מטפחת קשורה בקפידה, כומתה, כובע, ולפעמים פאה טבעית כל כך שאיש אינו מבחין בה: בעולם היהודי המסורתי, אישה נשואה אינה יוצאת מביתה בשיער גלוי. למה דווקא אחרי החתונה? למה פאה, שנראה כאילו היא מראה בדיוק את מה שאמורים להסתיר? ומה פירוש המילה "צניעות", שמזכירים גם בהקשר של חצאיות ושרוולים ארוכים? הנה תשובה מלאה, מפסוקי התורה ועד המנהגים של היום.
בקצרה: אישה יהודייה נשואה מכסה את שערה משום שהתורה, בפרשת האישה החשודה בבגידה (במדבר ה, יח), רומזת שראש מכוסה הוא הנורמה של אישה נשואה, והתלמוד למד מכך חובה (כתובות עב, א). שערה של אישה נשואה נחשב לחלק אינטימי מיופייה, השמור לזוגיות שלה (ברכות כד, א). הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים זאת להלכה (הלכות איסורי ביאה כא, יז; אבן העזר כא, ב). אופן הכיסוי משתנה מקהילה לקהילה: מטפחת (טיכל), כובע, כומתה או פאה (שייטל). המנהג הזה הוא חלק מערך רחב יותר, הצניעות, הנוגע לגברים ולנשים כאחד: איפוק וסירוב לצמצם אדם למראהו החיצוני.
מה אומרת התורה: האישה "פרועת הראש"
בשום מקום התורה אינה אומרת במפורש: "האישה הנשואה תכסה את ראשה". המקור עקיף, ודווקא זה מה שהופך אותו למעניין. הוא נמצא בפרשת הסוטה, האישה שבעלה חושד בה בבגידה, בספר במדבר. במהלך ההליך שהתקיים בבית המקדש, הכוהן היה צריך לעשות מעשה מסוים: "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר ה, יח).
חז"ל הסיקו מכך: אם כדי לבזות בפומבי אישה חשודה מגלים את ראשה, משמע שבדרך כלל ראשה של אישה נשואה מכוסה. הספרי, המדרש ההלכתי הקלסי של חז"ל על ספר במדבר, מביא את הדרשה הזאת: "מלמד שבנות ישראל מכסות ראשיהן" (ספרי במדבר יא). התלמוד מביא אותה בשם דבי רבי ישמעאל, בלשון "אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש" (כתובות עב, א).
גם התורה שבכתב מספקת תמונות שהזינו את הרעיון הזה. כשרבקה רואה את יצחק לראשונה, ברגע שהיא עומדת להיות לו לאישה, "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית כד, סה). כבר בימי האבות, מעשה הכיסוי מסמן את הכניסה לקשר של נישואין. וכשהמלאכים שואלים את אברהם "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ", הוא עונה: "הִנֵּה בָאֹהֶל" (בראשית יח, ט). רש"י, בעקבות התלמוד (בבא מציעא פז, א), רואה בכך שבח: שרה הייתה צנועה, וגדולתה לא הוצגה לראווה.
המשנה והתלמוד: "דת משה" ו"דת יהודית"
המשנה, הקובץ המסודר הראשון של התורה שבעל פה (סביב שנת 200 לספירה), עוסקת בנושא במסכת כתובות, המוקדשת לחוזה הנישואין. היא מונה התנהגויות שבהן אישה "עוברת על דת משה ויהודית". ביניהן: "יוצאה וראשה פרוע" (משנה כתובות ז, ו).
הגמרא (כתובות עב, א-ב) מקשה מיד: אם החובה באה מן התורה עצמה, כפי שלמדנו מפסוק הסוטה, מדוע היא נמנית ב"דת יהודית", כלומר במנהגים שקיבלו על עצמן בנות ישראל? והיא מתרצת בהבחנה בין שתי רמות:
- דת משה, שמקורה בתורה: לא לצאת בשיער גלוי לגמרי. ברמה זו די בכיסוי מינימלי; התלמוד מדבר על "קלתה", מעין סל קטן או כיסוי המונח על הראש.
- דת יהודית, כלומר נורמת הצניעות שקבעו הנשים היהודיות עצמן ושחכמים אישרו: כיסוי שלם יותר, החורג מן המינימום הזה.
להבחנה הזאת חשיבות מכרעת: עקרון הראש המכוסה נחשב לדין שמקורו מן התורה, אבל צורתו המעשית הייתה תמיד תלויה במידה מסוימת במנהגי הקהילות. מכאן מנהגים שונים, שכולם מבוססים על אותו טקסט.
התלמוד מביא גם את דברי רב ששת: "שער באשה ערוה" (ברכות כד, א), כלומר חלק אינטימי שבה. הוא מסתמך על פסוק משיר השירים, שבו הדוד מתאר את יופייה של רעייתו: "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים" (שיר השירים ד, א). השיער מוגדר אפוא כחלק מן היופי הנוגע לאינטימיות של בני הזוג. ההשלכה המעשית, הנידונה בסוגיה זו, היא שאדם אינו קורא קריאת שמע כנגד שערה הגלוי של אישה נשואה.
ההלכה: הרמב"ם והשולחן ערוך
ספרי ההלכה הגדולים אימצו את הלימוד הזה. הרמב"ם (רבי משה בן מימון, המאה ה-12) כותב בהלכות איסורי ביאה: "לא ילכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כא, יז). בהלכות אישות הוא מגדיר את "דת יהודית" כ"מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל", ומונה בראש הדוגמאות יציאה לשוק כשראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים (הלכות אישות כד, יב).
השולחן ערוך, ספר ההלכה המרכזי שחיבר רבי יוסף קארו במאה ה-16, מביא את אותו דין באותה לשון (אבן העזר כא, ב). הוא גוזר ממנו גם השלכות לתפילה: אין קוראים קריאת שמע כנגד שערה של אישה שדרכה לכסותו (אורח חיים עה, ב). ולבסוף הוא מציין שאישה העוברת בפרהסיה על דיני הצניעות האלה עלולה, על פי דיני הנישואין, להפסיד את זכויות הכתובה שלה, חוזה הנישואין (אבן העזר קטו, ד). מכאן החומרה שהמסורת מייחסת להתחייבות הזאת: היא חלק מן הברית הזוגית עצמה.
למה רק נשים נשואות?
ובכל זאת, הרמב"ם והשולחן ערוך מזכירים גם את ה"פנויה". המפרשים מסבירים זאת בדרכים שונות: מדובר באישה שכבר הייתה נשואה (אלמנה או גרושה), או בדרישה פשוטה של הופעה מסודרת מנערות, שלא ייצאו בשיער סתור ופרוע. למעשה, המנהג המקובל ברור: חובת כיסוי השיער חלה על אישה שנישאה, ונערה שמעולם לא נישאה רשאית ללכת בשיער גלוי (רמ"א על אורח חיים עה, ב). המשנה מספקת לכך רמז בולט: בחתונתה הובלה הנערה לחופה "וראשה פרוע", בשיער פזור, וזו אף הייתה ההוכחה שהיא נישאת בפעם הראשונה (משנה כתובות ב, א).
שיער פזור הוא סימנה של הנערה, ושיער מכוסה סימנה של האישה הנשואה: מן החתונה ואילך, מה שהיה גלוי לעיני כול נעשה שמור לבית. אלמנה או גרושה ממשיכה לכסות את ראשה, שהרי הייתה נשואה.
הטעמים: למה לכסות את השיער?
המסורת היהודית לא הסתפקה בקביעת הדין; היא ביקשה להבין את משמעותו. כמה רמות של הסבר מתקיימות זו לצד זו, והן משלימות זו את זו.
יופי השמור לזוגיות
המשמעות הראשונה היא זו של התלמוד: השיער הוא חלק מן היופי הנשי הנוגע לאינטימיות (ברכות כד, א). בכיסויו, האישה הנשואה מצהירה שחלק זה של קסמה שייך מעתה לקשר הזוגי. אין זה שיפוט שלילי של היופי, שהתנ"ך מהלל לא פעם; זו דרך לתת לו כתובת.
סימן גלוי של נישואין
בעולם העתיק כמו היום, כיסוי הראש אומר משהו על מי שעונדת אותו. כמו הטבעת על האצבע, המטפחת או הכובע מעידים שהאישה קשורה בזוגיות. אבל הסימן הזה נחווה מבפנים: בכל בוקר, האישה המכסה את ראשה מחדשת, במעשה אחד, את בחירתה בביתה.
הצניעות: להיראות בלי להיחשף
המילה "צניעות" באה מן השורש צ.נ.ע, המופיע אצל הנביא מיכה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ" (מיכה ו, ח). הצניעות אינה אפוא קודם כול עניין של בגדים: זוהי גישה של איפוק, סירוב להפוך את עצמך למחזה. היא מופנית לגברים ולנשים כאחד. חז"ל אף קראו בברכת בלעם, "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כד, ה), שבח לעם ישראל שפתחי אוהליו לא היו מכוונים זה מול זה, כדי לשמור על פרטיותו של כל אחד (בבא בתרא ס, א, מובא ברש"י).
המשורר בתהלים מסכם זאת כך: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה, יד). מנקודת מבט זו, כיסוי השיער אינו היעלמות; הוא העברת מרכז הכובד מן המראה החיצוני אל האדם עצמו.
הממד המיסטי
הזוהר, הספר היסודי של הקבלה, מדגיש מאוד את המצווה הזאת. בפירושו לפרשת סוטה הוא קובע שאישה המקפידה שלא ייראו שערות ראשה, אפילו בתוך ביתה, מביאה ברכה על ביתה: בניה יתעלו על אחרים, ובעלה יתברך (זוהר ח"ג, קכה, ב – קכו, א, פרשת נשא). התלמוד מספר גם את סיפורה של קמחית, אישה שזכתה לשבעה בנים ששימשו כולם בכהונה גדולה. כששאלוה חכמים במה זכתה לכך, השיבה: "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" (יומא מז, א).
בעיני המקובלים, מה שמכסים – מגינים עליו ומקדשים אותו, כפי שקודש הקודשים במקדש היה מכוסה בפרוכת.
מטפחת, כובע או פאה: דרכי הכיסוי
בפועל, כל קהילה פיתחה את מנהגיה. כיום נפוצים בעיקר:
- מטפחת או טיכל (מילה ביידיש), הנקשרת באלף צורות, לעיתים קרובות צבעונית ואלגנטית. זהו המנהג הנפוץ ביותר בקהילות הספרדיות ואצל נשים רבות בישראל.
- כומתה, כובע או טורבן, לבדם או עם רשת.
- הפאה, הנקראת שייטל (ביידיש) או פאה נוכרית, נפוצה בעיקר אצל אשכנזים ובעולם החסידי.
- בכמה קהילות חסידיות שמוצאן בהונגריה נהוג אף לגלח את הראש אחרי החתונה ולחבוש מטפחת, כדי לוודא שאף שערה לא תבצבץ.
השאלה איזה חלק מן השיער יש לכסות נידונה בין הפוסקים. רבים מקילים בכמה שערות היוצאות על המצח או ליד הרקות, ואחרים מחמירים יותר (ראו בעיקר הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אבן העזר א, נח). להלכה למעשה, כל אישה תשאל את רב קהילתה.
מחלוקת הפאה
הפאה היא שמעוררת את מירב הסקרנות: למה שאישה שחייבת להסתיר את שערה תחבוש שיער מלאכותי, שלפעמים יפה יותר מן השיער האמיתי? הרבנים עצמם נחלקו בכך.
המתירים מסתמכים על המשנה, שכבר מזכירה את ה"פאה נוכרית", השיער המלאכותי שנשות התקופה נהגו לענוד (משנה שבת ו, ה). במאה ה-16 הגיע השלטי הגיבורים, פרשן איטלקי, למסקנה שהחובה חלה על שערה של האישה עצמה, הקשור לצניעותה, ולא על שיער שאינו חלק מגופה. עמדה זו התקבלה אצל המגן אברהם (על אורח חיים עה), המשנה ברורה והרב משה פיינשטיין (אגרות משה, אבן העזר ב, יב). הרבי מלובביץ' עודד בחום את הפאה, שאישה שומרת עליה בקלות רבה יותר ממטפחת בכל מצב.
פוסקים אחרים התנגדו לה, מחשש שהפאה תאבד את עצם משמעותה של המצווה: אם אי אפשר עוד להבחין בין אישה נשואה לנערה, ואם הפאה מושכת יותר מן השיער הטבעי, מה נשאר מן הצניעות? בעולם הספרדי, הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לישראל לשעבר, המליץ בתשובותיו שלא לחבוש פאה והעדיף מטפחת או כובע, תוך שהוא מכיר בכך שפוסקים אחרים מתירים אותה.
שתי העמדות חותרות לאותה מטרה ונחלקות באמצעי; המנהג הולך בדרך כלל אחר מסורת הקהילה. בנקודה אחת יש הסכמה כללית: פאה פרובוקטיבית נוגדת את רוח ההלכה.
חצאיות, שרוולים ומחשופים: הצניעות בחיי היומיום
כיסוי השיער הוא חלק ממערכת רחבה יותר של כללי לבוש, החלים בקווים כלליים על כל הנשים, נשואות ושאינן נשואות, מגיל מצוות.
התלמוד מלמד שטפח מגולה ממקום שדרכו להיות מכוסה נחשב לפגיעה בצניעות (ברכות כד, א), והשולחן ערוך מביא דין זה לעניין התפילה (אורח חיים עה, א). מתוך המושג "מקום שדרכו לכסותו" קבעו הפוסקים המאוחרים את הכללים הנהוגים בדרך כלל בעולם האורתודוקסי: המחשוף מכוסה עד עצמות הבריח, הזרועות מכוסות לפחות עד המרפקים, והרגליים מכוסות עד הברכיים ומעבר להן, גם בישיבה.
למה חצאית ולא מכנסיים? בדרך כלל ניתנים לכך שני טעמים. הראשון הוא הצניעות: המכנסיים מבליטים את צורת הגוף. השני בא מפסוק בתורה: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב, ה). מאחר שהמכנסיים היו במשך זמן רב בגד גברי, פוסקים רבים לא המליצו עליהם לנשים. בנקודה זו הדעות והמנהגים משתנים מחוג לחוג.
הצניעות אינה נעצרת בבגדים: היא נוגעת לאופן הדיבור וההתנהגות, והיא מחייבת את הגברים באותה מידה. התלמוד מביא כך את דברי רבי יוסי על צניעותו שלו: "מימי לא ראו קורות ביתי אימרת חלוקי" (שבת קיח, ב), לשון קרובה מאוד לזו של קמחית.
קצת היסטוריה
מנהג כיסוי ראשה של האישה הנשואה אינו ייחודי לעם היהודי; הוא היה נפוץ בכל המזרח הקדום. קובץ חוקים אשורי מסביבות שנת 1100 לפני הספירה (ה"חוקים האשוריים התיכוניים", סעיף 40) כבר מחייב נשים נשואות להתכסות ברעלה ברשות הרבים, ואוסר זאת על נשים אחרות מסוימות.
מה שמייחד את המסורת היהודית הוא המשמעות שהעניקה למנהג הזה והנאמנות לו לאורך הדורות. בימי הביניים, בארצות האסלאם כמו באירופה, נשים יהודיות נשואות חבשו כיסויי ראש, מצנפות או מטפחות, לעיתים קרובות רקומים בעושר; במרוקו, בתימן או במזרח אירופה היו כיסויי הראש האלה אוצרות משפחתיים של ממש, ומוזיאון ישראל בירושלים שומר דוגמאות יפות שלהם.
הפאה מופיעה אצל נשים יהודיות בתקופה שבה היא נעשית אופנתית באירופה, במאות ה-17 וה-18, ומעוררת, כפי שראינו, ויכוחים הלכתיים. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עם האמנסיפציה וההתבוללות, נשים יהודיות רבות במערב אירופה זונחות את כיסוי השיער. מאז המחצית השנייה של המאה ה-20, להפך, המנהג חווה התחדשות משמעותית, בישראל ובתפוצות, בזכות נשים רבות הבוחרות בו מתוך מודעות ורואות בו ביטוי לזהותן.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי לא הקדיש שיעור מיוחד לכיסוי השיער, אבל כמה משיעוריו מאירים את עומקה של השאלה: היחס בין היופי החיצוני לבין הערכים הפנימיים, ומקומו של האיפוק בנשיות.
היופי שאינו נשחק
בשיעורו על בראשית רבה (פרק מ, חלק א), המוקדש ליופייה של שרה בשעה שאברהם יורד למצרים, הרב מפרש את הבחנתו של אברהם: "אנחנו נכנסים לארץ ששופטת רק לפי המראה החיצוני." בחברה כזאת, הוא מסביר, הדברים מוערכים רק לפי חיצוניותם, שטחיותם ותועלתם, והאישה עלולה להפוך בה ל"מושא תאווה". אבל, הוא אומר, "כל מראה חיצוני סופו להישחק": היופי הזה עתיד להתקמט ולאבד את זוהרו, "ואילו היופי המשקף את הערכים הפנימיים עומד בפני כל הניסיונות". המדרש, הוא מדגיש, אינו אומר על שרה שהייתה "יפה", אלא "נאה": יופייה היה ההרמוניה של מידותיה.
"שקר החן והבל היופי"
בשיעור אשת חיל, חלק ד, המוקדש לפסוק האחרון של שירת אשת החיל, "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל), הרב מבהיר שהתנ"ך אינו מזלזל ביופי: הוא מכיר בו אצל שרה, רבקה, רחל, יוסף או דוד. אבל החן והיופי "אינם שווים דבר כשהם מנותקים מיראת ה'". כשהם עומדים לעצמם, הם אינם אלא "הבזק חיצוני", והקשר נעשה "תלוי בהתניה מבחוץ ולא מבפנים"; הם אף עלולים להפוך את האישה ל"מושא התשוקה שהיא מקרינה החוצה". אך, הוא מוסיף מיד, "אין פירוש הדבר שהיא לא צריכה להתבלט בחברה ולתפוס בה את מקומה".
זה בדיוק האיזון שהצניעות מבקשת: לא היעלמות ולא ראוותנות, אלא נוכחות שאינה מתמצה במראה החיצוני.
איפוק וצניעות
באשת חיל, חלק א, הרב משיב על שאלה בדבר מקומה של האישה ביחס למצוות. התורה, הוא מסביר, באה "לרסן" את העזות והגאווה המאיימות על האדם; האישה זקוקה לכך פחות, משום שהיא "אינה מבקשת לדחוק את עצמה לקדמת הבמה" ויש לה "איפוק וצניעות משלה". בעיני הרב, הצניעות הזאת אינה חולשה אלא כוח: דרכה האישה נעשית "מקור ההשראה של האיש", והוא מסיים בלשון משלי שאשת חיל היא "עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ".
הדימוי רב משמעות: העטרה נחבשת על הראש. אפשר לקרוא ברוח זו את המטפחת או הכובע של האישה הנשואה, לא כצעיף המוחק אותה, אלא כעטרה המעידה על כבודה וערכה של מי שעונדת אותה.
שאלות נפוצות על נשים יהודיות וכיסוי השיער
האם נערות יהודיות צריכות לכסות את השיער?
לא. על פי ההלכה, החובה מתחילה עם הנישואין; נערה שמעולם לא נישאה רשאית ללכת בשיער גלוי (רמ"א על אורח חיים עה, ב). אולם בתימן, על פי מנהג מקומי, גם הנערות כיסו את ראשן.
האם אישה צריכה לכסות את השיער בבית?
ההלכה מחייבת כיסוי ברשות הרבים. בבית, בפני בעלה ובני משפחתה, רוב הפוסקים מתירים להשאיר את השיער גלוי. יש נשים שבעקבות הזוהר וסיפורה של קמחית שומרות תמיד על מטפחת קטנה. לגבי ההלכה המדויקת יש לשאול רב.
האם זו חובה דתית או מנהג?
גם וגם. עקרון הראש המכוסה נלמד מן התורה עצמה (במדבר ה, יח; כתובות עב, א), וזו "דת משה". האופן המדויק של הכיסוי שייך ל"דת יהודית", כלומר למנהגי הצניעות של בנות ישראל, המשתנים מקהילה לקהילה.
האם אישה יהודייה חייבת ללבוש חצאית?
בעולם האורתודוקסי, כן: חצאית או שמלה המכסה את הברכיים היא הנורמה, מטעמי צניעות ובשל הפסוק האוסר ללבוש בגד של המין האחר (דברים כב, ה). המנהגים משתנים לגבי האורך המדויק ולגבי קבלת המכנסיים בחוגים מסוימים.
האם זה סימן לנחיתותה של האישה?
המסורת היהודית אינה מבינה זאת כך. הצניעות מחייבת גם את הגברים, המכסים את ראשם בכיפה וגם הם חייבים להתלבש ולהתנהג באיפוק. עבור נשים רבות, זו בחירה של זהות ושל כבוד.
ממתי מכסים את השיער?
מיום החתונה. לפי המנהגים השונים, האישה מכסה את ראשה מיד בתום הטקס או מן הבוקר שלמחרת.
להעמקה
המטפחת של אישה נשואה אינה מסתירה בושה; היא שומרת על אוצר. היא מזכירה שמה שחשוב ביותר באדם אינו נראה ממבט ראשון, ושהזוגיות זקוקה למרחב שמבטם של אחרים אינו חודר אליו.
- בראשית רבה מ, חלק א: יופייה של שרה
- אשת חיל, חלק א: מעמד הנשיות
- אשת חיל, חלק ד: יראת ה'
- ויצא: רחל ולאה, שני פנים
- למה יהודים חובשים כיפה?
- החתונה היהודית: חופה, כתובה ושבירת הכוס
- למה יש יהודים שמתלבשים בשחור-לבן ועם כובע?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית יח, ט; רש"י על הפסוק
- בראשית כד, סה
- במדבר ה, יח
- במדבר כד, ה; רש"י על הפסוק
- דברים כב, ה
- מיכה ו, ח
- תהלים מה, יד
- משלי לא, ל
- שיר השירים ד, א
- ספרי במדבר יא (על במדבר ה, יח)
- משנה כתובות ב, א
- משנה כתובות ז, ו
- משנה שבת ו, ה
- תלמוד בבלי, כתובות עב, א-ב
- תלמוד בבלי, ברכות כד, א
- תלמוד בבלי, יומא מז, א
- תלמוד בבלי, בבא מציעא פז, א
- תלמוד בבלי, בבא בתרא ס, א
- תלמוד בבלי, שבת קיח, ב
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כא, יז
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות כד, יב
- שולחן ערוך, אבן העזר כא, ב
- שולחן ערוך, אבן העזר קטו, ד
- שולחן ערוך, אורח חיים עה, א-ב, עם הרמ"א, המגן אברהם והמשנה ברורה על סימן זה
- שלטי הגיבורים על הרי"ף, מסכת שבת
- זוהר ח"ג, קכה, ב – קכו, א (פרשת נשא)
- הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר א, נח וב, יב
- הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר
- החוקים האשוריים התיכוניים, סעיף 40 (סביב 1100 לפני הספירה)
- הרב רפאל בניזרי, בראשית רבה מ, חלק א: יופייה של שרה
- הרב רפאל בניזרי, אשת חיל, חלק א: מעמד הנשיות
- הרב רפאל בניזרי, אשת חיל, חלק ד: יראת ה'
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.