מהן ברכות ומהי ברכת המזון?

יהודי שומר מצוות אינו מכניס פרי לפיו בלי לומר כמה מילים, ואינו קם מהשולחן, אחרי סעודת לחם, בלי הודיה ארוכה. המילים האלה הן הברכות; ההודיה היא ברכת המזון. מנין הן באות? מה אומרים עליהן התורה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך? מהם הכללים, המנהגים והטעמים? המאמר הזה משיב תוך הבחנה בין מה שנובע מהתורה שבכתב, מהחלטת חכמים (הלכה), מהקריאה המוסרית והמיסטית ומההיסטוריה.

מהי ברכה?

המילה ברכה באה מן השורש ב־ר־כ, וממנו גם הפועל לברך. ביהדות, לברך את ה' אין פירושו לתת לו משהו: זה להכיר בו כמקור של מה שניתן לנו. כמעט כל הנוסחאות פועלות באותה מסגרת: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, ואחר כך הסיבה הייחודית לנסיבות: "בורא פרי העץ", "אשר קדשנו במצותיו" וכן הלאה.

הרמב"ם מבחין בשלוש משפחות של ברכות (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ברכות א, א-ג):

• ברכות הנהנין: לפני אכילה, שתייה או הנאה מריח טוב;
• ברכות המצוות: לפני קיום מצווה (הדלקת נרות, הנחת תפילין, נטילת ידיים…);
• ברכות שבח והודיה ובקשה: על אירוע שמתרחש (ברק, בשורה טובה), "כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצווה" (הלכות ברכות א, ג).

חכמים הפכו כך את יום היהודי לרקמה של ברכות. רבי מאיר מלמד ש"חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", הוא קורא את "מָה ה' אֱלוֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" כאילו נאמר "מֵאָה" (מנחות מג ע"ב; דברים י, יב). זו קריאה אגדית (דרשנית) יותר מגזירה, אך מנהג מאה הברכות, מתפילות היום ועד ברכות הסעודות, נובע ממנה.

(מנחות מג ע"ב) — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ״.

מדוע לברך? העולם אינו שלנו

התלמוד שואל את השאלה לגבי האוכל ונותן תשובה שנשארה אבן פינה: "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה." הגמרא מחפשת תחילה פסוק שיבסס את ברכת הנהנין שלפני האכילה. היא מנסה כמה קריאות, דוחה אותן אחת אחת, ובסוף קובעת: "סברא הוא". העיקרון חוזר אחר כך בברייתא (שנאמרה בידי חכמי המשנה):

(ברכות לה ע"א) — תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכׇל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל.

מדוע "מעילה"? משום שלדברי רב יהודה בשם שמואל, "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים", שהרי כתוב: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד, א). אבל רבי לוי מעיר סתירה עם פסוק אחר: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי־אָדָם" (תהילים קטו, טז). והוא עונה: "לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה" (ברכות לה ע"א-ע"ב).

(ברכות לה ע"א-ע"ב) — אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה. כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה.

הברכה היא אפוא מה שמעביר את המזון מן העולם ששייך לה' אל שולחנו של האדם: בדיבור אני מכיר בכך שמה שאני אוכל ניתן לי. רבי חנינא בר פפא מרחיק לכת: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל", בקריאת פסוק המשלי על "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ" (משלי כח, כד): האב הוא הקב"ה, האם היא כנסת ישראל (ברכות לה ע"ב).

(ברכות לה ע"ב) — אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל,

הנוסחאות האלה הן דרשות: הן מדגישות בכוונה, בדרך דרמטית. הרמב"ם מפיק מהן את הכלל הצנוע: "וכל הנהנה בלא ברכה מעל"; לכן יש לברך "קודם ההנאה" אפילו על כמות קטנה (הלכות ברכות א, ב).

תורה או חכמים? הבחנה חשובה

יש להבחין בין שני רבדים. לדעת הרמב"ם, ברכת המזון היא הברכה היחידה על האוכל שהיא מצווה מן התורה, ורק כשהאדם שבע, על פי דברים ח, י; לפני האכילה, וכן אחרי נשנוש, זו תקנת חכמים (הלכות ברכות א, א-ב; ברכות כא ע"א). ספר החינוך (מצווה תל) מונה גם הוא מצווה זו: לברך את ה' אחרי שאכל לחם או משבעת המינים ושבע. אצל הרמב"ם, ברכת הנהנין שלפני האכילה היא מדברי חכמים, אך מושתתת על אחת ממידות הדרשה של התורה; התוספות סבורים שהיא מדרבנן (ראו את הביאור במהדורת טוגר להלכות ברכות א, ב). בשני המקרים, הכלל אינו שרירותי.

הרב בניזרי מזכיר זאת בשיעור על הסדר: "הברכה היחידה שהתורה מחייבת, ברכת המזון, נוגעת רק לסעודת לחם" (ראו להלן).

לפני האכילה: ברכת כל מאכל

המשנה נותנת את הכלל הבסיסי בתחילת הפרק השישי של ברכות:

(משנה ברכות ו, א) — כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת. עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.

והמשנה ממשיכה: על מה שאינו צומח מן האדמה (בשר, חלב, ביצים, דג) אומרים שהכול נהיה בדברו (משנה ברכות ו, ג; שולחן ערוך, אורח חיים רד, א). חכמים קבעו כך סולם: הברכה נותנת שם למקור המאכל. השולחן ערוך חוזר על הכלל לגבי פרי העץ והיין (אורח חיים רב, א). על מוצרים העשויים מחמשת מיני דגן (מאפים, עוגות) אומרים בורא מיני מזונות, ואחריהם ברכה מקוצרת (אורח חיים קסח, ו); ואם אוכלים מהם כמות שמהווה סעודה, אומרים המוציא וברכת המזון (שם).

לסיכום:

• לחם: המוציא (משנה ברכות ו, א), אחרי נטילת ידיים (ראו למה יהודים נוטלים ידיים?).
• עוגות, פסטה, דגנים מבושלים: בורא מיני מזונות.
• יין ומיץ ענבים: בורא פרי הגפן.
• פירות העץ: בורא פרי העץ.
• פירות וירקות מן האדמה: בורא פרי האדמה.
• כל השאר (בשר, דג, ביצים, מוצרי חלב, משקאות): שהכול נהיה בדברו.

ברכה על המצווה כמו על האוכל

הרמב"ם מוסיף שכשם שמברכים לפני ההנאה, כך "מברכין על כל מצווה ומצווה ואחר כך יעשה אותה" (הלכות ברכות א, ג). קצב יומו של היהודי נקבע כך על ידי נוסחאות אלה, שאומרים בעברית או בשפה שמבינים (השולחן ערוך אומר שברכת המזון "נאמרה בכל לשון", אורח חיים קפה, א).

לא לברך לבטלה

יש גבול: אין אומרים ברכה שאינה נחוצה, משום שזה כרוך בהוצאת השם לשווא. "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן" (שולחן ערוך, אורח חיים רטו, ד; רמב"ם, הלכות ברכות א, טו). הנוסח מהדהד את עשרת הדיברות: "לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם ה' אֱלוֹקֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז). לכן, בספק, מתייעצים ברב ולא מברכים באקראי.

לענות אמן

כששומעים יהודי אומר ברכה, עונים אמן, אפילו בלי לשמוע את הברכה כולה (שולחן ערוך, אורח חיים רטו, ב). התלמוד מביא את דעת רבי יוסי: "גדול העונה אמן יותר מן המברך" (ברכות נג ע"ב). הברכה היא אפוא גם מעשה קולקטיבי: ה*אמן* הוא חתימתם של האחרים.

הלחם והשולחן

הלחם תופס, בסולם הזה, מקום מיוחד: הוא המאכל היחיד המחייב גם נטילת ידיים, גם ברכת המוציא, ואחרי הסעודה ברכת המזון (שולחן ערוך, אורח חיים קנח, א; קסז; קסח). השולחן ערוך מתאר איך חותכים את הלחם: לא לוקחים פרוסה קטנה מדי, שתיראה קמצנית, ולא גדולה מביצה, שתיראה גרגרנית; משאירים את הפרוסה מחוברת ללחם בזמן הברכה (אורח חיים קסז, א).

הרמ"א מוסיף מנהג המראה איך מבינים את השולחן: "מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח" (אורח חיים קסז, ה, בשם הבית יוסף, בשם שבלי הלקט).

(רמ"א, שולחן ערוך, אורח חיים קסז, ה) — הגה ומ"מ מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצוע כי השלחן דומה למזבח והאכיל' לקרבן ונא' על כל קרבנך תקריב מלח

קריאה זו נשענת על מימרה בתלמוד: "כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל; עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו" (ברכות נה ע"א), שבה מצמידים שני פסוקים ביחזקאל על המזבח ועל "הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב). לעתים קושרים להשוואה זו את המנהג לכסות את הסכין בעת ברכת המזון (אורח חיים קפ, ה, מנהג שאין נוהגים בו בשבת וביום טוב); המפרשים נותנים טעמים שונים.

חכמים הפיקו מכאן גם לקח מוסרי. בפרקי אבות מלמד רבי שמעון: "שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים; אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום, ברוך הוא" (אבות ג, ג).

(פרקי אבות ג, ג) — אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':

ברכת המזון: מפסוק אחד לארבע ברכות

הפסוק

נקודת המוצא היא פסוק בתורה. משה מדבר אל העם, לפני הכניסה לארץ המובטחת, על עושרה של הארץ: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית, דבש (שבעת המינים). אחר כך הוא מסיים:

(דברים ח, י) — וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ׃

התלמוד מפיק מכאן את מצוות ברכת המזון: "אמר רב יהודה: מנין לברכת המזון לאחר הסעודה מן התורה? 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ'" (ברכות כא ע"א). הרמב"ם מונה אותה כמצוות עשה מן התורה (הלכות ברכות א, א; ספר המצוות, מצוות עשה יט, המצטט גם את התוספתא, ברכות ו, א), וספר החינוך מציב אותה במצווה תל.

הפסוק מכניס גם ניואנס: התורה מצווה לברך רק כשהאדם שבע. חכמים הוסיפו, בגזירה, לברך אפילו אחרי "כזית" של לחם. התלמוד (ברכות כ ע"ב) מפיק מכך דרשה יפה: המלאכים מקשים לפני ה' שהוא "נושא פנים" לישראל, בעוד שכתוב בתורתו "אשר לא ישא פנים". ה' משיב שהוא עצמו כתב זאת: ישראל מדקדקים על עצמם, עד כזית ועד כביצה, במקום שהתורה דורשת רק שביעה.

(ברכות כ ע"ב) — אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד״, וַהֲלֹא אַתָּה נוֹשֵׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״?! אָמַר לָהֶם: וְכִי לֹא אֶשָּׂא פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתַבְתִּי לָהֶם בַּתּוֹרָה ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְהֵם מְדַקְדְּקִים [עַל] עַצְמָם עַד כְּזַיִת וְעַד כְּבֵיצָה.

ארבע הברכות ומתקניהן

ברכת המזון מורכבת מארבע ברכות. התלמוד נותן את תולדותיהן:

(ברכות מח ע"ב) — אָמַר רַב נַחְמָן: מֹשֶׁה תִּקֵּן לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַּת ״הַזָּן״ בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם מָן. יְהוֹשֻׁעַ תִּקֵּן לָהֶם בִּרְכַּת הָאָרֶץ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. דָּוִד וּשְׁלֹמֹה תִּקְּנוּ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״. דָּוִד תִּקֵּן ״עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ״, וּשְׁלֹמֹה תִּקֵּן ״עַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר. דְּאָמַר רַב מַתְנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּיתְּנוּ לִקְבוּרָה.

הרמב"ם מסכם: "ברכה ראשונה משה רבנו תקנה; שנייה תיקן יהושע; שלישית תיקן דוד ושלמה בנו; רביעית חכמי משנה תקנוה" (הלכות ברכות ב, א). זה תוכנן:

1. ברכת הזן: מודים לה' הזן את העולם כולו. מקורה, לפי התלמוד, במן במדבר (ברכות מח ע"ב). 2. ברכת הארץ: מודים על ארץ ישראל, על ברית המילה ועל התורה. התלמוד דורש להזכיר "ארץ חמדה טובה ורחבה", את הברית ואת התורה (ברכות מח ע"ב-מט ע"א; רמב"ם, הלכות ברכות ב, ג). 3. בונה ירושלים: מבקשים את בניין ירושלים ומזכירים בה את מלכות בית דוד (ברכות מח ע"ב; שולחן ערוך, אורח חיים קפז, ד). זהו סוף ברכות התורה: "אחר שחתם בונה ירושלים יענה אמן אחר ברכת עצמו מפני שהיא סיום הברכות דאורייתא, דהטוב והמטיב אינה דאורייתא" (אורח חיים קפח, א). 4. הטוב והמטיב: משבחים את ה' "הטוב והמטיב", עם סדרת בקשות (הרחמן). חכמים תקנו אותה ביבנה, זכר להרוגי ביתר, שגופותיהם לא הסריחו ולבסוף נקברו (ברכות מח ע"ב).

הנוסח משתנה לפי הימים: בשבת וביום טוב מוסיפים קטעים מיוחדים (אורח חיים קפח, ו); בחנוכה ובפורים אומרים על הנסים (אורח חיים קפז, ד, רמ"א).

המבנה הוא אפוא גם תולדות ישראל בארבעה זמנים: המדבר (המן), הכניסה לארץ, ירושלים והמקדש, ולבסוף זכר הרוגי ביתר והנחמה. כל סעודת לחם היא הזדמנות להזכיר את המסע הזה; קריאה זו בארבעה זמנים היא קריאת התלמוד עצמו (ברכות מח ע"ב).

הזימון: לברך יחד

כששלושה אכלו יחד, ברכת המזון מתחילה בהזמנה (זימון). המשנה: "שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן" (משנה ברכות ז, א); המזמן אומר: "נברך" (ובעשרה מוסיף את השם: "נברך אלוקינו") (משנה ברכות ז, ג).

(משנה ברכות ז, א) — שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן.

לגבי נשים המשנה קובעת: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם" (משנה ברכות ז, ב), דהיינו שאינם נחשבים בקבוצה המחייבת זימון. אך התלמוד מבהיר שנשים יכולות, ביניהן, לזמן בעצמן: שלוש נשים מספיקות (ברכות מה ע"ב). השולחן ערוך כותב שנשים "מזמנות לעצמן" ברשות, ושכשהן אוכלות עם גברים הן חייבות לענות ויוצאות ידי חובה בזימון הגברים (אורח חיים קצט, ז). נשים חייבות בכל מקרה בברכת המזון עצמה: "נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון" (משנה ברכות ג, ג; ברכות כ ע"ב). הרמב"ם מציין שלפי חלק מהדעות חובתן מן התורה, ולכן אינן יכולות להוציא את הגברים ידי חובה (הלכות ברכות ה, א). זו אחת הנקודות שבהן הדעות חלוקות.

איך מברכים: הכוס, השפה, המקום

השולחן ערוך מסדיר כמה עניינים מעשיים.

• המקום: מברכים במקום שבו אכלו, לפני שעוזבים את המקום (אורח חיים קפד, א).
• השפה: "ברכת המזון נאמרה בכל לשון" (אורח חיים קפה, א).
• הכוס: "כוס של ברכה" צריך להיות שטוף מבפנים ומבחוץ (אורח חיים קפג, א); אחרי ברכת המזון המברך אומר בורא פרי הגפן ושותה (אורח חיים קצ, א).
• פועלים: העובדים אצל מעסיק מקצרים מסורתית את ברכת המזון, אך המנהג כיום הוא לומר אותה במלואה (רמב"ם, הלכות ברכות ב, ב; אורח חיים קצא, א-ב).

לפני ברכת המזון שוטפים את האצבעות (מים אחרונים), מנהג שדנו בו במאמר על נטילת ידיים.

אחרי מאכלים אחרים: על המחיה, מעין שלוש

למה שאינו סעודת לחם יש ברכה אחרונה קצרה יותר. המשנה מביאה מחלוקת: אחרי אכילת תאנים, ענבים ורימונים, רבן גמליאל אומר שלוש ברכות של ברכת המזון, וחכמים אומרים "ברכה אחת מעין שלוש"; רבי עקיבא אומר שאפילו תבשיל של ירק, אם הוא עיקר הסעודה, מחייב שלוש ברכות (משנה ברכות ו, ח). השולחן ערוך קובע שאחרי חמשת הפירות (ענבים, תאנים, רימונים, זיתים, תמרים) אומרים ברכה אחת המסכמת את השלוש, מעין שלוש (אורח חיים רח, א); אחרי מאכלים מבושלים מחמשת מיני דגן, החתימה היא על המחיה (אורח חיים רח, ב).

קצת היסטוריה

במסורת. התלמוד מייחס את ארבע הברכות למשה, ליהושע, לדוד ולשלמה, ואחר כך ליבנה, אחרי תבוסת ביתר (135 לספירה) (ברכות מח ע"ב): היסטוריה דתית, שבה כל שלב גדול (מדבר, כיבוש, מלוכה, חורבן) נותן נושא לטקסט.

מקבילות עתיקות. תפילה "לאחר השובע", בפרק י של הדידכה, חיבור נוצרי קדום מאוד (מאה ראשונה-שנייה), הושוותה לברכת המזון: מודים בה על האוכל ואחר כך מתפללים עבור הקהילה. לואי פינקלשטיין ראה בה עיבוד של ברכת המזון ("The Birkat Ha-Mazon", Jewish Quarterly Review 19, 1928-1929), תזה השנויה במחלוקת אך מצוטטת תדיר. להיסטוריה של הנוסח עצמו ראו Ismar Elbogen, Jewish Liturgy: A Comprehensive History, JPS, 1993.

נוסחאות שונות. קיימים כמה נוסחים של ברכת המזון: אשכנזי, ספרדי, תימני, איטלקי. כולם בנויים בארבע ברכות אך שונים בפרטי המילים וב"הרחמן". השולחן ערוך כבר מסרב להוספת נוסחאות מסוימות ("כל המוסיף גורע", אורח חיים קפז, א).

הקריאות הרוחניות

ההלכה אומרת איך לברך; המסורת המוסרית והמיסטית אומרת מדוע.

קריאה מוסרית. הברכות נלחמות באי־הכרת הטוב: אכילה היא מעשה ביולוגי, אך היהדות נותנת לו מילה. התלמוד חד: בלי ברכה זו מעילה (ברכות לה ע"א), ואף גזל (ברכות לה ע"ב). עם הברכה, השולחן נעשה מקום של זיכרון: המן, הארץ, ירושלים, ביתר.

קריאת ה"מזבח" והתורה בשולחן. השולחן הוא מעין מזבח שנותר אחרי חורבן המקדש (ברכות נה ע"א; רמ"א, אורח חיים קסז, ה), והסעודה נעשית "שולחנו של מקום" כשאומרים עליה דברי תורה (אבות ג, ג).

הבדלי מנהגים

• נוסחים: כמה גרסאות של ברכת המזון (אשכנזית, ספרדית, תימנית, איטלקית); נוהגים לפי סידור קהילתם.
• זימון נשים: השולחן ערוך מדבר על רשות (אורח חיים קצט, ז); המנהגים משתנים בין הקהילות.
• הסכין: מכסים אותה בברכת המזון, חוץ משבת וימי טוב (אורח חיים קפ, ה).
• המלח: מנהג המובא בהגהת הרמ"א (אורח חיים קסז, ה), שהיא הסמכות של הקהילות האשכנזיות; כל קהילה נוהגת כמנהגיה.

דעות שגויות על הברכות

"לברך זה להתפלל כדי לקבל משהו"

לא. הברכה היא קודם כול הכרת הטוב: מודים, משבחים, זוכרים (רמב"ם, הלכות ברכות א, ג). לבקשות יש מקום בתפילה, אך ברכת המזון היא שבח.

"הברכות הן קסם"

גם לא. התלמוד מדבר על "מעילה", במובן המשפטי והמוסרי של המילה: הרע הוא ליהנות ממה שאינו שלנו מבלי להכיר בכך. הנוסחאות אינן פועלות על המאכל אלא על האוכל.

"צריך לומר הכול בעברית"

לא. השולחן ערוך אומר שברכת המזון נאמרת בכל לשון (אורח חיים קפה, א). מוטב אמנם להבין את מה שאומרים: זו אף הסיבה שסידורים רבים נותנים תרגום.

"נשים אינן אומרות ברכת המזון"

לא נכון. המשנה אומרת שהן חייבות בה (משנה ברכות ג, ג; ברכות כ ע"ב), תוך דיון באופי חובתן (רמב"ם, הלכות ברכות ה, א).

"מברכים רק לפני האכילה"

לא. ברכות הנהנין שלפני קיימות, אך היחידה שהתורה מצווה עליה היא זו שאחרי הסעודה (דברים ח, י). במצבים מיוחדים (סעודות מעורבות, סדר המאכלים) מתייעצים ברב.

שאלות נפוצות על ברכות וברכת המזון

מה ההבדל בין "המוציא" ל"בורא מיני מזונות"?

המוציא נאמר על לחם, והוא מחייב ברכת המזון בסוף הסעודה. בורא מיני מזונות נאמר על מוצרי דגן שאינם לחם ממש (עוגות, עוגיות). אם אוכלים מהם כמות גדולה דיה כדי לעשות סעודה, הכלל משתנה (אורח חיים קסח, ו).

למה ארבע ברכות?

משום שהתלמוד עושה מהן ארבעה שלבים בסיפור אחד: המן (משה), הארץ (יהושע), ירושלים (דוד ושלמה), ונחמת ביתר (יבנה) (ברכות מח ע"ב).

צריך לברך אם אוכלים חתיכה קטנה?

כן, לפני האכילה מברכים אפילו על כמות קטנה (רמב"ם, הלכות ברכות א, ב). אחרי, החובה תלויה בכמות ובמאכל: ברכת המזון חובה אחרי סעודת לחם (מן התורה: אם שבע; מדרבנן: מכזית) (רמב"ם, הלכות ברכות א, א).

מהו זימון?

ההזמנה לברך יחד כששלושה לפחות אכלו לחם (משנה ברכות ז, א; שולחן ערוך, אורח חיים קצב, א). בעשרה מוסיפים את שם ה' (משנה ברכות ז, ג).

אפשר לומר ברכת המזון בשפה אחרת מעברית?

כן: "ברכת המזון נאמרה בכל לשון" (שולחן ערוך, אורח חיים קפה, א). עדיף להבין את מה שאומרים מאשר לדקלם בלי להבין.

להרחבה

הברכות נותנות מילים למה שהיהדות מכנה קדושת השולחן. להמשך הקריאה, הנה כמה קריאות באתר.

• למה יהודים נוטלים ידיים (נטילת ידיים)?
• מה זה כשר? הכשרות בהסבר מלא
• מה זה שבת?
• מה זה פסח ואיך מתנהל הסדר?
• מה ההבדל בין יהודים אשכנזים לספרדים?
• "ניחוחות של ברכה": הברכות
• למה אוכלים מצה בפסח?
• מילון מונחים עבריים ביהדות

מקורות והפניות (17)

• שמות כ, ז
• דברים ח, ז-י; י, יב
• תהילים כד, א; קטו, טז
• משלי כח, כד
• יחזקאל מא, כב
• משנה ברכות ג, ג; ו, א; ו, ג; ו, ח; ז, א-ג
• פרקי אבות ג, ג
• תלמוד בבלי, ברכות כ ע"ב; כא ע"א; לה ע"א-לה ע"ב; מה ע"ב; מח ע"ב-מט ע"א; נג ע"ב; נה ע"א
• תלמוד בבלי, מנחות מג ע"ב
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות ברכות א, א-ג; א, טו; ב, א-ג; ה, א
• רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה יט
• ספר החינוך, מצווה תל
• שולחן ערוך, אורח חיים קנח, א; קסז, א; קסז, ה; קסח, ו; קפ, ה; קפג, א; קפד, א; קפה, א; קפז, א; קפז, ד; קפח, א; קפח, ו; קצ, א; קצא, א-ב; קצב, א; קצט, ז; רב, א; רד, א; רח, א-ב; רטו, ב; רטו, ד
• לואי פינקלשטיין, "The Birkat Ha-Mazon", Jewish Quarterly Review 19, 1928-1929
• הדידכה י
• Ismar Elbogen, Jewish Liturgy: A Comprehensive History, Jewish Publication Society, 1993
• שיעורים וספר של הרב רפאל בניזרי: ניחוחות של ברכה; פסח: ארבע הקושיות של "מה נשתנה"; פסח: סוד המספר ארבע

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.