יום הכיפורים

יש ימים שבהם מוסיפים, ויש יום אחד שבו מחסירים. יום הכיפורים הוא היום הזה. אין אוכלים, אין שותים, מוותרים על הנוחות, מניחים לכל מה שמעסיק אותנו בדרך כלל. ומה שנשאר אז, משהוסרה התפאורה, הוא מה שאנחנו באמת.

התשובה אינה ייסורי מצפון

המילה „תשובה", שנהוג לתרגם בשפות אחרות כ„חרטה", פירושה המילולי „שיבה". וההבדל עצום. ייסורי המצפון מביטים לאחור ומשתקעים שם; השיבה מביטה לאחור כדי לצאת שוב לדרך. המסורת היהודית אינה דורשת מן האדם לשנוא את עצמו על חטאיו — היא דורשת להכיר בהם, לתקן ככל האפשר, ולהתחיל מחדש.

זוהי תפיסה אופטימית להפליא: היא מניחה שאין אדם מתמצה במעשיו, ושאדם מסוגל להשתנות עד יומו האחרון.

מה שהכפרה אינה מכסה

עיקרון אחד עובר לאורך כל היום: יום הכיפורים מכפר על מה שבין אדם למקום, אך אינו נוגע במה שבין אדם לחברו. לשם כך יש ללכת אל האדם הנוגע בדבר, לומר את מה שצריך להיאמר, ולתקן את מה שניתן לתקן. שום תפילה אינה מחליפה שיחה שלא התקיימה.

זה כנראה החלק הקשה ביותר של היום — והוא מתרחש לפניו.

הצום

הצום אינו עונש ואינו הישג. הוא פשוט מניח בצד, לעשרים וחמש שעות, את מנגנון הצרכים המארגן את כל שאר ימינו. רבים מתארים אותו דבר: לאחר שעוברים את הקושי של אמצע אחר הצהריים, משהו נעשה קל יותר. לא הגוף — אלא תשומת הלב.

סוף היום

יום הכיפורים מסתיים בתפילה אחרונה, כשהאור הולך ודועך, ואחריה בתקיעת שופר אחת. אחר כך חוזרים הביתה ואוכלים. והמנהג הוא להתחיל כבר באותו ערב בהכנת הסוכה — כאילו המסורת מסרבת שיום כזה ייסגר על עצמו, ורוצה שיוביל מיד אל מעשה, ואל השמחה.