קצת היסטוריה

במזרח הקדום בגדים עם פרנזים לא היו דבר יוצא דופן: תבליטים ממסופוטמיה מראים מלכים ונכבדים הלובשים שוליים מעוטרים בפרנזים, סימן למעמד. התורה לוקחת את הצורה המוכרת הזאת ונותנת לה משמעות חדשה: הציצית כבר אינה מעידה על יוקרתו של מי שלובש אותה, אלא על האדון שהוא עובד, וכל אדם מישראל, בלי הבדל, נושא את פתיל התכלת, צבע בגדי הכהן הגדול.

ב"מערת האיגרות" שבמדבר יהודה, שבה הסתתרו פליטי מרד בר כוכבא (132-135), גילה הארכאולוג יגאל ידין בתחילת שנות השישים בגדים מאותה תקופה ופקעות של צמר צבוע, שחלק מן החוקרים קשרו אותן לחוטים שנועדו לציציות.

כשהבגדים בעלי ארבע הכנפות יצאו מן האופנה, אימצו היהודים את שתי הצורות המוכרות לנו: צעיף לתפילה, יורשו של הגלימה המלבנית הקדומה, ובגד קטן הנלבש מתחת לבגדים. הפסים אינם חובה; יש הרואים בהם זכר לתכלת שאבדה. ואגב, הטלית המפוספסת הזאת היא שהיוותה השראה, בסוף המאה התשע עשרה, לדגל התנועה הציונית, שהפך לימים לדגל מדינת ישראל.

דעות שגויות על הציצית

"אלה חוטים שמשתלשלים מתוך רשלנות"

לא. החוטים היוצאים מחולצתו של גבר יהודי הם בגד של מצווה שלובשים בכוונה. הם נעשים בקפידה, נקשרים לפי כללים מדויקים ונבדקים בקביעות.

"חוט התכלת הוא המצאה חדשה"

להפך, זהו החלק העתיק ביותר של המצווה, הכתוב בפסוק עצמו. מה שחדש הוא גילויו מחדש; ומי שאינו לובש אותו אינו מזניח דבר, שהרי הלבן לבדו מספיק (משנה מנחות ד, א).

שאלות נפוצות על ציצית

מה ההבדל בין ציצית לטלית?

הציציות הן החוטים התלויים; הטלית היא הבגד בעל ארבע הכנפות שאליו קושרים אותם. הטלית הגדולה היא צעיף התפילה הגדול, הטלית הקטנה היא הבגד הקטן שלובשים כל היום. בהשאלה קוראים לעתים קרובות "ציצית" לטלית הקטנה עצמה.

האם צריך לישון עם ציצית?

לא. המצווה נוהגת ביום, ואין חובה ללבוש ציצית בלילה. עם זאת, יש הנוהגים לישון עם הטלית הקטנה, כדי שתהיה עליהם מיד עם הקימה. להלכה המדויקת יש להתייעץ עם רב.

האם נשים יכולות ללבוש ציצית?

הן פטורות ממנה, כי זו מצווה התלויה בזמן היום. הרמ"א ממליץ לנשים שלא ללבוש ציצית, וזה אינו המנהג ביהדות המסורתית. כמה זרמים ליברליים אימצו את הטלית גם לנשים.

למה מנשקים את הציציות בקריאת שמע?

הפרשה השלישית של קריאת שמע היא בדיוק פרשת הציצית (במדבר טו, לז-מא). כשאוחזים בהן ביד ומנשקים אותן בכל פעם שהמילה נאמרת, מביעים אהבה למצווה ועושים את מה שהפסוק מבקש: להסתכל בהן כדי לזכור.

מה עושים בציציות בלויות או קרועות?

מתוך כבוד למצווה לא זורקים אותן סתם: המנהג הוא להניח אותן בגניזה (מקום שבו אוספים תשמישי קדושה בלויים). טלית שעדיין במצב טוב אפשר לתקן על ידי החלפת הציציות.

להרחבה

מקורות והפניות

במדבר טו, לז-מא (פרשת ציצית, הפרשה השלישית של קריאת שמע)
במדבר יג-יד (סיפור המרגלים)
דברים כב, יב
בראשית ט, כג; בראשית יד, כג
שמות כו, א; שמות כח, לא
יחזקאל ח, ג
משנה מנחות ד, א
תלמוד בבלי, מנחות מג ע"א, מג ע"ב ומד ע"א
תלמוד בבלי, ברכות יב ע"ב
תלמוד בבלי, נדרים כה ע"א
תלמוד בבלי, סוטה יז ע"א; חולין פט ע"א
תלמוד בבלי, בבא מציעא סא ע"ב
מדרש במדבר רבה, פרשת שלח
רש"י על בראשית ט, כג; על במדבר טו, לט
רמב"ם, משנה תורה, הלכות ציצית א; ג, ט; ג, יב
ספר החינוך, מצווה שפו
שולחן ערוך, אורח חיים ח; ט; יא, א; יא, יד; יז, ב (רמ"א); יח, א; כד, א
רבי גרשון חנוך ליינר מראדזין, ספוני טמוני חול (1887)
יצחק הלוי הרצוג, עבודת דוקטורט על הצבעים בישראל הקדומה (1913)
יגאל ידין, חפירות מערת האיגרות (מדבר יהודה, 1960-1961)
הרב רפאל בניזרי, בראשית: ראשית הבריאה
הרב רפאל בניזרי, בראשית: יסודות האדם

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.

מהי ציצית, אותם חוטים שיהודים לובשים?