ויצא — רחל ולאה, שני פניו של ישראל

ערב טוב, חברים יקרים. אנו עדיין בפרשת ויצא, והערב נעסוק בזוג רחל ולאה — בנוכחות הנשית בכור ההיתוך של גורל הזהות היהודית. נכון שהיא התחילה בשרה; אבל הנוכחות הנשית בתולדות האנושות החלה עוד קודם לכן, בחוה, בעדה, שהייתה מקורן של שלוש התרבויות הגדולות, והמשיכה […]. אבל נאמר שהנוכחות הנשית שהכתוב מקדיש לה פרקים שלמים היא שרה, רבקה, רחל ולאה: שרה והבעיה שעמדה בפניה עם הגר; רבקה והסטת ברכתו של עשו אל יעקב; ורחל ולאה, "אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" — הן שבנו את בית ישראל.

כשמברכים זוג, מעניקים לו את הברכה הזאת הלקוחה ממגילת רות: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד, יא). ואולם רחל ולאה הן שתי אישיויות נבדלות לגמרי, שונות לגמרי. כשיעקב נאלץ לברוח, אמו אומרת לו: לך, ובדרך בקש לך גם אישה; וכשם שאותי קיבלו על שפת באר, כך גם אתה תמצא את בת זוגך באותה דרך. וכך אכן קורה. הוא מגיע לחרן ושואל על אחי אמו, לבן.

אומרים לו: כן, הוא גר כאן. ומיד כשמודיעים לו, רחל מופיעה — וזו אהבה ממבט ראשון. דרכו של הכתוב היא שאינו מספר לנו לעולם על אהבה בין בני זוג לפני הנישואין. על אברהם ושרה איננו יודעים דבר. ביצחק ורבקה, רק לאחר הנישואין מציינים, כבדרך אגב — "וַיֶּאֱהָבֶהָ" — שהוא אהב אותה. מלבד זאת, אפשר אולי להביא לדוגמה את דוד ומיכל בת שאול; אבל בסופו של דבר זו אהבה שלא ממש באה לידי מימוש. אהבתו של אמנון לתמר היא אהבה אסורה, ואין ללמוד ממנה. וזה מה שמסביר את מורכבותה של האהבה הזאת שאנו מחפשים תמיד בשיר השירים, שבו הדוד מבקש את רעייתו והרעיה מחפשת את אהובה; בקושי הם נפגשים, ומיד, כמו בחטף, הם נפרדים.

כאן, לעומת זאת, האהבה הזאת נוכחת. אמרנו שהזוג היחיד שאהב באמת לפני הנישואין הוא זה שנועד ליעקב. ואת האהבה הזאת הוא מוליך עד תומה — משום שדמותה של אמו נוכחת כל הזמן בגישה הזאת אל רחל. הכתוב מדגיש זאת בכל תוקף: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י). שלוש פעמים "אחי אמו" בתוך פסוק אחד. שיעקב ראה את רחל, בת אחי אמו — ניחא, אפשר לקבל. אחר כך השקה את צאן לבן אחי אמו, הרים את האבן שסתמה את פי הבאר, ושוב נאמר "צאן לבן אחי אמו" — הוא טיפל בצאנו של לבן, אחי אמו.

דמותה של אמו מרחפת על אהבתם של בני הזוג הללו. ובכן, לעת עתה אין בזה כל רע. אבל הדרך שבה השתמשה אמו כדי להסיט את הברכה מעשו אל יעקב תחזור בצורה אחרת, באופן אחר, בהעברת הקשר הזה מרחל אל לאה. המדרש אומר שהוא היה מודע לבעיה הזאת — ושבעיה זו הפכה אותה לאהבה בלתי אפשרית. מדוע? משום שהמנהג הוא להשיא קודם את הגדולה ואחר כך את הצעירה. ורחל הודיעה לו שיש לה אחות גדולה. האחות הגדולה הזאת, שימו לב, שמרה על הבית, ואילו האחות הקטנה היא שהייתה הולכת לשאוב מים מן הבאר. אבל האחות הזאת, שהלכה לשאוב מים מן הבאר, הייתה בעלת יופי פנימי וחיצוני כאחד —

— יופי שלא הותיר אותו אדיש, ושחרת בו את רישומו כל ימי חייו: שכן בעבור רחל יסכים לעבוד עוד שבע שנים. את רחל הוא יקדים בכל מצב. תמיד רחל נזכרת לפני לאה. כשהוא עומד לפגוש את אחיו עשו ועליו לחלק ולחצות את המחנות — לחלקם לארבעה מחנות — את רחל הוא מציב אחרונה, משום שהוא רוצה לשמור עליה מכל פגע. ועם רחל הוא חי ארבע עשרה שנים בלבד של אהבה עזה. אהבה שבראשיתה מסומנת בעקרות, משום שהם שתי ישויות שלמות שאין להן צורך להשליך את עצמן אל עתיד.

האהבה מספיקה לעצמה; אין ילד. יש לעבור דרך השפחה: שפחה שרחל נותנת לבעלה — כלומר, היא ממליצה על הקשר הזה, כפי שעשתה שרה — כדי שבכוח התפילה תזכה סוף סוף לילד, שגם הוא יהיה המועדף על יעקב. הוא דמה כל כך לאמו: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט, ו). גם הוא היה יפה מאוד. ושימו לב: ליופי הזה יש משמעות. אתם יודעים שכאשר בא רבי יוחנן אל מיטתו של רבי אלעזר, פרץ רבי אלעזר בבכי. אמר לו רבי יוחנן: למה אתה בוכה? האם על התורה שלא למדת די?

והרי מה שלמדת — "אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט": בין שאדם לומד הרבה ובין שהוא לומד מעט, העיקר אינו הכמות אלא הכוונה שבה למד. מה שקלט באמת — זה מה שחשוב. האם על הפרנסה, משום שחיית בעוני כה גדול? ובכן, "לֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת" — לא כל אדם זוכה לשני שולחנות, כלומר גם לחומרי וגם לרוחני. זכית להצלחה במישור הרוחני; תוכל להתנחם בכך ולהניח לחומרי. האם משום שאיבדת בן בחייך אתה בוכה?

ובכן, ראה אותי: איבדתי עשרה בנים בחיי, ונשארתי מי שהייתי. — ומה השיב לו? לא, איני בוכה על כך. אני בוכה על יופייך שלך. אני בוכה על יופייך העתיד לבלות בעפר. ושניהם פרצו בבכי; שניהם בכו יחד. ואפשר לשאול: מדוע בכו? על היופי? לא — היופי הזה היה פנימי וחיצוני כאחד. הוא היה זוהרם של חיים רוחניים שקרנו מפניהם. משום כך בוכים עליו: אנשים כאלה נדירים ביותר. רחל ויעקב היו עשויים מן החומר הזה.

וכך גם יוסף, וכך גם בנימין. בנימין הוא אחד מן הארבעה שטעמו טעם מיתה רק משום שהמוות נגזר על גורל האנושות מאז חטא אדם הראשון; הם עצמם לא היו אמורים לדעת את ייסורי המוות. ארבעה היו: עמרם אבי משה, בנימין, ישי אבי דוד, וכלאב בנו של דוד. הרי שגם בנימין — ושני בניה של רחל בכלל — היו באמת פרי נאמן של רוחניות שלמה שקרנה מתוך גופם עצמו. הייתה בהם, כביכול, ההרמוניה של גוף האדם הפועל באמצעות רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לאווין: אלה כנגד הגידים, ואלה, הרמ"ח, כנגד האיברים. היה חיבור מושלם, שיצר אחדות של תורה עד שלא הורגשה בה הרכבה של יסודות שונים, אלא הייתה באמת חתיכה אחת.

מקשה אחת. זו אפוא הסיבה שיוסף לא יכול היה להיות המנהיג הרוחני של עם ישראל. המלכות לא הייתה פתוחה לפניו, אף שבכורתו הוכרה בידי יעקב, שנתן לו שני חלקים, כראוי לבכור הנוטל על עצמו את האחריות לכל המשפחה. אבל ישות שלמה אכן אינה יכולה למשול ולשאת בעול חברתה, קהילתה. כדי לשאת בעול הציבור, צריך שיהיה במה לבוא אליו בטענות. כדברי חז"ל, אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו — כלומר, רואים בו אדם שאפשר לבוא אליו בטענות; הוא אינו שלם, אבל אי־שלמותו היא עצמה יתרונו.

נזכור מה שאומר הכתוב: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" (ויקרא ד, כב) — ודרשו חז"ל: אשרי הדור שהנשיא שלו חוטא ומביא כפרה על חטאו. שכן בכך הוא נותן דוגמה חיה לקהילתו, לעמו. אם הוא צדיק, צדיק גמור, זהו טבע, זו מתנה; הקב"ה נתן לו את הכלים להיות כזה. האחרים נושאים את גורלם כפי יכולתם. אבל הם מזדהים הרבה יותר עם מי שזוכה באחריות הזאת בזכות עצמו — יהודה, במקרה שלנו. יהודה חטא במעשה תמר, ראובן חטא כלפי אביו; העיקר הוא שעשו תשובה ונשארו ישרים עד הסוף.

זה מה שהקים אותם; זה מה שהצדיק את מה שנועדו להיות בתוך קהילתם. והנה ראובן ויהודה אינם ילדיה של רחל; ראובן ויהודה הם ילדיה של לאה. ורחל — מה היא עושה? במה נתייחדה? חכמינו אומרים שרחל השיבה לפניותיו של יעקב ואמרה: "יש לי אחות גדולה, ואבי לעולם לא יסכים להשיאני לפניה." הרי שידעה. והוא אמר — "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא" (בראשית כט, יב). ושואלים חכמינו: והלא אינו אחי אביה! אביה הוא אחי אמו של יעקב. מה פירוש "אחי אביה"? כך אמר לה:

אם אביך הולך בדרך הצדיק, בדרך היושר, אהיה ישר עמו. ואם הוא הולך בדרך הרמאות, בדרך החטא, אעקוף אותו. הם קבעו ביניהם סימן. והסימן הוא שנישואיהם מושתתים על שלושה תנאים: הדלקת הנר, חלה — הפרשת חלק מן העיסה — ונידה. כלומר: שדבר לא ייפול לשגרה, המובילה אל המוות; שלא הכול יהיה נתון למחזור הטבע הרגיל; שהאהבה הזאת תהיה למעלה מן המשיכה הטבעית. ואת הסימן הסודי הזה לא שמרה רחל לעצמה; היא מסרה אותו.

היא נתנה אותו לאחותה כשראתה שאביה, יהי מה, בשום פנים לא יסכים לתת אותה ראשונה ליעקב. ואמרה: אחותי לא תבוא לידי בושה, לא תושפל — אתן לה את הסימן שלי. כך הקריבה את אהבתה לטובת אחותה. וכך יעקב אכן אהב את רחל, סבר שנשא את רחל, אבל למחרת גילה שהיא לאה. אתם יודעים שהתמונה הזאת נשתמרה אצלנו. החתן, לפני החתונה, ניגש אל בחירת לבו כשפניה גלויים. הוא רואה היטב שזו היא אשר בחר בה. ואז הוא מכסה את פניה.

כן, הוא בחר בה — אבל האם היא חלק מגורלו? זה כבר צד אחר של הדברים. שכן מאת ה' נועדת אישה לאיש. ולכן, כשהאישה הזאת צועדת אל החופה, פניה מכוסים: הגורל הוא שמוליך אותה אל החופה. והגורל הזה הוא שעליו יבואו הברכות תחת החופה. יש אפוא שני פנים לנישואין: הפן של רחל — להיות אהובה; והפן של לאה — זו שמגלים בהקיץ. ובהקיץ — כן, זו אישה אחרת. "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (בראשית כט, כה) — מגלים שזו לאה, כבר לא רחל. רחל הייתה הכבשה הרכה, כשמה — עדינה, זו שנוטלים בזרועות, מלטפים ואוהבים. לאה היא ישות עייפה, נלאה, כפי שמבינים לעתים קרובות את שמה.

היא הרפתה ידיה. הרפתה ידיה משום שלא הייתה בטוחה בגורלה. היו אומרים: ליצחק שני בנים, יעקב ועשו. עשו הוא לגדול — לגדולה, שהיא לאה. והקטן, יעקב, ייקח את הקטנה, שהיא רחל. אבל בגורל הזה לא רצתה לאה. היא בכתה יומם ולילה. כן — אבל גם יעקב בכה. מסופר שכאשר פגש לראשונה את רחל — דבר שלא יעלה על הדעת, שהתורה לא הזכירה מעולם — הוא נשק לרחל. לא היה זה מקובל; לא היה זה לפי המוסכמות. הסובבים לגלגו עליו מעט, והוא חש מבוכה.

הוא בכה. אבל לא, אומרים לנו, לא מן המבוכה בכה: הוא בכה משום שלמעשה ראה מראש עתיד שלא יהיה זוהר, שלא יהיה מאיר לו. והנה יעקב מוצא את עצמו עם לאה למחרת החתונה. אילו קרה דבר כזה למישהו, היה פותח מיד בהליכי גירושין. לא כך עושה יעקב. הוא מבין כי "מה' אשה לאיש" — שכנראה יש כאן גורל. הוא הבין. הוא אינו פונה נגד אשתו. אינו מטיח בה דבר, שכן הוא עצמו עשה כך בעבר. אבל הוא פונה נגד חותנו, משום שלא הודיע לו מראש שלא יוכל לתת לו את רחל כל עוד לא השיא את הגדולה.

אבל הבה נתאר לעצמנו לרגע את הנישואין הכפויים הללו, של יעקב ולאה. וה"שנאה": כשם שיעקב אוהב את רחל, כך נאמר לנו "שְׂנוּאָה לֵאָה" (בראשית כט, לא). היא שנואה. שנואה מדוע? משום שנכנסה למשחק. ומדוע נכנסה למשחק? היא לא נהגה ביושר […]. היא למדה מיעקב. הוא נאבק כדי לחטוף מאחיו את הברכה, ואת הבכורה. והיא אומרת: ובכן, גם אני. וזהו כוחה של ההתרסה: מצד אחד לבכות על הגורל, אבל לא להניח לגורל להכריע אותך, ולנצל את ההזדמנות הראשונה כדי להיאבק ולהשיג את מה שהיא חפצה בו.

שכן בבוקר, כשאמר לה יעקב: "כל הלילה לא חדלתי לפנות אלייך בשם רחל, ואת ענית לי", אמרה לו: "ובכן, גם אתה — האם לא אמרת לאביך 'אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ' (בראשית כז, יט)? אתה התחזית לעשו; ואני התחזיתי, כשם שאתה התחזית. אם כן, לא עשיתי דבר; לקחתי את מה שאתה עצמך הצהרת." ובדרך הזאת שבה החלה ללכת, היא תמשיך במסלולה, והיא שתעניק את הכהונה, את המלכות, את התורה — את כל הסגולות הנדרשות כדי להבטיח את עתידה של משפחה. היא ולא אחרת.

אמנם ליוסף ולבנימין תפקיד נאה […], אבל יהודה הוא שמחזיק במרכז המלכות. ויהודה הוא הילד הרביעי. הביטו בילדים הראשונים. ראובן, בכורה של לאה: "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" (בראשית כט, לב) — ריחם עליי, ראה בעניי. השני, שמעון: "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי" (שם, לג) — שמע ה' שלא הייתי רצויה. השלישי, לוי: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (שם, לד). נדמה שעם הילד השלישי, יעקב מתחיל לאמץ את לאה, להתחבר אליה, לקבל את לאה כאשתו. ואכן, את שני הראשונים היא עצמה קוראת בשם, אבל את השלישי — "עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי" (שם) — יעקב הוא שקורא בשם.

ולכן, ברביעי, מה היא אומרת? מדוע לקרוא לו יהודה? "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (שם, לה) — עתה אודה לה', כי נתן לי את מה שחפצתי. הרי שבסיכומו של דבר, אנו עומדים לפני שתי אישיויות. האחת היא הצדיק הגמור, בדמותה של רחל; השנייה היא בעל התשובה — היא לא שלמה, אבל היא תיאבק כדי להשיג את מטרתה ולהפוך את המצב לטובתה. ואותה מתגמל הקב"ה, משום שהצדיק הגמור אינו מן העולם הזה. לא הוא שיביא באמת את העולם הזה אל תכליתו, משום שהוא מתיישב בתוך מה שהוא, והוא סביל במידת מה.

הוא מתבודד. האחר, לעומתו, יש לו עכשיו מטרה. עליו לבנות את עצמו מחדש, להעמיד את עצמו בשאלה, להגדיר את יעדיו. וכך נבנה התא של עם ישראל: אף שרחל היא המופת, לאה היא שקובעת את עתידו. האהבה, באותו אופן, אינה מתמצה בהווה אלא משליכה את עצמה — משליכה עתיד; זו האהבה האמיתית. שאם לא כן, היא מתה בתוך ההווה. וכך גם בתחומו של הצדיק: הוא זה שצריך להשליך את עצמו אל עתיד, ולא להסתפק ב"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט, כב) — כלומר בהצלחה מושלמת בעולם הזה, שיש בה כדי להבדיל אותו במידת מה משאר הציבור.

ומשום כך מוצג הזוג רחל ולאה כשני עולמות המתמזגים זה בזה. אומרים שרחל היא עלמא דאתגליא, העולם הגלוי, ואילו לאה היא עלמא דאתכסיא, העולם המכוסה, העולם הנסתר […]. אבל שתיהן שלמות; שתיהן מתמזגות לאישיות אחת. ולכן, כשמברכים זוג, אומרים: כרחל וכלאה. זהו. אם יש לכם שאלות, בבקשה. — כן, אם תרשה לי, כבוד הרב: מה לגבי המשיח?

אם אתה אומר שהמנהיג צריך להיות לא שלם — הרי מעולם לא שמעתי על פגמיו של המשיח. והשאלה השנייה נוגעת גם היא למשיח: אם רחל מגלמת את השלמות ולאה היא שעושה את העבודה, היינו מצפים שהמשיח של לאה יהיה זה שיקרב אותנו, והמשיח של רחל יהיה זה שישלים את העבודה. — הייתי צריך להפנות אותך אל הפרק שהעולם הנוצרי עצמו אימץ לו בשביל המשיח שלו, כלומר, שהוא מציג אותו כישות נרדפת, מוכה […], כמי שגם כורע תחת נטל החטאים וכל העולם מבזה אותו.

אם כן, המשיח אינו הישות השלמה; הוא זה שמצליח להגשים שלמות בתוך האנושות. הוא זה שמאחד יחד את כל היחידות תחת דגל אחד — כולן יחידות, כולן יסודות עצמאיים, בלתי תלויים, אבל תחת נס אחד. זהו המשיח. מעולם לא הוגדר המשיח כישות שלמה; זו טעות. מכל מקום, אתה מדבר על משיח צדקנו — זה שצריך להשיב את הצדק. ומי שצריך להשיב את הצדק הוא לאה, לא רחל. ואם יש צורך ברחל ובלאה גם יחד — מדוע יש צורך גם במשיח נוסף, מלבד זה של לאה? משום שאנו זקוקים לנקודת ייחוס. נקודת הייחוס הזאת היא יוסף.

נקודת הייחוס הזאת היא רחל. הביטו: יעקב, כל ימי חייו, מוצא את עצמו עם לאה, ואפילו במותו. האם רצה שרחל תהיה לצדו? לא. רחל רחוקה ממנו. הוא עצמו מבקש להיקבר במקום שבו קבורה לאה — אבל אינו שוכח את רחל. הוא מזכיר אותה; היא נוכחת, תמיד נוכחת. הוא אינו שוכח אותה; לעולם אינו שוכח אותה. ועוד, כשלא היו לה ילדים — כיצד זכתה לבנה, יוסף? בתפילה. תפילה אינך מתפלל אלא כשאתה חש בצורך בה, כשאתה מתוודע לחסרונותיך, למה שחסר לך ושהיית רוצה באמת להשיג, ולרצונך לגבור על חולשותיך.

הרי שכוחה של התפילה גדול מכוחו של הלימוד. וכאשר, למשל, היא מתקנאת משום שלאחותה יש ילדים ולה אין, והיא פונה אל יעקב ואומרת לו, פחות או יותר, "הָבָה לִּי בָנִים" (בראשית ל, א) — מה הוא משיב לה? "הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (שם, ב). אבל אין זו דרך של התפרצות כעס כלפי אדם החש עצמו פחות, מושפל, משום שאין לו ילד. לא — הוא אומר לה: את עצמך מסוגלת להתפלל; את מסוגלת להתפלל אותה תפילה עצמה […]. אבל לשם כך יש לחוש בכך כבדבר הכרחי באמת.

ואם תתפללי מתוך מודעות למה שחסר, ובכן, תראי את יוסף — תראי את הילד שנולד לה. היא קוראת לו יוסף: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כד) — ה' יוסיף. כלומר, עכשיו היא הבינה שאסור לה להישאר רק אישה שאהבת בעלה ממלאת את כל עולמה, אלא עליה להשליך את האהבה הזאת אל עתיד, ולא לחיות אותה כולה בהווה. וכאן […]. שאלה נוספת, אם כן? — אני אומר להתראות בשבוע הבא. — נדמה לי שלא שומעים אותך. — להתראות בשבוע הבא […]. — סליחה. יש לי שאלה קצת צדדית. זה עתה קראנו את מגילת רות.

קראנו בה שרות תהיה "כרחל וכלאה". האם אפשר לראות בה מעין — לא ממש, אלא אם משנית, או באמת גם היא אם מן האמהות? — כן, בדיוק. אמרנו שיש צד כפוי בנישואין האלה. היא אישה צעירה, גיורת, המחפשת את מקומה בתוך עם ישראל, שאינה מוכרת בתחילה […]; עליה לזכות בהכרה הזאת. לאה נמצאת באותו מצב: היא אינה מוכרת, וגם היא צריכה לזכות בהכרה. אבל מצד אחר, רות זוכה להערצה על מעלותיה האנושיות. בועז, כביכול, מתפעל מסגולותיה של האישה הזאת, רות — עד כדי כך שהוא נותן לה שש שעורים — רמז לתכונות המשיח.

וכך יש ברות את הפן הכפול הזה: גם של רחל וגם של לאה — אבל תמיד רחל לפני לאה, שכן רחל היא אמת המידה. — תודה רבה. — זהו. — תודה, תודה רבה. כבוד הרב, אתה נפלא. תודה רבה. שבוע טוב. — שבוע טוב, תודה רבה.