למה יהודים חובשים כיפה? משמעות ומקורות

כיפה עגולה וקטנה המונחת על קודקוד הראש: הכיפה היא כנראה הסימן הבולט ביותר של היהדות. רואים אותה בבית הכנסת, ברחוב, בכותל המערבי, לפעמים מתחת לכובע שחור, לפעמים סרוגה בכל צבעי הקשת. אבל מאין היא באה? האם זו מצווה מן התורה, מנהג, או סימן של השתייכות? לפניכם תשובה מלאה, עם המקורות, ההיסטוריה והמשמעות העמוקה של פיסת הבד הקטנה הזאת.

בקצרה: הכיפה (מילה עברית שפירושה "קמרון", "כיפה" במובן של מבנה מקושת) היא כיסוי הראש שגברים יהודים חובשים כדי שראשם יהיה מכוסה. היא אינה מצווה הכתובה בתורה, אלא מנהג עתיק מאוד, המתואר כבר בתלמוד, שהפך במהלך הדורות לדין המוכר בכל ספרי ההלכה (שולחן ערוך, אורח חיים ב, ו). הטעם העיקרי לה מובא בתלמוד: "כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא" – כַּסֵּה את ראשך כדי שתהיה עליך יראת שמיים (שבת קנו, ב). לכסות את הראש פירושו להכיר בכך שיש משהו מעליך. הכיפה היא אפוא בעת ובעונה אחת מחווה של ענווה לפני ה', תזכורת מתמדת לנוכחותו, ועם הזמן גם סימן של זהות יהודית.

מה פירוש המילה "כיפה"?

בעברית, כיפה (כִּפָּה) פירושה קמרון, גג מקושת, כיפה של מבנה. מדברים למשל על "כיפת השמיים". המילה מעוררת אפוא דימוי של צורה מעוגלת המכסה ומגינה. השימוש בה לכיסוי הראש חדש יחסית: התלמוד אינו מדבר על "כיפה", אלא פשוט על "כיסוי הראש" או על האיסור ללכת "בגילוי הראש". החפץ עצמו לא היה חשוב: כובע, טורבן, או קצה של טלית או צעיף.

ביידיש, שפתם של יהודי מזרח אירופה, הכיפה נקראת יַרְמוּלְקֶה. המילה באה ככל הנראה מן הפולנית jarmułka, מעין כומתה. אטימולוגיה עממית, יפה יותר מאשר מדויקת, מפרקת אותה לארמית: "ירא מלכא", "מי שירא את המלך". אין לה בסיס לשוני, אבל היא מבטאת היטב את מה שהכיפה באה לומר.

בצרפתית קוראים לה גם calotte ("קלוֹט", כיפה קטנה); בקהילות צפון אפריקה שומעים לפעמים את המילה הזאת בפי הזקנים. יהא השם אשר יהא, החפץ זהה: כיסוי ראש, הנחבש כאות כבוד.

מה אומרת התורה שבכתב

צריך לומר זאת בבירור כבר מן ההתחלה: אין שום פסוק בתורה המצווה על יהודים לכסות את ראשם. הכיפה אינה נמנית בין תרי"ג המצוות. ובכל זאת, התורה מכירה היטב את הרעיון של כיסוי הראש בהקשר של קדושה.

הדוגמה הראשונה היא הכוהנים, ששירתו במקדש. בין בגדי הכוהן הגדול מזכירה התורה את המצנפת, מעין טורבן (שמות כח, ד; כח, לט). על המצנפת היה קשור הציץ, טס זהב שנחקק עליו "קֹדֶשׁ לַה'" (שמות כח, לו-לז). גם הכוהנים ההדיוטות, בני אהרן, חבשו כיסוי ראש, המגבעות: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, מ). במקום הקדוש ביותר בישראל, מי שעמד לפני ה' היה ראשו מכוסה.

גם התנ"ך מכיר את הראש המכוסה כסימן של רגש עמוק ושל ענווה. כאשר דוד המלך בורח מירושלים מפני מרד בנו אבשלום, הוא עולה במעלה הזיתים "עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי" (שמואל ב טו, ל). וכאשר המן מושפל לפני מרדכי, הוא "נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (אסתר ו, יב). בתרבות המקראית, לכסות את הראש פירושו להתכנס, להצטנע, להכיר בכך שאינך אדון המצב.

פסוקים אלה אינם יוצרים חובה לחבוש כיפה. אבל הם מראים שהרעיון נטוע עמוק מאוד: הראש המכוסה מבטא כבוד כלפי מה שגדול מאיתנו.

מה אומר התלמוד

בתלמוד, שנערך בין המאה השלישית למאה השישית, נמצאים המקורות הישירים לכיפה. שלושה קטעים הם המרכזיים.

סיפורו של רב נחמן בר יצחק

הטקסט המפורסם ביותר נמצא בסוף מסכת שבת (קנו, ב). אצטגנינים כשדים אמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק שבנה יהיה גנב. לכן "לא שבקתיה גלויי רישיה" – לא הניחה לו לגלות את ראשו – ואמרה לו: "כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי" – כַּסֵּה את ראשך כדי שתהיה עליך יראת שמיים, ובקש רחמים. הנער לא ידע מדוע היא מתעקשת כל כך.

יום אחד, כשכבר היה מבוגר, ישב ולמד תחת דקל שלא היה שלו. הגלימה שכיסתה את ראשו נפלה מעליו. הוא הרים את עיניו, ראה את התמרים, ויצרו גבר עליו: הוא טיפס ותלש אשכול בשיניו. התלמוד מביא את הסיפור כדי ללמד ש"אין מזל לישראל": נטייה אמיתית יכולה להיות מרוסנת. אבל אגב כך הוא מוסר לנו את הטעם עצמו של הכיפה. הראש המכוסה מקיים באדם את התודעה שרואים אותו, והתודעה הזאת מגינה עליו מפני חולשותיו שלו.

הלשון הארמית, "כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא", הפכה למשפט המכונן בנושא. הקיצור שולחן ערוך (ג, ו) מצטט אותה עוד במאה התשע-עשרה כדי לבסס את המנהג להרגיל ילדים קטנים לכסות את ראשם.

"שכינה למעלה מראשי"

הקטע השני נמצא במסכת קידושין (לא, א). מסופר שם שרב הונא בריה דרב יהושע לא היה הולך ארבע אמות (כשני מטרים) בגילוי הראש. הוא הסביר: "שכינה למעלה מראשי". ואותו חכם אמר במקום אחר, כשסיכם את חייו: "תיתי לי, דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש" – יבוא עליי שכר על שלא הלכתי ארבע אמות בגילוי הראש (שבת קיח, ב).

ההיגיון ברור: מי שיודע שהוא עומד תמיד לפני ה' אינו מתייצב לפניו כמו לפני כל אדם. כשם שאין מופיעים מרושלים לפני אדם שמכבדים אותו, כך מכסים את הראש, משום שבכל רגע עומדים לפני המלך.

מנהג, עדיין לא הלכה

הקטע השלישי מראה שבתקופת התלמוד כיסוי הראש עדיין לא היה חובה כללית. במסכת נדרים (ל, ב), בעניין לשון מסוימת הנאמרת בנדרים, התלמוד פשוט מציין: "אנשים זימנין דמיכסו רישייהו וזימנין דמגלו רישייהו, אבל נשים לעולם מיכסו, וקטנים לעולם מיגלו" – הגברים פעמים מכסים את ראשם ופעמים מגלים אותו, הנשים ראשן מכוסה תמיד, והילדים ראשם גלוי תמיד.

במילים אחרות, אצל חז"ל ראש מכוסה תמיד היה סימן של חסידות מיוחדת, כמו זו של רב הונא או של גדולי החכמים, ועדיין לא מנהג של הכול. זה מה שמסביר את המחלוקות שיבואו אחר כך.

מן הפוסקים ועד השולחן ערוך: ממידת חסידות להלכה

הרמב"ם (רבי משה בן מימון, המאה השתים-עשרה) מזכיר את כיסוי הראש בשני מקומות. בהלכות תפילה הוא מלמד שלפני התפילה מתקנים את הלבוש ומתייצבים בכבוד, ושאין עומדים בתפילה "בראש מגולה" (הלכות תפילה ה, ה). בהלכות דעות הוא מתאר את הצניעות הגדולה של תלמידי החכמים: "לא יתגלו ראשן ולא גופן" (הלכות דעות ה, ו). לדעת הרמב"ם, אם כן, כיסוי הראש נדרש בתפילה ומצופה מאדם העוסק בתורה.

במאה השש-עשרה עשה השולחן ערוך של רבי יוסף קארו, ספר ההלכה הגדול, צעד נוסף: "אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש" (אורח חיים ב, ו). הוא מביא גם ש"יש אומרים שאסור להוציא הזכרה מפיו בראש מגולה, ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגלוי הראש" (אורח חיים צא, ג).

נותרה שאלה: האם מדובר בחובה גמורה או ב"מידת חסידות"? הדעות חלוקות. המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, המאה השש-עשרה), שהט"ז מביא את דבריו, סבר שמחוץ לתפילה אין בכך איסור במובן המלא אלא מידת חסידות בלבד, ועם זאת המליץ להקפיד על כך, משום שגילוי הראש נתפס כחוסר רצינות. גם הגאון מווילנה נטה לראות בכך מידת חסידות.

הט"ז (רבי דוד הלוי, המאה השבע-עשרה) הביא טיעון שהפך למכריע (ט"ז על אורח חיים ח, ג). בזמנו, הוא מסביר, נהגו הגויים לגלות את ראשם כאות כבוד, בייחוד בשעת ישיבה ובבתי תפילתם. מי שנשאר בגילוי ראש היה אפוא מחקה את מנהגיהם הדתיים, דבר שהתורה אסרה: "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג). ובפרט, הוא מוסיף, שכיסוי הראש מבטא יראת שמיים, כפי שמלמד סוף מסכת שבת. לדעתו יש כאן, אם כן, איסור של ממש.

במאה העשרים הכריע הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים באמריקה, בשו"ת אגרות משה, שאף אם במקורו היה זה מידת חסידות, המנהג התפשט כל כך בעם ישראל עד שקיבל תוקף של חובה. זו היום העמדה המקובלת בעולם האורתודוקסי, אצל אשכנזים וספרדים כאחד: גבר יהודי שומר על ראשו מכוסה תמיד, ולכל הפחות בשעת תפילה, ברכות, לימוד תורה ובבית הכנסת.

הטעמים לכיפה: שלוש רמות של הסבר

מדוע מחווה פשוטה כל כך קיבלה חשיבות כזאת? ההסברים נבנים זה על גבי זה, מן הפשוט ועד העמוק.

הרמה הפשוטה: כבוד

כמעט בכל התרבויות מביעים כבוד במחווה של הראש. היהדות בחרה לכסות את הראש לפני ה', כמו הכוהן במקדש. הכיפה אומרת: "אני יודע לפני מי אני עומד". היא הופכת כל רגע ביום לרגע החי לפני ה', ולא רק את שעות התפילה.

הרמה המוסרית: ענווה ושליטה עצמית

השולחן ערוך מצרף את כיסוי הראש לאיסור "לילך בקומה זקופה" מתוך גאווה (אורח חיים ב, ו). הראש הוא מקום משכנם של השכל, של הרצון, וגם של הגאווה. לכסות אותו פירושו להזכיר שלשכל האנושי יש גבול, שיש מעליו משהו גדול יותר. סיפורו של רב נחמן בר יצחק מראה גם את הצד המעשי: הכיפה היא גדר. מי שנושא סימן גלוי של הקשר שלו עם ה' משגיח על עצמו יותר. הוא יודע שמעשיו מחייבים יותר מאשר את עצמו בלבד.

הרמה הפנימית: יראת שמיים

מילת המפתח נשארת זו של התלמוד: יראת שמיים. אין מדובר בפחד, אלא בתודעה: התודעה של מי שחי תחת עינו של ה'. הכיפה אינה יוצרת את התודעה הזאת, אבל היא מקיימת אותה, כמו קשר שקושרים במטפחת כדי לא לשכוח. במסורת הקבלית אוהבים להדגיש שהראש הוא החלק של האדם הקרוב ביותר לשמיים: לכסות אותו פירושו לסמן את ההבדלה בין מה שהאדם יכול להשיג לבין מה שמעבר לו, ולקבל את הגבול הזה כצורה של כבוד, לא כהשפלה.

"כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא" (תלמוד בבלי, שבת קנו, ב): מנהג העובר מאב לבן.

מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב בניזרי לא הקדיש שיעור שלם לכיפה, אבל הוא דיבר עליה במפורש בשיעור לפסח, והרבה ללמד על המושג עצמו שהתלמוד מציב בלב המנהג הזה: יראת שמיים, זו שהכיפה אמורה "להניח" על ראשו של מי שחובש אותה.

כיפה קטנה תחת כיפת השמיים

בשיעורו על ארבע הקושיות של "מה נשתנה", הרב מזהיר מפני אשליה: לחשוב שהכול צלול ושקוף, בשעה ש"אין ידיעה שאינה משאירה צל", דק ככל שיהיה. כאן הוא מזכיר את כיסוי הראש: "היה צריך שהאדם יוכל לשאת בענווה את כיסוי הראש הזה", המעמיד אותו "במצב של פתיחות ושל הקשבה". והוא משחק במשמעותה של המילה כיפה עצמה: "את כיפת השמיים הזאת אני ממיר בכיפה אחרת על ראשי, הדורשת ממני ענווה מסוימת".

הדימוי מדבר בעד עצמו: הכיפה היא קמרון קטן המזכיר את הקמרון הגדול. היא אינה מתיימרת להסביר הכול; להפך, היא אומרת שהאדם, גם אם הוא למדן, נשאר תמיד עם חלק שמעליו שאינו שולט בו, ושעליו להישאר קשוב.

יראה אינה פחד

בשיעורו אלול: חשבון השנה, הרב מבחין בבירור בין שני המושגים. "לירוא אין פירושו לפחד. הפחד הוא איום חיצוני." היראה, הוא מסביר, היא ההכרה בכך שלא הכול תלוי בנו, שאנו שותפים למפעל ולתכלית, אבל שמעל האדם יש בורא המנהיג את העולם. הוא מזכיר שלפי חז"ל העולם נברא כדי ללמד את האדם ליראה.

באותו שיעור הוא מזהיר מפני כשל: מרוב שאנו מייפים את היהדות שלנו, אנו עלולים ליפול ב"כשל של הצורות היפות" ולהזניח את התוכן. ההערה נכונה גם לגבי הכיפה: יש לה משמעות רק אם היא אכן נושאת את התודעה הזאת. כיפה יפה על ראש שלעולם אינו חושב על שמיים נשארת אביזר.

דרגות היראה

בשיעור אשת חיל, חלק ד, הרב מתאר סולם. תחילה יש יראת העונש, הפחד שמשהו ייפול לנו על הראש; אחר כך יראת החטא, יראת המעידה; אחר כך יראת שמיים, היראה מפני מה שגבוה מאיתנו, שעדיין עלולה לשתק. ומעבר לכך, יראת ה' במובנה המלא, שכבר אינה משתקת: יש בה ביטחון, עושים את הדברים בזהירות, "לא שוברים דבר בדרך", אבל נשארים מודעים למה שעדיין חסר בהתפתחותו של האדם.

יראת הרוממות, מקור של שמחה

בשיעור פרקי אבות ה: לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, בפירושו לדברי אנטיגנוס איש סוכו, "וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם" (פרקי אבות א, ג), הרב מכנה את הממד הזה "יראת הרוממות". ככל שנרצה לצמצם הכול לשכלתני, הוא אומר, מי שמודע לנוכחותו של ה' בכל מקום ולקרבתו נעשה מושא להתגלות. והתודעה הזאת אינה מעציבה: היא מתבטאת בשמחה מתמדת, לא זו הטובעת בתענוגות, אלא זו שמרגישה נוכחות והשגחה לאורך כל הדרך.

כדאי לשים לב שדברי אנטיגנוס נאמרים כמעט באותן מילים כמו דברי אמו של רב נחמן: "ויהי מורא שמים עליכם" לעומת "דתיהוי עלך אימתא דשמיא". הכיפה היא דרך מוחשית מאוד להגשים את המשפט הזה בפועל.

קצת היסטוריה

בעת העתיקה המנהגים היו שונים. התלמוד מעיד שחכמי בבל הקפידו במיוחד על כיסוי הראש, כסימן של חסידות ושל כבוד; תלמידי החכמים חבשו לעיתים קרובות סודר, בד הנכרך סביב הראש.

בימי הביניים המנהגים עדיין היו שונים מאזור לאזור. באירופה הנוצרית, נראה שחלק מרבני צרפת בירכו ברכות בגילוי ראש, דבר שספג ביקורת מצד פוסקים אחרים באשכנז. בעולם המוסלמי, לעומת זאת, כיסוי הראש היה הנורמה לכולם, ויהודי המזרח וצפון אפריקה חבשו תמיד טורבן, שאשייה (תרבוש) או כיפה. בארצות דוברות הגרמנית חבשו היהודים במשך מאות שנים כובע אופייני, לרוב מחודד, שלימים כפו אותו השלטונות כסימן היכר.

בהדרגה התקבלה הכיפה הקטנה, הנחבשת לבדה או מתחת לכובע. במאה התשע-עשרה בגרמניה ביטל חלק מן התנועה הרפורמית את החובה לכסות את הראש בבית הכנסת, כדי להידמות יותר למנהגי הסביבה. כתגובה, הכיפה הפכה גם לסמל של נאמנות למסורת.

במאה העשרים, בישראל, הכיפה הסרוגה הפכה לסמל של הציונות הדתית, ואילו כיפת הקטיפה השחורה מזוהה עם העולם החרדי. ליהודי בוכרה ותימן יש כיפות רקומות משלהם, ולחסידי ברסלב כיפות לבנות גדולות. כך, בישראל, הכיפה אומרת לעיתים קרובות גם לאיזה זרם משתייכים. אבל כל הסגנונות האלה מבטאים את אותה מחווה יסודית.

הכיפה הלכה למעשה היום

מי חובש אותה? ביהדות המסורתית, הכיפה נחבשת על ידי גברים ונערים. במשפחות רבות מרגילים את הבנים הקטנים לחבוש אותה בגיל צעיר מאוד; אצל אשכנזים וחסידים רבים נוהגים להתחיל ביום התספורת הראשונה, בגיל שלוש, שנחגגת פעמים רבות בל"ג בעומר. נשים נשואות, לעומת זאת, מכסות את שערן מטעם אחר, הקשור לצניעות שבחיי הנישואין, במטפחת, בכובע או בפאה; זו אינה כיפה. בזרמים ליברליים מסוימים בחרו נשים לחבוש כיפה; זה אינו המנהג המסורתי.

מתי? האידיאל, לפי השולחן ערוך, הוא לחבוש אותה תמיד. לכל הפחות, המסורת מחייבת כיסוי ראש בתפילה, בברכות (כולל לפני הסעודה ואחריה), בלימוד תורה, ובבית הכנסת או בבית הקברות.

באיזו צורה? אין צורה מחייבת. מה שחשוב הוא שהראש יהיה מכוסה: כובע, כובע מצחייה או כובע צמר ממלאים את אותו תפקיד. גברים דתיים רבים אף חובשים כובע מעל הכיפה בשעת התפילה. בשאלות של פרטים, למשל הגודל המינימלי או כיסוי הראש ביד לברכה חד-פעמית, הפוסקים דנים בהן, ויש לשאול רב.

ובפומבי? יש יהודים שחובשים כיפה ברחוב, ויש שמחליפים אותה בכובע מצחייה או בכובע, כדי לא לבלוט או מטעמי זהירות. מבחינת ההלכה, העיקר, כיסוי הראש, נשמר בשני המקרים.

ומה לגבי מי שאינם יהודים? מבקר שאינו יהודי הנכנס לבית כנסת או מתקרב לכותל המערבי מתבקש לכסות את ראשו מתוך כבוד למקום. לעיתים קרובות משאילים לו כיפה מקרטון או מבד. מחווה של נימוס זו אינה מחייבת אותו בדבר מבחינה דתית.

דעות שגויות על הכיפה

"הכיפה היא מצווה מן התורה." לא. זהו מנהג שמקורו בתלמוד, שהפך לדין בהלכה במהלך הדורות. תוקפו נובע מן המסורת ומהכרעת חכמים, וביהדות אין זה דבר של מה בכך.

"הכיפה היא תשמיש קדושה." גם לא. בניגוד לספר תורה, לתפילין או למזוזה, לכיפה אין שום קדושה עצמית: לא כתוב עליה דבר, והיא אינה אלא אמצעי לכסות את הראש. אפשר לכבס אותה, להחליף אותה, ולהיפטר ממנה כשהיא בלה.

"רק רבנים חובשים כיפה." לא נכון: הדבר נוגע לכל גבר יהודי, מן הילד הקטן ועד הזקן. לרב אין בעניין זה שום חובה מיוחדת.

"לחבוש כיפה פירושו להכריז שאתה דתי יותר מאחרים." אין זו משמעות המנהג. הכיפה אינה תעודת חסידות, אלא תזכורת המופנית קודם כול אל מי שחובש אותה. כדברי התלמוד, היא באה להניח עליו יראת שמיים, לא להציג אותו לראווה.

"לצבע הכיפה או לחומר שלה יש משמעות דתית." בהלכה, לא. אלה מנהגים קהילתיים, המבטאים לפעמים השתייכות, אבל לכל הכיפות אותו ערך.

שאלות נפוצות על הכיפה

מה ההבדל בין כיפה, כִּפָּה, יַרְמוּלְקֶה וקָלוֹט?

מדובר באותו חפץ. כיפה (בכתיב מנוקד: כִּפָּה) היא המילה העברית, שפירושה "קמרון". ירמולקה היא המילה ביידיש שבה משתמשים יהודי אשכנז. קָלוֹט (calotte) הוא המונח הצרפתי המסורתי.

למה נשים אינן חובשות כיפה?

הכיפה היא מנהג של גברים. התלמוד כבר מציין שנשים היו תמיד בראש מכוסה (נדרים ל, ב), אבל מטעם אחר, הקשור לצניעות. כיום נשים נשואות מכסות את שערן במטפחת, בכובע או בפאה. זרמים ליברליים מסוימים אימצו את הכיפה גם לנשים, אבל זה אינו המנהג המסורתי.

האם אפשר להחליף את הכיפה בכובע מצחייה?

כן. מה שההלכה דורשת הוא שהראש יהיה מכוסה, לא שיחבשו חפץ מסוים. כובע מצחייה, כובע או כובע צמר מתאימים. עם זאת, לתפילה עדיף לבוש מכובד.

האם מי שאינו יהודי יכול לחבוש כיפה?

כן, למשל בביקור בבית כנסת, בהשתתפות בחתונה או בבר מצווה, או בכותל המערבי. זהו אות כבוד, שמתקבל בברכה, שאינו הופך אותו ליהודי ואינו מחייב אותו בדבר.

איך הכיפה נשארת על הראש ואינה נופלת?

לרוב בעזרת סיכת ראש פשוטה. כיפות מסוימות, גדולות יותר או עשויות קטיפה, נשארות במקומן מעצמן. התלמוד מספר דווקא מה קרה לרב נחמן בר יצחק ביום שבו כיסוי ראשו נפל: סיבה טובה להדק אותו היטב.

האם צריך לישון עם כיפה?

גברים דתיים רבים נוהגים כך, או מכסים את ראשם בלילה, שכן המנהג הוא לא להישאר לעולם בגילוי ראש. אחרים מחמירים פחות בשעת השינה. לגבי ההלכה המדויקת יש לשאול רב.

מאיזה גיל ילד חובש כיפה?

אין גיל מחייב. הקיצור שולחן ערוך (ג, ו) ממליץ להרגיל את הילדים מגיל צעיר מאוד, על סמך סיפורו של רב נחמן בר יצחק. במשפחות רבות הילד חובש אותה מרגע שהוא מסוגל להשאיר אותה על ראשו, ואצל אשכנזים וחסידים רבים מגיל שלוש.

להעמקה

הכיפה שוקלת גרמים ספורים בלבד, אבל היא נושאת רעיון עצום: האדם אינו חי לבדו מול עצמו, הוא חי לפני ה'. לשמור אותה על הראש פירושו לשמור את התודעה הזאת בהישג יד, מן הבוקר ועד הערב.

מקורות והפניות

שמות כח, ד; כח, לו-מ (המצנפת, הציץ והמגבעות של הכוהנים)
שמואל ב טו, ל; אסתר ו, יב (הראש החפוי, סימן של אבל ושל ענווה)
ויקרא יח, ג ("וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ")
תלמוד בבלי, שבת קנו, ב (רב נחמן בר יצחק: "כסי רישיך…")
תלמוד בבלי, קידושין לא, א ושבת קיח, ב (רב הונא בריה דרב יהושע)
תלמוד בבלי, נדרים ל, ב (מנהגי האנשים, הנשים והקטנים)
משנה, פרקי אבות א, ג (אנטיגנוס איש סוכו)
רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה ה, ה והלכות דעות ה, ו
שולחן ערוך, אורח חיים ב, ו וצא, ג
ט"ז על שולחן ערוך, אורח חיים ח, ג (בשם שו"ת מהרש"ל)
הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, תשובות בעניין כיסוי הראש
קיצור שולחן ערוך ג, ו
הרב רפאל בניזרי, פסח: ארבע הקושיות של "מה נשתנה"
הרב רפאל בניזרי, אלול: חשבון השנה
הרב רפאל בניזרי, משלי: אשת חיל, חלק ד
הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות, חלק ה

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.