שמיני עצרת ושמחת תורה: משמעות ומנהגים

אחרי שבעה ימים בסוכה בא יום שמיני, בלי סוכה ובלי לולב, וחג שבו רוקדים עם התורה וחוזרים מיד לקרוא את הפסוק הראשון שלה. מה פירושו של "יום העצרת" הזה, מדוע אינו חל באותו יום בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ומדוע מסיימים את התורה כדי להתחיל אותה מחדש באותה שעה עצמה?

שמיני עצרת הוא חג היום השמיני שאחרי שבעת ימי סוכות; שמחת תורה היא חגיגת הסיום והחידוש של קריאת התורה השנתית. בארץ ישראל שניהם מתמזגים ליום אחד, כ"ב בתשרי. בחוץ לארץ, שבה שומרים יום טוב שני, שמיני עצרת חל בכ"ב בתשרי ושמחת תורה בכ"ג. היום שלפניו, היום השביעי של סוכות, נקרא הושענא רבה: יום שבע ההקפות עם הלולב וחביטת ענפי הערבה בקרקע.

בשנת תשפ"ז חל הושענא רבה ביום שישי, 2 באוקטובר 2026. שמיני עצרת מתחיל ביום שישי, 2 באוקטובר, בערב, ונחוג בשבת, 3 באוקטובר. בארץ ישראל חוגגים את שמחת תורה באותו יום, שחל השנה בשבת. בחוץ לארץ שמחת תורה מתחילה במוצאי שבת, 3 באוקטובר, ונחוגת ביום ראשון, 4 באוקטובר. בשבת שלאחר מכן, 10 באוקטובר, קוראים בכל מקום את פרשת בראשית: המחזור מתחיל מחדש.

מאמר זה מביא את המקורות של ימים אלה, את משמעותם ואת מנהגיהם. הוא נשען גם על שיעוריו של הרב רפאל בניזרי העוסקים בסוכות, בתורה ובהתחלה. אצלו, השמחה, המעגל, הערבות ההדדית והחזרה התמידית אל הלימוד הם תורה אחת ויחידה.

יום שמיני: מה אומרת התורה

התורה מזכירה את היום הזה פעמיים. בספר ויקרא: "שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם […] עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כג, לו). ובספר במדבר: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה). מכאן שם החג: שמיני פירושו "השמיני", ועצרת, מן השורש עצר, "לעכב, לעצור", מציינת כינוס של סיום, רגע שבו עוצרים ונשארים.

התורה אינה נותנת ליום הזה שום מצווה מיוחדת לו. אין נוטלים בו את ארבעת המינים, ואין עוד חובה לשבת בסוכה. זהו יום טוב חשוף, בלי חפץ ובלי טקס המייחדים אותו. כל תוכנו הוא עצם ההימצאות, ההישארות.

זה מה שמדגיש רש"י בפירוש שנתפרסם, על ויקרא כג, לו. עצרת, הוא כותב, פירושה: "עצרתי אתכם אצלי". והוא מביא את המשל הזה: מלך שזימן את בניו לסעודה למספר ימים. כשהגיע זמנם להיפטר, אמר להם: "בניי, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עליי פרידתכם".

שבעים פרים, ואחר כך פר אחד

רשימת הקרבנות בבמדבר כט מאירה את היום הזה באופן אחר. בשבעת ימי סוכות הקריבו פרים במספר הולך ופוחת: שלושה עשר ביום הראשון, שנים עשר ביום השני, וכן הלאה עד שבעה ביום השביעי, ובסך הכול שבעים. ביום השמיני מקריבים פר אחד בלבד ואיל אחד (במדבר כט, לו).

התלמוד (סוכה נה ע"ב) מסביר ששבעים הפרים כנגד שבעים האומות שמהן מורכבת האנושות. בסוכות ישראל מקריבים בעד העולם כולו. הפר היחיד של היום השמיני כנגד "אומה יחידה". התלמוד מתאר זאת גם במשל: מלך שאמר לעבדיו "עשו לי סעודה גדולה"; ביום האחרון אמר לאוהבו: "עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך". אחרי החג הפתוח לכול בא רגע אינטימי, ביחידות.

הרב בניזרי מרבה להדגיש את הצד הראשון של המבנה הזה. בשיעורו סוכות: חג השמחה הוא מתאר את סוכות כ"חג האוניברסלי". זהו החג שבו העם היהודי מקריב שבעים קרבנות בשם שבעים האומות. זהו גם החג היחיד שהאומות יידרשו לחגוג בעתיד, כפי שמבשר הנביא זכריה (יד, טז): לא פסח ולא שבועות, אומר הרב, אלא סוכות, משום שזהו החג שבהישג ידן. אותו שיעור נפתח בהערה המאירה את הצד השני, את "הסעודה הקטנה" של היום השמיני. בקשר של אהבה, אומר הרב, מה שחשוב אינו המתנות שנותנים זה לזה, אלא האינטימיות שחולקים. הרב אינו מדבר כאן על שמיני עצרת, אך הערתו נותנת מפתח להבנתו: היום השמיני הוא חג בלי מתנה, בלי חפץ, בלי טקס משלו, שבו לא נשארת אלא הקרבה.

חג בפני עצמו

האם שמיני עצרת אינו אלא המשך של סוכות? התלמוד משיב שלא. הוא מלמד ש"שמיני רגל בפני עצמו" (סוכה מח ע"א; ראש השנה ד ע"ב) ומונה שישה דברים המייחדים אותו, המסוכמים בסימן לזיכרון. ליום השמיני פיס משלו, הגרלה בין משמרות הכהנים לעבודה. אומרים בו את ברכת שהחיינו ("שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"). יש לו שם חג משלו. יש לו קרבנות משלו ושיר משלו. ולבסוף, יש לו ברכה משלו.

לכן בתפילה אין אומרים "חג הסוכות הזה" אלא "יום השמיני, חג העצרת" (יום השמיני חג העצרת הזה לפי השולחן ערוך; בנוסח אשכנז אומרים פשוט יום השמיני עצרת הזה, אורח חיים תרסח, א). ובערב, בקידוש, חוזרים ואומרים שהחיינו, כבתחילתו של חג חדש.

יש כאן פרדוקס: החג הקרוב ביותר לסוכות בזמן הוא גם זה הנבדל ממנו יותר מכול. הוא שומר על שמחת סוכות, אך מסיר ממנה את כל סממניה. הוא שומר על הנוכחות, אך בלי הסוכה.

ארץ ישראל וחוץ לארץ: מדוע הפרש של יום?

בימי קדם נקבעה תחילת החודש בבית הדין שבירושלים על פי עדים שראו את הירח החדש. אחר כך יצאו שלוחים להודיע זאת לקהילות. הקהילות שהיו רחוקות מכדי לקבל את ההודעה בזמן לא ידעו בוודאות איזה יום הוא ראש החודש. לכן חגגו כל חג במשך יומיים. כשנקבע הלוח על פי החשבון, ביקש התלמוד לשמור על המנהג הזה: "הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם" (ביצה ד ע"ב). זהו מקורו של יום טוב שני של גלויות, היום השני של החג בחוץ לארץ.

בסוכות הדבר יוצר הפרש מיוחד:

בארץ ישראל, כ"ב בתשרי הוא גם שמיני עצרת וגם שמחת תורה. באותו יום אומרים את תפילת הגשם, מסיימים את התורה ורוקדים.
בחוץ לארץ, כ"ב בתשרי הוא שמיני עצרת וכ"ג בתשרי הוא שמחת תורה. תפילת הגשם נאמרת ביום הראשון, וסיום התורה נקרא ביום השני.

היום הראשון בחוץ לארץ מעורר שאלה: האם עדיין יש לשבת בסוכה? מכיוון שתאורטית ייתכן שזהו היום השביעי של סוכות, מסיק התלמוד (סוכה מז ע"א) שיושבים בה, אך בלי לברך על הסוכה. כך גם פוסק השולחן ערוך (אורח חיים תרסח, א). המנהגים עם זאת שונים: בכמה קהילות חסידיות אוכלים בסוכה רק חלק מן הסעודות, או שאין אוכלים בה עוד כלל. בארץ ישראל השאלה אינה עולה: ביום השמיני חוזרים הביתה. לעניין מעשה, כל אחד ינהג כמנהג קהילתו וישאל את רבו.

הושענא רבה: היום האחרון של סוכות

ערב שמיני עצרת, כ"א בתשרי, נקרא הושענא רבה, "ההושענא הגדולה". המילה הושענא באה מן הפסוק "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" (אנא ה' הושיעה נא, תהלים קיח, כה). היא מציינת את התחינות הקצובות שאומרים בכל יום מימי סוכות תוך הקפת הבימה, במת הקריאה, והלולב ביד.

שבע ההקפות והערבה

המנהג הזה קדום, מימי המקדש. המשנה (סוכה ד, ה) מספרת שהיו הולכים ללקט ענפי ערבה גדולים במקום שנקרא מוצא, סמוך לירושלים. היו זוקפים אותם בצידי המזבח, וראשיהם כפופים על גבי המזבח. בכל יום מימי החג היו מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרים "אנא ה' הושיעה נא". ביום השביעי היו מקיפים שבע פעמים. בבית הכנסת נוהגים כך גם היום: הקפה אחת בכל יום סביב הבימה, ושבע הקפות בהושענא רבה, לאחר הוצאת ספרי התורה מן ההיכל.

בסוף התפילה נוטלים צרור קטן של ענפי ערבה (לרוב חמישה), הערבות, וחובטים בו בקרקע. התלמוד מביא את המנהג הזה כמנהג נביאים (סוכה מד ע"א). לרוב מבינים אותו כמחווה של השלה: חובטים עד שנושרים כמה עלים, כמי שמשיל מעליו את שארית חטאיו.

חותם הדין

המסורת, בעיקר מן הזוהר ואילך, רואה בהושענא רבה את סיומה הסופי של תקופת הדין שנפתחה בראש השנה ונחתמה ביום כיפור. הגזרות "יוצאות" ביום הזה. מכאן כמה מנהגים. רבים נשארים ערים כל הלילה וקוראים בספר דברים ובתהלים. בכמה קהילות לובשים את הבגד הלבן של כיפור, והתפילה מקבלת נימה חמורה יותר מבשאר ימי סוכות. מאחלים גם זה לזה פתקא טבא, "פתק טוב", כאילו גזר הדין שנחתם בכיפור נעשה סופי רק ברגע זה.

הרב בניזרי נותן למנהג הזה משמעות מוחשית מאוד. בשיעורו סוכות: מכיפור אל סוכת השלום הוא שואל מדוע "זה עוד נמשך עד הושענא רבה". את הפתק כבר השגנו בכיפור: מדוע להמשיך ולבקש אותו? תשובתו היא שכיפור היה יום של התעלות, אך התעלות עלולה לצנוח מיד במוצאי הצום. התפילה, הוא מסביר, מבחינה בין הגאולה, השחרור, לבין השמירה, ההגנה המשמרת אותה: אין טעם להגיע למצב מסוים אם אין יודעים להחזיק בו. וסימן לדבר הוא תפילת ערבית, שבה מוסיפים אחרי ברכת הגאולה ברכה של שמירה, השכיבנו, החותמת בליל שבת ויום טוב ב"הפורס סוכת שלום עלינו". סוכות הוא אפוא זמן ההוכחה: במוצאי כיפור, אומר הרב, יש להוכיח שנשארים נאמנים לערבות ההדדית ולאחדות שנחוו ביום הסליחה, כשכל הזרמים בעם נמצאו באותו בית כנסת, עם אותו סידור. ורק כאשר ההוכחה הזאת ניתנה, בהושענא רבה, ברגע שבו חותמים את החג, זוכים ל"פתק הטוב" המעיד שנחישותו של כיפור הייתה כנה.

בסוכות: חג השמחה מצביע הרב על פרט נוסף: ביום האחרון הזה נוטלים רק את הערבה. מבין ארבעת המינים, היא זו שאין בה לא טעם ולא ריח. הרב משווה אותה לבן שבהגדה "שאינו יודע לשאול". ובכל זאת, הוא אומר, היא כאן, ויש לה מה לומר. מה שמאחד אותנו הוא קודם כול הרצון להיות קהילה, עם, אנושות. כך החג נחתם בצנוע שבכולם, במי שאין לו מה להראות מלבד נוכחותו. כאן חוזר ההיגיון של שמיני עצרת. על משמעותו של כל מין אפשר לקרוא גם בארבעת המינים של סוכות.

תפילת הגשם

שמיני עצרת מציין גם מפנה בתפילה היומית. מתפילת מוסף (התפילה הנוספת של ימים טובים) של היום הזה מתחילים להזכיר בעמידה את גבורת ה' המשיב את הרוח ומוריד את הגשם, משיב הרוח ומוריד הגשם. הזכרה זו נמשכת עד פסח (שולחן ערוך, אורח חיים קיד, א). בקהילות רבות מקדימים לה תפילה חגיגית, תפילת גשם. בנוסח אשכנז (זכור אב) היא מזכירה את אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ושנים עשר השבטים, ואת הקשר של כל אחד מהם אל המים.

המשנה (תענית א, א) דנה ברגע שבו יש להתחיל בהזכרה זו. דעה אחת מציעה את יום טוב הראשון של החג, ודעה אחרת את האחרון. ההלכה כדעה השנייה, ורבי יהושע מבאר את טעמה, כפי שמביא גם התלמוד (תענית ב ע"ב): בחג, הגשמים אינם אלא "סימן קללה", שהרי הם מונעים את הישיבה בסוכה. משנה אחרת (סוכה ב, ט) ממשילה גשמים היורדים בחג לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו. לכן ממתינים עד שיוצאים מן הסוכה כדי לבקש גשם. הבקשה עצמה, "ותן טל ומטר", מתחילה רק מאוחר יותר: בז' במרחשוון בארץ ישראל, ובתחילת דצמבר בחוץ לארץ.

סוכות הוא גם הזמן שבו, לפי המשנה (ראש השנה א, ב), העולם נידון על המים. במקדש ניסכו מים על המזבח לאורך כל החג. זה היה ניסוך המים, שסביבו התקיימה השמחה הגדולה של שמחת בית השואבה, "שמחת השאיבה". הרב בניזרי מאריך בכך בסוכות: חג השמחה. בדרך כלל, הוא אומר, ניסכו יין על המזבח; בסוכות חזרו למים, שאינם מופיעים בסיפור הבריאה משום שהם כבר נמצאים בו כאשר רוח אלוקים "מרחפת על פני המים". והוא מסכם: מה ששאבו לא היו המים, אלא הרוח האלוקית דרכם.

הגשם שמבקשים בשמיני עצרת אינו אפוא עניין חקלאי בלבד. בשיעורו על פרשת נח, נח: המתירנות, מזכיר הרב שהתורה עצמה נקראת "גשמים של ברכה" (גשמי ברכה) ו"טל חיים". כשם שהגשם מחיה את האדמה, כך היא נועדה להחיות מבחינה רוחנית. אבל צריך אדמה המסוגלת לקלוט אותה: על סלע הגשם מצטבר והופך לשיטפון. באותו יום שבו מתחילים לבקש גשם, מסיימים את קריאת התורה ומתחילים אותה מחדש.

הרב מתעכב גם על פסוק המדבר על גשמה של ארץ ישראל. בראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר הוא מביא את הפסוק: זוהי "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). הארץ הזאת, הוא אומר, אינה חיה מהשקיה כמו מצרים: היא שותה את מטר השמים, וזה תלוי בהשגחה הישירה של ה'. בעקבות חז"ל הוא לומד מן הפסוק גם לימוד על הזמן: כשם שנכנסנו לראשית השנה, כך נמצא את עצמנו באחריתה. אפשר לראות בשמיני עצרת, שבו סוף התורה נוגע בתחילתה, את ההמחשה הבולטת ביותר של הקשר הזה.

שמחת תורה: לסיים כדי להתחיל מחדש

השם שמחת תורה אינו מופיע לא במקרא ולא בתלמוד. החג עצמו נולד ממנהג. בימי התלמוד קראו בארץ ישראל את התורה במחזור של כשלוש שנים (מגילה כט ע"ב). קהילות בבל, לעומת זאת, קראו אותה בשנה אחת. המחזור השנתי הזה הוא שהתקבל בכל מקום, והוא מסתיים אחרי סוכות.

כבר התלמוד (מגילה לא ע"א) קובע שביום השני של שמיני עצרת בחוץ לארץ קוראים "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה של התורה (דברים לג-לד). במרוצת הדורות נעשה היום הזה לחג התורה, עם כיבודיו, שיריו וריקודיו. בארץ ישראל כל זה נעשה ביום שמיני עצרת עצמו.

סדר היום

ההקפות: בערב, ובקהילות רבות גם בבוקר, מוציאים את כל ספרי התורה מן ההיכל. מקיפים את הבימה שבע פעמים בשירה ובריקודים, וכל הקפה נפתחת בפסוקים. יש קהילות שעורכות הקפות גם בערב שלפני כן, בליל שמיני עצרת.
קריאת סוף התורה: בבוקר קוראים את וזאת הברכה, ברכת משה לשבטים וסיפור מותו. בבתי כנסת רבים קוראים את הקטע הזה כמה פעמים, כדי שכל הגברים הנוכחים יעלו לתורה.
העלאת הילדים (כל הנערים): קוראים יחד לכל הילדים, המתקבצים תחת טלית גדולה הפרושה מעליהם. מברכים אותם בפסוק של יעקב: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים" (בראשית מח, טז).
כיבוד הסיום (חתן תורה): זהו הכיבוד לעלות לתורה בפסוקים האחרונים של ספר דברים. מיד אחריו עולה בעל הכיבוד השני (חתן בראשית) לסיפור הבריאה, מ"בראשית" ועד השבת (בראשית א, א – ב, ג).
המפטיר וההפטרה: בספר תורה שלישי קוראים לאחר מכן את פרשת קרבנות היום השמיני (במדבר כט, לה – ל, א). התלמוד (מגילה לא ע"א) קבע להפטרה את תפילת שלמה בחנוכת המקדש; כיום רוב הקהילות קוראות את הפרק הראשון של ספר יהושע, הפותח למחרת מות משה: הנהגת העם עוברת לתלמידו, כפי שהתורה עוברת משנה לשנה.

המנהגים האלה משתנים מקהילה לקהילה. בארץ ישראל מקובל לערוך בערב, במוצאי החג, הקפות שניות, לרוב בחוץ ובליווי מוזיקה. הן מאפשרות לרקוד שוב עם ספרי התורה, אף שהחג כבר הסתיים.

מדוע אין עוצרים בשורה האחרונה

הטקס אינו מותיר שום רגע שבו התורה "נגמרה". המילה האחרונה של ספר דברים כמעט לא נאמרה, וכבר ספר תורה אחר נפתח בפסוק הראשון של ספר בראשית. הסבר מסורתי אומר שאין רוצים ליצור רושם שסיימנו ושדי לנו. הלימוד הוא מעגל שאין לו סוף.

מרבים לציין שהתורה מסתיימת באות למ"ד, האות האחרונה של המילה "ישראל", ומתחילה באות בי"ת, האות הראשונה של בראשית. יחד יוצרות שתי האותיות את המילה לב. סוף הספר ותחילתו, התפורים זה לזה בשמחת תורה, משרטטים את הלב.

גם בסוף הכתוב יש משהו מטלטל. המילים האחרונות של התורה הן "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב). רש"י מפרש אותן על מעשה משה ששבר את הלוחות הראשונים לעיני העם. הספר מסתיים בלוחות שבורים, והחג שחותם אותו הוא השמח בחגי השנה. זה בדיוק מה שהרב בניזרי מסביר.

מה מלמד הרב רפאל בניזרי: המעגל, השמחה וההתחלה

מדוע השמחה: הלוחות השניים

בסוכות: חג השמחה שואל הרב מדוע השמחה פורצת דווקא בעת הזאת של השנה. והוא משיב: משום שביום כיפור קיבלנו את הלוחות השניים, לאחר ששברנו את הראשונים. הוא מזכיר את חטא העגל המחפיר, את האיום לעשות ממשה עם חדש, ואחר כך את הסליחה. התגברנו על המכשול, הוא אומר: לכן אנו בשמחה. אז הוא מביא מאמר שהתלמוד מציב דווקא בלב שמחת בית השואבה של סוכות (סוכה נג ע"א): אנשי המעלה, החסידים, היו אומרים שם "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו", ובעלי התשובה היו אומרים "אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו". הרב מסיק מכך את הלקח: "אשרי מי שאינו טועה, אבל אשרי עוד יותר מי שהצליח לזכות למחילה על תעיותיו".

התורה שעמה רוקדים בשמחת תורה היא תורת הלוחות השניים, זו שעברה דרך החטא. הרב מסביר באותו אופן את האור העצום של סוכות: אפילו לתעיותינו נתנו משמעות חיובית, ושילבנו אותן במהלך החיים. זו הסיבה שהתורה יכולה להסתיים בלוחות השבורים ולהתחיל מיד מחדש בשמחה.

המעגל: להקיף את התורה

הרב בניזרי רואה בהקפות את סמלו המובהק של סוכות. "מה שיאפיין את סוכות", הוא אומר, "הן ההקפות שעושים סביב התורה". עושים אותן סביב התורה משום שאין לנו עוד מקדש: פעם הקיפו את המזבח. והמעגל הוא בעיניו "הצורה הגאומטרית האידיאלית". כל אחד עומד בו במרחק שווה מן המרכז. התפיסות השונות שיש לכל אחד על ה', כל אחד לפי מדרגתו, נפגשות בשורשן. וכולם נותנים יד זה לזה.

הוא קושר את הרעיון הזה לשמו של החג עצמו. סוכות נקרא פשוט חג, "החג". הרב מקרב את המילה הזאת למעגל הנחוג במחוגה: כל חג מביא את מחזור האור שלו, ומחזורו של סוכות הוא הרחב ביותר. הוא מציין גם שבשום חג אחר לא הדגישה התורה כל כך את השמחה: המילה מופיעה פעם אחת בלבד בשבועות, ושלוש פעמים בסוכות.

הריקודים של היום, הוא ממשיך, מבקשים לשחזר את שמחת שאיבת המים במקדש. הם יוצרים תמיד את המעגל הזה שבו נכלל העם היהודי, ואף האנושות כולה, שישראל הוא נציגה. והוא מוסיף את הניסוח הזה: "לרקוד פירושו להרים את הרגל". יש לחדול מלגרד את הקרקע, מלהישאר כלואים בחומריותנו ובנעלינו. המחול הוא מאמץ של ריחוף. זו דרך להבין את מה שקורה כשבית כנסת שלם מסתובב, ספרי התורה בזרועותיהם: כל אחד נתלש לרגע ממשקלו.

לבסוף מזכיר הרב, בהקשר של הסוכה ה"מקיפה" את האדם ו"מלבישה" אותו, את ההקפות שהכלה מקיפה את חתנה תחת החופה: הנשיות, הוא אומר, היא חומתו של האיש. הדימוי הולם היטב את שמחת תורה, שבה המסורת מדברת על "חתנים" של התורה ושל בראשית. הקשר לתורה נחווה בה כנישואין המתחדשים מדי שנה.

התורה, המלט של עם

מדוע היום הזה, יותר מכל יום אחר, מאחד קהילה שלמה, כולל אלה שאינם מרבים לפקוד את בית הכנסת? בסוכות: מכיפור אל סוכת השלום יוצא הרב מהערה לשונית. פסח וחנוכה הם בלשון יחיד, משום שהשחרור והחינוך נעשים מאדם לאדם. אבל המחויבות לתורה היא של העם כולו, "כאיש אחד בלב אחד". התורה, הוא אומר, היא המלט היסודי של כל העם היהודי: אם מסירים אותה, לא נשאר דבר שיכול לאחד אותו. מבחינה מספרית אין לעם היהודי כל משקל, ובכל זאת הוא תמיד כאן.

שמחת תורה הופכת את הרעיון הזה לגלוי לעין. איש אינו רוקד עם התורה "שלו": כל ספרי התורה יוצאים, עוברים מיד ליד, והתלמיד החכם רוקד לצד הילד. הרב אמר זאת על ערבת הושענא רבה: גם מי שאין בו לא טעם ולא ריח יש לו מקום במעגל.

להתחיל מחדש: הלקח של בראשית

כשפותחים מחדש את הספר בפסוק הראשון, קוראים שוב את הכתוב שהרב מפרש בבראשית: ראשית הבריאה. השיעור הזה נותן עומק למחווה של שמחת תורה. הרב מניח בו בצד את שאלת גילו של העולם כדי להציב שאלה אחרת: מה פירוש הקביעה שיש התחלה? אם יש ראשית (ראשית), הוא מסביר, יש תכלית (תכלית). להיסטוריה יש משמעות, יש רצון בורא ומכאן גם בחירה חופשית. להתחיל את התורה מחדש מדי שנה פירושו לחזור ולאשר זאת: שום דבר אינו מופקר למקרה, ולאדם יש משימה.

הרב מתעכב גם על האות הראשונה, הבי"ת. מדוע אין התורה פותחת באל"ף? משום שהבי"ת היא השניות, והעברית הולכת מן השניות אל האחדות: השתיים הן המובילות אל האחד. הבי"ת היא גם עקרון הבית. ה' מסרב לתת לנו עולם גמור, מסביר הרב, שכן בעולם מושלם לא היינו זוכים בשום זכות. העולם נמסר לאדם עם המשימה הזאת.

אותו שיעור מזכיר שהתורה קדמה לבריאה: היא תוכניתה, כשם שתוכנית האדריכל קודמת לבית. היא גם הכלי המאפשר לקרוא אותה. הרב מציין שמקרא הוא "קריאה" לקרוא, ושהמ"ם שבראשו עושה ממנו כלי. אפשר להתחיל בקריאה שטחית; ככל שמעמיקים, מגלים אוצר. זה בדיוק מה שמציע המחזור השנתי: קוראים שוב את אותו כתוב, אבל הקורא כבר אינו אותו קורא. בין הדברים שקדמו לבריאה מונה הרב גם את התשובה: האפשרות לתקן נקבעה מראש, עוד לפני שהיה אדם שיטעה.

באלול: תפקידו של האדם אומר הרב על ראש השנה דבר שנכון לא פחות לספר התורה שגוללים מחדש בשמחת תורה. זוהי "התחלתו של מחזור חדש", אך כזה שאינו מתנתק מן העבר. להפך, הוא נותן לעבר משמעות אחרת, ממד אחר. אין מתחילים שוב את בראשית תוך מחיקת השנה שעברה: קוראים אותו מחדש עם כל מה שהיא לימדה אותנו.

בין שני זמנים

לבסוף מתאר הרב את חודש תשרי כ"בועת זמן", בדומה לבין השמשות, אותו רגע של דמדומים שאין יודעים אם הוא שייך ליום המסתיים או ליום הבא. הרגע הזה עומד על נקודת האיזון שבין השניים, נשען על העבר ועל העתיד גם יחד. במרחב, הוא אומר, זוהי הסוכה, שהיא גם בתוך הבית וגם מחוצה לו. אפשר להוסיף ששמיני עצרת ושמחת תורה הם הרגע האחרון של הבועה הזאת. הפסוק האחרון של ספר דברים נוגע בראשון של ספר בראשית, הדין נסגר ועונת הגשמים נפתחת. באותו שיעור מדבר הרב על ההווה החולף הזה, העומד בצומת שבין מה שהיה (הורינו, סבינו) לבין מה שבא (ילדינו, נכדינו): "שם אני נמצא", הוא אומר, "וזהו באר השמחה שלי".

שמיני עצרת ושמחת תורה הלכה למעשה

הושענא רבה (יום שישי, 2 באוקטובר 2026): רבים נשארים ערים בלילה. בבוקר מקיפים את הבימה שבע פעמים עם הלולב, ואחר כך חובטים את הערבות. השנה מכינים גם את השבת, שהיא גם יום טוב.
ליל שמיני עצרת: מדליקים נרות שבת ויום טוב. בקידוש מזכירים את השבת ואת "יום השמיני חג העצרת", ואומרים שהחיינו.
יום שמיני עצרת: במוסף אומרים את תפילת הגשם, ומתחילים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם. בקהילות אשכנז אומרים גם את תפילת הזכרת נשמות הנפטרים, יזכור.
בחוץ לארץ, בכ"ב בתשרי אוכלים בסוכה בלי לברך עליה, כל אחד לפי מנהגו. השנה היום השני מתחיל במוצאי שבת: מדליקים את הנרות רק לאחר צאת הכוכבים, מאש שכבר דולקת, ואין מכינים דבר בשבת לצורך המחרת.
שמחת תורה: הקפות בערב ובבוקר. בבוקר קוראים את וזאת הברכה ואת תחילת בראשית, ואחר כך מעלים לתורה את כל הנערים, את חתן תורה ואת חתן בראשית.

בכל שאלה פרטית (נסיעה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, מזון, זמנים) יש להתייעץ עם רב מוסמך.

שאלות נפוצות

מה ההבדל בין שמיני עצרת לשמחת תורה?

שמיני עצרת הוא החג שקבעה התורה (ויקרא כג, לו), היום השמיני החותם את סוכות. שמחת תורה היא מנהג מאוחר יותר: חגיגת הסיום והחידוש של קריאת התורה השנתית. בארץ ישראל שניהם חלים באותו יום. בחוץ לארץ שמחת תורה היא היום השני של שמיני עצרת.

האם שמיני עצרת הוא חלק מסוכות?

לא. הוא בא מיד אחרי סוכות, אבל התלמוד רואה בו "רגל בפני עצמו" (סוכה מח ע"א). אין נוטלים בו עוד את הלולב, אומרים שהחיינו בקידוש, והתפילה מכנה אותו "יום השמיני חג העצרת". רק בחוץ לארץ ממשיכים לשבת בסוכה ביום הראשון, בלי ברכה.

מדוע הוא נקרא "עצרת"?

עצרת באה משורש שפירושו "לעכב". רש"י מסביר זאת במשל המלך שבסוף סעודה ארוכה מבקש מבניו להישאר עוד יום אחד, כי קשה עליו פרידתם. אחרי שבעים קרבנות סוכות שהוקרבו בעד האומות, ביום השמיני יש פר אחד בלבד: זהו חג של אינטימיות בין ה' לישראל.

מה עושים בהושענא רבה?

מקיפים את הבימה שבע פעמים עם ארבעת המינים ואומרים את ההושענות, ואחר כך חובטים צרור של ענפי ערבה בקרקע, כמנהג נביאים (סוכה מד ע"א). המסורת רואה ביום זה את חתימת הדין שנפתח בראש השנה. רבים נשארים ערים בלילה שלפניו ומאחלים זה לזה פתקא טבא, "פתק טוב".

מדוע מתחילים להתפלל על הגשם בשמיני עצרת ולא קודם לכן?

משום שבסוכות הגשם היה מונע את הישיבה בסוכה: בחג הוא אף נחשב לסימן רע (משנה סוכה ב, ט; משנה תענית א, א; תענית ב ע"ב). לכן ממתינים עד שיוצאים מן הסוכה כדי להזכיר את הגשם, החל ממוסף של שמיני עצרת. הבקשה המפורשת לגשם מתחילה מעט מאוחר יותר, בז' במרחשוון בארץ ישראל.

מדוע מתחילים את התורה מחדש באותו יום שבו מסיימים אותה?

כדי להראות שללימוד התורה אין סוף: לעולם אין "מסיימים" אותה, אלא חוזרים אליה. הרב בניזרי מוסיף לכך טעם עמוק יותר. לומר שיש התחלה פירושו לומר שיש לעולם תכלית, וכל חידוש של הקריאה הוא כמו ראש השנה, התחלה מחודשת שאינה מתנתקת מן העבר אלא נותנת לו משמעות חדשה.

סיכום: להישאר, להקיף, להתחיל מחדש

ימיו האחרונים של תשרי מתמצים בשלוש מחוות. להישאר: שמיני עצרת הוא היום שבו המלך מבקש שנישאר עוד מעט, בלי להביא דבר מלבד עצמנו. להקיף: מהושענא רבה ועד ההקפות, עושים את המעגל סביב התורה, אותו מעגל שבו, כדברי הרב בניזרי, כל אחד עומד במרחק שווה מן המרכז וכולם נותנים יד זה לזה. להתחיל מחדש: המילה האחרונה של התורה כמעט לא נקראה, וכבר קוראים שוב את הראשונה, משום שהתחלה מבשרת תכלית, ולאדם יש עוד חלק למלא.

כדי להאריך את החג, אפשר להאזין לשיעורי הרב על סוכות. אפשר גם להתחיל איתו מחדש את מחזור הקריאה באמצעות פרשת השבוע, ולפתוח, כראוי, בבראשית.

להמשך הלימוד

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו שפורסמו באתר זה.

שמיני עצרת ושמחת תורה: מה משמעותם ומה מנהגיהם?