מהו רב? תפקידו, הסמיכה והרב הראשי

רבים מדמיינים את הרב כמעין "כומר יהודי": מי שמנהיג את התפילה, משיא זוגות ומדבר בשם ה'. התמונה הזאת אינה שגויה לגמרי, אבל היא מחמיצה את העיקר. מהו רב במובנו האמיתי? מניין בא התואר הזה, מה הרב עושה באמת, מהו רב ראשי, ואיך נעשים רב? לפניכם תשובה מלאה, עם המקורות מן התורה ומן התלמוד, התולדות והמשמעות העמוקה של התפקיד הזה.

בקצרה: המילה רב פירושה "מורה", ורבי פירושה "מורי". רב איננו כומר ואיננו מתווך בין האדם לבין ה': הוא תלמיד חכם, שרבותיו הכירו בו כמי שמסוגל ללמד ולהכריע בשאלות של ההלכה, הדין היהודי. סמכותו אינה נובעת מייחוסו ואף לא מטקס מקודש, אלא מידיעותיו, מיושרו ומשלשלת המסירה, שלפי המסורת מגיעה עד משה בסיני. הוא מלמד, משיב על שאלות מעשיות, מנהיג קהילה, לרוב מסדר חופה וקידושין ומלווה משפחות באבלן. נעשים רב לאחר שנים ארוכות של לימוד, שבסופן באה הסמכה לרבנות, הסמיכה. רב ראשי הוא הרב העומד בראש רבני עיר או מדינה.

המילה "רב": מרב לרבי

בעברית, המילה רב פירושה בראש ובראשונה "גדול", "מרובה". כבר בשלב מוקדם קיבלה את המשמעות "מורה", מי שגדול בחכמה. רבי פירושה מילולית "מורי": כך קרא התלמיד למי שלימד אותו, לפני שהמילה נעשתה תואר. המילה הצרפתית "rabbin" נגזרת מן הצורות העבריות האלה, דרך הלטינית של ימי הביניים rabbinus. בקהילות אומרים גם "הרב"; יהודים ספרדים משתמשים לעתים קרובות בתואר חכם, והחסידים קוראים למנהיגם הרוחני הרבי.

התורה עצמה אינה מכירה את התואר הזה. משה, גדול הנביאים, אינו נקרא אף פעם "רבי" בכתובים. אבל המסורת כינתה אותו משה רבנו: לא "מלכנו" ולא "גואלנו", אלא מורנו. יש בכך כבר הגדרה שלמה. הרב הראשון של העם היהודי הוא מי שמסר לו את התורה.

בתקופת התלמוד התגבשו התארים. חכמי ארץ ישראל, שקיבלו את הסמיכה המלאה, נקראו רבי (רבי עקיבא, רבי מאיר); חכמי בבל נקראו רב (רב אשי, רב פפא). נשיאי הסנהדרין, צאצאי הלל, נשאו את התואר רבן (רבן גמליאל, רבן יוחנן בן זכאי). והקדמונים ביותר, כמו הלל ושמאי, לא נשאו שום תואר: די היה בשמם. התוספתא אומרת זאת בדרכה: "מי שיש לו תלמידים ותלמידיו תלמידים קורין אותו רבי, נשתכחו תלמידיו קורין אותו רבן, נשתכחו אלו ואלו קורין אותו בשמו" (תוספתא עדויות ג, ד). הרב רפאל בניזרי מפרש את סולם התארים הזה, כפי שנראה בהמשך.

מה אומרת התורה: שופטים, זקנים, מורים

אף שהתורה אינה מדברת על "רבנים", היא מניחה את היסודות לתפקידם. ראשית, היא קובעת שופטים: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח). לאחר מכן היא מצווה לפנות אל בעלי הסמכות בתורה כאשר שאלה הלכתית קשה מדי: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם […] על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, ט-יא). מן הפסוקים האלה לומד התלמוד את סמכותם של החכמים לפרש את התורה.

התורה מכוננת גם אסיפה של שבעים זקנים שיסייעו למשה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל […] ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם" (במדבר יא, טז-יז). זהו הדגם של הסנהדרין, בית הדין הגדול של שבעים ואחד שופטים, שישב לימים בירושלים.

ובעיקר, התורה מספרת על הסמיכה הראשונה. לפני מותו מבקש משה מה' ממשיך, וה' משיב לו: "קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו" (במדבר כז, יח). ומשה עשה כן: "ויסמך את ידיו עליו ויצוהו" (כז, כג). וספר דברים מסכם: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו" (דברים לד, ט). המילה סמיכה פירושה בדיוק "השענה": הרב סומך את ידיו על התלמיד, ומוסר לו בבת אחת את ידיעתו ואת סמכותו.

לבסוף, הכתובים מזכירים שהוראת התורה היא שליחות קדושה. משה מברך את שבט לוי ואומר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). והנביא מלאכי מכריז: "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז). התלמוד מחיל את הפסוק הזה על כל מורה תורה: "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו", כלומר יש ללמוד רק מרב שהתנהגותו הולמת את ידיעותיו (מועד קטן יז ע"א).

שלשלת המסירה

מסכת פרקי אבות נפתחת במשפט המסכם את כל הלגיטימיות של הרב: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (פרקי אבות א, א). המשך הפרק מונה את "הזוגות" של החכמים שקיבלו את התורה הזאת, עד הלל ושמאי, ואחריהם רבן יוחנן בן זכאי.

רב איננו אפוא הוגה עצמאי המשמיע את דעתו האישית. הוא חוליה. הוא קיבל מרבו, שקיבל מרב אחר, ועליו למסור בתורו, בנאמנות, את מה שקיבל. משום כך מביאים בתלמוד תמיד את הדברים "בשם" מי שאמר אותם: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (פרקי אבות ו, ו).

הסמיכה בעת העתיקה

בתקופת המשנה והתלמוד הייתה הסמיכה מוסד משפטי מוגדר. רק חכם סמוך יכול היה לסמוך אחר; נדרש מותב של שלושה, והסמיכה יכלה להיעשות רק בארץ ישראל (תלמוד בבלי, סנהדרין יג ע"ב-יד ע"א; רמב"ם, הלכות סנהדרין ד, א-ו). רק שופטים שנסמכו כך יכלו לדון בדיני קנסות ובעונשים הקבועים בתורה.

התלמוד מספר שהאימפריה הרומית, שביקשה לשבור את היהדות לאחר מרד בר כוכבא, אסרה את הסמיכה באיסור מוות: "כל הסומך ייהרג, וכל הנסמך ייהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב". רבי יהודה בן בבא הלך וישב בין שני הרים, הרחק מן הערים, וסמך חמישה תלמידים, ובהם רבי מאיר ורבי שמעון. כשהגיעו החיילים, אמר לתלמידיו לברוח; הוא עצמו נשאר, ו"נעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל" (סנהדרין יד ע"א). מסירת התורה נקנתה לפעמים במחיר החיים.

סמיכה "של מסירה"

עם שקיעת הקהילות בארץ ישראל פסקה הסמיכה העתיקה הזאת, לקראת סוף תקופת התלמוד. מה שנקרא היום סמיכה איננו עוד הסמיכה המשפטית ממשה ליהושע, אלא רשות להורות: רב אחד או כמה רבנים מעידים שהתלמיד מסוגל להכריע בהלכה. התלמוד כבר מכיר את הנוסח: כשירד רבה בר חנה לבבל, שאלו: "יורה?" (האם יורה הלכה?) "יורה!" "ידין?" (האם ידון דין?) "ידין!" (סנהדרין ה ע"א). שתי המילים האלה נשארו: תעודת רבנות נקראת עד היום יורה יורה, ותעודה של דיין ידין ידין.

הרמב"ם העלה את האפשרות לחדש יום אחד את הסמיכה העתיקה, אם יסכימו כל חכמי ארץ ישראל למנות אחד מהם (הלכות סנהדרין ד, יא). בשנת 1538, בצפת, ניסה רבי יעקב בירב לעשות זאת וסמך כמה חכמים, ובהם רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. אבל רבנים אחרים, ובראשם רבי לוי בן חביב מירושלים, התנגדו לכך, והניסיון לא צלח. היהדות ממתינה, לשם חידוש זה, לשובה של הסנהדרין.

מה עושה רב?

תפקידו של הרב השתנה מתקופה לתקופה ומקהילה לקהילה, אבל אפשר לתאר אותו סביב כמה תפקידים עיקריים.

ללמד. זהו תפקידו הראשון. הרב מעביר שיעורים בתורה, בתלמוד, בהלכה ובמחשבת ישראל, למבוגרים ולילדים כאחד. לפי המסורת, רב שאינו מלמד איבד את טעם קיומו.
להשיב על שאלות הלכתיות. האם הסיר הזה עדיין כשר? כיצד לנהוג בשבת במקרה מסוים? כיצד לשמור את האבלות כשחג חל בתוך שבוע השבעה? הרב הוא מי ש"פוסק", בהסתמך על התלמוד, על ספרי ההלכה ועל הפוסקים. תשובותיו הכתובות, השאלות והתשובות (שו"ת), יוצרות כבר יותר מאלף שנה ספרות עצומה.
לדון. חלק מן הרבנים יושבים כדיינים בבית דין רבני. הם דנים בגיטין, בגיורים, או בסכסוכים בין אנשים שבוחרים להתדיין על פי דין תורה.
להנהיג קהילה. רב הקהילה משגיח על החיים הדתיים: בית הכנסת, החינוך, הכשרות, המקווה. הוא גם יועץ ואוזן קשבת, בשמחות ובצרות.
ללוות את צומתי החיים. לרוב הוא מסדר את החופה והקידושין, נושא את ההספד, מנחם אבלים ומכין את הצעירים לבר המצווה.

כדאי לשים לב גם למה שהרב איננו. הוא איננו מתווך הכרחי בין האדם לבין ה': כל יהודי יכול להתפלל ישירות, בבית הכנסת או בביתו, ותפילה בציבור יכול להוביל כל מתפלל שבקי בכך. הוא אינו עורך טקסים מקודשים, אינו שומע וידוי ואינו מוחל על חטאים: התשובה, החזרה אל ה', היא עניינו של כל אדם. אפילו הנישואין היהודיים אינם נערכים "על ידי" הרב: החתן והכלה הם שמתקדשים זה לזה בפני שני עדים, והרב רק מוודא שהכול נעשה כהלכה.

גם אין לבלבל בין הרב לבין תפקידים אחרים. הכהן הוא צאצא של אהרן, כהן מכוח הולדתו ולא מכוח ידיעותיו. החזן הוא שליח הציבור המוביל את התפילה. המוהל עורך את ברית המילה, השוחט את השחיטה הכשרה. אדם אחד יכול למלא כמה מן התפקידים האלה, אבל אלה תפקידים נפרדים.

החכם קודם לתואר

התלמוד מעניק לידיעה מקום מפתיע: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (ממזר הוא מי שנולד מאיסור; משנה הוריות ג, ח; תלמוד בבלי, הוריות יג ע"א). הייחוס, ואפילו המפואר ביותר, אינו יוצר סמכות; התורה, לעומת זאת, פתוחה לכולם. הרמב"ם מנסח זאת כך: כתר כהונה זכה בו אהרן, כתר מלכות זכה בו דוד, אבל "כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל […] כל מי שירצה יבוא ויקח" (הלכות תלמוד תורה ג, א).

הרב והתלמיד רוכנים על אותו ספר: "עשה לך רב" (פרקי אבות א, ו).

איך נעשים רב?

אין דרך אחת, אבל כל הדרכים עוברות באותו שער: הלימוד. הרב לעתיד מבלה בדרך כלל שנים ארוכות בישיבה, ולאחר מכן לרוב בכולל, שבו אברכים נשואים לומדים במשרה מלאה. שם הוא לומד את התלמוד לעומקו, עם מפרשיו, ואחר כך את ספרי ההלכה, את משנה תורה לרמב"ם ובעיקר את השולחן ערוך, עם הפוסקים הגדולים שבאו אחריו.

מבחני הסמיכה עוסקים באופן מסורתי בתחומים מוגדרים של ההלכה, אלה שבהם פונים אל רב הקהילה לעתים הקרובות ביותר: הלכות כשרות (בשר בחלב, מליחת הבשר, תערובות וספקות), הלכות טהרת המשפחה, הלכות שבת והלכות אבלות. על התלמיד להראות שהוא מכיר את המקורות ויודע לחשוב מתוכם. אז מעניקים לו רב אחד או כמה רבנים מוכרים תעודה, הכתובה לרוב בעברית: הסמיכה.

בכל ארץ יש מוסדות המארגנים את המסלול הזה. בישראל, הרבנות הראשית עורכת מבחנים רשמיים, שבלעדיהם אי אפשר לכהן כרב עיר או כדיין. בצרפת, הסמינר הרבני של צרפת (Séminaire israélite de France), יורשו של בית המדרש לרבנים שנוסד במץ ב־1829 ועבר לפריז ב־1859, מכשיר את רבני הקונסיסטוריה. רבנים רבים מקבלים את סמיכתם גם ישירות מגדולי ראשי הישיבות, בישראל או במקומות אחרים.

אבל המסורת מדגישה: התעודה אינה מספיקה. פרקי אבות מונים ארבעים ושמונה דברים שהתורה "נקנית" בהם, ובהם ענווה, שמחה, ארך אפיים, שימוש חכמים, אהבת הבריות, ו"אוהב את התוכחות" (פרקי אבות ו, ו). והתלמוד מוסיף שנעשים רב באמת רק אם נשארים תלמיד: "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז ע"א).

לבסוף, בניגוד לדעה רווחת, רב איננו איש דת רווק. ביהדות, חיי המשפחה הם חלק מן הקדושה: הרוב המכריע של הרבנים נשואים ואבות למשפחות. אשת הרב, הנקראת לעתים קרובות הרבנית, ממלאת לא פעם תפקיד חשוב בהוראה ובחיי הקהילה.

מהו רב ראשי?

התואר רב ראשי מציין בדרך כלל את הרב העומד בראש רבני עיר, אזור או מדינה. אין זו דרגת סמיכה "גבוהה" יותר, אלא תפקיד: הוא מייצג את הקהילה, מתאם בין הרבנים ומכריע בשאלות עקרוניות גדולות.

בצרפת: הקונסיסטוריה

בצרפת נולד התואר מתוך החלטה פוליטית. בשנים 1806-1807 כינס נפוליאון אספה של נכבדי היהודים, ואחריה "סנהדרין גדולה", כדי להגדיר את מקומם של היהודים במדינה. בצווים מ־17 במרץ 1808 ארגן את הדת היהודית בקונסיסטוריות, עם קונסיסטוריה מרכזית בפריז. מאז עומד הרב הראשי לצרפת בראש גוף הרבנים של הקונסיסטוריה; יש גם רבנים ראשיים אזוריים (פריז, שטרסבורג, ליון, מרסיי ועוד). הרב הראשי לצרפת נבחר על ידי אספה של נציגי הקהילות; הרב חיים קורסיה מכהן בתפקיד זה מאז 2014.

בישראל: הרבנות הראשית

בארץ ישראל הכירה כבר האימפריה העות'מאנית במנהיג דתי, החכם באשי. בתקופת המנדט הבריטי, ב־1921, נוסדה הרבנות הראשית לארץ ישראל, ובראשה שני רבנים ראשיים: אשכנזי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וספרדי, הרב יעקב מאיר, הנושא את התואר המסורתי הראשון לציון. הנשיאות הכפולה הזאת קיימת עד היום: ב־2024 נבחרו הרב קלמן בר לרב הראשי האשכנזי והרב דוד יוסף לרב הראשי הספרדי. הרבנות הראשית מפקחת בין השאר על בתי הדין הרבניים, על הנישואין ועל הכשרות הרשמית.

הסמכות שאינה נבחרת

לצד התפקידים הרשמיים האלה קיימת סמכות מסוג אחר, שאינה נבחרת: זו שהציבור מעניק מעצמו לחכם בזכות תורתו וקדושתו. מדברים אז על "גדול הדור". הרב עובדיה יוסף, הרב משה פיינשטיין או החפץ חיים השפיעו השפעה עצומה, לעתים קרובות הרבה מעבר לתארים שנשאו. ביהדות, הסמכות העליונה איננה סמכותה של המשרה, אלא סמכותה של התורה.

להתפרנס מן התורה? שאלה עתיקה

האם מותר לקבל שכר על הוראת תורה? השאלה עתיקה כמו התפקיד עצמו. שמעיה, אחד מחכמי השלשלת שבפרקי אבות, לימד: "אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות" (פרקי אבות א, י), מילה המציינת את מעמדו של מי שמורה ומנהיג. ורבי צדוק אומר: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם" (פרקי אבות ד, ה).

כמעט לכל חכמי התלמוד הייתה מלאכה. הלל היה פועל שהשתכר מטבע קטן ליום (יומא לה ע"ב); רבי יהושע התפרנס ממלאכה קשה כל כך עד שכותלי ביתו היו שחורים ממנה (ברכות כח ע"א). הרמב"ם חד־משמעי: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה" (הלכות תלמוד תורה ג, י). הוא עצמו עסק ברפואה.

אבל תנאי החיים של הקהילות היהודיות השתנו. בימי הביניים כבר לא היה אפשר לשרת קהילה במשרה מלאה ולהתפרנס בדרך אחרת. פוסקים, כמו רבי שמעון בן צמח דוראן (התשב"ץ) במאה החמש עשרה, ואחריו רבי יוסף קארו בפירושו כסף משנה על דברי הרמב"ם האלה, התירו לרב לקבל משכורת: לא בעבור התורה עצמה, אלא בעבור הזמן שהוא מקדיש לקהילה ושבו נמנע ממנו להתפרנס. זהו המנהג המקובל כיום. האידיאל, לעומת זאת, נשאר בעינו: אסור שהתורה תיעשה אי פעם סחורה.

הכבוד הראוי לרב, וגבולותיו

המסורת דורשת כבוד עמוק כלפי מורה התורה. רבי אלעזר בן שמוע מלמד: "ומורא רבך כמורא שמים" (פרקי אבות ד, יב). המשנה אף אומרת שמי שמוצא גם את אבדת אביו וגם את אבדת רבו, משיב קודם את אבדת רבו, "שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא" (משנה בבא מציעא ב, יא). מכאן לומד הרמב"ם את הדין שכבוד הרב גדול מכבוד האב (הלכות תלמוד תורה ה, א). השולחן ערוך מקדיש לדינים האלה כמה סימנים (יורה דעה רמב-רמד).

לכבוד הזה יש תכלית: לאפשר את המסירה. משום כך מצווים פרקי אבות פעמיים: "עשה לך רב" (פרקי אבות א, ו וא, טז). כל אדם, גם אם הוא תלמיד חכם, זקוק לרב שאצלו יוכל לבדוק את הכרעותיו ושלפניו יישאר עניו.

אבל כבוד איננו חסינות מטעות. התלמוד דן בלי הרף בדעותיהם של גדולי החכמים, ודוחה רבות מהן. בסיפור מפורסם, רבי אליעזר מביא ניסים, ואחר כך בת קול, כדי להוכיח שהוא צודק נגד הרוב; רבי יהושע משיב: "לא בשמים היא" (דברים ל, יב), וההלכה נפסקת כרוב החכמים (בבא מציעא נט ע"ב). סמכותו של הרב היא סמכותו של שיקול דעת המבוסס על התורה, לא סמכות של התגלות אישית. ומן הצד השני, התלמוד אינו חוסך את שבטו מחכמים גאוותנים או בלתי ישרים: תלמיד חכם שמבזה את התורה בהתנהגותו מחלל את השם (יומא פו ע"א).

מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב רפאל בניזרי הקדיש סדרה ארוכה של שיעורים לפרקי אבות, ודמות הרב חוזרת בהם שוב ושוב. להלן דבריו, בסיכום נאמן.

רב, רבי, רבן: סולם התארים

בשיעור "פרקי אבות 5: לעבוד שלא על מנת לקבל פרס", בהקשר של חכם מן המשנה הנושא את התואר רבן, מזכיר הרב את סדר התארים: "קודם רב, אחר כך רבי, אחר כך רבן, ואחר כך אין עוד תואר." רב הוא התואר הצנוע של המורה מול תלמידו. רבי – כאשר התלמיד אימץ אותו ומתייחס אליו: הוא נעשה "רבי שלו", "מורי". רבן – כאשר הוא מורה של ציבור שלם, של קהילה שרואה בו את דמותה. אבל כאשר הוא נעשה אמת המידה של האנושות כולה, הוא כבר אינו זקוק אפילו לתואר רבן: די בשמו לבדו. לפי קריאה זו, רב אינו מוגדר על ידי תעודה, אלא על ידי הקשר שהוא יוצר עם מי שלומדים ממנו.

"עשה לך רב"

בשיעור "פרקי אבות: רב, חבר ודין" עוסק הרב במשנתו של יהושע בן פרחיה: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות" (פרקי אבות א, ו). הוא מעיר ששני הפעלים אינם אומרים אותו דבר. הפועל שנאמר על הרב הוא פועל של כפייה: את הרב אדם מקבל על עצמו גם מתוך כפייה, כשם שכופים קיום מצווה משום שהיא לטובת מי שמקיים אותה. את החבר, לעומת זאת, קונים. לפני רב חשים מעט מבוכה, לא תמיד רוצים להרגיש תחת מרותו; משום כך מחפשים גם חבר, איש סוד. רב אינו יכול להיות תמיד חבר.

הרב מדגיש גם את האחריות העצומה של המורה למסלול חייו של אדם. הוא מזכיר את המעשה התלמודי ביהושע בן פרחיה, שדחה תלמיד בתנועה חמורה מדי, והתלמיד, שחשב שנדחה, סר מן הדרך. האחריות שלנו גדולה בכל קשר עם הזולת, אומר הרב, ועוד יותר אצל מורה. והוא מוסיף שלעתים קרובות נוטים לשפוט את הרב בחומרה, לחפש את פגמיו: אם רוצים שהרב יישאר רב, צריך לדעת להעלים עין מחולשות מסוימות, שהרי, כלשון הפסוק שהוא מביא, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ).

לא לעשות מן התורה סחורה

בשיעורים "פרקי אבות: לשפוט בלי להיעשות שופט" ו"פרקי אבות: שמעיה ואבטליון" מפרש הרב את המשנה "אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות" (פרקי אבות א, י). המילה, הוא מסביר, מכוונת כאן להפיכת התורה למקור פרנסה: "מה אני בחינם, אף אתם בחינם". אפשר לקבל פיצוי על הזמן שמקדישים לה, אבל אסור לחיות על חשבון התורה. הוא מציין שהתרגום הצרפתי העדיף לדבר על "סמכות" (autorité) כדי לא לפגוע ברבנים העושים את עבודתם במסירות ובהקרבה; המשמעות נעשית אז: שנא את השררה על אחרים, את כפיית דעתך עליהם, את ניצול ידיעותיו של הזולת.

חכמי הדורות הקודמים, הוא מזכיר, עסקו כולם במלאכה. הם לימדו תורה בהתנדבות, וקיבלו שכר רק במידה שמילאו תפקידים רבניים ונשאו בעול הציבור. אף כינו אותם על שם מקצועם: זה נפח, זה חייט, זה נחתום.

אנשים המוקדשים כולם להוראה

עם זאת, הרב אינו שולל רבנים במשרה מלאה. בשיעור "פרקי אבות ב: הדרך הישרה והמלאכה" הוא מסביר שצריך לקיים אנשים המוקדשים כולם להוראה. כשם שהתורה בחרה בכהנים למקדש, אב אחר בן, כך חינוכו של עם זקוק למורים, אבל תפקידם אינו עובר בירושה: הוא תלוי בבחירתו של אדם הרוצה לחלוק את מה שהוא יודע. הוא מספר על תכנית להקים ישיבה של חמשת אלפים תלמידים, שעליה הקשו: מי ישלם להם? והתשובה הייתה שמתוך חמשת האלפים יצאו אולי אלף רבנים, מתוך האלף מאה רבנים גדולים, ומתוכם כמה חכמים יוצאי דופן; אבל העיקר הוא שיהיו אנשים המסוגלים להבין את שפתם ואת דרישותיהם.

גאוותו של החכם

ולבסוף, בשיעור "ל"ג בעומר: המדורות ואור הזוהר", חוזר הרב אל מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, "שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות סב ע"ב). כל אחד מהם, הוא מסביר, הצטמצם בתורתו שלו ובהשגתו שלו, בלי יכולת לכלול את האחר: את חברו ללימוד, את התלמיד החכם שלצדו, ועל אחת כמה וכמה את האדם הפשוט. הרב קושר את האסון הזה למרד בר כוכבא, שרבי עקיבא תמך בו: צבא שהגאווה מפלגת אותו אינו יכול לעמוד. הלקח נכון לכל רב: התורה נמסרת רק מתוך כבוד הדדי.

דעות מוטעות על הרב

"הרב הוא כומר יהודי." לא. ביהדות יש כהנים, אבל תפקידם היה קשור לבית המקדש בירושלים. הרב הוא מורה ומשפטן של התורה, בלי שום כוח מקודש.

"צריך לעבור דרך רב כדי לדבר עם ה'." לא. כל יהודי מתפלל ישירות. הרב יכול לייעץ, ללמד, לברך, אבל הוא איננו מתווך הכרחי.

"הרב מוחל על חטאים." לא. אין וידוי לפני רב. התשובה נעשית בין האדם לבין ה'; ובעבירות שבין אדם לחברו, יש לבקש סליחה מן הנפגע.

"רבנים אינם מתחתנים." להפך: לשאת אישה ולהקים משפחה היא מצווה, וכמעט כל הרבנים נשואים.

"מה שהרב אומר הוא דבר ה'." לא. הרב מיישם את התורה בשכלו, והוא יכול לטעות. התלמוד מלא מחלוקות שבהן החכמים חולקים זה על זה, והכלל הוא ללכת אחר הרוב ואחר הפוסקים הגדולים המקובלים.

"די בתעודה כדי להיות רב אמיתי." המסורת דורשת יותר: ידיעה, אבל גם יראת שמים, ענווה והתנהגות ישרה. רב שמעשיו סותרים את תורתו מאבד את אמינותו.

שאלות נפוצות על הרב

מה ההבדל בין רב לכהן?

הכהן הוא צאצא של אהרן, אחיו של משה: הוא כהן מכוח הולדתו, בין שהוא תלמיד חכם ובין שלא. גם כיום יש לו כמה תפקידים, כמו ברכת כהנים בבית הכנסת. הרב, לעומת זאת, נעשה רב מכוח הלימוד והסמיכה. כהן יכול להיות רב, אבל שני הדברים אינם תלויים זה בזה.

איך פונים אל רב?

בצרפתית אומרים "Monsieur le rabbin" או פשוט "Rav" ואחריו שמו. בעברית פונים אליו "כבוד הרב". אצל הספרדים משתמשים גם בתואר "חכם", או, לחכם זקן ונערץ, "רבי"; אצל החסידים, המנהיג הוא "הרבי".

כמה זמן לוקח להיעשות רב?

אין משך קבוע, אבל בדרך כלל יש לחשב כמה שנים של לימוד אינטנסיבי לאחר בסיס איתן בתלמוד, לרוב בין ארבע לעשר שנים. הלימוד לעולם אינו נגמר באמת: רב נשאר תלמיד כל חייו.

האם אישה יכולה להיות רב?

ביהדות האורתודוקסית, תפקיד הרב והדיין שמור לגברים, אף שנשים מלמדות תורה ברמה גבוהה ומייעצות בשאלות הלכתיות בתחומים מסוימים. התנועות הליברליות והרפורמיות מסמיכות נשים לרבנות מאז המאה העשרים: הראשונה, רגינה יונאס, הוסמכה בגרמניה ב־1935.

האם צריך רב כדי להתחתן?

לפי ההלכה, הנישואין נעשים על ידי החתן והכלה עצמם, בפני שני עדים כשרים. אבל מאחר שדיניהם מדויקים, המנהג הכללי הוא שרב בקי מנהל את הטקס ובודק את הכתובה, שטר הנישואין. בארצות רבות, ובהן ישראל וצרפת, המוסד הרבני מארגן את הנישואין האלה.

מהי סמיכה?

זוהי ההסמכה לרבנות, מן המילה העברית שפירושה "השענה", זכר לידיים שסמך משה על יהושע. כיום זוהי תעודה שבה רבנים מוכרים מעידים שתלמיד מסוגל להכריע בשאלות הלכה (יורה יורה) או לדון (ידין ידין).

האם אפשר לפנות בשאלה לכל רב?

כן, ואף מומלץ: "עשה לך רב" (פרקי אבות א, ו). נבון שיהיה לאדם רב קבוע, המכיר את קהילתו ואת מנהגה. ומשנשאל רב ונתן את תשובתו, אין הולכים אל רב אחר כדי לקבל פסק נוח יותר.

להרחבה

הרב אינו עומד מעל עמו: הוא החוליה החשופה ביותר בו, זו שמקבלת וצריכה למסור. כל אחד, לפי מידתו, נקרא לאותו דבר: לעשות לו רב, ללמוד, ואחר כך ללמד בתורו את מה שקיבל.

מקורות והפניות

במדבר יא, טז-יז; במדבר כז, יח-כג
דברים טז, יח; דברים יז, ט-יא; דברים ל, יב; דברים לג, י; דברים לד, ט
מלאכי ב, ז
פרקי אבות א, א; א, ו; א, י; א, טז; ד, ה; ד, יב; ו, ו
משנה בבא מציעא ב, יא
משנה הוריות ג, ח
תוספתא עדויות ג, ד
תלמוד בבלי, סנהדרין ה ע"א; סנהדרין יג ע"ב-יד ע"א
תלמוד בבלי, הוריות יג ע"א
תלמוד בבלי, מועד קטן יז ע"א
תלמוד בבלי, תענית ז ע"א
תלמוד בבלי, יומא לה ע"ב; יומא פו ע"א
תלמוד בבלי, ברכות כח ע"א
תלמוד בבלי, בבא מציעא נט ע"ב
תלמוד בבלי, יבמות סב ע"ב
רמב"ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין ד, א-ו וד, יא
רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג, א; ג, י; ה, א
רבי יוסף קארו, כסף משנה על הלכות תלמוד תורה ג, י
רבי שמעון בן צמח דוראן (התשב"ץ), שאלות ותשובות, המאה ה־15
שולחן ערוך, יורה דעה רמב-רמד
קהלת ז, כ
ניסיון חידוש הסמיכה בצפת בידי רבי יעקב בירב (1538)
הצווים הקיסריים מ־17 במרץ 1808 שארגנו את הדת היהודית בצרפת (הקונסיסטוריה)
ייסוד הרבנות הראשית לארץ ישראל (1921)
הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות 5: לעבוד שלא על מנת לקבל פרס
הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: רב, חבר ודין
הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: לשפוט בלי להיעשות שופט
הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: שמעיה ואבטליון
הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות ב: הדרך הישרה והמלאכה
הרב רפאל בניזרי, ל"ג בעומר: המדורות ואור הזוהר

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.

מהו רב ומה תפקידו?