האם היהדות מאמינה בגלגול נשמות?

לעתים קרובות שומעים אומרים ש"היהודים מאמינים בגלגול נשמות", ולעתים להפך, ש"זה רעיון זר ליהדות". שני המשפטים אינם נכונים, והמאמר הזה מסביר מדוע. הרעיון אכן קיים במסורת היהודית, בשם גלגול או גלגול נשמות, אבל הוא שייך לקבלה, ולא לתורה שבכתב ולא לתלמוד, וגדולי חכמים נאבקו בו. לכן נבחין בין ההלכה (החוק שנוהג הלכה למעשה), האמונה הבסיסית המשותפת לכול (תחיית המתים) והמסורת המיסטית, על יסוד המקורות.

1. מה אומרת התורה שבכתב על הנשמה ועל המוות

סיפור יצירת האדם נותן את המסגרת לכל המחשבה היהודית על הנשמה:

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה

(בראשית ב, ז)

הגוף בא מן האדמה, הנשמה באה מאת ה'. קהלת אומר זאת בסוף הגיגיו על החיים:

וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ

(קהלת יב, ז)

הפסוק הזה מתאר חזרה למקור, ולא התחלה חדשה בגוף אחר. הכתובים מזכירים גם את השאול, מקום המתים, שממנו אין עולים, לפי איוב:

כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה׃ לֹא־יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא־יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ

(איוב ז, ט-י)

יש לקרוא את הפסוק הזה בזהירות: זו קינתו של איוב בסבלו, ולא עיקר אמונה; במקום אחר המקרא אומר שה' "מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (שמואל א ב, ו), והנביאים מבשרים התעוררות של המתים: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ […] הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (ישעיהו כו, יט); "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם" (דניאל יב, ב). התקווה הזאת היא תחיית המתים, ולא גלגול נשמות: אותו אדם עצמו, שקם בעת שה' יבחר.

בשום מקום אין התורה שבכתב אומרת שנשמה יכולה לשוב בגוף אחר. תומכי הגלגול נסמכים על פסוקים שהם קוראים באופן רמזי (נראה אותם), אבל אף אחד מהם אינו קובע זאת.

2. משנה ותלמוד: משפט, העולם הבא, תחייה

המשנה פותחת את הפרק העשירי של סנהדרין, פרק "חלק" העוסק בעולם הבא, במשפט מפורסם:

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (…) הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס

(משנה, סנהדרין י, א)

כאן תחיית המתים היא עיקר אמונה, ולא שיבת הנשמות. התלמוד מפתח את האמונה: בפרק "חלק" שבסנהדרין (צ ע"ב-צב ע"ב) מחפשים בתורה, בנביאים ובכתובים ראיות לתחיית המתים. הוא מלמד גם שהנשמה נידונה עם הגוף, במשל מפורסם: הפיסח והסומא שגנבו יחד פירות מפרדס, והמלך שדן אותם יחד:

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא נְשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד

(תלמוד בבלי, סנהדרין צא ע"ב)

התפילה היומיומית נושאת את העקבות. בבוקר, בהקיצו, היהודי אומר ברכה שכבר התלמוד מביא:

אֱלֹקַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה יְצַרְתָּהּ בִּי, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִיטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לְעָתִיד לָבֹא

(תלמוד בבלי, ברכות ס ע"ב)

הנוסח אומר "ולהחזירה בי": אותה נשמה, אותו "אני". זו מסגרת החשיבה התלמודית: חיים אחד, משפט אחד, עולם הבא אחד ותחייה. התלמוד מתאר גם זמן של טיהור אחרי המוות, הגיהנום, שעליו אומרת המשנה שמשפט הרשעים נמשך שנים עשר חודש (משנה, עדיות ב, י); זו הסיבה, לפי הרמ"א, שאומרים קדיש יתום רק אחד עשר חודש, כדי שלא יחשבו שההורים היו רשעים (שולחן ערוך, יורה דעה שעו, ד). במסגרת הזאת הטיהור מתרחש בעולם שלאחר המוות, ולא בשיבה לארץ.

מילה בתלמוד שיש בה כדי לבלבל: "גלגול"

המילה גלגול מופיעה בתלמוד, אבל במובן אחר. בכתובות קיא ע"א שואלים החכמים כיצד יקומו לתחייה הצדיקים הקבורים מחוץ לארץ ישראל. רבי אילעא משיב:

אָמַר רַבִּי אִילְעָא: עַל יְדֵי גִּלְגּוּל. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא סַלָּא רַבָּא: גִּלְגּוּל לְצַדִּיקִים צַעַר הוּא! אָמַר אַבָּיֵי: מְחִילּוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם בַּקַּרְקַע

(תלמוד בבלי, כתובות קיא ע"א)

מדובר בגופות המתים ש"מתגלגלות" מתחת לאדמה אל ארץ ישראל, בעת התחייה. אין לזה דבר עם מעבר נשמה מגוף לגוף. מאוחר יותר קירבו בין שני השימושים במילה, אבל לשון התלמוד אינה מאפשרת זאת.

קטע אחר המצוטט הרבה: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (נדה יג ע"ב; עבודה זרה ה ע"א; יבמות סב ע"א).

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כׇּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף

(תלמוד בבלי, נדה יג ע"ב)

ה*גוף* מובן, במסורת האגדית, כמאגר שבו ממתינות הנשמות העתידות לבוא לעולם. פסוק הראיה הוא ישעיהו נז, טז: "וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי". הטקסט מדבר על נשמות שיורדות יום אחד לארץ, ולא על נשמות שחוזרות. המקובלים קירבו אותו לרעיון שמספר הנשמות מוגבל (רבי חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה י"ז: "כל הנשמות הם שש מאות אלף ולא יותר"). זו קריאה מיסטית, שהתלמוד עצמו אינו אומר אותה.

3. הרמב"ם: תחיית המתים היא עיקר, וגלגול נשמות אינו עיקר

הרמב"ם (1138-1204) ניסח את שלושה עשר עיקרי האמונה בפירושו למשנה, סנהדרין, פרק חלק. האחרון הוא התחייה:

היסוד שלשה עשר תחיית המתים

(רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין י, א)

הוא אינו אומר דבר על הגלגול. בקודקס שלו הוא מגדיר את העולם הבא באופן רוחני עוד יותר, כעולם של נפשות בלי גוף:

הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ גּוּף וּגְוִיָּה אֶלָּא נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים בִּלְבַד בְּלֹא גּוּף כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ח, ב)

המפרשים דנו בהרחבה כיצד ליישב את הקטע הזה עם התחייה, והרמב"ם כתב אחר כך חיבור מיוחד על התחייה (מאמר תחיית המתים) כדי לברר את עמדתו. באף אחד מהטקסטים האלה הוא אינו מזכיר חזרת נשמות בגופים עוקבים. לפי Encyclopaedia Judaica, גם יהודה הלוי (מחבר הכוזרי) אינו מדבר על כך.

4. אלה שנאבקו בו

המתנגד המפורסם ביותר הוא רבנו סעדיה גאון (בבל, 882-942), שמקדיש לנושא קטע בספרו האמונות והדעות (מאמר ששי, פרק ז או ח, לפי המהדורה). הוא מפריך שם את "העברת הנשמות" (תנאסוך, על שם הכינוי הערבי של הרעיון) בטיעונים פילוסופיים ובכתוב, ומצהיר, לפי האנציקלופדיה היהודית, שלא היה טורח להראות את שטותו אילו לא חשש מהשפעת המאמינים בו על אחרים. בעקבותיו מצוטטים אברהם אבן דאוד (האמונה הרמה, א, ז) ורבי יוסף אלבו, הרואה בו אמונה טפלה זרה לרוח היהדות (ספר העיקרים, ד, כט). בעת החדשה לאון מודנה (ונציה, המאה ה-17) תקף אותו בכתביו הפולמוסיים. ויש גם ממד היסטורי: הראשונים שהאמינו בו בסביבה היהודית היו, לפי Encyclopaedia Judaica, כתות פורשות, כמו הקראים במאה ה-8: ענן בן דוד, מייסד הזרם הזה, הגן עליה, כך נאמר.

המחלוקות האלה מראות שגלגול נשמות אינו, ביהדות, נקודת אמונה אוניברסלית. אפשר להאמין בו או לא, בלי להפסיק להיות נאמן לתורה.

5. הקבלה: הגלגול כסוד

במקורות: הבהיר והזוהר

הטקסט הקבלי הקדום ביותר המקבל את הגלגול כדבר מובן מאליו, בלי לדון בו, הוא ספר הבהיר (סוף המאה ה-12), "ספר הבהירות". הוא משתמש בו כדי להשיב על השאלה שרודפת את הצדיקים מאז איוב: מדוע יש צדיק שטוב לו וצדיק שרע לו?

מפני מה צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, מפני שהצדיק הזה כבר היה רשע לשעבר ועתה נענש

(ספר הבהיר, קצה)

הטקסט ממשיך במשל: אדם נוטע כרם, רואה שהוא מוציא ענבים חמוצים, עוקר אותו, נוטע אותו שוב, עוקר אותו שוב, וכך הלאה, "עד אלף דור". הקדוש ברוך הוא, אומר הבהיר, נוטע את הנשמות מדור לדור (ספר הבהיר קצה, המצטט את תהלים קה, ח: "דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר"). לפי הבהיר, אותה נשמה נטועה שוב ושוב עד שהפרי טוב.

הזוהר (המאה ה-13) חוזר על הרעיון ומקשר אותו לתחילת פרשת משפטים, שאת שמה הוא קורא כתכנית:

אִלֵּין אִינּוּן סִדּוּרִין דְּגִלְגּוּלָא, דִּינִין דְּנִשְׁמָתִין, דְּאִתְדָּנוּ כָּל חַד וְחַד לָקֳבֵל עוֹנְשֵׁיהּ

(זוהר, משפטים, ח"ב, צד ע"א)

האנציקלופדיה היהודית מצטטת גם את הניסוח הזה של הזוהר (ח"ב, צט ע"ב): "כל הנשמות כפופות לגלגול". מאז התקופה הזאת המילה גלגול נעשית רגילה בספרות העברית; לפני כן, לפי אותו מקור, מקובלי גירונה דיברו יותר על "סוד העיבור" (שפירושו "הריון", הטבעה של נשמה).

הפסוקים שעליהם נסמכת הקבלה

אף פסוק בתורה אינו אומר "הנשמה חוזרת". המקובלים רואים בכל זאת רמזים, ואפשר להציגם בגילוי לב כרמזים. הראשון הוא ייבום: "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (דברים כה, ו). הרמב"ן, בפירושו לבראשית לח, ח, דוחה את הסברו של רש"י ("הבן יקרא על שם המת") וקובע שזהו "סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם". הרמב"ן אינו מפתח את ה"סוד" הזה. מקובלים קראו בו רמז לגלגול: זו פרשנות של קוראים, ולא טקסט שקובע זאת.

הפסוק השני הוא זה שבאיוב:

הֶן־כׇּל־אֵלֶּה יִפְעַל־אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם־גָּבֶר׃ לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי־שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים

(איוב לג, כט-ל)

רבי חיים ויטאל רואה בו "סוד הגלגול", המוגבל לשלושה "גלגולים" (שער הגלגולים, הקדמות ד, ה ולח). אבל זו אינה המשמעות הפשוטה, שבה אליהוא מדבר על האופן שבו ה' מחזיר את האדם אליו בהצילו אותו מן המוות. הספרות בנושא מביאה לפעמים גם את קהלת ("דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא", קהלת א, ד; "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה", א, ט); אלה קישורים שהמשמעות הפשוטה של הפסוקים אינה מחייבת.

האר"י ורבי חיים ויטאל: תורה שלמה

הסינתזה הגדולה היא של האר"י (רבי יצחק לוריא, צפת, 1534-1572), שנרשמה על ידי תלמידו רבי חיים ויטאל (1542-1620) ב*שער הגלגולים*. אלה קווי היסוד שלה:

• לנשמה יש כמה דרגות. חמשת שמות הנשמה (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה), שהמדרש מונה, הם דרגות הנשמה האנושית, המתגבשות לאט לאט: בלידה מקבלים את הנמוכה ביותר (הנפש), והשאר נרכש בזכות (שער הגלגולים, הקדמות א-ב).
• לגלגול יש תכלית: התיקון. נשמה שלא מילאה את משימתה, או שפגמה במה שקיבלה, חוזרת כדי לתקן. זה אפוא אינו מעגל אין סופי, אלא דרך של תיקון. ויטאל מסביר שנשמה שחטאה בחייה הראשונים אינה מקבלת בחזרתה את כל דרגותיה בבת אחת (הקדמה ד).
• המספר מוגבל. הוא מזכיר שלושה גלגולים לכל היותר, בציטוט פסוק איוב (הקדמה ד), ובד בבד מביא שלפי תיקוני זוהר צדיק יכול להתגלגל עד אלף דור.
• הגלגול אינו העיבור. העיבור ("הריון") הוא בואו הזמני, באדם חי, של ניצוץ מנשמת צדיק שנפטר, כשהוא מקיים אותה מצווה כמוהו, כדי לסייע לו או כדי להשלים את מה שחסר לו (הקדמות ג וה). כשהיא באה לתועלתה שלה, הנשמה אינה מצטרפת לאדם לפני גיל שלוש עשרה שנה ויום, כי אז הוא נעשה חייב במצוות (הקדמה ה).
• שורשי הנשמות. ויטאל מלמד שכל נשמות ישראל הן שש מאות אלף, ושלתורה יש שש מאות אלף פירושים בכל אחת מארבע דרגותיה (פשט, רמז, דרש, סוד): כל נשמה נובעת מפירוש של התורה (הקדמה י"ז).

המערכת הזאת אינה גלגול הנשמות של דתות הודו. היא אינה מכוונת "להגיע למעמד טוב יותר בחיים הבאים" או "להימלט ממעגל", אלא להשלים את מה שהנשמה צריכה לקיים בתורה ובמצוות, ולתקן את חטאיה. על ההיסטוריה והמבנה של התורה הזאת אפשר לעיין אצל גרשם שלום, "Gilgul: The Transmigration of Souls", בתוך On the Mystical Shape of the Godhead (Schocken, 1991).

קריאות מאוחרות יותר

במאה ה-17 הדיון נמשך. מנשה בן ישראל (אמסטרדם, 1652) מפרסם את נשמת חיים, ספר המגן על תורת העברת הנשמות, ואילו מחברים אחרים, כמו לאון מודנה, תוקפים אותה. דמויות גדולות של החסידות, הבעל שם טוב, ושל היהדות הליטאית, הגאון מווילנה, מצוטטות לעתים קרובות בין אלה שקיבלו אותה. בקהילות חסידיות האמונה נפוצה היום; בקהילות ספרדיות ומזרחיות רבות היא חלק מהתרבות העממית; בחוגים אחרים מסתפקים בתחיית המתים ובעולם הבא.

6. מדוע צדיקים סובלים: שתי תשובות

שאלת סבלם של הצדיקים היא זו שהזינה את הוויכוח. התלמוד מביא עליה גרסה מפורסמת. משה מבקש מה' להודיעו את דרכיו, ושואל: מדוע יש צדיק מאושר וצדיק אומלל, רשע מאושר ורשע אומלל (ברכות ז ע"א)? התלמוד מציע תחילה תשובה המבוססת על זכות אבות (הצדיק המאושר הוא בן צדיק, הצדיק האומלל הוא בן רשע), ואחר כך מביא את דעת רבי מאיר, הזהירה יותר:

שְׁתַּיִם נָתְנוּ לוֹ וְאַחַת לֹא נָתְנוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחוֹן״ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, ״וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם״ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן

(תלמוד בבלי, ברכות ז ע"א)

לפי רבי מאיר, הבקשה שלא נענתה היא הבקשה לדעת את דרכי הנהגת העולם: ה' לא גילה אותן למשה. במקום אחר התלמוד מדבר על "יסורין של אהבה", שבהם ה' מייסר את אוהביו (ברכות ה ע"א, על פי משלי ג, יב). אלה שתי דרכים לומר שצדק האל אינו תמיד גלוי לעין. הקבלה מציעה דרך שלישית: אם הצדיק סובל, אולי זה בגלל חיים קודמים (ספר הבהיר קצה). לכל אחת מהתשובות האלה יש כוחות ומגבלות, והיהדות שומרת את כולן, ומשאירה לכל אדם לבחור מה שעוזר לו, בלי לכפות אותה על מי שסובל. ובעיקר יש להישמר מלומר לאדם אבל או חולה שסבלו "בא מחיים קודמים": אף אחד מהמקורות האלה אינו מתיר זאת.

7. הלכה וחיי יום-יום: במה צריך להאמין?

ברמת ההלכה, זה מה שיש לזכור.

• אין חובה להאמין בגלגול. הוא אינו נמצא בין שלושה עשר העיקרים של הרמב"ם, ולא במשנה סנהדרין י, א. יהודי שאינו מאמין בו אינו מאבד את חלקו בעולם הבא; ואילו מי שמכחיש את התחייה, לפי המשנה, מאבד שם את חלקו.
• הקהילות שונות. ספרדים וחסידים מקבלים אותו ביתר קלות, ואילו הקהילות הליטאיות והמודרניות מסויגות בדרך כלל יותר. כל אחד הולך אחרי הוראות רבו.
• שום הלכה אינה תלויה בגלגול. הקדיש, האבלות והתפילות לנפטרים נקבעו במסורת הרבנית (שולחן ערוך, יורה דעה שעו) ואינם נשענים על הגלגול. לזיכרונות של "חיים קודמים", להרדמות היפנוטיות ולטקסי "שחרור נשמות" אין מעמד הלכתי: יש להתייעץ ברב לפני שמתחייבים לכך.
• זהירות. בספרי הקבלה התורה עוסקת קודם כול בחיים המוסריים והרוחניים: לתקן, להשלים, לשפר. היא אינה מתאימה לסקרנות ולסיפורים על "חיים קודמים".

על החיים שאחרי המוות במובן הרחב ראו את המאמר מה קורה אחרי המוות לפי היהדות?; על האבלות, האבל ביהדות; על הקבלה עצמה, מהי הקבלה ומי רשאי ללמוד אותה?.

דעות שגויות על גלגול נשמות ביהדות

"כל היהודים מאמינים בגלגול נשמות"

לא. זו תורה קבלית, שזרמים מסוימים מקבלים וזרמים אחרים דוחים, ובהם חכמים גדולים כמו סעדיה גאון, אברהם אבן דאוד או רבי יוסף אלבו.

"היהדות מעולם לא האמינה בגלגול נשמות"

גם זה לא נכון. הגלגול נמצא בזוהר ובכתבי האר"י, ורבות מהקהילות חיות אותו כחלק ממסורתן.

"זה אותו דבר כמו הקארמה ההודית"

יש דמיון שטחי (נשמה חוזרת), אבל המסגרות שונות. בגלגול, השיבה מוגבלת (עקרונית שלוש פעמים, לפי האר"י), היא באה לתקן ולקיים מצוות, ואחריה בא העולם הבא והתחייה. היא אינה משתלבת במעגל של לידות אין סופיות שמבקשים להשתחרר ממנו.

"המילה גלגול בתלמוד מוכיחה גלגול נשמות"

לא. בתלמוד המילה מציינת את ה"התגלגלות" של גופות הצדיקים מתחת לאדמה (כתובות קיא ע"א), ולא מעבר של נשמה אל גוף אחר.

"לזכור חיים קודמים זה נוהג יהודי"

אף מקור הלכתי אינו מלמד זאת. הקבלה מדברת על חכמים מסוימים שיכלו לדעת את הגלגולים, אבל זו תורה אזוטרית, ולא נוהג רגיל.

שאלות נפוצות על גלגול נשמות

מהו גלגול נשמות?

זו התורה, שפיתחה הקבלה, שלפיה נשמה יכולה לשוב לארץ בגוף אחר כדי להשלים מה שחסר לה או לתקן מה שפגמה (תיקון). המילה פירושה "התגלגלות" או "מעגל".

האם גלגול נשמות נמצא בתורה?

לא, לא במפורש. המקובלים קוראים פסוקים מסוימים כרמזים (דברים כה, ו; איוב לג, כט-ל), אבל הפשט אינו מוביל אליו.

האם הרמב"ם האמין בגלגול נשמות?

הוא אינו מזכיר אותו: הוא אינו נמצא בשלושה עשר עיקרי האמונה שלו, שבהם נמנית דווקא תחיית המתים, והעולם הבא, אצלו, הוא עולם של נפשות בלי גוף (הלכות תשובה ח, ב).

במה מאמינים לגבי המוות: תחייה או גלגול?

האמונה המשותפת לכל הזרמים היא תחיית המתים, שהיא עיקר אמונה (משנה, סנהדרין י, א). גלגול נשמות הוא אמונה נוספת, המיוחדת לקבלה.

האם יהודי יכול שלא להאמין בגלגול?

כן. אף סמכות אינה מונה אותו בין העיקרים המחייבים, וחכמים גדולים דחו אותו. בכל שאלה אישית יש להתייעץ עם הרב שלך.

מהו העיבור ומהו הדיבוק?

העיבור הוא בואו הזמני של ניצוץ נשמה של צדיק שנפטר באדם חי, כדי לסייע לו (שער הגלגולים, הקדמות ג וה). הדיבוק, נשמה נודדת שנדבקת באדם חי, הוא סיפור של המסורת העממית והקבלית המאוחרת; איננו מפתחים אותו כאן, משום שהוא שייך יותר לפולקלור מאשר להלכה.

להעמקה

• מה קורה אחרי המוות לפי היהדות?
• מהי הקבלה ומי רשאי ללמוד אותה?
• האבל ביהדות: שבעה, כיסוי מראות, קבורה
• מהו הקדיש?
• המשיח ביהדות
• מהו היצר הרע?
• פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שיעור של הרב בניזרי
• וארא: מדוע סובלים, שיעור של הרב בניזרי
• מילון מונחים עבריים ביהדות

מקורות והפניות (26)

• בראשית ב, ז
• דברים כה, ה-ו
• שמואל א ב, ו
• ישעיהו כו, יט; נז, טז
• תהלים קה, ח
• איוב ז, ט-י; לג, כט-ל
• קהלת א, ד; א, ט; יב, ז
• דניאל יב, ב
• משנה, סנהדרין י, א; משנה, עדיות ב, י
• תלמוד בבלי, ברכות ה ע"א; ז ע"א; ס ע"ב
• תלמוד בבלי, סנהדרין צ ע"ב-צב ע"ב; צא ע"ב
• תלמוד בבלי, כתובות קיא ע"א
• תלמוד בבלי, נדה יג ע"ב; יבמות סב ע"א; עבודה זרה ה ע"א
• רמב"ן על בראשית לח, ח
• רמב"ם, פירוש המשנה, סנהדרין י, א (שלושה עשר העיקרים)
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ח, ב
• שולחן ערוך, יורה דעה שעו, ד (הגהות הרמ"א)
• רבנו סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר ו
• אברהם אבן דאוד, האמונה הרמה, א, ז; רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים ד, כט
• ספר הבהיר קצה
• זוהר ח"ב, צד ע"א (תחילת משפטים); זוהר ח"ב, צט ע"ב (מצוטט באנציקלופדיה היהודית); תיקוני זוהר סט
• רבי חיים ויטאל, שער הגלגולים (ספר הגלגולים), הקדמות 1, 2, 3, 4, 5, 17, 38
• Gershom Scholem, "Gilgul: The Transmigration of Souls", in On the Mystical Shape of the Godhead: Basic Concepts in the Kabbalah, Schocken, New York, 1991
• The Jewish Encyclopedia, ערך "Transmigration of Souls"; Encyclopaedia Judaica, ערך "Gilgul"
• מנשה בן ישראל, נשמת חיים, אמסטרדם, 1652
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ; חיי שרה: מקור החיים

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.