בלב תקופת אבל, יום של שמחה: מדורות בלילה, אלפי עולי רגל במירון, ילדים עם קשת. מדוע הפך היום השלושים ושלושה לעומר לחג, מה הקשר שלו לרבי עקיבא ולרבי שמעון בר יוחאי, ומה אומרות להבותיו?
ל"ג בעומר הוא היום השלושים ושלושה של ספירת העומר, ארבעים ותשעת הימים שסופרים בין פסח לשבועות. הוא חל בי"ח באייר. חוגגים אותו משתי סיבות: לפי המסורת, זה היום שבו פסקה המגפה שהכריעה את עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא, וזו ההילולא, יום הסתלקותו, של רבי שמעון בר יוחאי, שהמסורת מייחסת לו את הזוהר. ביום הזה נפסק האבל של ימי העומר: שבים להינשא, מסתפרים, מדליקים מדורות גדולות, ורבים עולים למירון שבגליל, אל קברו של רבי שמעון.
בשנת תשפ"ז, ל"ג בעומר מתחיל ביום שני, 24 במאי 2027, בערב, ונמשך ביום שלישי, 25 במאי. ספירת העומר עצמה מתחילה ביום חמישי, 22 באפריל 2027, בערב, בליל השני של פסח, ומסתיימת בערב שבועות, שמתחיל ביום חמישי, 10 ביוני 2027, בערב.
השם עצמו הוא מספר. בעברית לכל אות יש ערך מספרי: הלמ"ד שווה שלושים והגימ"ל שלוש. "ל"ג" הוא אפוא שלושים ושלוש, ו"ל"ג בעומר" פירושו פשוט "היום השלושים ושלושה לעומר". כדי להבין מדוע המספר הזה הפך לחג, צריך להבין תחילה מה סופרים.
ספירת העומר: מה אומרת התורה
המקור הוא בספר ויקרא, בפרשת המועדים שקוראים בפרשת אמור: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג, טו-טז). ספר דברים חוזר על כך בדרכו: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט).
העומר הוא קודם כול מידה. זו המילה שבה משתמשת התורה למנת המן שכל אחד היה מלקט במדבר: "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת" (שמות טז, טז). זה גם שמו של הקרבן שהובא למקדש בט"ז בניסן, למחרת היום הראשון של פסח: מידה של שעורים חדשים, האלומה הראשונה של הקציר. כל עוד לא הובא הקרבן הזה, אסור היה לאכול מן התבואה החדשה (ויקרא כג, יד).
"מחרת השבת" שעליה מדבר הפסוק הייתה נושא למחלוקת קדומה. כיתות כמו הבייתוסים ביקשו לקרוא אותה כפשוטה: למחרת השבת, כלומר תמיד ביום ראשון. חכמינו קבעו, בהוכחה ארוכה, ש"השבת" כאן היא היום הראשון של חג הפסח (מנחות סה ע"א-סו ע"א). לכן הספירה מתחילה תמיד בליל ט"ז בניסן, יהיה אשר יהיה היום בשבוע.
לספור ימים ושבועות
התורה אומרת גם "שבע שבתות" וגם "חמישים יום". מכאן למד התלמוד שמצווה למנות את שניהם (מנחות סו ע"א): בכל ערב מונים את מספר הימים, ומשנשלם השבוע הראשון, גם את מספר השבועות. בערב השלושים ושלושה אומרים אפוא: "היום שלושה ושלושים יום, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים לעומר".
הספירה נעשית בערב, אחרי צאת הכוכבים, בעמידה, בברכת "על ספירת העומר". מי ששכח לספור בערב סופר ביום בלא ברכה, ובערבים הבאים ממשיך כרגיל. מי ששכח יום שלם ממשיך לספור בימים הבאים, אבל בלא ברכה (שולחן ערוך, אורח חיים תפט, ז-ח). במקרים מיוחדים יש לשאול רב.
מן השעורים אל החיטים, ממצרים אל סיני
הספירה מחברת בין שני קרבנות. בתחילתה השעורים, המובאים למחרת הפסח. בסופה החיטים: בשבועות הביאו למקדש שתי הלחם מסולת חיטים. בין יציאת מצרים למתן תורה העם עובר דרך. אין סופרים לאחור, כמי שממתין לתום מועד: סופרים כלפי מעלה, וכל יום מוסיף משהו על קודמו.
מאז חורבן המקדש אין עוד קרבן, אבל הספירה נשארה. והמסורת העניקה לארבעים ותשעה הימים האלה תוכן פנימי. חכמי הקבלה מייחסים כל שבוע וכל יום לאחת משבע הספירות, שבע המידות שבהן ה' מנהיג את העולם ושהאדם נדרש לשחזר בתוכו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שבע פעמים שבע: ארבעים ותשעה שלבים של עבודה עצמית. בחלוקה הזו, היום השלושים ושלושה מקביל להוד שבהוד.
תקופת אבל: תלמידי רבי עקיבא
מדוע הפך זמן העלייה הזה לזמן של עצב? התלמוד מספר: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם העמידו תורה אותה שעה". התלמוד מוסיף שכולם מתו בין פסח לעצרת (יבמות סב ע"ב).
עשרים וארבעה אלף תלמידים, תלמידיו של גדול הרבנים בדורו. וחטאם לא היה בורות, לא עבודה זרה ולא פריצות: הוא היה חוסר כבוד הדדי. הלקח חזק שבעתיים, שהרי רבי עקיבא עצמו הוא שלימד ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה (ספרא על ויקרא יט, יח).
לזכר האסון הזה נקבע המנהג לציין חלק מימי העומר בסימני אבל. אין עורכים נישואין בין פסח לל"ג בעומר, ואין מסתפרים (שולחן ערוך, אורח חיים תצג, א-ב). רבים נמנעים גם משמיעת מוזיקה. בקהילות אשכנז התווסף לאבל הזה זכר הטבח שנעשה בקהילות ארץ הריין בימי מסעי הצלב, באביב של שנת 1096.
מדוע דווקא היום השלושים ושלושה?
התלמוד אינו אומר שהמגפה פסקה ביום השלושים ושלושה. הפרט הזה בא ממסורת של הגאונים, שמביא בין השאר המאירי בחידושיו ליבמות: ביום הזה פסקו התלמידים מלמות. ומכאן פסיקת השולחן ערוך (אורח חיים תצג, ב): "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות".
הקהילות חלוקות בפרטים. לפי רבי יוסף קארו, שקהילות הספרדים נוהגות כמותו, האבל מסתיים בבוקר היום השלושים וארבעה: ממתינים אפוא למחרת ל"ג בעומר כדי להסתפר או להינשא, אלא אם כן ל"ג בעומר חל ביום שישי, ואז מסתפרים בו לכבוד שבת. הרמ"א, שקהילות אשכנז נוהגות כמותו, מתיר את הדברים האלה כבר ביום השלושים ושלושה, ומוסיף שמרבים בו קצת בשמחה ואין אומרים בו תחנון. מנהגים אחרים מזיזים את תקופת האבל. כל אחד ינהג כמנהג קהילתו וישאל את רבו.
הרקע ההיסטורי: רומא ובר כוכבא
רבי עקיבא חי באחת התקופות האפלות ביותר בתולדות ישראל, בין חורבן הבית השני, בשנת 70, למרד בר כוכבא נגד רומא, בשנים 132 עד 135. רבי עקיבא תמך במרד: התלמוד הירושלמי מספר שהחיל על מנהיגו את הפסוק "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז), וחכם אחר, רבי יוחנן בן תורתא, השיב לו: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא" (ירושלמי תענית ד, ה). המרד הסתיים בדם, בנפילת ביתר. רבי עקיבא עצמו מת על קידוש השם, בעינויים בידי הרומאים, כשהוא קורא קריאת שמע (ברכות סא ע"ב).
כמה מחברים קשרו בין מות התלמידים למלחמה הזו. גם הרב רפאל בניזרי קושר ביניהם, כפי שנראה בהמשך.
רבי שמעון בר יוחאי, איש המערה
מבין חמשת התלמידים שקיבלו את התורה אחרי האסון, אחד הפך בעיני העם לפניו של ל"ג בעומר עצמו: רבי שמעון בר יוחאי, המכונה לעתים קרובות בראשי תיבותיו "רשב"י". מגדולי התנאים, הוא מוזכר מאות פעמים בתלמוד פשוט בשם "רבי שמעון".
התלמוד מספר את סיפורו המפורסם ביותר (שבת לג ע"ב). פעם ישבו שלושה חכמים ושוחחו על מבני הרומאים. רבי יהודה שיבח אותם: "כמה נאים מעשיהם של אומה זו! תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות". רבי יוסי שתק. רבי שמעון השיב: "כל מה שתיקנו, לא תיקנו אלא לצורך עצמן: תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס". דבריו הגיעו לאוזני השלטונות, והוא נידון למוות.
רבי שמעון ברח עם בנו רבי אלעזר. הם הסתתרו במערה. באורח נס נבראו שם חרוב ומעיין מים. במשך שתים עשרה שנה למדו תורה, טמונים בחול עד צווארם כדי לשמור על בגדיהם, שאותם לבשו רק בשעת התפילה. אליהו הנביא בא והודיע להם שהקיסר מת והגזרה בטלה.
כשיצאו, ראו אנשים חורשים וזורעים. "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!" קרא רבי שמעון. כל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף מיד. יצאה בת קול ואמרה: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!" הם שבו ונשארו שם עוד שנים עשר חודש. כשיצאו שוב, היה זה ערב שבת. הם ראו זקן אחד רץ בין השמשות ובידו שני הדסים. "הללו למה לך? — לכבוד שבת. — ותיסגי לך בחד? — אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור'". אמר רבי שמעון לבנו: "חזי כמה חביבין מצוות על ישראל". ונתיישבה דעתם.
הסיפור הוא לקח בפני עצמו. שלוש עשרה שנות לימוד מוחלט עלולות להוליד מבט שורף. צריך עוד ללמוד לראות את הקדושה בחיים הפשוטים ביותר, בשני ענפי הדס שנושא בידו איש זקן.
הזוהר
המסורת מייחסת לרבי שמעון בר יוחאי ולחוג תלמידיו את הזוהר, "ספר הזוהר", הטקסט היסודי של הקבלה. הוא בנוי כפירוש רחב היקף על התורה, בארמית, שבו רבי שמעון וחבריו חושפים את רבדיו הנסתרים של הכתוב. הזוהר החל להתפשט בסוף המאה השלוש עשרה, בקסטיליה, באמצעות רבי משה די ליאון. סמכותו התבססה במהלך הדורות, עד שהפך, לצד התלמוד, לאחד מעמודי התווך של החיים היהודיים.
הזוהר עצמו מתאר את יומו האחרון של רבי שמעון, בחלק המכונה אידרא זוטא, "האידרא הקטנה", הנמצא בפרשת האזינו. מוקף בתלמידיו, גילה להם ביום ההוא סודות שלא גילה מעולם. אש הקיפה את הבית, ואיש לא יכול היה להתקרב אליו. כשכבתה האש, כבר הסתלק רבי שמעון מן העולם.
הילולא, לא אבל
בגליל של המאה השש עשרה, בצפת, הפך ל"ג בעומר ליומו של רבי שמעון. חכמי הקבלה לימדו שם שי"ח באייר הוא יום הסתלקותו, והמילה שנבחרה ליום הזה אומרת הכול: הילולא, מילה ארמית שפירושה חתונה. רבי חיים ויטאל מספר שרבו, האר"י, עלה עם בני ביתו למירון בל"ג בעומר, ושם גילח את שערות ראשו של בנו הקטן, כמנהג שכבר היה נהוג.
בדרך כלל יום פטירתו של צדיק הוא יום של עצב. כך, למשל, השולחן ערוך (אורח חיים תקפ, ב) מזכיר תעניות בז' באדר, יום פטירת משה, ובא' באב, יום פטירת אהרן. מדוע אם כן חוגגים את הסתלקותו של רבי שמעון? משום שזה היום שבו נתגלתה תורתו הנסתרת ביותר. הסתלקות הצדיק אינה נחווית כאובדן, אלא כרגע שבו אורו מתפשט.
מנהגי ל"ג בעומר
המדורות
המנהג הבולט ביותר, בעיקר בארץ ישראל, הוא המדורות. כבר בערב מדליקים מדורות גדולות בשכונות, במגרשים הריקים, בגינות. הילדים אוספים עצים במשך שבועות. שרים סביב האש, צולים בה תפוחי אדמה, ונשארים עד שעה מאוחרת בלילה.
הטעם הנפוץ ביותר הוא האש שהקיפה את רבי שמעון ביום מותו, לפי הזוהר, ואור תורתו. אור התורה הנסתרת, כך אומרים, התפשט ביום ההוא בעולם. הרב בניזרי נותן ללהבות האלה משמעות רחבה הרבה יותר, כפי שנראה בהמשך.
מירון
רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר קבורים במירון, כפר בגליל העליון, סמוך לצפת. בל"ג בעומר הופך המקום לכינוס הגדול ביותר של השנה בארץ ישראל: מאות אלפי אנשים עולים אליו, מדליקים שם מדורות ענק, רוקדים כל הלילה, ושרים "בר יוחאי נמשחת אשריך", הפיוט שחיבר במאה השש עשרה הרב והמשורר רבי שמעון לביא, ושרים אותו גם במשפחות ספרדיות רבות בליל שבת.
מירון נושאת גם פצע. בליל ל"ג בעומר תשפ"א, 30 באפריל 2021, דוחק במעבר צר גבה את חייהם של ארבעים וחמישה בני אדם, ובהם ילדים ובני נוער רבים. מאז הגישה למקום מוסדרת ומוגבלת על ידי הרשויות. זכר הנספים מלווה מעתה את החג.
התספורת הראשונה
משפחות רבות ממתינות לל"ג בעומר לתספורת הראשונה של הבנים בני השלוש, המכונה חלאקה בעברית של ארץ ישראל ואפשערין ביידיש. משאירים את הפאות בצדי הראש, ולעתים קרובות הילד מתחיל ביום הזה לחבוש כיפה וללבוש ציצית. רבים עורכים את הטקס במירון, כמנהג שמביא רבי חיים ויטאל בשם האר"י.
הקשת והחרובים
במשפחות רבות יוצאים הילדים ליער עם קשת וחצים. נותנים לכך כמה טעמים. אחד מהם, המבוסס על המדרש (בראשית רבה לה, ב), מספר שכל ימיו של רבי שמעון לא נראתה הקשת בענן, ששמה כשם הקשת שיורים בה: נוכחותו די הייתה להגן על העולם, ולא היה צורך באות הברית עם נח. טעם אחר, היסטורי, קושר את הקשת למרד בר כוכבא. אוכלים גם חרובים, לזכר עץ החרוב שהזין את רבי שמעון ובנו במערה.
שמחה, נישואין, ובלי תחנון
בקהילות שנוהגות כרמ"א, ל"ג בעומר הוא אחד הימים המועדפים לחתונות, בלב תקופה שבה אין עורכים אותן; קהילות ספרדיות רבות, בעקבות השולחן ערוך, ממתינות ליום השלושים וארבעה, לפי הכללים שראינו לעיל. אין אומרים תחנון; אין מתענים; שמחים. בתי הספר יוצאים לטיולים, והמשפחות לפיקניקים.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי על העומר ועל ל"ג בעומר
שני שיעורים של הרב רפאל בניזרי מוקדשים לתקופה הזו: חודש העומר: לספור כדי להיספר ול"ג בעומר: המדורות ואורו של הזוהר. הם מעניקים למנהגים שתיארנו עומק נדיר. הנה עיקריהם.
אין יוצאים מגלות בלי פגע
הרב פותח בהבחנה. התקופה שבין פסח לשבועות, הוא מסביר, נועדה להכין את העם לשוב ולמצוא את מה שאיבד במאתיים ועשר שנות השעבוד במצרים. כי שורדים גלות, אבל נושאים ממנה קליפות רבות: הפגמים של התרבויות שבתוכן חיינו. לכן, הוא מוסיף, גם אחרי ששבנו לארצנו, עדיין לא הצלחנו לשבור את חומות ההבדלים בינינו. המסר של רבי שמעון בר יוחאי, הוא אומר, היה מכוון בדיוק לגולים של העתיד.
לא חוסר אהבה ולא חוסר ידיעה: חוסר הכרה
בשיעורו על חודש העומר, הרב מתאר תחילה מה פירושה של המגפה הזו: קרוב לאלף הלוויות ביום. אחר כך הוא מדייק את האבחנה. לתלמידי רבי עקיבא לא חסרה אהבת הרע: חסרה להם ההכרה בכבוד האדם של כל אחד. הם לא ביקשו לקבל את השוני, את הגיוון, את הניואנס שבזרם המחשבה שכל אחד בוחר, ובלבד שהוא יוצא מן המקור ושב אליו.
והרב מדגיש: הבעיה הזו אינה בעיה של פשוטי העם. להפך, היא פוגעת דווקא בגדולי הרוח. תלמידי רבי עקיבא היו ספוגים בתורה, אבל כל אחד נשאר אחוז בעמדותיו ונעשה בלתי מסוגל להתחשב בזרם המחשבה של האחר. נעשים, הוא אומר, קנאים לרעיון, למחנה.
בשיעורו על ל"ג בעומר, הוא מוסיף קו חריף עוד יותר. לימדו להתרחק מן העם הארץ, מחשש לאבד את עצמיותך במגע איתו. והחכם החל לדבר אל האדם הפשוט מרחוק. הגאווה הזו, אומר הרב, אינה נסבלת, והיא שהביאה לאובדנם של עשרים וארבעה אלף התלמידים. הוא קושר את הפילוג הזה גם למרד בר כוכבא, שבו תמכו התלמידים האלה נגד שלטון רומא: כל אחד רצה לכפות את סמכותו, והמאבק לשחרור לא הצליח.
העומר, המן ולחם הארץ
מדוע התרחשה הטרגדיה הזו דווקא בימי העומר? הרב מביא את המדרש: "אל תהי מצות העומר קלה בעיניך", שהרי בזכותה זכה אברהם לירושת הארץ (ויקרא רבה כח, ו). ברית הארץ תלויה בספירה הזו, הוא מסביר: אין יורשים ארץ בלי ללמוד לפנות מקום לאחר.
אחר כך הוא שב למשמעות הראשונה של המילה. העומר הוא מידת המן שירד במדבר. כשמגיע הקציר הראשון בארץ ישראל, המן פוסק, והאדם ניזון מפרי עמלו. אבל תחילה הוא מביא מידה של שעורים לפני ה'. הקרבן הזה מחבר שני מזונות: "לחם מן השמים" ולחם הארץ. והמפגש ביניהם, אומר הרב, הוא שמבטיח את החיים: "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג). הוא מזכיר שהציווי הראשון שניתן לאדם בגן עדן היה לאכול, ולאכול בשפע, כדי לקיים את הקשר בין החומרי לרוחני. בלי ברכה, מסביר הרב, האדם אוכל "ככלב": הוא רואה במזונו טרף שמשביע את יצרו. ולחלוק את הלחם עם האחר, מוסיף הרב, הוא היסוד הראשון של כל הכרה באחר.
לספור כדי להיספר
הרב מתעכב על הברכה עצמה. אומרים "על ספירת העומר", ולא "על ספירת ימי העומר". אין מברכים אפוא על הזמן, אלא על העומר, מידת המזון. והמילה ספירה מזכירה את הספיר, אבן הספיר. לספור, כאן, פירושו להחזיר לחפץ את שקיפותו, לטהר את צורתו, לחבר את המזון אל מקורו.
הוא מציין עוד שהימים האלה אינם ימי הבריאה: הם ימי התהוותו של העם היהודי וצעידתו אל ארץ ישראל. זה זמן שהאדם עצמו מעצב. הלוח העברי נותן לכך דוגמה בולטת: בית הדין יכול להוסיף חודש לשנה כדי לאזן בין שנת החמה לשנת הלבנה, וכך לדחות את ראש השנה, יום השנה לבריאה עצמה. והרב עושה חשבון: המילה מידה, המידה והתכונה, שווה ארבעים ותשע (מ"ם 40, דל"ת 4, ה"א 5). ארבעים ותשעה ימים לבנות מחדש את שבע המידות המנהיגות את האדם כשם שהן מנהיגות את העולם, שהתורה קוראת לו, בדמות האדם, אדם גדול, עם טבורו, עינו ופיו.
יש: לתת ממשות לאחר
חשבון נוסף של הרב: המילה עומר שווה שלוש מאות ועשר (עי"ן 70, מ"ם 40, רי"ש 200), בדיוק כמו המילה יש, שנותנת לדברים את ממשותם. בשם ישראל, הוא מוסיף, שומעים יש בתחילתו ואל, השלילה, בסופו. ביניהם, הרי"ש הוא שמכריע: או שהוא נעשה ראש, מלכות, או שהוא נעשה רש, עני. והרי"ש הזה, אומר הרב, הוא פני האדם, הפנים שלו, המשקפים את חייו הפנימיים.
מכאן חומרת ההלבנה. חכמינו מלמדים שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, ונוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים (בבא מציעא נח ע"ב-נט ע"א). כאן, מסכם הרב, מתממשת ספירת העומר הלכה למעשה.
להסכים לחתוך מעצמך: הברית ודוגמתו של אהרן
אפשר לצאת ממצרים וללכת אל הארץ, אומר עוד הרב: אם לא הסכמת לגרוע משהו מעצמך כדי לפנות מקום לאחר, לא עשית דבר. לכן אומרים בעברית "לכרות ברית" (כרת ברית): כל אחד חותך חלק מעצמו ומפקיד אותו בידי האחר. ברית הארץ מורכבת על ברית המילה.
הוא מביא את דוגמתו של אהרן. ספר בראשית כולו הוא סיפור של מריבות בין אחים; אהרן הוא האח הראשון ששמח בהצלחת האחר, כשאחיו הצעיר משה מקבל את השליחות לגאול את העם. בזכות זה זכה לכהונה, הוא וצאצאיו. והעם כולו, מזכיר הרב, נקרא להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" (שמות יט, ו): ההכרה שנקבל תימדד לפי ההכרה שאנו מעניקים לאחרים.
שלושים ושתיים, שלושים ושלוש, שבע עשרה: הלב
זה ההסבר שנותן הרב ליום השלושים ושלושה. רבן יוחנן בן זכאי שאל את תלמידיו מהי דרך טובה שידבק בה האדם. אחד אמר: עין טובה; אחר: חבר טוב; אחר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אמר: לב טוב. ואמר רבן יוחנן: "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).
והנה לב שווה שלושים ושתיים (למ"ד 30, בי"ת 2). היום השלושים ושלושה הוא היום שבו עברנו את הלב. היום השלושים ושלושה הוא אפוא למחרת הלב: כשמצאנו מחדש את שפת הלב, אומר הרב, נעשית הפוגת האבל אפשרית. גם המילה כבוד שווה שלושים ושתיים (כ"ף 20, בי"ת 2, וי"ו 6, דל"ת 4): זה בדיוק הכבוד שחסר לתלמידים. ואחרי הלב בא טוב, ששווה שבע עשרה: בדיוק הימים המפרידים בין ל"ג בעומר לשבועות. הרב קושר זאת לתפילת השחר, האומרת על ה': "טוב יצר כבוד לשמו".
"כשיש לאדם לב טוב, הוא אינו סובל מהצלחת זולתו, אינו בז לאחר, ואינו יושב ומנתח את צדדיו השליליים." (הרב רפאל בניזרי, חודש העומר)
רבי עקיבא והשער החמישים
כדי להבין את רבי שמעון, הרב חוזר אל רבו. רבי עקיבא, הוא אומר, הגיע לחמישים שערי הבינה, ואילו משה נעצר בשער הארבעים ותשעה. והוא מסביר מדוע: רבי עקיבא היה מבני גרים. הגר מביא אל השלם יסוד שהיה חסר לו. הרב מביא כאן את האגדה המפורסמת שבתלמוד (מנחות כט ע"ב): בעלותו למרום, מצא משה את הקב"ה יושב וקושר כתרים לאותיות התורה. הוא שאל למה. השיב לו הקב"ה שעתיד לבוא אדם, עקיבא בן יוסף, שידרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. משה הציע שהתורה תינתן על ידו. בקריאתו של הרב, הקב"ה מסרב: למשה התורה שבכתב, שאיש אינו חולק עליה; לעקיבא התורה שבעל פה, שהיא, לדבריו, התורה לפי השגתו של כל אחד, והיא פותחת שערים רבים.
חייו של רבי עקיבא, הוא מזכיר, הלכו בעקבות חיי משה: ארבעים שנה עם הארץ, ארבעים שנה של לימוד, ורק אחר כך לימד את עשרים וארבעה אלף תלמידיו. רב אחד, מספר הרב, אף אמר שהוא נשאר בכוונה בור עד בגרותו, כדי לא להתאכזב מהתנהגות תלמידי הישיבות ולא להיאלץ לשפוט אותם.
המוות שחוגגים
אחרי האסון, מסביר הרב, הלך רבי עקיבא לחפש חמישה תלמידים בדרום, ורבי שמעון הוא שזרח ביניהם. יורש למדנותו של רבו, שהרי כל התורה שבעל פה נושאת את חותמו של רבי עקיבא, הוא פתח לעם אופקים חדשים בתורת הזוהר. ומדוע חוגגים את מותו, בניגוד לתעניות על משה ועל אהרן? משום שברגע שמסתלק רבה של המחשבה המיסטית, תורתו נחתמת: הוא סיים למסור, ותלמידיו יכולים להפיץ אותה. הרב מזכיר שלפי הזוהר, אש הקיפה את כל גופו ביום שבו הסתלק.
שני סמלים: הקשת והאש
הרב קורא את שני מנהגי החג כשתי ירושות. קשת הילדים אומרת שמאבקו של בר כוכבא על הארץ לא כבה. הוא מביא את דוד המלך, שבקוננו על שאול ויהונתן אמר "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת" (שמואל ב א, יח). האש, לעומת זאת, מפנה אל סיפור עתיק הרבה יותר.
סיפורה של האש, מאברהם ואילך
האש הראשונה בתורה, מסביר הרב, היא אש ברית בין הבתרים, בפרשת לך לך: "תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ" עברו בין הגזרים (בראשית טו, יז), וכך הובטחה הארץ לזרע אברם, בין מצרים בדרום לפרת בצפון. את האש הזו, אומר הרב, לא יכלו לכבות לא מי הנילוס ולא מי הפרת, ולא מי כל הפוגרומים, ההטבלות וההמרות בכפייה. היא כמעט כבתה במצרים; הקב"ה הצפין אותה במדבר, עד שמשה מצא אותה בסנה הבוער ונשא אותה בתוכו עד סיני, שם מצא העם אש מסוג אחר.
יש אפוא שני סוגי אש, ממשיך הרב: אש הבטחת הארץ ואש ברית התורה. שתיהן מוצאות את מקומן במשכן. אש המזבח, שאסור שתכבה לעולם (ויקרא ו, ו), מכפרת על הארץ ועל העם. והמנורה, עם הנר המערבי הדולק תמיד, הפונה אל קודש הקודשים: זו אש התורה. בל"ג בעומר מתחברות כך אש הארץ, אש מאבקו של בר כוכבא; אש התורה, שתלמידי רבי עקיבא לא הפנימו כראוי, כשכל אחד רואה בה את קניינו הבלעדי; ואש רבי שמעון, שהרב קורא לה "אש השקיפות", המאחדת באהבה את כל חלקי עם ישראל.
הסוד הוא הקהל
הרב מזכיר את ארבעת רובדי הפרשנות של התורה, כמו ארבעת הנהרות שיצאו מגן עדן: הפשט, המובן המילולי; הדרש, הפרשנות בדרך המשל; הרמז; הסוד. לצמצם את התורה לדרישות השכל בלבד, הוא אומר, הוא עמל לריק.
אחר כך הוא נותן הגדרה מפתיעה לסוד. יעקב אומר על שניים מבניו: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט, ו). התקבולת שבפסוק מראה שהסוד הוא קהל: השלם, הסך הכול. מי שמפרק ומפריד את התורה, מסביר הרב, נשאר רק עם תורתו שלו. אבל "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה" (תהלים יט, ח): אין זו תורה פרטית, אלא זו שמקבצת את כל הזרמים ומאחדת אותם. זה מה שבא רבי שמעון להביא, אחרי תורה שגדולה ככל שהייתה, יכלה להחריב עשרים וארבעה אלף תלמידים.
הנר שליד ראש הנפטר
הרב מסביר גם את הנר, השלהבת שמדליקים להילולא. בגן עדן, הוא אומר, היו שני עצים. עץ הדעת עדיין מבחין בין טוב לרע; בעץ החיים, גם הרע משתתף בשלמותו של האדם כשהוא נכנע לרצון עליון. אבל עדיין לא הגענו לשם: כשאנו מאבדים אדם יקר, איננו יכולים עדיין לומר "ברוך הטוב והמטיב", אנו אומרים "ברוך דיין האמת". ברגע שהנשמה עוזבת אדם אהוב, מניחים נר לראשו. כל אדם נושא את השלהבת הזו; כל השאלה היא אם ניתן לה יותר ממשות כדי שתתמיד ותהיה נר תמיד, אור נצחי, או שתישאר מהבהבת, נתונה לחסדי כל רוח קלה.
הרחמים מול הדין
תרומתו של רבי שמעון, לפי הרב, היא ללמד שאפשר, ברחמים, בחמלה ובאהבה, לפטור את העולם מן הדין, שהוא מקורן של רעות רבות. הוא מזכיר שרבי עקיבא עצמו אמר על שיר השירים שהוא "קודש קודשים" (משנה ידים ג, ה). והשיר הזה מסתיים במילים: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז). אהבה שמבשילה לאט לאט, אומר הרב, ונעשית שלהבתיה, "שלהבת ה'" (שיר השירים ח, ו). הריקוד סביב האש בל"ג בעומר, הוא מסכם, אינו ריקוד של אהבה מאוכזבת שצריך לכבוש מחדש בכישוף: זהו ריקוד סביב אש של אהבה המאחדת את האנושות ומבטיחה לעם הגולה את שובו.
תורה המתחדשת
מדוע התגלות מאוחרת כל כך? משום, מסביר הרב, שתורת הזוהר נושאת שאיפה להתחדשות מתמדת. ההלכה פסוקה, היא אינה זזה עוד; הסוד מתחדש בכל יום, כשם שה' מחדש בכל יום את בריאתו. חכמינו אמרו שחכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב ע"א), אבל, מדייק הרב, החכם מפתח את המסר במחשבתו שלו, ויש לכך גבולות: חסר היסוד הנבואי. העבודה היא לחבר בין המחשבה השכלית למחשבה הנבואית. הוא מביא את ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס, פרדס סודות התורה (חגיגה יד ע"ב): רק רבי עקיבא יצא בשלום, משום שמעבר לידיעה השכלית יש את האמונה, שצריך לעשותה מוצקה כשיש.
המבט השורף
בסוף השיעור, אחד השומעים מקשה: האם רבי שמעון לא היה איש תקיף מאוד, בעוד שרבי עקיבא היה דווקא מקל ומוותר? הרב משיב במעשה המערה: המבט ששרף את החורשים, בת הקול ששולחת את רבי שמעון חזרה למערה, כי אם למד רק לדון את האחרים לחובה, לא למד דבר. והוא נותן לכך קריאה היסטורית: באותה תקופה, עבודת האדמה שירתה רק את הכובש הרומי. רבי שמעון אמר בעצם שיש לשבות, להתחזק בלימוד במקום למסור לרומא את פירות עמלנו ואדמתנו. הרב אינו סבור שרבי שמעון שלל את העבודה המבטאת את הקשר העמוק בין התורה לארץ ישראל, שהרי, הוא אומר, "אין תורה כתורת ארץ ישראל".
הוא מוסיף שלפי המסורת אין ניגשים ללימוד הזוהר לפני גיל ארבעים, משום שנדרשת בגרות שנקנית בלימוד, ושתורתו של רבי עקיבא היא שפותחת את הדרך לתורתו של רבי שמעון.
"כמוך"
הרב מסיים במשפטו של רבי עקיבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח). הוא מעיר שבאהבת ה' ובאהבת הגר התורה משתמשת במילית את, ואילו כאן היא אומרת לרעך. אלה שלוש אהבות שונות במהותן, ואהבת הרע מוכחת במעשים, לא בדיבורים יפים. הוא קושר זאת למחלוקת רבי עקיבא ובן עזאי על הכלל הגדול שבתורה, שעליה הוא מרחיב בבראשית — יסודות האדם ובמבוא לפרקי אבות.
לקראת היום החמישים
לבסוף, בשבועות: היום החמישים שמחוץ לספירה, הרב מאיר את סוף הדרך. היום החמישים אינו נספר, הוא מסביר: הוא מעבר לריבוע של שבע, מעבר לספר, הגבול. לעבור אותו פירושו להימצא במצב של שקיפות מוחלטת, שבו רואים את הדברים מבעדם. מבינים אז שארבעים ותשעת ימי הספירה מכינים את האדם להתעלות הזו.
שאלות נפוצות על ל"ג בעומר
מתי חל ל"ג בעומר בשנת 2027?
ל"ג בעומר תשפ"ז מתחיל ביום שני, 24 במאי 2027, בערב, ונמשך ביום שלישי, 25 במאי. זהו י"ח באייר, היום השלושים ושלושה של ספירת העומר. המדורות נדלקות ביום שני בערב.
מדוע נקרא היום הזה "ל"ג"?
משום שהאותיות העבריות למ"ד (30) וגימ"ל (3) יוצרות את המספר שלושים ושלוש. "ל"ג בעומר" פירושו "היום השלושים ושלושה לעומר".
האם מותר להינשא ולהסתפר בל"ג בעומר?
כן, אבל הזמן המדויק משתנה לפי הקהילות. לפי השולחן ערוך, שקהילות הספרדים נוהגות כמותו, ממתינים לבוקר היום השלושים וארבעה, אלא אם כן ל"ג בעומר חל ביום שישי. לפי הרמ"א, שקהילות אשכנז נוהגות כמותו, הדבר מותר כבר ביום השלושים ושלושה. כל אחד ינהג כמנהגו וישאל את רבו.
האם רבי שמעון בר יוחאי כתב את הזוהר?
המסורת מייחסת לו את הזוהר, המציג את תורתו ואת תורת חוג תלמידיו. הספר החל להתפשט בסוף המאה השלוש עשרה בקסטיליה, על ידי רבי משה די ליאון, והפך לספר היסוד של הקבלה. התלמוד, מצדו, מביא אותו כאחד מגדולי התנאים.
מדוע מדליקים מדורות?
לזכר האש שלפי הזוהר הקיפה את רבי שמעון ביום מותו, ולזכר אור תורתו. הרב בניזרי רואה בהן גם את שיאו של סיפור האש, שמתחיל בברית שנכרתה עם אברהם, עובר דרך הסנה הבוער וסיני, ובוער במזבח ובמנורה שבמקדש.
האם אבל העומר מסתיים סופית בל"ג בעומר?
לקהילות ספרדיות רבות, כן: האבל מסתיים בבוקר היום השלושים וארבעה. מנהגים אחרים, בעיקר באשכנז, שומרים את האבל בחלק אחר של התקופה, לעתים עד הימים שלפני שבועות. יש לנהוג כמנהג הקהילה.
לסיכום: לעבור את הלב
ל"ג בעומר הוא חג מוזר. הוא אינו כתוב בתורה; הוא נולד מתוך אבל; הוא חוגג את מותו של אדם. ובכל זאת הכול בו מדבר על אור. תלמידי רבי עקיבא מתו משום שכל אחד ביקש שהתורה תהיה קניינו הפרטי; רבי שמעון, ביציאתו מן המערה, למד לראות את הקדושה בשני ענפי הדס שנושא איש זקן; ותורתו הנסתרת ביותר נתגלתה ברגע שבו הסתלק מן העולם.
הרב רפאל בניזרי מסכם את הדרך הזו במספר: שלושים ושלוש הוא למחרת הלב. לפני ל"ג בעומר לומדים את הכבוד; אחריו נותרים שבעה עשר יום, כערכה של המילה טוב, כדי להגיע לסיני. המדורות הנדלקות בערב ההוא אינן רק זיכרון: הן אומרות שלהבה שמזינים אותה יכולה להפוך לאור תמיד.
כדי להעמיק, האזינו לשני שיעורי הרב על התקופה הזו, עיינו בעמודים המוקדשים לשבועות ולפרקי אבות, שנוהגים ללמוד בשבתות של השבועות האלה, ופתחו את מילון המונחים למילים העבריות.
להמשך הלימוד
- חודש העומר: כל שיעורי הרב בניזרי
- ל"ג בעומר: המדורות ואורו של הזוהר
- חודש העומר: לספור כדי להיספר
- שבועות: היום החמישים שמחוץ לספירה
- פרקי אבות: קניין התורה לקראת שבועות
- פרשת אמור: פרשת המועדים
- חוברות להורדה
- כל חגי ישראל
מאמר של מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.