שומעים לא פעם שביהדות יש "613 מצוות". מאין בא המספר הזה, אם התורה אינה מזכירה אותו בשום מקום? מה פירוש המילה "מצווה" בדיוק, שאנו שומעים גם בבר מצווה וגם מפי סבתא שאומרת "תעשה מצווה"? ומהי מצוות "עשה" ומהי מצוות "לא תעשה"? הנה תשובה מלאה: מקור המספר, הדרך שבה מנו החכמים את המצוות, הטעמים שנתנה המסורת ומקומן של המצוות בימינו.
בקצרה: המילה העברית מִצְוָה פירושה "ציווי", פקודה. לפי התלמוד (מכות כג ע"ב), בתורה יש 613 מצוות (תרי"ג מצוות): 248 מצוות עשה, הדורשות לעשות דבר מה (להתפלל, להניח תפילין, לכבד את ההורים, לתת צדקה), ו-365 מצוות לא תעשה, הדורשות להימנע (לא לגנוב, לא לאכול חזיר, לא לנקום). התורה עצמה אינה עורכת רשימה כזו: החכמים, ואחריהם מחברים כמו הרמב"ם, הם שקבעו אותה על פי הפסוקים. רבות מן המצוות הללו נוגעות רק לכהנים, לבית המקדש או לארץ ישראל. היהדות אינה רואה בהן רשימה של חובות שרירותיות, אלא דרך חיים הקושרת את האדם להקב"ה, לחברו ולעצמו.
מה פירוש המילה "מצווה"?
המילה מצווה באה מן השורש צ-ו-ה, "לצוות". התורה משתמשת בו כבר בעמודיה הראשונים: "וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם" (בראשית ב, טז). מצווה היא אפוא, במשמעותה הראשונה, פקודה שנתן הקב"ה. לכן רוב הברכות שמברכים לפני קיום מצווה אומרות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו…".
בלשון היומיום קיבלה המילה משמעות שנייה: "מעשה טוב". כשאומרים ביידיש או בשפת הדיבור ש"זו מצווה" לבקר חולה, מתכוונים שזה מעשה טוב וראוי לשכר. שתי המשמעויות נפגשות: לעשות טוב פירושו להיענות לקריאה.
רבותינו החסידים והמקובלים הציעו קריאה שלישית. הם קושרים את המילה מצווה למילה הארמית "צוותא", חברה, חיבור. מצווה היא קודם כול קשר: המעשה שבו האדם מתחבר אל מי שמצווה אותו. הרב רפאל בניזרי חוזר על הרעיון הזה, ונשוב אליו בהמשך: "המצווה היא קשר".
הביטוי בר מצווה, "בן המצווה", מציין את מי שמחויב במצוות: הנער בגיל 13 (פרקי אבות ה, כא) והנערה, בת מצווה, בגיל 12, כשהם נעשים אחראים למעשיהם.
מאין בא המספר 613?
המספר 613 אינו מופיע בתורה. מקורו בתורה שבעל פה, ומקורו הידוע ביותר הוא דרשה בתלמוד:
"דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם" (תלמוד בבלי, מכות כג ע"ב).
248 מצוות העשה מכוונות כנגד 248 איברי הגוף: לכל חלק באדם יש מעשה שעליו לעשות. 365 האיסורים מכוונים כנגד 365 ימות השנה: כל יום דורש את הזהירות שלו. כך גופו של האדם וזמנו מכוסים כולם על ידי התורה.
התלמוד ממשיך בדרשה של רב המנונא. הפסוק אומר: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). המילה "תורה" (ת-ו-ר-ה) עולה בגימטריה 611. זהו מספר המצוות שמסר משה. את שתי הראשונות מעשרת הדברות, "אנכי ה' אלוקיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים", שמע העם ישירות מפי הקב"ה בסיני. 611 ועוד 2: 613 (מכות כג ע"ב-כד ע"א).
המספר נעשה מעין שם לתורה כולה. רש"י מביא לכך דוגמה מפורסמת: כשיעקב שולח לומר לאחיו עשו "עִם לָבָן גַּרְתִּי" (בראשית לב, ה), המילה "גרתי" עולה בגימטריה 613. כוונת יעקב: "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י על בראשית לב, ה).
מצוות עשה ומצוות לא תעשה
החלוקה הגדולה הראשונה היא אפוא זו:
- מצוות עשה: 248 מצוות. הן דורשות מעשה: לקבוע מזוזה בפתח, לאכול מצה בפסח, לקרוא קריאת שמע, לשמוח בחגים, לאהוב את הרֵעַ, להשיב אבדה.
- מצוות לא תעשה: 365 מצוות. הן דורשות להימנע: לא לעשות מלאכה בשבת, לא לאכול דם, לא לרמות במשקלות ובמידות, לא לשנוא את האח בלב, לא לשים מכשול לפני עיוור.
לשתי הקטגוריות אין אותו משקל הלכתי. איסור חמור בדרך כלל יותר ממצוות עשה, והעונשים שקבעה התורה נוגעים כמעט תמיד לאיסורים. מנגד, הרמב"ן מסביר שמצוות העשה גבוהה במובן מסוים, משום שהיא נובעת מאהבה, ואילו האיסור נובע מיראה (רמב"ן על שמות כ, ח). מכאן הכלל התלמודי שבמקרה של התנגשות, מצוות עשה יכולה לפעמים לדחות איסור ("עשה דוחה לא תעשה", יבמות ג ע"ב-ד ע"א).
המשנה מוסיפה שנשים פטורות מרוב מצוות העשה שהזמן גרמן, כמו סוכה או תפילין, ואילו בכמעט כל האיסורים הן חייבות (משנה קידושין א, ז; קידושין כט ע"א ולד ע"א). יש לכך יוצאים מן הכלל חשובים, כמו קידוש של שבת או מצה בפסח, והמסורת רואה בכך הבדל בתפקיד ולא בערך.
מי ערך את רשימת תרי"ג המצוות?
מכיוון שהתורה אינה נותנת את הרשימה, היה צורך לשחזר אותה. הדבר קשה יותר משנדמה: האם פסוק מסוים כולל מצווה אחת או שתיים? האם משפט כללי נמנה בפני עצמו? רשימותיהם של המחברים חלוקות בעשרות פרטים, אף שכולם מסכימים על הסכום הכולל, 613.
המניינים הראשונים
הרשימה הקדומה ביותר שהגיעה לידינו נמצאת בפתיחת הלכות גדולות (ה"בה"ג"), חיבור הלכתי שנכתב בבבל בתקופת הגאונים, בערך במאה התשיעית. אחר כך העלו פייטנים את תרי"ג המצוות בשיר: אלו האזהרות, שעדיין אומרים אותן בכמה קהילות, בעיקר ספרדיות, בחג השבועות, יום מתן תורה. המפורסמות שבהן הן אלו של רב סעדיה גאון ושל המשורר רבי שלמה אבן גבירול.
ספר המצוות של הרמב"ם
העבודה המכרעת היא של הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1138-1204). לפני שכתב את חיבור ההלכה הגדול שלו, משנה תורה, חיבר בערבית את ספר המצוות. הוא מונה בו את 248 מצוות העשה ואת 365 מצוות הלא תעשה, כל אחת עם הפסוק שלה ותמצית הלכותיה.
ובעיקר, הוא פותח את הספר בארבעה עשר שורשים המסבירים כיצד יש למנות. למשל: אין מונים מצוות שתיקנו החכמים (השורש הראשון); אין מונים ציווי כללי הכולל את התורה כולה, כמו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (השורש הרביעי); אין מונים ציווי שניתן לשעתו בלבד, שנהג רק במדבר (השורש השלישי). רשימתו נפתחת באמונה בהקב"ה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב), והאיסור הראשון הוא שלא להאמין באלוהות אחרת (שמות כ, ג).
הרמב"ן כתב על הספר השגות מפורטות (ה"השגות"), והציע הכרעות אחרות לגבי כמה עשרות מצוות: הרשימה היא פרשנות למדנית, ולא דבר מובן מאליו שנקבע באופן מכני.
ספר החינוך וספרי ההלכה של ימי הביניים
במאה ה-13, בספרד, כתב מחבר שנשאר אלמוני (המסורת זיהתה אותו זמן רב עם רבי אהרן הלוי מברצלונה) את ספר החינוך. הוא הולך בעקבות מניין הרמב"ם, אך מסדר את המצוות לפי סדר הופעתן בתורה, פרשה אחר פרשה. לכל מצווה הוא מביא את המקור, את עיקרי ההלכות ובעיקר טעם ("משורשי המצווה"). המחבר אומר שכתב את הספר בשביל בנו; ועד היום זהו אחד הספרים הנקראים ביותר בנושא. הוא נפתח במצוות "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א, כח) ומסתיים במצווה ה-613: לכתוב ספר תורה (דברים לא, יט).
בצרפת, באותה תקופה, חיבר רבי משה מקוצי את ספר מצוות גדול (סמ"ג), ורבי יצחק מקורביל את ספר מצוות קטן (סמ"ק), קצר יותר, שנועד להיקרא בידי כולם.
מה נוהג בימינו
במאה ה-20 פרסם החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן קגן, 1838-1933) את ספר המצוות הקצר, הכולל רק את המצוות הנוהגות בזמן הזה. הוא מונה 77 מצוות עשה ו-194 מצוות לא תעשה שעשויות לחול על יהודי מחוץ לארץ ישראל, וכן מספר קטן של מצוות התלויות בארץ. כל האחרות תלויות בבית המקדש, בקורבנות, בבית דין שלם (הסנהדרין), או במצבים שאינם מתרחשים כיום.
איש אינו יכול לקיים את כל תרי"ג המצוות לבדו
זהו רעיון שמפתיע רבים: שום יהודי, צדיק ככל שיהיה, אינו יכול לקיים את כל 613 המצוות. רבות מהן חלות רק על הכהנים; אחרות רק על המלך; אחרות רק על מי שיש לו שדה בארץ ישראל, פטר חמור או עבד עברי; אחרות על דיין; ואחרות נוהגות רק בבית המקדש בירושלים. יש מצוות הנוגעות רק לגברים, ויש הנוגעות רק לנשים.
תרי"ג המצוות הן אפוא מפעל משותף של העם כולו (ראו להלן את תורתו של הרב בניזרי). ומה שאי אפשר לקיים במעשה, אפשר לקיים בלימוד. התלמוד מלמד שכל העוסק בתורת קורבן, כאילו הקריב אותו (מנחות קי ע"א). זו אחת הסיבות שלימוד התורה כולה, כולל הלכות המקדש, נשאר בלב החיים היהודיים.
המשפחות הגדולות של המצוות
הרמב"ם, במשנה תורה, מחלק את ההלכות לארבעה עשר ספרים לפי נושאים: ידיעת ה', אהבה, זמנים (שבת ומועדים), נשים, קדושה (מאכלות אסורות ואיסורי ביאה), נזיקין, קניין, שופטים ומלכים ועוד. שתי הבחנות מועילות במיוחד למי שמכיר את הנושא לראשונה.
בין אדם למקום ובין אדם לחברו
ההבחנה הראשונה מבדילה בין מצוות שבין אדם למקום (השבת, התפילה, דיני הכשרות) לבין מצוות שבין אדם לחברו (לא לגנוב, לא להלבין פני אדם, לעזור, להשיב אבדה, לשלם לפועל את שכרו ביומו). שני הסוגים הם מצוות במידה שווה. המשנה אף מלמדת שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו (יומא ח, ט).
בעיני התורה, יושר במסחר, כבוד לגר וצער בעלי חיים הם מצוות קדושות לא פחות מן התפילה. הפסוק המפורסם "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) הוא עצמו אחת מתרי"ג המצוות, ורבי עקיבא אמר עליו: "זה כלל גדול בתורה" (ספרא על ויקרא יט, יח).
משפטים, חוקים ועדות
ההבחנה השנייה באה מן התורה עצמה, המדברת על "הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" (דברים ו, כ). המסורת מסבירה:
- משפטים הם הדינים שטעמם גלוי, שהחברה הייתה קובעת אותם גם אילו לא נכתבו: איסור רצח, גזל, עבודה זרה וברכת השם (יומא סז ע"ב; רש"י על ויקרא יח, ד).
- חוקים הם גזירות שטעמן נעלם מאיתנו: איסור חזיר, כלאי צמר ופשתים (שעטנז), והדוגמה הקלאסית של הפרה האדומה, שאפרה טיהר מטומאת מת (במדבר יט; רש"י על במדבר יט, ב). התלמוד אומר שלפעמים מלגלגים על דינים אלו, ולכן אומרת התורה "אני ה'": "חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן" (יומא סז ע"ב).
- עדות הן המצוות המזכירות אירוע: השבת, עדות למעשה בראשית; המצה והסוכה, עדות ליציאת מצרים.
למה כל כך הרבה מצוות?
אם הקב"ה רצה שהאדם יהיה טוב, מדוע לא נתן לו כלל אחד בלבד? המסורת מביאה כמה תשובות.
להרבות את ההזדמנויות לזכות
המשנה החותמת את מסכת מכות, שנוהגים לומר אותה פעמים רבות בסיום לימוד, עונה על כך ישירות: "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (משנה מכות ג, טז; ישעיהו מב, כא). הרמב"ם מפרש: די לקיים אחת מן המצוות הללו כראוי וכהלכתה, לשמה ומאהבה, כדי לזכות לחיי העולם הבא (פירוש המשנה, מכות ג, טז). ככל שיש יותר מצוות, יש יותר שערי כניסה.
לצרף את האדם
המדרש מלמד: "לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה מד, א). המילה מזכירה את הצורף המזקק את המתכת. הקב"ה אינו זקוק למצוותינו; האדם הוא שזקוק להן. הרמב"ן מרחיב את הרעיון: המצוות אינן לצורך הקב"ה אלא לצורכנו, כדי להרחיק אותנו מן האכזריות ולעשות אותנו טובים יותר (רמב"ן על דברים כב, ו, בעניין מצוות שילוח הקן, לשלח את האם לפני לקיחת האפרוחים).
המעשים מעצבים את הלב
ספר החינוך מנסח עיקרון שנעשה מפורסם: "האדם נפעל כפי פעולותיו"; "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצווה טז). אדם אינו נעשה נדיב מתוך מחשבה על נדיבות, אלא מתוך נתינה. ריבוי המצוות מכניס את החינוך הזה לכל מעשה בחיי היומיום.
להבין את הטעמים, או לציית בלי להבין?
האם צריך לדעת את טעמה של מצווה כדי לקיים אותה? החכמים דנו בשאלה. התלמוד מספר שרבי שמעון היה "דורש טעמא דקרא", ואילו חכמים אחרים סירבו לתלות את ההלכה בטעם (בבא מציעא קטו ע"א). הרמב"ם מקדיש חלק גדול ממורה הנבוכים (חלק ג, פרקים כו-מט) לטעמי המצוות. הוא כותב שראוי להתבונן במשפטי התורה ולדעת את סופם כפי כוחו של האדם, אך אין לנהוג קלות ראש במצווה שאדם אינו מוצא לה טעם (הלכות מעילה ח, ח).
התורה עצמה מצהירה שלחוקיה יש טעם שהעמים יכירו בו: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" (דברים ד, ו). ובסיני אמר העם: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). התלמוד משבח את הסדר הזה (שבת פח ע"א): קודם מתחייבים, וההבנה באה יחד עם המעשה.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי חוזר כמה פעמים לנושא תרי"ג המצוות. הנה רעיונותיו העיקריים, בסיכום נאמן.
מ-613 לעיקרון אחד
בשיעורו משלי: מבוא לספר משלי, הרב קורא את דרשת רבי שמלאי (מכות כג ע"ב-כד ע"א). הוא מדגיש שיש כאן דרך "להעתיק את מציאותו של האדם" אל 248 מצוות העשה, ואילו האיסורים "פרוסים על ימות שנת החמה". אחר כך הוא הולך בעקבות התלמוד המראה כיצד הנביאים העמידו את תרי"ג המצוות על פחות: דוד המלך על אחת עשרה (תהלים טו), ישעיהו על שש (ישעיהו לג, טו), מיכה על שלוש, "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ" (מיכה ו, ח), ישעיהו שוב על שתיים, "שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה" (ישעיהו נו, א), ועמוס על אחת: "דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ" (עמוס ה, ד). "יצאנו מ-613", מסכם הרב, "והגענו לאחת." התלמוד מביא עוד את חבקוק: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד). סיכומים אלה אינם מבטלים את המצוות: הם מגלים את נשמתן.
התורה חולקה כדי להרבות את הסיכויים
בשיעור פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, הרב מפרש את משנתו של רבי חנניא בן עקשיא. הקב"ה, הוא מסביר, לא רצה לנהוג כפי שנהג באדם הראשון, שאיבד את גן עדן בבת אחת, בגלל מצווה אחת. "הוא חילק את התורה ל-613 מצוות, כך שמי שאינו מקיים אחת מהן שומר על סיכוי לתקן במקום אחר." אין אדם שאינו מקיים אף מצווה בחייו. אפילו "הריקנים" שבישראל "מלאים מצות כרמון" (ברכות נז ע"א): "אסור בשום פנים לזלזל בהם".
איש אינו מקיים אותן לבדו
בשיעור וישלח: להימנע מן העימות עם עשו, הרב חוזר אל המילה "גרתי", שעולה 613. אבל מיד הוא שואל: מי מסוגל לקיים את כל תרי"ג המצוות? אפילו הצדיק הגדול ביותר אינו יכול: הוא אינו כהן, ומצבים מסוימים אינם מזדמנים לו. "את תרי"ג המצוות אפשר לקיים רק בתוך קהילה, בתוך עם שלם." מה שכל אחד מקיים מצטרף למה שחברו מקיים.
הוא מחדד את הרעיון בשיעור פרקי אבות: המצווה לפי בן עזאי. מתוך 248 מצוות העשה, הוא אומר, אנו מקיימים באופן אישי לכל היותר כשישים; את האחרות אנו מקיימים "בהסכמה משותפת עם כל שאר מרכיבי החברה". לא לכל אחד יש חמור שצריך לפדות את בכורו: די שמישהו יקיים את הפדיון הזה כדי שאהיה שותף בו. "לכל המצוות שאנו עושים יש הד חברתי, לאומי ואף אוניברסלי."
הרב לומד מכך גם לקח של פתיחות. בשיעור לך לך: לוט, שכננו, הוא מזכיר שאנו מכירים את מסגרת תרי"ג המצוות, אבל מי שאינו מקיים אחת מהן אינו יוצא בשל כך מכלל העם היהודי.
המצווה: קשר ואור
באותו שיעור על בן עזאי מסביר הרב שלמצווה יש משמעות משולשת: היא מאפשרת להתקדם ולהתחדש, לחיות עם הזולת ועם החברה, וללכת לקראת הבורא. "המצווה היא קשר." מי שמנתק את הקשר הזה דן את עצמו לבדידות. הוא מביא את הפסוק "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג): התורה היא אור גדול ומפוזר, אבל המצווה, כמו נר שנושאים עימם, מכניסה את האור אל הפינות הנסתרות ביותר.
לבסוף הוא מבחין בשלוש דרגות באותה מצווה עצמה, בדומה לנפש האדם: גוף המצווה, כשמקיימים אותה מתוך הרגל; רוחה, כשמבינים אותה ולומדים אותה; ומהותה, כשמקיימים אותה לשמה, מתוך נתינה גמורה בלי לבקש דבר. זו תורתו של בן עזאי עצמו: "ששכר מצוה מצוה" (פרקי אבות ד, ב).
החיים קודמים לכול
תרי"ג המצוות אינן עול מוחץ. התורה אומרת: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה). התלמוד לומד מכאן: "וחי בהם, ולא שימות בהם" (יומא פה ע"ב). זהו עיקרון פיקוח נפש, שמירת החיים: כדי להציל חיים עוברים על כמעט כל המצוות, כולל השבת וצום יום הכיפורים. רק שלושה איסורים אינם נדחים לעולם, אפילו במחיר החיים: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות (סנהדרין עד ע"א).
התורה מצהירה גם שמצוותיה בהישג ידו של האדם: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא […] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יא-יד).
ומה לגבי מי שאינם יהודים?
תרי"ג המצוות ניתנו לעם ישראל. היהדות אינה דורשת משאר העמים לקיים אותן. לפי המסורת, האנושות כולה מחויבת בשבע מצוות, הנקראות שבע מצוות בני נח: לא לעבוד עבודה זרה, לא לברך את השם (לא לגדף), לא לרצוח, לא לקיים גילוי עריות, לא לגזול, לא לאכול אבר מן החי, ולהקים בתי דין (סנהדרין נו ע"א; רמב"ם, הלכות מלכים ט, א). הרמב"ם מלמד שחסידי אומות העולם המקיימים מצוות אלו יש להם חלק לעולם הבא (הלכות מלכים ח, יא).
דעות מוטעות על תרי"ג המצוות
"תרי"ג המצוות הן עשרת הדברות בגרסה ארוכה." לא בדיוק. עשרת הדברות שנאמרו בסיני (שמות כ) ונחקקו על הלוחות כוללים בעצמם כמה מתרי"ג המצוות. רש"י מלמד שכל תרי"ג המצוות כלולות בעשרת הדברות, ושרב סעדיה גאון הראה זאת באזהרות שלו (רש"י על שמות כד, יב).
"המספר 613 כתוב בתנ"ך." לא. מקורו בתורה שבעל פה, כפי שהביא התלמוד (מכות כג ע"ב). התורה שבכתב אינה מונה את מצוותיה.
"מצוות דרבנן אינן נחשבות." הן אינן חלק מתרי"ג המצוות, אבל הן מחייבות. התורה עצמה מצווה לשמוע לחכמי כל דור (דברים יז, יא). לכן אומרים בהדלקת נרות חנוכה, שהיא תקנת חכמים, "וציוונו" (שבת כג ע"א).
שאלות נפוצות על תרי"ג המצוות
למה דווקא 248 ו-365?
לפי רבי שמלאי, 248 מצוות העשה מכוונות כנגד 248 איברי גוף האדם, ו-365 האיסורים כנגד 365 ימות שנת החמה (מכות כג ע"ב): האדם כולו וכל זמנו נוגעים בדבר.
מהי הראשונה מתרי"ג המצוות?
זה תלוי בסדר המניין. לפי סדר הכתוב בתורה, שבו הולך ספר החינוך, זו מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א, כח). לפי סדר החשיבות של הרמב"ם, זו האמונה בה': "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב).
והאחרונה?
לפי ספר החינוך, המצווה ה-613 היא לכתוב ספר תורה, הנלמדת מן הפסוק "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט; סנהדרין כא ע"ב). כיום יוצאים ידי חובתה לרוב בהשתתפות בכתיבת ספר תורה; ולדעת הרא"ש, גם קניית ספרי לימוד היא חלק ממנה.
מה הקשר בין הציצית לתרי"ג המצוות?
התורה אומרת שהציצית, הפתילים שבכנפות הבגד, נועדה לכך ש"וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (במדבר טו, לט). רש"י מסביר שהמילה "ציצית" עולה בגימטריה 600, ובצירוף שמונת החוטים וחמשת הקשרים שבכל ציצית מגיעים ל-613 (רש"י על במדבר טו, לט).
האם צריך להבין מצווה כדי לקיים אותה?
לא, אבל טוב לנסות להבין אותה, בלי לזלזל במצווה שאין מוצאים לה טעם (הלכות מעילה ח, ח). "נעשה ונשמע": ההבנה גדלה יחד עם המעשה.
להרחבה
- פרקי אבות: המצווה לפי בן עזאי
- פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
- משלי: מבוא לספר משלי
- וישלח: להימנע מן העימות עם עשו
- מה זה תורה?
- מה זה תלמוד?
- עשרת הדיברות: נוסח, משמעות ומקומן ביהדות
- מהי ציצית?
- מה זה בר מצווה ובת מצווה?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית א, כח; ב, טז; לב, ה
- שמות כ, ב-ג; כ, ח; כד, ז; כד, יב
- ויקרא יח, ד-ה; יט, ב; יט, יח
- במדבר טו, לט; יט
- דברים ד, ו; ו, כ; יז, יא; ל, יא-יד; לא, יט; לג, ד
- ישעיהו לג, טו; מב, כא; נו, א
- עמוס ה, ד; מיכה ו, ח; חבקוק ב, ד
- תהלים טו
- משלי ו, כג
- משנה מכות ג, טז
- משנה קידושין א, ז
- משנה יומא ח, ט
- פרקי אבות ד, ב; ה, כא
- תלמוד בבלי, מכות כג ע"ב-כד ע"א
- תלמוד בבלי, ברכות נז ע"א
- תלמוד בבלי, שבת כג ע"א ופח ע"א
- תלמוד בבלי, יבמות ג ע"ב-ד ע"א
- תלמוד בבלי, יומא סז ע"ב ופה ע"ב
- תלמוד בבלי, קידושין כט ע"א ולד ע"א
- תלמוד בבלי, בבא מציעא קטו ע"א
- תלמוד בבלי, סנהדרין כא ע"ב, נו ע"א ועד ע"א
- תלמוד בבלי, מנחות קי ע"א
- ספרא על ויקרא יט, יח
- בראשית רבה מד, א
- רש"י על בראשית לב, ה; על שמות כד, יב; על ויקרא יח, ד; על במדבר טו, לט; על במדבר יט, ב
- רמב"ן על שמות כ, ח; על דברים כב, ו; השגות על ספר המצוות
- הלכות גדולות (בה"ג), הקדמה
- אזהרות לרב סעדיה גאון ולרבי שלמה אבן גבירול
- רמב"ם, ספר המצוות, ארבעה עשר השורשים, ומצוות עשה א, לא תעשה א
- רמב"ם, פירוש המשנה, מכות ג, טז
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות מעילה ח, ח; הלכות מלכים ח, יא ו-ט, א
- רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג, פרקים כו-מט
- ספר החינוך, מצווה א, מצווה טז ומצווה תרי"ג
- רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול (סמ"ג)
- רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן (סמ"ק)
- החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן קגן), ספר המצוות הקצר
- רא"ש, הלכות ספר תורה א (על מנחות)
- הרב רפאל בניזרי, משלי: מבוא לספר משלי
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
- הרב רפאל בניזרי, וישלח: להימנע מן העימות עם עשו
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: המצווה לפי בן עזאי
- הרב רפאל בניזרי, לך לך: לוט, שכננו
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.