סוכות: חג השמחה

תודה לכולם. כולנו, אני מניח, עברנו יום כיפור טוב, ואנו מתכוננים עתה לחג השמחה. חג השמחה, משום שכפי שאמרתי לכם, העיקר אינו רק לקיים מצוות. אפשר לקיים מצוות בלי להיות חדור בהן, ובסופו של דבר זהו טקס דתי שאינו שונה, נאמר זאת כך, מזה של דתות אחרות. העיקר הוא להגיע להשתקע ברוחניות אמיתית ואותנטית, ולראות במצוות פשוט את הכלים, או את סימני הדרך של המסלול שאני הולך בו, כדי לחיות בקרבת האלוקות. זה נפלא, כי מה שחשוב בקשר של אהבה אינו המתנות שבני הזוג נותנים זה לזה, ולא ההנאות שהם מעניקים לעצמם פה ושם, אלא האינטימיות שהם חולקים, ההשלמה ההדדית שהיא שמחתם. שכן השמחה שרויה דווקא במכלול של ניגודים המשלימים זה את זה בהרמוניה, ומעניקים את מלאות ההוויה. זו סוכות. בסוכות אני מגיע למדרגה שבה אני חש את קרבת ה', נאמר זאת כך, במובנו הגבוה ביותר, כי כפי שאמרתי לכם, כל אחד משיג את ה' לפי מדרגתו. אבל סוכות מעניק אחדות לתפיסות השונות הללו, הנפגשות בשורשן ויוצרות צורה גאומטרית אידיאלית, צורת המעגל. כי מה שמאפיין את סוכות הן ההקפות שאנו מקיפים את התורה.

אנו מקיפים את התורה משום שאין לנו עוד מקדש. בעבר הקיפו את המזבח. ומה שהיה חשוב בעבודת המזבח הוא שהיא מחברת את הדומם, המים, האפר, האבן; את הצומח, הסולת, השמן; את החי; ולבסוף את האדם, בעל הדיבור, הנותן משמעות לכל זה ומתפרנס ממנו כדי לשרת אידיאל של חיים. אידיאל של חיים: אתם יודעים, להביא ילדים לעולם בימים כאלה זה הימור, לא? זה לא קל, זה לא קל. אילו ערבויות יש לנו? כבר עכשיו אנו נאבקים קשות כדי לשאת באחריות להמשיך את החיים האלה דרך ילדינו. כשהזמנים אינם ודאיים, דרושה אמונה רבה, וכל אחד יש לו אמונה לפי מדרגתו.

בלי האמונה הבסיסית הזאת, שלעתים, ולמעשה לא פעם, נשענת על האבסורד… אני מעדיף לבסס אותה על דבר בטוח. בעיניי יש ודאות אחת, והוודאות היא שלעולם הזה יש משמעות. לא ייתכן שהעולם הזה הוא באמת פרי המקרה, ושאני נמצא כאן ומשחק בלוטו כל יום, לא כדי להרוויח כסף אלא כדי להפסיד. האם יש בזה באמת טעם? אבל אם אני אומר לעצמי שהעולם הזה כפוף לרצון עליון, ושאני שותפו של הבורא בתכליתו של העולם, הרי שהכול מוצדק. אז גם הדומם, הצומח והחי נמצאים כאן כדי להיענות לרצון להיות, לשרת תכלית.

אבל תכלית שאינה מוגבלת, כפי שאמרתי לכם, לאני הקטן, למשפחתי הקטנה, לאומתי: היא אוניברסלית. זה חג האוניברסליות, החג שבו עם ישראל מקריב שבעים קרבנות בשם שבעים האומות המרכיבות את האנושות. תשאלו אותי מדוע שבעים, ואשיב לכם שהאדם, העולם הקטן, בנוי לפי המידות האלה, לפי דגמי הקיום האלה, ודגמי הקיום הללו משובצים במבנה של עשר מדרגות, כך שכאשר משבצים את השבע בתוך העשר, מגיעים לשבעים הדגמים האלה של האנושות, שתפקידם לשפוט, לשפוט את התפתחותנו. שהרי בית הדין עצמו, הסנהדרין הגדולה, צריך למנות שבעים חברים, המייצגים את הרגישויות הקיימות בקרב האומות ואשר כלולות בתאו של עם ישראל.

ובכן, את אופיו של חג הסוכות מכנים "זמן שמחתנו", משום שהגענו בשלב זה, אחרי השחרור מן ההתניה, שהוא פסח, ואחרי לידת המצפון המוסרי בשבועות, לכך שאני בונה סוף סוף את ביתי. ביתי אינו הבית שאני גר בו כדירת קבע, זה שאני שואף אליו ושבשבילו אני נכנס לחובות כל חיי כדי להעניק לעצמי את הנוחות הטובה ביותר. לא: ביתי האמיתי הוא הסוכה שלי, זו העומדת על סף ביתי, על גגו, במרפסתו, פרגולה. היא צמודה לביתי, היא פגיעה, היא שבירה, שבירה מבחוץ, אבל כמה איתנה מבפנים.

היא מקיפה אותי, היא מלבישה אותי, מלבישה אותי כשם שאישה מלבישה את בעלה. זוכרות את המעגלים שהקפתן את בעליכן בחופה? עשיתן הקפות? ספרתן את ההקפות האלה? מדוע? משום שהנשיות היא חומתו של האיש. והסוכה, כשם שהנשיות שוכנת באיש, מקיפה אותו מכל צד ומהווה לו חומה, כך גם הסוכה היא מאותו טבע. בעוד שפסח מעורר בי את החירות, ושבועות את מדרגת המוסר שאני מתחייב אליה, סוכות הוא ממד האחריות: בחינם גמור, בלי לצפות לדבר, רק מתוך השמחה שאני יכול להשלים ולו במעט את מה שחסר לאחר. ברוח זו של פתיחות ושל השלמה הדדית אני טועם את השמחה הזאת. חז"ל אמרו שיש שתי מצוות שהאדם טובל בהן כולו: המקווה, השייך לנשיות יותר מלגבריות, ומצוות הסוכה, השייכת לגבריות יותר מלנשיות. בקיצור, פנימיותה של הסוכה היא הנשיות, ולכן הנשים פטורות ממנה. נכבד זאת; אין זו הדרה. והנשיות הזאת עולה מן המים. והרי אתם יודעים שיש מצווה בסוכות, בין שאר המצוות, שכן הסוכה היא באמת מקור למצוות רבות: ארבעת המינים, הלולב, האתרוג, ההדס, הסוכה עצמה, שמחת החג, ההקפות, ההושענות; ונוסף על כל אלה ניסוך המים, שפיכת המים על המזבח. טקס ניסוך המים על המזבח בסוכות היה שיא השמחה של סוכות, והוא נקרא "שמחת בית השואבה". השמחה הזאת היא שמחת השאיבה.

שואבים את המים, שואבים אותם מן המעמקים, מן המים התחתונים, שנעזבו כביכול שלא בצדק לצורכי האדם כאן למטה, כאשר הובדלו המים התחתונים מן המים העליונים, הקרויים "שמים": שם מים, שם יש מים. והרי אתם יודעים שהמים הם יסוד שאינו נמנה ברשימת הבריאה. איננו יודעים מתי נבראו המים. מלכתחילה, כך נראה, אנו כבר בעולם שבו המים קיימים, שהרי "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). מאין באו המים? אלה הם המים החיוניים לכל חיים, וקיומם בא בד בבד, בו בזמן, עם הופעתה, עם התגלותה, של רוח ה'.

מה שאבו? לא את המים שאבו. את רוח ה' שאבו דרך המים האלה, ושפכו אותה על המזבח, כמו כדי לקדש את המזבח. בדרך כלל, מה שניסכו על המזבח עם קרבן התמיד היה יין, לא מים. אבל הפעם זו הייתה חזרה אל המים שהולידו את הבריאה כולה, משום שהם מטהרים, מצמיחים ובה בעת מזינים. שום דבר אינו יכול להיעשות בלעדיהם. ובכן, מצוות ניסוך המים נעשתה בטקס יוצא דופן. הכוהנים היו יורדים, יורדים במעלות המזבח, והולכים אל מי השילוח, ושואבים את המים בשירה ובתקיעת שופר, ובשירי המעלות, חמישה עשר שירי המעלות כנגד חמש עשרה המדרגות.

ומה מאפיין את השמחה הזאת, שאנו מנסים היום כביכול לשחזר לאורך ימי חול המועד בריקודים בבתי הכנסת ובאולמות […]? מחולות במעגל, היוצרים תמיד את הצורה הגאומטרית האידיאלית הזאת, שבה נכלל עם ישראל כולו, ולא רק עם ישראל אלא האנושות כולה, שהרי אנו נציגיה של האנושות הזאת. ואנו נותנים יד זה לזה לשם כך: לרקוד, להרים את הרגל. נאמר זאת: לרקוד פירושו להרים את הרגל. די לגרד ברגל את הקרקע, להישאר כלוא בחומר, בנעליים. הריקוד הוא מאמץ של ריחוף. זו בקיצור שמחת חג הסוכות, וזו משאלתנו היקרה ביותר כשאנו אומרים: "הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת" (ברכת המזון בסוכות).

איננו מדברים על אימפריה של דוד, איננו מדברים על ארץ רחבת ידיים. אנו קוראים לה "סוכת דוד", הסוכה של דוד. מה שהגשים דוד בחייו הוא רוח: בית שאינו דווקא מחסה דמוי כלא לאדם, אלא פתוח, פתוח אל הטבע, פתוח אל בני האדם, פתוח אל כל הנטיות, ובו האפשרות לחבר את כל המרכיבים ליסוד אחד בעבודת ה'. זה מה שאנו עושים באמצעות הלולב והאתרוג. האתרוג מסמל את האדם השלם, את ההוויה השלמה; הלולב, את האדם המתגלה בזקיפותו; וההדס, כמובן, בריחו. והערבה, ביסודה, אין בה לא ריח ולא טעם, ובכל זאת היא כאן.

גם לה יש מה לומר. ואכן, ביום האחרון, בהושענא רבה, אנו משתמשים בערבה בלבד, כדי לומר שאנו קצת כמו "שאינו יודע לשאול": איננו יודעים לשאול שאלות. אבל מה שמאחד אותנו הוא קודם כול ולפני הכול הרצון להתמזג בקהילה, ליצור עם, ליצור אנושות. זו סוכות. זו ראייה, שכן, כידוע לכם, המילה "סוכות" באה מן השורש שעניינו כיסוי, סכך. אנו רוצים את הכיסוי הזה, ואת הכיסוי הזה אנו רוצים לחלוק עם כולם. דיברתי קודם על אחריות: כן, אנו אחראים, אנו מהווים כיסוי זה לזה. וכאשר אנו חדורים בחובה הזאת לכסות זה על זה, אז יש לנו ראייה, אנו מגיעים לראייה נבואית. שהרי שרה נקראה "יסכה" משום שסכתה ברוח הקודש: היא יכלה באמת לראות מעבר לדברים את הצד האחר, את הקדושה שבכל גישה, בכל תנועה של חיים. ולכן מושם הדגש דווקא על השמחה. מרוב שקיעה בדאגות היומיום ובבעיות, ומרוב העלאה שלהן בגרה יום יום עם מנת האכזבה והאי נעימות שבהן, אנו מאבדים את היכולת לראות את מה שמעבר לכל דבר. ראייתנו נעשית צרה מאוד. נכנענו לתבוסה, לייאוש. אבל נטילת הלולב ביום חג הסוכות פירושה לומר: ניצחנו, ניצחנו. אמנם אין לנו חיים אידיאליים, בלי שום פגם; זה בלתי אפשרי.

אבל אל תשכחו שניתנו לנו הלוחות השניים. אנחנו היינו אלה ששברו את הלוחות הראשונים, וזו הייתה שערורייה, וה' אמר: זהו, אחליף את העם הזה, אעשה עם חדש ממשה. ומשה אומר לו: הרי אתה נוטל סיכון. אם העם הזה, שולחן בעל שלוש רגליים, לא עמד, איך תצפה ששולחן בעל רגל אחת יעמוד אחר כך? לא, נשנה כיוון, ננקוט דרך חינוך אחרת, נניף את השקפת החיים שלנו, וננצח. וכך אכן קרה: ביום הכיפורים ניתנו לנו הלוחות השניים. ובלוחות השניים האלה אכן עמדנו בפני איום הכיליון, ההיעלמות, ההתפוררות, מאת ה' עצמו. וניצחנו. אנו שמחים, אנו שמחים כי גברנו על המכשולים, ואנו יכולים לומר… אתם יודעים מה היו אומרים החסידים באותם ימים.

החסידים של אותה תקופה היו אומרים: "אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנָתֵנוּ" (סוכה נג, א). אלה הם האנשים שחיו חיים שלווים, חיים נוחים. אבל אלה שטעו ואחר כך התעשתו, גם הם זכו לחיים מאושרים, והם אמרו: אשרי זקנתנו שכיסתה על כל תעיות ילדותנו. זה נפלא. […]

[…] אשרי מי שאינו טועה, אבל אשרי מי שהצליח לזכות למחילה על תעיותיו. אם כן אתם רואים מדוע חג הסוכות הוא באמת חג של מלאות הוויה, בשמחה. בשום מקום לא שמה התורה את הדגש על שמחת החיים אלא בסוכות. בפסח מונח השמחה אינו מופיע כלל; בשבועות, פעם אחת בלבד; בסוכות, שלוש פעמים. ולסוכות, כידוע לכם, יש תואר משלו: "חג". אם תאמרו רק "חג", בלי לומר פסח, שבועות או סוכות, בוודאי הכוונה לסוכות. מדוע? מאין באה המילה "חג"? "חג" בא מ"חוג", מעגל; "מחוגה" היא הכלי שמשרטטים בו עיגול.

למעשה, אתם משרטטים את המעגל, מה שאנו קוראים לו "חוג". החוג הוא אכן מחזור האור, ההארה שכל חג מביא, כל אחד לפי מידתו. אבל במידתו של סוכות, ההארה, קרינת האור, עצומה. יודעים מדוע היא עצומה? משום שגם לתעיותינו נתנו משמעות חיובית. בקיצור, הפכנו אפילו את תעיותינו לדבר חיובי, ושילבנו אותן בעקומת חיים שבה גם להן יש מקום. נמצא שבסוכות אנו אכן הפתיחות הזאת, ההופכת את חג הסוכות ל"חג האסיף", חג הקציר, חג חשבון הנפש. מה עשינו בחירות שקיבלנו בפסח? מה עשינו בתורה שקיבלנו בשבועות? מלאות ההוויה של סוכות תעניק משמעות לחירות הזאת, משום ששחרור בלי מצפון, בלי מצפון מוסרי, היה מסוכן. ומצפון מוסרי שאינו משותף עם הזולת, והמסתגר בחיזוק ההוויה האישית, גם הוא סטייה של החיים. אבל מצפון מוסרי הנושם פתיחות כלפי חוץ, יציאה אל הטבע, יציאה אל העולם החיצון, ואחריות מלאה של האדם לעולם הזה, שהוא חולף אך אנו נותנים בו אמונה כזאת שאין הוא יכול להיעלם בשום רגע, ואין הוא יכול להיות לאיש אלא מקור של שמחה.

אם כן, אתם מבינים שאנו חייבים לשתף את כל האומות בשמחה הזאת, ושהחג היחיד שהאומות חייבות לחוג בעתיד הוא, באופן מפתיע, חג הסוכות. לא שבועות ולא פסח: חג הסוכות, משום שהוא החג שבהישג ידן. מה שאנו מבקשים הוא שמחת החיים הזאת, ההשלמה ההדדית הזאת של החיים. אבל אסור שתהיה זו שמחה חולפת, שמחה קטנה, סלחו לי על הביטוי, עם חמרמורת למחרת וחזרה למציאות עגומה כעבור כמה שעות. לא, אין זו שמחה של סם. זו שמחה המאפשרת לאדם להתחדש כליל ולתפוס את העולם אחרת, ודווקא כשאנו עומדים ערב ימי הסתיו, שוב בשקיעת הטבע, בפתחה של תקופה שבה הטבע נכנס לתרדמת החורף.

ובכן, אנו שומרי הלילה, שומרי הלילה הזה, מלאי אמונה, מלאי שמחה. אעצור כאן כדי לאחל לכם, ידידיי היקרים, שתזכו לשמחה הזאת בחג הסוכות שלכם. אני שם דגש מיוחד על חגיגת חג הסוכות משום שזו הפילוסופיה האמיתית: אנו עומדים על הסף של החברה, בפנים ובחוץ גם יחד, בתוך הבית ומחוץ לבית, בתוך הזמן ומחוץ לזמן. שכן, כפי שהסברתי לכם פעם, כל חודש תשרי אנו נמצאים בבועה של זמן, בועה של זמן הדומה לבין השמשות.

בין השמשות, כידוע לכם, הוא דמדומי היום, דמדומי היום בין הערב ובין רדת הלילה. יש עדיין דמדומים אלה, והם מלאי הבטחה. ואיננו יודעים אם דמדומי היום האלה שייכים ליום שעבר או ליום הבא. הם עומדים על כף המאזניים בין השניים; הם גם בעבר וגם בעתיד. זה בזמן. במרחב, זו הסוכה: אנו גם בעראי, בחולף, וגם בקבע. עשה את הסוכה קבע, עשה את הקבע עראי: הקבע נעשה עראי, והעראי נעשה הקבע שבו משתקעים. זה במרחב.

בממד האנושי, כפי שכבר אמרתי לכם, יש התקופות שאנו חולקים בו בזמן עם הסבים, העבר, אבותינו, ועם הנכדים, העתיד. והשנים שלנו, השנים השייכות לנו לבדנו, שאינן פולשות אל עברם של הוריי וסביי, ואינן פולשות אל שנותיהם של ילדיי ונכדיי, הן ההווה החטוף הזה. שכן להווה אין ממשות של ממש; הוא חולף, הוא נמצא בצומת שבין העבר לעתיד. אבל שם אני עומד, וזה באר השמחה שלי, סוד הוויתי. ועל כך, חג שמח.

אם יש לכם שאלות, אשמח לענות. [משתתפת:] שלום, הייתה לי שאלה, אבל לא על השיעור של היום, לא על השיעור על סוכות, אלא… [הרב:] אינני שומע אותך, את עדיין על השתק. הנה לך החולף. [המשתתפת:] רציתי לשאול שאלה, לא על השיעור של היום על סוכות, אלא על השיעור של השבוע שעבר על יום הכיפורים. עשית מעין הקבלה בין ייעודו של עם ישראל, הייעוד או מה שעם ישראל צריך לשאת בו, ובין מעין אנטישמיות בעולם, ואמרת שבסופו של דבר, כאשר עם ישראל אינו נוהג כפי שהוא צריך לנהוג, הדבר מוליד את האנטישמיות.

באופן מסוים זה מוליד את האנטישמיות כאשר עם ישראל אינו נושא בייעודו ואינו נוהג כפי שהיה צריך לנהוג, עם ישראל כולו. אמרת את זה, או משהו דומה, בשבוע שעבר, וזה הטריד אותי. [הרב:] זה מה שה' אומר באמצעות משה: שהוא העמיד עמים שיהיו כצנינים בצדנו, כדי לעורר אותנו מתרדמתנו, מרפיוננו, מן הפיתוי שלנו להיות כמו כולם בכל מחיר. שהרי יש לנו אחריות. בתוקף זה אנו כוהנים, כוהני האומות. אנו מופקדים על שמירת היסוד המוסרי של החברה. אנו מצד אחד אנשי הביטחון שלה, ואנו מנהיגיה; לא אומר: המדריכים שלה. תסכימו איתי שכאשר ראש ממשלה חוטא, אינו עומד בדיבורו ובמידה מסוימת בוגד בבוחריו, זה חמור הרבה יותר מבעל מלאכה שהבטיח לכם הבטחה, לא קיים אותה והשאיר אתכם בצרה.

כי שם, בסופו של דבר, אתם מתנהלים כשווים: השאלה היא מי יותר מצפוני מבחינה מוסרית או מי יותר ערמומי. אבל אם נבחרי האומה מרשים לעצמם את מה שהעם הפשוט מפר מדי יום, הרי שנבחרים אלה רחוקים מלהיות נציגיה הראויים. מה תעשה האומה? היא תוקיע אותם, תלעג להם, תדחה אותם, תוקיע אותם. זה גורלנו הכבד בין האומות. זה עול כבד מאוד, ובה בעת… אנו הנבחרים האלה. […] לא אנחנו אומרים זאת; הם אומרים זאת, למעשה. הם האומרים, הם המודים בכך.

אלא שהם מבקשים, בגלל התנהלותנו או התנהגותנו, לגזול מאיתנו את התואר הזה. זה מה שניסו הדתות הגדולות, אבל הן הודו שאנו היינו הראשונים, שהיינו הבכורים של המצפון המוסרי האוניברסלי. שמעי, זה מתאמת, לצערי, זה מתאמת, ואין להכחיש זאת. כי אני תמיד אומר שהאשמה משותפת: כשמשהו אינו עובד אצל בני זוג, אין להרשיע לא את האישה ולא את הבעל בלי לשקול נסיבות מקלות. [המשתתפת:] בוודאי. [הרב:] ואם האהבה הולידה שנאה, הייתה אהבה בתחילה; אם היא הולידה שנאה, יש לבדוק היכן היו החיידק, הרעל, הנגיף, ה"קורונה", כפי שהיינו אומרים היום.

[המשתתפת:] אבל אולי גם אילו עם ישראל היה השלמות עצמה, עדיין הייתה האנטישמיות הזאת, כנראה. [הרב:] אבל זה כבר, את יודעת, כמו תלמיד, תלמיד עצל בסוף הכיתה, שתמיד ישנא את המצטיין של הכיתה, אם כי מתוך הערצה מסוימת. טוב, זה פחות חמור, הרבה פחות חמור, כי זו רק מידה של קנאה, ולא הטענה שאינכם מייצגים את מה שאתם מתיימרים להיות, שאינכם ממלאים את חובתכם. בשמחה, בשמחה ובבריאות. […] אם כן, חג שמח, ודעו שהשיעור פתוח בפניכם.

נדמה לי שהמנחה שלנו רצה לשאול שאלה. לא נרחיק לכת; כבר מאוחר, נוכל לשאול בהזדמנות אחרת. […] [המנחה:] רק דבר אחד אני רוצה לומר: למעשה, יש כאן מעין איזון, האנטישמיות ביחס ליהדות. כלומר, לאנטישמיות יש תפקיד. אני מאמין שאילו היינו מושלמים אי פעם, לא הייתה אנטישמיות, ותכליתה של האנטישמיות היא להביא אותנו לשלמות. זה הרעיון שלי; אינני יודע אם אתה שותף לו. [הרב:] קחו לדוגמה, כפי שעוד נראה, את אברהם. הוא ניהל מלחמה נגד עבודה זרה והחליט לפנות לכיוון אחר, לחיות חיים של בדידות בארץ שהוראתה לו, ארץ שאינה שייכת לאיש אך שמורה לו.

והנה […] פורץ מחסור, פורץ רעב. מיד כשהוא יורד למצרים, מבקשים לבלוע אותו, לדלל אותו; מבקשים לגזול ממנו את מקור השראתו, שהוא אשתו. מה הוא עשה? הוא עדיין לא עשה דבר. הוא בא עם כסף כדי לקנות לעצמו מזון, כי, טוב, יש משבר בארץ; זה דבר רגיל לגמרי. לכו ושאלו את פרעה מה היה פיתויו הראשוני; איננו יודעים. אבל בכל מקרה, דרך המאורע הזה עצמו ה' מאותת לו: דע שלא רק נגד עבודה זרה עליך לנהל את מאבקך, אלא גם נגד האנשים העומדים שם ומבקשים לגזול את תוארך, לשלול ממך את תוארך כדי לשמור אותו לעצמם.

זה מה שהכתוב ביקש לומר. [המנחה:] הנה. תודה רבה, הרב בניזרי. חג שמח לכולם. [הרב:] חג שמח. תודה רבה. חג שמח לכולם. בשבוע הבא אין שיעור; נחזור בעוד שבועיים. [משתתפת:] אבל את השיעור של השבוע שעבר, אפשר להעלות אותו ליוטיוב? [המנחה:] עדיין לא העלינו אותו; אני מקווה שאוכל להעלות אותו עוד הערב, ואם לא, אז ביום חמישי. [המשתתפת:] תודה, כי אני לא תמיד יכולה להצטרף לשיעורים בשמונה בערב. [המנחה:] אין בעיה. בכל מקרה, כל השיעורים תמיד יועלו, אבל עם החגים אנחנו קצת באיחור. תודה לכולם. חג שמח לכולם, חג שמח.

חג שמח.