משלי: אשת חיל, חלק רביעי — יראת ה'

כמו שאומרים, בחירת האשה אינה צריכה להיות תלויה לא ביופייה לבדו ולא בחינה, ובפרט כשהם חיצוניים לגמרי. אם עליך לשבח את אשתך, שבח אותה על ערכיה הפנימיים, ובעיקר על יראת ה' — ועוד נצטרך להגדיר מהי יראת ה'. וגם לאשה נאמר: אל תבקשי להגשים את עצמך רק דרך יופייך וחינך. כל זה שייך למה שהזמן שוחק. יש דבר אחד שהזמן אינו מצליח לכרות, והם הערכים המיוחדים לכל אדם — ושוב, ביראת ה', שנגיע אליה בקרוב.

ולבסוף, לכל אדם נשוי כבר ניתנת העצה שלא להתעכב על יופיין של נשים אחרות ולא על חינן, אלא להתבונן במעלות שאשתו נושאת בקרבה. ועם זאת, היופי — כשהוא מלווה את יראת ה', כמובן — מוערך כראוי לו, ויש לנו על כך ראיה. אברהם אומר לשרה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא). גם על רבקה נאמר: "וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (בראשית כד, טז). ורחל "הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, יז) — יפה במראה ויפה בתכונותיה. ויוסף — גם ליופי הגברי יש מציאות משלו.

יוסף "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט, ו): יש בו יופי פנימי כמו חיצוני. ובעניין המלך מדגיש הכתוב: "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיהו לג, יז) — עינינו תראינה אותו, הן תהיינה עדות לביאת המשיח, שיהיה בריה יפה במיוחד. וכשנבחר דוד, הנביא מבחין בנער "אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" (שמואל א טז, יב), וה' אומר לו: זה הוא, בו נפלה בחירתי. גם אביגיל מוערכת הן על יופייה הן על שכלה: "וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר" (שמואל א כה, ג). […]

[…] בקיצור, בנות איוב היו יפות מאוד: "וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ" (איוב מב, טו). הרי לכם שהתנ"ך, כשהוא מדבר על הנשיות, מצרף אליה גם את יסוד היופי. כיצד אפשר אפוא לומר "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא, ל)? נעשו כמה ניסיונות להסביר זאת. יש שאמרו ששלמה המלך, לנוכח מספר הנשים שהכיר, הגיע בסופו של דבר לידי שובע, ולכן אמר: היופי אינו נחשב עוד, וגם החן לא; ראוי להתעכב יותר על ערכה הפנימי של הנשיות. ויש שראו ב"אשת חיל" שירת אבל, הספד על אשה שנפטרה, שלא ליוו אותה לא היופי ולא החן, אלא מה שעשתה בחייה.

מעשיה, כמו שאומר הכתוב. וראיה לדבר, שב"אשת חיל" מודגש "וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה): היא צוחקת ליום האחרון, כלומר צוחקת למוות ואינה יראה ממנו. ניסיון אחר הוא לומר שזוהי מחווה שהבעל עושה לאשתו, ואומר לה: "בעיניי את חשובה הרבה יותר בזכות מה שאת שווה במעלותייך הרוחניות והמוסריות". אבל לא ניכנס להצדקת כל התארים הללו, כל הפירושים הללו. נשוב דווקא אל מאמרו של שלמה: שקר החן והבל היופי — כאשר הם מנותקים מיראת ה'.

אז אכן אין הם שווים דבר — הן מחמת הבלותם, הן מחמת הברק החיצוני של הדברים, שבגללו נשאר היחס אל הנשיות תלוי בהתניה חיצונית ולא פנימית. כשלוקחים את היופי, את הקסם ואת החן בנפרד מערכה של הנשיות, מנותקים מיראת שמים, מיראת ה' — אז אכן אין להם ערך; הם עלולים אף להיות מקור לחטא, מקור לניכור, והאשה עלולה להפוך לנושא הפיתוי או היצר שהיא משליכה החוצה. אז היא אכן נעשית אשה שהיא מושא לתשוקה. אין אנו אומרים בכך שהאשה אינה צריכה להציג את ערכה בחברה ולהתבלט בה.

מפליא שיראת ה' הזאת מופיעה רק בסוף השירה הזאת המוקדשת לנשיות. שהרי עד כאן, כשקוראים את "אשת חיל" — כבר העלינו כמה צדדים בשבוע שעבר — אילו הייתי ממשיך: היא הולכת למרחקים לבקש כל מה שהיא צריכה, אינה נסוגה מפני שום קושי; מול כל ניסיון היא מגלה יוזמה ואומץ, וכל זה כדי להבטיח את שלום ביתה, בכבוד ובאומץ; ואפילו נרה אינו כבה בלילה. בקיצור, אין מדובר כאן באשה אורתודוקסית; אין זו, כפי שאומרים היום, אשה "דתייה". על זה מדבר שלמה המלך. אני מעלה את מושג ה"דתי", אתם מבינים, משום שמהי הגדרת היהודי בתלמוד? פשוט מאוד: "כָּל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא יְהוּדִי" (מגילה יג ע"א).

איך אתם מבינים זאת? לכפור בעבודה זרה — מהי עבודה זרה? ובכן, היו מקומות פולחן, עצים, השמש, הירח, כל מיני תופעות יוצאות דופן בעולם. אבל היום זה כבר אינו כך; חלה העתקה של העבודה הזרה הזאת. יש ידוענים שהם אלילים, יש אפילו רבנים שנעשו אלילים. כשאדם נעצר על רעיון ועושה אותו לעיקרון יסוד בחייו שאינו זז ממנו עוד, הוא נעשה במידת מה עובד עבודה זרה. עבודה זרה היא רעיונות קפואים, ויהודי לעולם אינו רוצה לראות את עצמו כמי שהגיע לסוף דרכו, שהשלים את מפעלו, שנסגר בתוך אידאולוגיה — ואנו יודעים היטב היום מה הן התוצאות הרעות של האידאולוגיות הללו, ושל ה…

"הרב בניזרי, כיביתם שוב את המיקרופון — סליחה. לצערנו לא שמענו את הסוף, כי ניתקתם את המיקרופון." — "אני לא מנתק אותו; יש לו פעולה בררנית, הוא נכבה מעצמו." אמרתי שסגירת ההוויה בתוך אידאולוגיה כלשהי, מוסרית ורוחנית ככל שתהיה, יש בה משום עבודה זרה. ובכן, מהי יראת ה'? מה פירוש יראת ה'? מדוע יראה? מדוע לא אהבה? לאהבה צריך שניים. ביראה — אנו יראים את ה', אך הוא אינו ירא מפנינו. אנו יכולים לירוא מפני שלטון, אך השלטון אינו ירא מפנינו. ביראה אנו עומדים מול עצמנו, ומחויבים ללכת בצעדים מדודים, שהרי בכל מקרה —

— הנה אנחנו כאן; "עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי" (אבות ד, כב): הביאו אותנו לעולם ולא נמלכו בנו. אבל יש בנו רפלקס הכאב, שהתחלנו לחוש בו כבר בילדותנו בגלל שיבושים גופניים מסוימים — ולהם אפשר למצוא תרופה. אבל השיבוש המוסרי, השיבוש הרוחני — הוא שיפגע בחיינו, בהתנהגותנו, בהליכתנו, ויערער את קיומנו: את ההוויה שלנו, הוויית האדם, הקיום שיש לו — אבל הקיום הזה במוחלט. לא נחיה מתוך פחד מן המוות של מחר. לא: אנו הולכים מתוך רצון להתקדם בלי להיכשל, בלי ליפול. מה שאנו יראים ממנו הוא להרפות. לא לחינם קשרו חכמינו בין "יראה" לבין "ראייה": לראות מטרה לנגד עיניך, אבל לראותה במוחלט, לראותה כהליכה שאינה פוסקת — פירושו שבאותה שעה יצאנו מתחום עבודה זרה ושחררנו את הווייתנו ממחיצותיה; אנו מתקדמים תמיד אל גילויים, צעד אחר צעד, בחיי היום־יום. זוהי יראת ה'. יראת ה' פירושה לדבוק במציאות החיים ולא לבקש מפלט בספירות רוחניות או במוסר כלשהו; להגשים בתוך המציאות את משנתי, את שאיפתי, ולנסות לעבור אל מעבר למשנה הזאת או למציאות הזאת. כך, בסופו של דבר, אנו פועלים, כך אנו הולכים — אבל אסור שמנות הרוחניות הללו יצטמצמו מאוד לעומת רצוננו להתקדם בחיים, להתמיד. ולכן יראת ה' חשובה. וכאן המסקנה של כל מה שאמרנו: הנשיות הזאת, החיה בדריכות, בציפייה, במאבק מתמיד, שאינה רוצה להרים ידיים ופועלת תמיד בכמה חזיתות כדי לגלות את מה שהוא המלט של האהבה — היא היראה. היראה הזאת שהיא פורשת בהתקדמותה אל הנשגב, אל המוחלט, אל כל מה שחומק מן התבונה של האדם ושייך יותר לדבקות הלב במה שאני עושה — שהרי חכמינו נזהרים מכל רצון להסביר את החיים בשכל בכל מחיר: כשם שאין מסבירים את האהבה בשכל, כך אין מסבירים את החיים בשכל. וכשם שדבקים בחיים בלי עכבות — אלא שנזהרים שלא להיכשל, שלא ליפול — הרי זה הדבר החשוב ביותר. עכשיו נוכל להבין מעט מה המלך מבקש לומר בדבריו: מה שהאשה עושה בחייה הולך בהליכה בלתי פוסקת של חזון, של גילוי אחר גילוי; ובתוך ההליכה הבלתי פוסקת הזאת טמונים היופי והחן. אין שמחה כהרחקת כל הספקות וכחשיפת כל הסודות — ואותם אנו שומרים עמנו. כל מה שהוא יופי חיצוני, כל מה שהוא חן חיצוני, נשחק ונבלה.

יש לנו את הלהט ואת ההתלהבות של האהבה בשנים הראשונות; לא נמצא אותם תמיד, אחרי שלושים שנה, אחרי ארבעים שנה, אם לא טיפחנו אותם ברצון לגלות בכל יום דבר מה — דבר שמעבר לשגרת יומי, לחזרה על מעשיי ועל תנועותיי. לכן אין מדובר כאן באהבה אלא ביראה. והיראה היא העושה את האדם מאיר — ובענייננו את האשה, כמובן — משום שזוהי יראה של הילה. מהיכן באה המילה "הילה"? מן הפסוק "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי" (איוב כט, ג): הנוגה, העין השלישית, אפשר לומר: היא מעל לראשי, משם אני רואה את הדברים, משם אני מתבונן בהם אחרת, מתוך רוממות מסוימת, ואינני קץ בהם.

האדם שלפניי, הילדים שלפניי — יום יום אני מגלה אותם; יום יום אני מוצא עונג להתפלל שלא אראה אותם מועדים בשום צעד שגוי, ולספק את צורכיהם כמיטב יכולתי. זהו, הייתי אומר, הרעיון הראשוני של היראה. ומשום כך, כשרצה ה' לסכם את התורה כולה — "מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים י, יב) — הוא אומר: אני מבקש ממך מעט איפוק, מעט יראה; שתישמר — אבל שתישמר לפני הנשגב, לפני המוחלט, לפני סוד החיים. שהרי יש דברים שלעולם לא תסביר, והם חלק ממך; אתה חי עמם, אבל לא נתת להם את הממד הראוי להם. ולפעמים הם נעשים לך למעמסה, משום שאתה מנסה להסתירם, ואתה גורר אותם כמו כדור ברזל. לא — נסה להתמודד עמם, בזהירות; מעט מעט תגלה אותם, מעט מעט יהיו לגוף אחד עמך, ויחד תעניקו להם את אורם שלהם. וכשתגלי אותם — את תהיי אשת החיל. מדוע? משום שלך, אשת חיל, יש אינטואיציה שאין לאיש.

מדוע כאן, דווקא ב"אשת חיל": "אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל"? משום היראה. ובמובן זה אמרו חכמינו: "אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא" (ברכות לג ע"ב). משה אין רגליו על הארץ; הוא על ההר השמימי, הוא יכול לעלות. אבל אנחנו איננו כמשה — איננו כמשה. ואכן, כשדרשו חכמינו "שקר החן והבל היופי", אמרו: "שקר החן" — זה דורו של משה ויהושע; "והבל היופי" — זה דורו של חזקיהו; "אשה יראת ה' היא תתהלל" — זה דורו של רבי יהודה ברבי אלעאי (סנהדרין כ ע"א). ויש לשאול: מדוע?

ובכן, החן — החן שייך לימי משה. כן, משה: הוא זכה להתגלות מלמעלה, והיופי ניתן לו. הרי היופי המולד באדם אינו מעשה ידינו; את היסוד הזה נתנו לנו. גם החן הוא מתנת שמים. ובכן, להם היה החן: למשה היה חן, לאהרן היה חן. ועכשיו, היופי — חזקיהו הוא מלך ישראל, אבל, ובכן, הוא נולד לשושלת מלכות; לא חסר לו דבר. אבל את יראת ה' יש לבקש אצל רבי יהודה ברבי אלעאי. לרבי יהודה ברבי אלעאי לא היה מה לאכול; הוא חי בעוני גמור.

ותלמידיו של רבי יהודה ברבי אלעאי, כדי ללמוד תורה, התכסו בטלית אחת בשבתם — היו יושבים מכוסים בה יחד כדי לגלות את סודות התורה מתוך עוני, במאמץ מתמיד, מתוך התרסה מול כל הקשיים ומתוך חלוקת האחריות: ערבותו של כל אחד לחברו, אחריותו של כל אחד לחברו. זוהי יראת ה'. יראת ה' אפוא אינה כאהבת ה'. האהבה באה מלמעלה — אתם מבינים, נגלה אותה אחר כך, נגיע אליה אחר כך — משום שהיא יכולה לחמוק מבין אצבעותינו. אבל היראה היא המחזיקה אותנו בהליכה מתמדת, בצפייה לכל מכשול ובניסיון להתחמק ממנו, ובהמשך ההליכה בכל מחיר, בלי להרים ידיים, בלי לעצור — ויותר מזה, ובפשטות, כשברקע הרצון לשרת. החכמה הזאת שחולקים, הדעת הזאת שרוצים לחלוק עם אחרים — זוהי יראת ה'. והרי, כפי שאנו יודעים, הכול מתרחש בין שלוש ספירות: הראש, הלב והיד. היד תגשים את מה שהלב מרגיש; הראש […]. אולי — אני אומר אולי, משום שלא כל אנשי הרוח, לא כל אנשי המוסר, לא כל הפילוסופים עקביים עם עצמם; יכולה להיות להם ידיעה מופלאה, אבל במציאות אינם מרגישים מבפנים את מה שהם אומרים, אינם חיים זאת מבפנים; הם נשארים זרים לדרך מחשבתם. זה אינו אלא חן, יופי — יופי חיצוני של מחשבה, קסם המפתה בהגייתו, ברהיטות לשונו. לא, לא, לא: צריך שזה יהיה ביטוי של הלב, וזהו חזון, חזון אחר — מה שקוראים חזון הלב, הרוטט לכל דבר וירא לתעות בדרכו. זוהי אכן יראת ה'. ובמקרה כזה אפשר לראות בפסוק "שקר החן" את הסיכום של כל המעלות שנמנו לפני כן לאורך "אשת חיל" — כלומר: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" (משלי לא, כט), בנות רבות עשו התקדמות.

הן עשו, אבל עשו זאת באופן מפוזר, מפוצל. אין זו אחדות חיים, אין זו אחדות הליכה. אפשר אם כן לומר שאשת חיל אינה קיימת במציאות, אלא שקבוצה של נשים היא המגשימה את אשת החיל. אבל אשת החיל, אשת החיל האמיתית, כשהיא מגשימה את עצמה ביחידותה, באחדותה — היא זו שבסופו של דבר צירפה את החכמה, את ידיעתה ואת עולמה הרגשי, כך ששניהם חיים במאבק מתמיד של התאמה בין המחשבה לבין החוויה, ושל הגשמתה ב"יד", המשכתה אל היד. וזה מה שעושה את אשת החיל: היא לעולם אינה גומרת. היא חיה עם תודעת הבלתי גמור — לא, לא הייתי אומר הבלתי גמור: תודעת האין־סוף. האם תודעת האין־סוף היא גם הטלת ספק שאין לה סוף?

הטלת הספק הזאת אינה באמת הטלת ספק; היא הרצון לעלות בשלבי הסולם, ה"מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב), שעולים בו ויורדים בו — אי אפשר רק לעלות. ובכן, זוהי עלייה, עלייה מסחררת, וכמה שנרצה להתעקש לעלות, יש חובות בחיים המחייבות אותנו לרדת. והירידה הזאת נועדה להביא עמנו דבר מה שהזנחנו בהליכתנו הבלתי פוסקת. וצריך להיזהר שלא להניח לילדים לרוץ מאחור. כן, צריך לדעת לקחת אותם עמנו, וזה חשוב מאוד. חשוב מאוד, משום שלפעמים הגשמנו את חיינו, ואנו תוהים מדוע לא הצלחנו להעביר זאת לילדינו, ואנו רואים אותם הולכים מעט אחורנית; הם לא למדו מדוגמתנו — אולי לא היינו להם דוגמה מעוררת השראה, לא ידענו להנחיל להם זאת בעצמנו […]. להקנות לילד הזה את התודעה של חזון בלתי פוסק ושל מאבק בלתי פוסק — שאינה מניחה לו בשום רגע להתעכב במיטה ולהאריך בשינה.

"הרב בניזרי, הייתי רוצה לחזור עוד מעט אל הביטוי 'יראת ה" עצמו, משום שאני מבין היטב את דבריכם, אבל קשה לי לחבר אותם אל המשמעות הפשוטה, שהרי ב'יראת ה" יש מושג של פחד מפני ה'. מה שאתם אומרים מנותק כל כך מן המובן הראשוני — או לפחות מן המובן הנראה לעין — שקשה ליישב את ההסבר כאן." — כן, זו אשמתי. — "לא, לא." — לא, באמת, משום שדילגתי על שלבים, ובעיקרון אסור לי. שהרי לפני שמגיעים ליראת ה' יש יראת העונש: אנו פוחדים מן העונש, פוחדים שמא ייפול דבר מה על ראשנו.

תמיד, לא? אסור לשבור את הכלים. אחר כך יש יראת החטא, היראה מפני הצעד הרע, הצעד השגוי. זה טבוע בחיינו; רק הילד אין לו מודעות לכך, והוא משליך הכול כשהוא תינוק. לא תיתנו לו כוס בדולח להחזיק ולשתות ממנה — הוא ישליך אותה עליכם; הוא עדיין אינו יודע את ערך הדברים, אבל הוא יגיע לידי מודעות. אחר כך באה יראת שמים. יראת שמים היא היראה מפני מה שגבוה מאיתנו, או מעבר לנו — כמו לגשת לפעמים לבחינה ברעדה, כשאיננו בטוחים בעצמנו.

מה מצפה לנו? וכן, זה יכול לקרות: אפשר לאבד במקום את הביטחון, הפחד גורם לנו לאבד את כל יכולתנו, ואנו משיבים תשובות שאין בהן טעם. זוהי יראת שמים. יראת ה' היא דבר אחר. יש בי ביטחון רב; עברתי את זה. אני עושה את הדברים בזהירות, אינני שובר דבר בדרכי, אני מכבד כל אדם, אני מכין היטב כל מה שמצפה לי, ואפילו את השיעור שלי. אבל אני חושש מדבר מה שחסר בהתפתחותי, דבר שנשאר נעול בדרך ראייתי ולא שמתי לב אליו. אינני יכול להתיימר להסביר הכול, אינני יכול להתיימר להבין הכול — ובפרט שיש דברים שכאשר אין בהם עניין מיידי בשבילי, אני מניח אותם בצד.

אומר לכם: בועז הוכרז "איש חיל", ורות הוכרה "אשת חיל" — "כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (רות ג, יא). אשת החיל היחידה שזכתה בתואר הזה היא רות — ושימו לב, משום שהיא גיורת. הגיורת, כשהיא ישרה וכנה, יש בה הצימאון הזה — שהרי בגיור של הרעיונות כולנו מגשימים את עצמנו. בכל פעם זוהי תשובה, שיבה אל עצמך, אבל באופן חשיבה אחר, באופן אחר, על חמשה אחרת. המחשבה שייכת לשכל; המוזיקה שייכת לרגש — לאופן שבו שרים, ללב, לגישה אל אותה תחושה. והנה נאמר על רות ובועז […] שהיה עניין, הנאה שהייתה טבועה בהתחייבותם, ושלא היה זה חינם לגמרי, שהרי לא נעשה כדי לחלוק בחינם את מה שבידינו, את מה שיש לנו. כדי שזו תהיה יראת ה', צריך שתהיה מופשטת מכל אינטרס; שאם בסופו של דבר אני עושה זאת משום שאני רוצה שיכבדו אותי, משום שאני רוצה שיכירו בי, הרי כבר יש כאן משיכה חיצונית לגמרי, שאינה שייכת ליופי הפנימי.

בעיקרון, היופי הפנימי הוא שצריך להאיר את המראה החיצוני, ולא המראה החיצוני הוא שצריך להאיר את הפנימי. וכדי שיהיה כך, צריך שיהיה הדבר נטול פניות באמת, מונע בידי חכמת יראת ה' הזאת. יראת ה' היא חכמה ש"עוֹמֶדֶת לָעַד" — "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים יט, י); יש לה אופי של נצח, ערך של נצח. ואם יש לה ערך של נצח, אין היא יודעת מוות. זוהי היראה האחרונה, התכליתית — כשעברו כבר את יראת העונש, יראת החטא, יראת שמים, יראת השכל. כן: אנו אכן יראים להיכשל, לשקול שלא כראוי — או אפילו לחוש את הדברים שלא כראוי. אפשר לטעות; לפעמים אנו קורבנות לתמימותנו שלנו, או ליושרנו שלנו, נאמר זאת.

— אבל מדוע "ה'"? מה משמעות המילה "ה'" כאן? — ובכן, ניכר שלא השתתפת בשיעור הקודם. טוב. משום ש"ה'" הוא שם הוי"ה: "ה'" הוא החיים, מציאות ההוויה. לכל אחד מאיתנו יש שמץ של "ה'", ואנו מנסים להעניק לו נפח לאורך כל חיינו. וכשאנו מעניקים לו נפח, נוצר חיבור בין שמץ האין־סוף שאני נושא בקרבי לבין האין־סוף בממדו השלם. וזהו: כשהוויית האדם נעשית "יִהְיֶה". העתיד עתיד להיעשות פעמיים י"ה, משום שבשם הוי"ה יש חלק גלוי וחלק נסתר, שאני אכן מנסה לגלות. שהרי זהו הכלי — המכשיר, הדרגה התחתונה, הכלי המכיל, הגוף — המכיל את הנשמה, את הרוח באות קטנה, שהרי הרוח באות גדולה היא רוחו של עליון. וכך, מעט מעט, מה שהוא יהיה שקוף, ויהיה לקרום, לממברנה הדבוקה אל הנשמה, הדבוקה אל הנשמה. הנה כי כן, "יהיה" זה עושה פעמיים י"ה, י"ה. ואשר לשם בן ארבע האותיות, אתם יודעים שהשם כתוב במילואו […] ומגיעים לחשבון של שבעים ושתיים […].

[…] אתם יודעים שבתפילת שחרית, במניית התארים, יוצאים מן "אמת" ומגיעים אל "יפה": "אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב…" — וכך מונים את כל התארים של האלוקי, עד "יפה"; "יפה" הוא הסיום. ובכן: האמת אינה נפרדת מן היופי, והיופי אינו נפרד מן האמת. זהו היופי שאינו הבל, זהו החן שאינו שקר, משום שהוא דבק לגמרי בחיפוש האמת. ואין אנו נאבקים בה — לא אחת, כמובן, האמת פוצעת, משום שאיננו עומדים בה — אבל אנו מבקשים, מעט מעט, לגלותה; וככל שאנו מגלים אותה, כך אנו נעשים, במידה מסוימת, שקופים מעט, ויכולים לשאת אותה הלאה, משום שעברנו אל מעבר לגבולות הללו. ולכן "יפה" חותם את דרכו של הגיבור הזה, של ה"יוזם" הזה — איך אתרגם "יוזם"? — הרוח הזאת הנתונה ליוזמה, ליוזמה מתמדת, שאינה רוצה להתעייף, שאינה מתעייפת, שאינה רוצה להניח את נשקה ורוצה להמשיך. והנה, מי שרוצה להמשיך ומפעיל את השכל, את רוח החיים, מגיע בסופו של דבר למצבים מוגבלים של עייפות. אבל הלב — הלב אינו מבקש אלא להעריך את החיים יותר ויותר וליהנות מן החיים הללו לאורך כל הדרך; אלא שלפעמים לא דרך עצמו אלא דרך אחרים — דרך אחרים, כלומר הילדים, הנכדים.

ולכן הוא מסיים את דבריו באומרו: "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ" (משלי לא, לא). אלה מעשיה — לא ילדיה, לא נכדיה; לא זה מה שנאמר. לא. היא עשתה מעשים. היא רצתה לתת. ומה שנתנה — לעולם אינו אובד לה. הוא מושקע, וכמובן, במידה שחלקה אותו עם ילדיה, ילדיה יישאו אותו; ואם לא — גם סביבתה תישא אותו. "וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים" — בשערים: יש שערי יציאה לכל אחד. הנה כך — עוד שאלה? — "הייתה לי הערה נוספת: דיברתם על 'יפה'. זו יותר הרהור."

"מושג היופי בכלל — מאחר שהוא קשור לשלמות, הוא נקשר לא אחת לרעיון המוות. האם לזה אתם מתכוונים כשאתם מדברים על יופי חיצוני, או על…" — לא, דווקא לא: אני אינני קושר אותו למוות. היופי, בכל מקרה — היופי ניתן; הוא בא יחד עם חוש היופי. חוש היופי אינו כחוש המוסר: את המוסר אתה מנסה, במידה מסוימת, לעצב בעצמך. היופי — היופי שניתן לך — הוא יופי חיצוני; הוא בא מן השמים, הוא מתנת שמים. כשם שהשכל הוא מתנת שמים, כך היופי הוא מתנת שמים. ועכשיו, היופי הזה שהוא מתנת שמים — אתם יודעים מה אמר רבי יוחנן לתלמידיו, שבאו אליו ושאלו אותו: "למה אתה בוכה?"

הם מצאו אותו בוכה. "דעו לכם, אני בוכה על הפנים היפות האלה, שעתידות להתגולל בעפר מהיום למחר." אותה תחושה של יופי חיצוני — הוא היה אדם יפה מאוד. ובכן, יש היופי החיצוני הזה: "אני מצטער עליו, עליו אני בוכה. כל כך הייתי רוצה לקחת אותו עמי." ואכן, היופי הזה מת […]. אבל היופי הפנימי, היופי המלווה את האמת — היראה עצמה — אינו יודע מוות. — תודה. — הוא שייך למידות היופי של האלוקי. אי אפשר לומר על הקב"ה שהוא יפה — איננו מכירים את פניו. הנה כך — עוד שאלה?

"תודה רבה, הרב בניזרי. הצטרפתי לשיעור באמצעו; לא יכולתי להצטרף בשבע בערב. זה תמיד תענוג גדול." — עדיין במכונית? — "כן, התעקשתי בכל זאת להשתתף בשיעור שלכם." — יפה מאוד, יפה מאוד. ובכן — דיברנו על ההליכה הבלתי פוסקת הזאת; טוב לקיים אותה אפילו במכונית. תצליחו להגיע? — "כן, בהחלט." — "תודה, הרב בניזרי, תודה רבה; להתראות בשבוע הבא." — תודה. — "תודה. תודה רבה, הרב בניזרי. תודה מקרב לב."