בכל יום, שלוש פעמים ביום, מיליוני יהודים מבקשים בתפילתם ש"צמח דוד" יצמח במהרה. המילה "משיח", שעברה ללשונות רבות (Messiah באנגלית, Messie בצרפתית), היא מילה עברית, והיהדות היא שהנחילה לעולם את הרעיון הזה. אבל מי הוא המשיח בעיני היהודים? מה עליו להשלים, מניין באה הציפייה הזאת, ומדוע היהדות אינה מכירה בישו כמשיח? לפניכם תשובה מלאה, עם הפסוקים, התלמוד, הרמב"ם וההיסטוריה.
בקצרה: המשיח (בעברית, "מי שנמשח בשמן") הוא, על פי המסורת היהודית, אדם, צאצא של דוד המלך מצד אביו, שיבוא באחרית הימים, יחזיר את מלכות בית דוד על כנה, יבנה מחדש את בית המקדש בירושלים, יקבץ את העם היהודי המפוזר אל ארצו ויפתח עידן של שלום עולמי, שבו האנושות כולה תכיר בה' (ישעיהו ב, ד; יא, א-יב; יחזקאל לז, כד-כח). הוא איננו ישות אלוקית ואיננו מושיע המכפר על חטאי בני האדם במקומם, אלא מלך ומנהיג. האמונה בביאתו והציפייה לה הן אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם (רבי משה בן מימון). היהדות אינה מכירה בישו כמשיח משום שלפי אמות המידה שלה, את המשיח מזהים לפי מה שהוא מגשים: כל עוד בית המקדש לא נבנה, הגולים לא קובצו והשלום לא השתרר בעולם, המשיח עדיין לא בא (רמב"ם, הלכות מלכים יא, ד).
מה פירוש המילה "משיח"?
המילה הצרפתית "Messie", כמו המילה האנגלית "Messiah", באה דרך היוונית והלטינית מן המילה העברית משיח (מָשִׁיחַ), שפירושה "מי שנמשח", כלומר מי שקיבל משיחה בשמן. המילה היוונית "כריסטוס" (Christos) איננה אלא תרגום שלה. בתנ"ך, המשיחה היא יציקת שמן זית על ראשו של אדם כדי להקדיש אותו לתפקיד.
את הכהן הגדול היו מושחים: התורה קוראת לו "הכהן המשיח" (ויקרא ד, ג). ובעיקר היו מושחים מלכים. שמואל הנביא יוצק את פך השמן על ראשו של שאול, המלך הראשון של ישראל (שמואל א י, א), ואחר כך "ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו", את דוד הצעיר (שמואל א טז, יג). דוד עצמו מסרב לשלוח יד בשאול, משום שהוא "משיח ה'" (שמואל א כד, ז). ישעיהו הנביא אף מכנה את כורש, מלך פרס שהתיר לגולים לשוב לירושלים, "משיחו": "כה אמר ה' למשיחו לכורש" (ישעיהו מה, א).
בתנ"ך, אם כן, "משיח" איננו עדיין שם פרטי. זהו תואר: מי שה' בחר בו והקדיש אותו לשליחות. עם הזמן נעשה הצירוף המלך המשיח לכינויו של מלך מסוים, האחרון והגדול שבשושלת בית דוד, זה שיביא את ההיסטוריה אל השלמתה. במובן זה מדברת המסורת היהודית על "המשיח" בה"א הידיעה.
מה מבשרים התורה והנביאים
התורה שבכתב, חמשת חומשי משה, אינה מדברת במפורש על "משיח". אבל המסורת מוצאת בה כמה רמזים, ושניים מהם מביא הרמב"ם עצמו (הלכות מלכים יא, א).
הראשון הוא ברכת יעקב לבנו יהודה: "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (בראשית מט, י). תרגום אונקלוס, התרגום הארמי הקלאסי של התורה, מתרגם "עד כי יבא שילה": "עד דייתי משיחא דדיליה היא מלכותא", כלומר: עד שיבוא המשיח, שלו המלוכה, והתלמוד מונה את שילה בין שמותיו של המשיח (סנהדרין צח ע"ב). מלכות ישראל שייכת לשבט יהודה, וממנו יבוא המלך האחרון.
השני הוא נבואת בלעם: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב; דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז). הרמב"ם קורא בכל פעם את המחצית הראשונה של המשפט כרמז לדוד המלך, ואת המחצית השנייה כרמז למלך המשיח. השלישי, שגם אותו מביא הרמב"ם, הוא הבטחת השיבה: "ושב ה' אלקיך את שבותך […] ושב וקבצך מכל העמים […] אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלקיך" (דברים ל, ג-ד).
אך בעיקר הנביאים הם ששרטטו את דמותם של ימות המשיח. אפשר למנות חמישה קווים עיקריים.
- מלך מבית דוד. "ויצא חטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה" (ישעיהו יא, א-ב). ישי הוא אביו של דוד. וכך מבשר גם ירמיהו: "והקמתי לדוד צמח צדיק, ומלך מלך והשכיל, ועשה משפט וצדקה בארץ" (ירמיהו כג, ה).
- קיבוץ גלויות. "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (ישעיהו יא, יב). יחזקאל רואה זאת בחזון העצמות היבשות השבות לחיים: "הנה אני פתח את קברותיכם […] והבאתי אתכם אל אדמת ישראל" (יחזקאל לז, יב).
- בית המקדש הבנוי. "ועבדי דוד מלך עליהם […] ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל לז, כד-כו). "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" (ישעיהו ב, ב).
- שלום עולמי. "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד; מיכה ד, ג). "וגר זאב עם כבש" (ישעיהו יא, ו).
- ידיעת ה' בעולם כולו. "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).
הנביאים מוסיפים פרט נוגע ללב: המלך הזה יבוא "עני ורכב על חמור" (זכריה ט, ט), ולפניו יבוא אליהו הנביא: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג-כד).
מה אומר התלמוד
התלמוד מקדיש למשיח סוגיה ארוכה בפרק "חלק" של מסכת סנהדרין (סנהדרין צז ע"א-צט ע"א), ובה החכמים נושאים ונותנים, ולעתים בדעות מנוגדות.
מתי יבוא?
התלמוד מביא את מה ש"תנא דבי אליהו": "ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז ע"א). אבל חכמים אחרים מתנגדים לחישובים. רבי יונתן אומר משפט חמור: "תיפח עצמן של מחשבי קיצין!" שכן, הוא מסביר, כשמגיע המועד המחושב והמשיח לא בא, אנשים אומרים: "כיון שהגיע את הקץ ולא בא, שוב אינו בא" (סנהדרין צז ע"ב).
רבי יהושע בן לוי מצביע על סתירה בפסוק "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיהו ס, כב): "בעתה" או "אחישנה"? והתשובה: "זכו, אחישנה; לא זכו, בעתה" (סנהדרין צח ע"א). לגאולה יש אפוא מועד אחרון, אבל היא יכולה לבוא קודם לכן.
המשיח בשערי רומי
התלמוד מספר שרבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא ושאל אותו מתי יבוא המשיח. "זיל לדידיה שייליה", לך ושאל אותו בעצמך, השיב אליהו. הוא יושב בפתחה של רומי, בין העניים סובלי החולאים; כולם מתירים וקושרים את תחבושותיהם בבת אחת, והוא מתיר אחת וקושר אחת, כדי שיהיה מוכן אם יקראו לו. הלך רבי יהושע אליו ושאל: "אימת אתי מר?", מתי יבוא אדוני? השיב: "היום". עבר היום, והוא לא בא. הסביר אליהו: כוונתו הייתה "היום אם בקלו תשמעו" (תהלים צה, ז; סנהדרין צח ע"א). המשיח מוכן; אנחנו הם שאיננו מוכנים.
"חבלי משיח"
החכמים מתארים גם תקופה קשה שקודמת לביאתו, חבלי משיח, ייסורי הלידה של המשיח. המשנה, בסוף מסכת סוטה, מתארת דור שבו "חוצפא יסגא", "פני הדור כפני הכלב", "הבן אינו מתבייש מאביו" (משנה סוטה ט, טו). חלק מן החכמים, שנבהלו מן התיאורים האלה, אמרו: "ייתי ולא איחמיניה", יבוא ולא אראנו! (סנהדרין צח ע"ב).
עולם שנשאר עולם
אחת התורות החשובות ביותר היא דברי שמואל: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד" (ברכות לד ע"ב; סנהדרין צט ע"א). במילים אחרות, ימות המשיח אינם עולם קסום: זהו עולמנו שלנו, אבל משוחרר מדיכוי, עולם שבו ישראל חי בחירות על אדמתו והאנושות חיה בשלום.
משיח בן יוסף ומשיח בן דוד
התלמוד מזכיר גם דמות שנייה, משיח בן יוסף, משיח משבט יוסף שעתיד ליפול במלחמה ושיספדו עליו, לפי אחת הדרשות על פסוק בזכריה (זכריה יב, י; סוכה נב ע"א). במסורת, הוא מכשיר את הקרקע, ומשיח בן דוד הוא שמשלים את המלאכה. הרב בניזרי, כפי שנראה, מציע קריאה עמוקה בשתי הדמויות הללו.
ולבסוף, התלמוד מלמד ששמו של משיח הוא אחד משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם (פסחים נד ע"א). התקווה לתיקון חקוקה בתוכנית הבריאה עצמה.
מה כותב הרמב"ם: דמותו של המלך המשיח
הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1138-1204) הוא שנתן את ההגדרה הברורה והמקובלת ביותר של המשיח, בשני הפרקים האחרונים של ספר ההלכה שלו, משנה תורה (הלכות מלכים, פרקים יא ו־יב).
אמונה יסודית
תחילה הוא כותב: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל". ומוסיף: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו" (הלכות מלכים יא, א). לכן הרמב"ם עושה אמונה זו לעיקר השנים עשר מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה שלו (פירוש המשנה, סנהדרין, פרק י). העיקר מתומצת בנוסח שרבים אומרים בכל בוקר: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". נוסח זה שואב מדברי חבקוק הנביא: "אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא" (חבקוק ב, ג).
אין צורך בניסים
הרמב"ם מבהיר: "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים". והוא מביא לכך ראיה היסטורית: רבי עקיבא, גדול חכמי דורו, ראה בבר כוכבא את המלך המשיח, ולא ביקש ממנו שום אות ומופת (הלכות מלכים יא, ג). התורה, הוא ממשיך, אינה משתנה: חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, והמשיח אינו בא להוסיף עליהם או לגרוע מהם.
הסימנים שלפיהם מזהים אותו
לאחר מכן נותן הרמב"ם אמות מידה מדויקות, שהן לב העמדה היהודית (הלכות מלכים יא, ד):
- אם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, שיכוף כל ישראל לילך בדרך התורה וילחם מלחמות ה', "הרי זה בחזקת שהוא משיח".
- אם עשה והצליח, ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל, "הרי זה משיח בודאי". הוא יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה" (צפניה ג, ט).
- ואם לא הצליח, או נהרג, "בידוע שאינו זה".
המשיח מוגדר אפוא על ידי שליחות, ומזהים אותו לפי מה שהוא מגשים בחייו.
הזאב והכבש
בפרק הבא מסביר הרמב"ם שסדרי הטבע לא ישתנו בימות המשיח. הנבואה על הזאב הגר עם הכבש היא משל: האומות, הנמשלות לחיות טורפות, יחיו בשלום עם ישראל (הלכות מלכים יב, א). איש אינו יודע כיצד יהיו הדברים האלה עד שיהיו; לכן אין להתעכב על הפרטים ואין לחשב את הקצים (יב, ב).
התכלית האמיתית
ולבסוף, הרמב"ם מסביר מדוע מצפים למשיח: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל" (הלכות מלכים יב, ד). את כל ספר ההלכה הגדול שלו הוא חותם בפסוק: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (יב, ה).
הציפייה למשיח בחיים היהודיים
הציפייה למשיח איננה רעיון מופשט: היא שזורה בתפילה ובחגים.
- בתפילת העמידה, התפילה המרכזית הנאמרת שלוש פעמים ביום, כמה ברכות מבקשות אותה: קיבוץ גלויות, השבת השופטים, בניין ירושלים, וגם זו: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח […] כי לישועתך קוינו כל היום".
- בקדיש, קהילות רבות, ובהן קהילות הספרדים והחסידים, מוסיפות: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה".
- בברכת המזון, הברכה שאחרי הסעודה, מבקשים על בניין ירושלים ומזכירים את "מלכות בית דוד משיחך".
- בליל הסדר של פסח ממלאים כוס לאליהו הנביא ופותחים את הדלת: מי שעתיד לבשר על המשיח מצופה בכל בית. והערב מסתיים ב"לשנה הבאה בירושלים!", כמו בסיום תפילת נעילה ביום כיפור.
- בכל יום, כפי שמזכירה המשנה, מזכירים את יציאת מצרים "להביא לימות המשיח" (משנה ברכות א, ה): הגאולה שהייתה מבשרת את הגאולה שתהיה.
- בתשעה באב, יום האבל על חורבן בית המקדש, מסורת מספרת שבאותו יום נולד הגואל, ששמו מנחם (תלמוד ירושלמי, ברכות ב, ד; איכה רבה א, נא). האבל כבר טומן בתוכו את נחמתו.
התלמוד מלמד גם שבשעת הדין שואלים את האדם: "צפית לישועה?" (שבת לא ע"א). התקווה איננה רגש של רשות; היא אחריות.
ההיסטוריה: משיחי השקר והזהירות היהודית
במהלך הדורות קמו אנשים שטענו שהם המשיח. פרשיות אלה מסבירות את הזהירות הרבה של המסורת היהודית.
בר כוכבא (132-135)
כשישים שנה אחרי חורבן הבית השני בידי הרומאים (שנת 70 לספירה), עומד שמעון בר כוסבא בראש מרד ברומא. רבי עקיבא רואה בו את המשיח וקורא לו "בר כוכבא", "בן הכוכב", על שם הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (במדבר כד, יז). אבל חכם אחר, רבי יוחנן בן תורתא, משיב לו: "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא" (תלמוד ירושלמי, תענית ד, ה; סח ע"ד). המרד נמחץ בשנת 135 בביתר; ירושלים נעשית עיר אלילית שהכניסה אליה אסורה על היהודים. לפי אמות המידה של הרמב"ם, בר כוכבא, שנהרג, לא היה המשיח.
שבתי צבי (1665-1666)
במאה ה־17, לאחר הטבח של שנת 1648 בפולין ובאוקראינה, מקובל מאיזמיר בשם שבתי צבי מכריז על עצמו כמשיח, ו"נביאו", נתן העזתי, תומך בו. ההתלהבות סוחפת חלק גדול מן העולם היהודי, מן האימפריה העות'מאנית ועד אמסטרדם; יש שמוכרים את רכושם כדי לעלות לארץ הקודש. הוא נעצר בידי השלטונות העות'מאניים בתחילת 1666, ובספטמבר של אותה שנה התאסלם כדי להציל את חייו. ההלם עצום. מאז נזהרים הרבנים מכל הכרזה משיחית נמהרת.
אגרת תימן
כבר במאה ה־12 נדרש הרמב"ם להשיב ליהודי תימן, שנבוכו מפני אדם שהציג את עצמו כמשיח. באגרת תימן המפורסמת שלו (בסביבות 1172) הוא מחזק אותם לשמור על האמונה והתקווה, ובה בעת מסביר להם כיצד לזהות התחזות: משיח המבקש לשנות את התורה, או שאינו מגשים את שליחותו, איננו המשיח.
ההיסטוריה הזאת מלמדת איזון כפול: לעולם לא לחדול מלצפות, ולעולם לא להיגרר אחר חוסר הסבלנות.
מדוע היהודים אינם מכירים בישו כמשיח?
רבים שואלים את השאלה הזאת, לרוב בלי שום עוינות. היהדות משיבה עליה בכבוד כלפי הנוצרים: התשובה אינה נשענת על שיפוט אישיותו של ישו, אלא על ההגדרה היהודית של המשיח, כפי שהיא עולה מדברי הנביאים.
הוא לא השלים את השליחות המשיחית
לפי הנביאים, את המשיח מזהים לפי מה שהוא עושה: הוא בונה מחדש את בית המקדש, מקבץ את הגולים, מביא שלום עולמי ודעת ה' לכל הארץ. והנה, כארבעים שנה אחרי מותו של ישו נחרב בית המקדש (בשנת 70), העם היהודי יצא לגלות ארוכה, והעולם לא ראה את קץ המלחמות שעליו בישר ישעיהו (ב, ד). הרמב"ם כותב זאת במפורש: מי שלא הצליח, או שנהרג, איננו המשיח (הלכות מלכים יא, ד). הרעיון של "ביאה שנייה", שבה המשיח ישלים בעתיד את מה שלא עשה בפעם הראשונה, אינו קיים בכתבי היהדות.
בוויכוח ברצלונה, בשנת 1263, לפני יעקב הראשון מלך אראגון, העלה הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) את הטענה הזאת: הנביאים מבשרים על עולם שבו לא ילמדו עוד מלחמה, והעולם לא השתנה. והוא הוסיף שמבחינת היהדות, העיקר איננו המשיח אלא התורה והמצוות.
המשיח הוא אדם, לא אל
ביהדות, ה' אחד, אין לו גוף ולא דמות הגוף, והוא אינו נעשה אדם: "שמע ישראל, ה' אלקינו, ה' אחד" (דברים ו, ד); "לא איש אל" (במדבר כג, יט). המשיח, לפי כל המקורות היהודיים, הוא בן אנוש, שנולד לאב ולאם, גדול בחכמתו ובחסידותו, אבל אין בו אלוקות ואין עובדים אותו.
שושלת בית דוד עוברת דרך האב
המשיח חייב להיות מצאצאי דוד. והנה, בתורה, השייכות לשבט עוברת דרך האב (במדבר א, יח: "למשפחתם לבית אבותם"). הסיפור הנוצרי על לידה מבתולה פירושו, מנקודת מבטו שלו עצמו, שלישו לא היה אב אנושי מצאצאי דוד; לפי ההלכה היהודית, אם כן, תנאי השושלת אינו מתקיים.
אין אדם מת על חטאי זולתו
ביהדות, כל אדם נותן את הדין על מעשיו שלו, והכפרה מושגת בתשובה, בתפילה ובתיקון. "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז; ראו גם יחזקאל יח, כ). תפקידו של המשיח איננו לכפר על חטאי האנושות, אלא להנהיג עולם מתוקן.
התורה אינה משתנה
ולבסוף, התורה אומרת: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אתו תשמרו לעשות; לא תסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א). הרמב"ם לומד מכאן שאין נביא ואין משיח שיכולים לבטל את המצוות (הלכות יסודי התורה ט, א; הלכות מלכים יא, ג). והנה, הנצרות נטשה במהלך הזמן את השבת, את המילה ואת דיני המאכלות.
ומה על "העבד הסובל"?
הנוצרים קוראים לעתים קרובות את פרק נג בישעיהו, המתאר "עבד" נבזה וסובל, כנבואה על ישו. הקריאה היהודית המסורתית, ובפרט זו של רש"י, רואה בו את עם ישראל עצמו, המושפל בידי האומות, שהן עצמן יכירו בו באחרית הימים. הנביא אף קורא לישראל "עבדי" פעמים אחדות (ישעיהו מא, ח; מד, א; מט, ג). התאולוג הנוצרי אוריגנס, במאה השלישית, כבר מעיד שהיהודים בני דורו קראו את הפרשה הזאת כך (נגד קלסוס א, 55).
מבט שליו
הרמב"ם, בקטע ממשנה תורה שצונזר זמן רב, מביט על ההיסטוריה הזאת במבט רחב להפליא. הוא כותב שאף על פי שהנצרות והאסלאם אינם תואמים את אמת התורה, הם תרמו "לישר דרך למלך המשיח", בכך שהפיצו בעולם את דברי התורה, את המצוות ואת הציפייה למשיח, עד "איים רחוקים" (הלכות מלכים יא, ד). לדבריו, כשיבוא המשיח האמיתי, הכול יבינו. היהדות אינה דורשת מאיש להתגייר: היא מלמדת שחסידי אומות העולם, השומרים את שבע מצוות בני נח, יש להם חלק לעולם הבא.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי עסק בשאלת המשיח פעמים רבות בשיעוריו, לא אחת מתוך סיפורי התורה. להלן רעיונותיו העיקריים, בתמצית נאמנה.
משיחיות ומשיח
למשתתף מטבריה, שאמרו לו שהשריפות והשיטפונות מבשרים את ביאת המשיח, משיב הרב, בשיעורו יום כיפור: ספר יונה והתשובה, שהוא איננו נביא. ראשית יש להבחין בין משיחיות לבין משיח: "יש משיחיויות שונות, אבל יש משיח אחד", גם אם הוא נושא שמות שונים ותארים שונים. והוא מזהיר: אילו בא המשיח עכשיו ולא היינו מוכנים לסייע לו ולקבל על עצמנו את דרישותיו, הוא היה בא לשווא.
מאחד, לא יצור מושלם
בשיעור ויצא: רחל ולאה, שני פנים, משתתף תמה על כך שלעולם אין שומעים על חסרונותיו של המשיח. הרב משיב שטעות היא להגדיר אותו כיצור מושלם: המשיח הוא מי שמצליח לממש שלמות בתוך האנושות, בכך שהוא מאחד תחת דגל אחד יסודות שנשארים עצמאיים ובני חורין.
הוא חוזר לרעיון הזה בשיעור לך לך: לוט, שכננו. משיח בן יוסף נושא את הרעיון שהכול צריך לעמוד תחת דגל אחד, דגלו של הבורא; אבל הוא מפנה את מקומו למשיח בן דוד, הדואג שכל אחד ישמור על מה שמייחד אותו ועושה אותו לאישיות נפרדת. אין לבטל אף אחד משני ההיגיונות: צירופם יחד הוא שיוצר את המשיחיות של העם היהודי.
את המשיח מביאים
בשיעור שלושת האבות: מראות של חיינו, הרב מדגיש: אין די לחכות למשיח שיבוא מבחוץ; המשיחיות מתממשת בשלבים, במישור האישי ובמישור הקולקטיבי, ו"מביאים אותו". לשם כך, גם כאשר "הידים ידי עשו", הקול צריך להישאר "קול יעקב" (בראשית כז, כב): קול הלימוד, התפילה והדיאלוג בין כל חלקי העם. לבודד היבט אחד של המחשבה היהודית ולדחוק את כל השאר לשוליים, זה מה שהוא מכנה "הפלה משיחית". בשיעור בראשית: יסודות האדם הוא מוסיף שאין אדם צריך להכריז על עצמו כמשיח, אבל כל אחד נושא בתוכו חלק ממנו, באכפתיות שלו כלפי הזולת, ובעיקר כלפי מי שקטן ממנו.
בשיעור תשעה באב: ההתעלות העצמית הוא מסביר מדוע, לפי המסורת, המשיח נולד ביום חורבן בית המקדש. ביום כיפור אנו נשענים על סליחתו של הקב"ה; בתשעה באב העם מתעורר להכרה שהכול תלוי בו, ביכולתו להתעלות מעל חולשותיו. ומן ההכרה הזאת נולד כל בניין מחדש.
שושלת הפתוחה אל העולם
בשיעור יהודה ותמר: השערורייה שמכינה את הגאולה, הרב מראה ששושלת המשיח מתרקמת בסיפור בלתי צפוי. מבין התאומים של תמר, פרץ "פורץ" ראשון: ממנו יבוא דוד, שמתמודד עם גלית, משחרר את הארץ ומכין את מקום בית המקדש. אבל זרח, "זריחת השמש", מזכיר שהבטחה אינה נכפית בכוח בלבד: נחוצה גם הכרתן של האומות. הרב מעיר גם ששמו של שלה, בנו השלישי של יהודה, קרוב ל"שילה", אחד משמותיו של המשיח.
בשיעור שבועות: מגילת רות והחסד, הוא מזכיר שדוד הוא מצאצאי רות, מואביה שבאה מעולם זר: "תורה בלי ממד משיחי, בלי ממד לאומי, בלי ממד חברתי, בלי ממד אוניברסלי, אין לה שום זכות קיום". ובשיעור פסח: מאיפה מתחילים את ההגדה?, הוא מלמד שבימות המשיח האנושות תקבל על עצמה את שבע מצוות בני נח מתוך הכרת ה', ושלמשיח יהיה "חוש ריח" לאמת, כמו הנמלה הנמנעת מן הגרגר שכבר נטלה חברתה: לא לחמוד את מה ששייך לזולת.
תפיסות שגויות על המשיח
- "היהודים מחכים למושיע על-טבעי." לא. המשיח הוא אדם, מלך צדיק וחכם. התלמוד מלמד שימות המשיח אינם שונים מעולמנו אלא בקץ השעבוד (ברכות לד ע"ב).
- "המשיח יעשה הכול במקומנו." לא. המסורת מדגישה את חלקו של האדם: את הגאולה אפשר להחיש בזכות המעשים (סנהדרין צח ע"א), והמשיח מחכה שנשמע "בקולו".
- "ימות המשיח הם סוף העולם." לא. הם השלמת ההיסטוריה, בעולם שממשיך להתקיים. תחיית המתים ו"העולם הבא" הם מושגים נפרדים, קשורים אך שונים.
- "המשיח יהיה שמור ליהודים בלבד." לא. הנביאים מבשרים שלום ודעת ה' לכל האומות (ישעיהו ב, ב-ד; זכריה יד, ט).
- "צריך לדעת את התאריך." לא. החכמים הזהירו מפני חישובי קצים (סנהדרין צז ע"ב), והרמב"ם מורה שלא להתעכב עליהם (הלכות מלכים יב, ב).
שאלות נפוצות על המשיח
מי הוא המשיח בעיני היהודים?
זהו אדם, צאצא של דוד המלך מצד אביו, שייעשה מלך ישראל, ישיב את העם לתורה, יבנה מחדש את בית המקדש בירושלים, יקבץ את הגולים ויפתח עידן של שלום עולמי. אין בו אלוקות. יזהו אותו לפי מה שהוא מגשים (רמב"ם, הלכות מלכים יא, ד).
האם היהודים עדיין מחכים למשיח?
כן. האמונה בביאתו והציפייה לה בכל יום הן אחד משלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, והציפייה הזאת באה לידי ביטוי שלוש פעמים ביום בתפילת העמידה. יהודים שומרי מצוות מתפללים לביאתו "במהרה בימינו".
מה ההבדל בין "משיח", "מסיה" ו"כריסטוס"?
אין הבדל: "מסיה" (Messiah באנגלית, Messie בצרפתית) הוא הצורה האירופית של המילה העברית "משיח", שפירושה "מי שנמשח". המילה "כריסטוס" היא תרגומה היווני. אלה שלוש לשונות לאותו תואר, אבל הדתות השונות יוצקות בו תוכן שונה.
מה יקרה כשיבוא המשיח?
לפי הנביאים והרמב"ם: חידוש מלכות בית דוד, בניין בית המקדש, שיבת הגולים לארץ ישראל, קץ המלחמות ודעת ה' שתתפשט בכל הארץ. הרמב"ם מבהיר שאיש אינו יודע בדיוק כיצד יהיו הדברים עד שיהיו.
האם המשיח יחולל ניסים?
לא בהכרח. הרמב"ם כותב שאין לחשוב שהמשיח צריך לעשות מופתים או להחיות מתים כדי שיכירו בו; הוא מביא את רבי עקיבא, שראה בבר כוכבא את המשיח בלי לבקש ממנו שום נס (הלכות מלכים יא, ג).
מי הוא משיח בן יוסף?
זוהי דמות משיחית הנזכרת בתלמוד (סוכה נב ע"א), משבט יוסף, שעתידה להקדים את משיח בן דוד וליפול במלחמה. לדברי הרב בניזרי, שתי הדמויות הללו מייצגות שני היגיונות משלימים: אחדות הכול תחת דגל אחד, וכיבוד זהותו של כל אחד.
מדוע היהודים אינם מכירים בישו כמשיח?
משום שלפי הנביאים והרמב"ם, המשיח צריך להגשים בחייו את בניין בית המקדש, את קיבוץ הגלויות ואת השלום העולמי, ודבר זה לא קרה. נוסף על כך, המשיח הוא אדם ולא אל, הוא מצאצאי דוד מצד אביו, והוא אינו משנה את התורה.
להעמקה
- יום כיפור: ספר יונה והתשובה
- לך לך: לוט, שכננו
- ויצא: רחל ולאה, שני פנים
- יהודה ותמר: השערורייה שמכינה את הגאולה
- תשעה באב: ההתעלות העצמית
- תשעה באב: מדוע ט' באב הוא יום אבל
- מה זה "העם הנבחר" ביהדות?
- מה קורה אחרי המוות לפי היהדות?
- מה זה תלמוד?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- ויקרא ד, ג (הכהן המשיח); שמואל א י, א; טז, יג; כד, ז (משיחת שאול ודוד); ישעיהו מה, א (כורש)
- בראשית מט, י ותרגום אונקלוס על הפסוק (שילה); במדבר כד, יז; דברים ל, ג-ד
- ישעיהו ב, ב-ד; יא, א-יב; מא, ח; מד, א; מט, ג; נב, יג – נג, יב ורש"י על הפרשה; ס, כב; מיכה ד, ג
- ירמיהו כג, ה; יחזקאל לז, יב ו־כד-כו; חבקוק ב, ג; צפניה ג, ט; זכריה ט, ט; יב, י; יד, ט; מלאכי ג, כג-כד; תהלים צה, ז
- דברים ו, ד; יג, א; כד, טז; במדבר א, יח; במדבר כג, יט; יחזקאל יח, כ; בראשית כז, כב
- משנה ברכות א, ה; משנה סוטה ט, טו
- תלמוד בבלי, סנהדרין צז ע"א-צט ע"א (ששת אלפים שנה; "תיפח עצמן של מחשבי קיצין"; "בעתה / אחישנה"; המשיח בפתחה של רומי; שמותיו של המשיח; "ייתי ולא איחמיניה")
- תלמוד בבלי, ברכות לד ע"ב וסנהדרין צט ע"א (דברי שמואל); סוכה נב ע"א (משיח בן יוסף); פסחים נד ע"א (שמו של משיח שנברא קודם העולם); שבת לא ע"א ("צפית לישועה?")
- תלמוד ירושלמי, ברכות ב, ד ואיכה רבה א, נא (מנחם שנולד בתשעה באב); תלמוד ירושלמי, תענית ד, ה (סח ע"ד) (רבי עקיבא ובר כוכבא)
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים יא, א-ד ו־יב, א-ה; הלכות יסודי התורה ט, א
- רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין פרק י (חלק), העיקר השנים עשר; אגרת תימן (בסביבות 1172)
- רמב"ן (רבי משה בן נחמן), הוויכוח (תיאור ויכוח ברצלונה, 1263)
- אוריגנס, נגד קלסוס א, 55
- הרב רפאל בניזרי, יום כיפור: ספר יונה והתשובה
- הרב רפאל בניזרי, ויצא: רחל ולאה, שני פנים
- הרב רפאל בניזרי, לך לך: לוט, שכננו
- הרב רפאל בניזרי, שלושת האבות: מראות של חיינו
- הרב רפאל בניזרי, בראשית: יסודות האדם
- הרב רפאל בניזרי, תשעה באב: ההתעלות העצמית
- הרב רפאל בניזרי, יהודה ותמר: השערורייה שמכינה את הגאולה
- הרב רפאל בניזרי, שבועות: מגילת רות והחסד
- הרב רפאל בניזרי, פסח: מאיפה מתחילים את ההגדה?
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.