שיעור זה עוסק בשתי המשניות הראשונות של הפרק השני במסכת אבות: משנתו של רבי יהודה הנשיא, "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם", ומשנתו של רבן גמליאל בנו, על תלמוד תורה המשולב במלאכה. הוא נפתח במבוא ארוך על משמעותו של לימוד פרקי אבות בין פסח לשבועות, על שלוש עשרה המידות ועל הדרך שבה אדם מכין את עצמו להתגלות. משם הוא עובר לעיון ב"דרך הישרה", בהיעדרו של סולם ערכים במצוות ובשלושת הדברים השומרים מן העבירה. והוא חותם בתורתו של עקביא בן מהללאל, זו הנאמרת בשעת הקבורה, ובשתי שאלות מן הקהל, על הבחירה החופשית ועל שכר המצוות.
הרב רפאל בניזרי יוצא ממצבה של תקופה זו בשנה: קהילות רבות לומדות פרקי אבות בין פסח לשבועות, משום שהן מתכוננות להתגלות חדשה של התורה. שתי סכנות, הוא אומר, אורבות להכנה הזאת: להזדקן עם הטקסט, כלומר לחדול מלראות בו דבר בן־זמננו, ולהזניח את העבודה שעל האדם לעשות בעצמו בטרם יקבל. בנקודה השנייה הזאת הוא עוסק תחילה, דרך המידות האלוקיות, הברכה שבתפילת השחר וספירת העומר, המובנת כלוח זמנים שהאדם מעצב לעצמו.
לאחר מכן עובר השיעור אל הטקסט עצמו, וקורא את "הדרך הישרה" לא כדרך טובה אלא כקו שאין בו סטייה, המתוקן בלי הרף. מכאן הוא גוזר את דחייתם של חיים רוחניים המכונסים בתוך עצמם, אחר כך את היעדרו של מדרג בין המצוות, ואחר כך את הצורך במלאכה לצד הלימוד. הוא מגיע לעקביא בן מהללאל, שתורתו על המוצא, על היעד ועל הדין ממשיכה את תורת רבי, ולסיפורם של חמישה ניצולי ספינה המחפשים את זיכרונם הקדום ביותר.
מה אומר השיעור
את התורה יש לתפוס כחדשה לגמרי וכבת־זמננו תמיד. משום כך נהגו קהילות רבות ללמוד פרקי אבות בין פסח לשבועות, מתוך הכנה להתגלות חדשה. אסור לנו לחטוא בכך שנזדקן עמה: היה בכך משום פגיעה בדבר ה', שאינו נתון לא בעבר ולא בעתיד אלא בהווה מתמיד, ושבכוחו להשיב בכל יום על שאלה חדשה. הסכנה השנייה נוגעת להכנתו של האדם את עצמו, שכן לא כולנו מסוגלים לתפוס את דקויותיה, ואנו זקוקים להיאחז בתורתו של רב. לא כולנו נוצקנו בתבנית אחת, וגבולותינו, רחבים ככל שיהיו, נותרים גבולות.
מלכות ה' שאנו מכריזים עליה בכל יום אינה מחוץ להישג ידנו. אנו עצמנו חלקיק זעיר של האלוקות, תא אחד; אך תא זה אינו רסיס ואינו חלק, שכן מבנהו זהה בכל מקום, והוא פזור בגופו של האדם כמו ביקום כולו. עלינו לדעת להבליטו ולהעניק לו את הסמכות הראויה לו, לעשותו למה שקובע באמת את דרך הוויתנו, מחשבתנו ומעשינו. כל אחד עושה זאת לפי מידתו, שהרי אין אפשרויותינו שוות: לא ההישג הוא הקובע, אלא הרצון שהושקע במלאכה, בין שהושלמה ובין שלא. חכמינו אף לימדו שגדול המעשה יותר מן העושה: מי שמצליח לגייס כוחות נוספים, מעבר למה שהוא עצמו מגשים. הדאגה להעביר לאחרים את מה שאדם אינו מצליח לעשות בעצמו, משעה שהפקידו בידיהם מתוך מודעות, שקולה יותר.
איננו מכירים מן האלוקות אלא את מידותיה, ומידות אלה הן אנושיות. כשאנו אומרים חנון, כשאנו אומרים רחום, כשאנו אומרים חסד ואמת – אלה ערכים שאנו מבקשים לעצמנו ושבהם אנו מודדים את עצמנו בכל יום. שלוש עשרה הן, ואנו מונים אותן בתפילה היומית המברכת את מי שאמר והיה העולם. אחת מברכותיה מברכת את ה"גוזר ומקיים": לעתים יש לקטוע דפוס מחשבה החוזר על עצמו, כשם שחייט אינו גוזר אלא בבד משובח. אחרת מברכת את ה"עושה בראשית", ואף אנו נקראים מצדנו לחולל ראשיות, ומה שקדם להן הופך לטיוטה של מה שאנו מתחילים עתה.
ספירת העומר מציבה אותנו בזמן אחר מזה של הבריאה ושל יציאת מצרים. לא את הלוח ההוא אנו סופרים, אלא לוח שקבענו לעצמנו, כדי להגיע ליובל אחר ולהשתבץ בזמן שעיצבנו בכוח כישרונותינו שלנו. המאמץ מכוון פחות אל המידות כולן ויותר אל מקומנו בתוכן: אפשר למצוא את עצמך במידת הדין כמו במידת החסד, ברחמים כמו בקדושה. כל אחד בדרכו, ואין שום אפשרות להדיר איש.
כל אות חשובה, ולכן כל אדם חשוב. האותיות אינן דומות זו לזו בצירופיהן, אך אם אחת מהן נשברה או נפרדה ממקור מחצבתה, ספר התורה כולו נגנז בצד; וכך גם עמנו וקהילתנו. שכן התורה אינה עניינו של יחיד. היא לא ניתנה לאבות, שהם בני אדם יוצאי דופן, מקור מחצבתו של עם ישראל: הם שהעניקו לנו את המידות. ומכאן שמה של המסכת – מסכת העקרונות, היסודות המכוננים.
ישראל הם גרים שלא איבדו את ייחוסם. נכרי המתגייר עובר לידה חדשה: אין לו עוד ייחוס קודם, וקשרי משפחתו נעשים משוערים בלבד. ההתגלות אמנם חוללה גיור של העם כולו, וגם אנו גרים מכוח התורה שקיבלנו בסיני; אלא שמה שמציב אותנו במישור אחר הוא שלא איבדנו את מידות אבותינו. התורה באה להרכיב את עצמה על ישות שכבר עוצבה בידי יסודותיה המכוננים, על אותו אדם קטן שבכללותו שב ובנה את דמות האדם. לפיכך, הקריאה בכל שבת בפרק מפרקי אבות אינה עיון בקיצור ספר מוסר, אלא בריאה מחדש של האדם.
המשנה הראשונה של הפרק השני שואלת: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם. הדובר הוא רבי יהודה הנשיא, הוא שקיבץ וסידר את כל תורתם של התנאים. המילה המשמשת כאן היא אדם, והרב מזכיר את ארבעת המצבים שבהם אנו מתפתחים – אנוש, גבר, איש, ולבסוף אדם. אלה שלבי התפתחות סובייקטיביים, שיש להם צורת זכר, צורת נקבה וצורת רבים; אדם הוא התואר היחיד שאינו נוטה, והוא כולל את הכל. להיות אדם פירושו להשתייך לכלל, לאנושות כולה.
הדרך הישרה אינה הדרך הטובה. אין כתוב דרך טובה: הדרך הישרה היא דרך שבה האדם נשאר עקבי עם עצמו לאורך כל אופן מחשבתו ואופן הוויתו. פירושה לשרטט קו בלי לסטות ימינה או שמאלה, או להמשיך לשרטטו גם ביד רועדת. ואין כאן בחירה סופית: אנו מבחינים בלי הרף, מפרידים יסוד מיסוד, מכווננים – מתקנים קו.
דרך זו צריכה להיות תפארת לאדם בעיני עצמו ובעיני אחרים. מכאן שנשללים חיים רוחניים המתמוססים בהסתגרות, בהתכנסות, בבריחה, כאילו ביקש אדם לחיות בקרבה אינטימית עם ה' בלבד. אם לשם כך הזניח את משפחתו והתעלם מחובותיו כלפי הקהילה וכלפי העולם שבו הוא חי, אין זו דרך ישרה אלא דרך עקלקלה. יש להיות מוכר ככזה בעיני הסביבה, ולשם כך יש לראות את העולם, על כל שונות ערכיו, כאחדות אחת – יצירת אמנות שבה הפרט חשוב לא פחות מן הנושא המרכזי של התמונה.
אין סולם ערכים במצוות. יש מהן שעניינן פרטים, ויש חמורות הרבה יותר; יש שאפשר להזניחן בלי נזק רב, ויש שחייבים עליהן מיתה; ובכל זאת לא לאדם לקבוע את המדרג הזה, כשם שאין הוא קובע אותו בין חובותיו כלפי עצמו, כלפי רעיו וכלפי משפחתו. התורה לא מסרה אותו, ולא תמיד הסבירה מדוע יש לנהוג כך. לפיכך מבקשת המשנה לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה: מצווה שהוזנחה אבודה, אין להשיבה עוד, והיא פוגעת בכל המישורים.
שלושה דברים שומרים מן העבירה. הראשון – להכיר שתמיד יש דבר מה למעלה ממך: אין אדם יכול להעמיד את עצמו כשופט ולהכריע בכל, לא בחיי הרוח ולא בחיי הקהילה או המשפחה. השני – שעין רואה ואוזן שומעת: בעולם הזה שוררת תחרות מתמדת, כל אחד מטה אוזן למה שחברו מצליח בו, ואין טעם לומר לעצמך שלא אכפת לך כיצד רואים אותך. השלישי – שכל המעשים בספר נכתבים. יש ארכיונים במישור החברתי, במישור הלאומי ובמישור האוניברסלי, ויש לדעת זאת כשמשרטטים את הכיוון ומכווננים אותו יום אחר יום.
המשנה השנייה משלימה את הראשונה בעניין העבודה. רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, אומר שיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. שכן אין חיים רוחניים שכולם עם ה' תוך נטישת העולם שברא בשביל האדם: שותפים אנו במלאכת בניינו של העולם הזה. אמנם מוטל על החברה לדאוג לצורכיהם של המקדישים את עצמם ללימוד ולחינוך, אך אין הדבר יכול להפוך לדרך חייו של כל אדם. התלות מתקבלת על הדעת רק כשהיא נקנית בזכות ולא ניתנת במתנה, וקל וחומר שלא כשהיא מושגת בפשיטת יד.
יגיעת שניהם משכחת עוון, כי הבטלה היא רעלם של החיים. אין כתוב שהיא מרחיקה את העוון, אלא שהיא משכחת אותו: אין לאדם פנאי לחשוב על דבר אחר. הרעל של החיים הוא הזמן הנותר שאין יודעים מה לעשות בו, שמבקשים "להרוג" אותו במשחקי חברה ובבריחות שאינן תורמות דבר להתהוותם של חיים. ומנגד, כל תורה שאין עמה דאגה לעבודה וליצירה סופה בטלה, ואף היא עלולה לגרור עוון, שכן חיים בתלות בנדיבים פוגעים בהתפתחותו של אדם בתוך חברתו.
ועם זאת יש לקיים אנשים המוקדשים כולם להוראה. התורה בחרה בכוהנים למקדש, ואצלם הכהונה עוברת מאב לבן; ואילו חינוכו של עם אינו עובר בירושה: הוא בחירתו של אדם הרוצה לחלוק את ידיעותיו עם קהילתו. הרב מספר על תוכנית להקים ישיבה של חמשת אלפים תלמידים, שהוצגה לפני הסמכות הרבנית של אותה תקופה, ועל ההתנגדות שהושמעה נגדה: מי יפרנס אותם? התשובה הייתה שמתוך חמשת האלפים ייצאו אולי אלף רבנים, מתוך האלף אולי מאה רבנים גדולים, ומתוכם כמה גדולי תורה יוצאי דופן – אך העיקר הוא שיהיו אנשים המסוגלים להבין את שפתם ואת דרישותיהם.
מה שנכון לגבי הישיבה נכון גם לגבי חינוך הילדים. לא הקריירה שתוכננה בשבילם היא העיקר, ולא הגאווה שאנו שואבים מהצלחתם במוסדות היוקרתיים, אם כל זה נעשה בלי תורה ועל חשבון חיי המשפחה או חינוך ילדיהם שלהם: אז המאזן הוא מאזן של כישלון. עלינו לדעת להתנות את הקריירה שאנו מאחלים להם ברוח התורה. והנוטלים על עצמם עול ציבור חייבים לעשות זאת לשם שמים, ולא מתוך רדיפת פרסום: אז זכות אבותם מסייעתם – זכות שאינה עוברת אלא משום שכל מה שנעשה, נעשה בלי לצפות לדבר, במסירות ובביטול עצמי. בין שהצליחו ובין שלא, מעלים עליהם כאילו עשו זאת בעצמם.
עקביא בן מהללאל ויתר על משרת אב בית הדין ובלבד שלא לוותר על עמדותיו. איש רב ידע שחי בימי הבית השני, חלק על מועצת החכמים כולה בארבעה עניינים; הציעו לו לעמוד בראשה ובלבד שיחזור בו, והוא השיב שמוטב לו להיחשב שוטה בעיני הבריות ולא בעיני ה'. הוא עמד בדעתו, וממנו באה אלינו המשנה שבה מלווים את הנפטר לקבורתו.
תורתו ממשיכה את תורת רבי: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. העבירה היא מעבר על גבולותיך – המילה עצמה מורה על חצייה, על סטייה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. הסדר ראוי לתשומת לב: הדין קודם לחשבון. אדם בא מטיפה, והולך למקום עפר, רימה ותולעה; ואין כתוב "לפני ה'" אלא "לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא". כשאומרים משנה זו לפני נפטר, משמיטים את המילה המתארת את הטיפה.
סיפורם של חמשת ניצולי הספינה ממחיש את ה"מאין באת". ספינה טבעה, וחמישה אנשים שוחים אל אי שומם, מוצאים בו מגדל, מטפסים לראשו ומבקשים לשחזר את חייהם מתוך זיכרונותיהם; כל אחד מחפש את זיכרונו הקדום ביותר, זה שעיצב את כל קיומו. הראשון זוכר את קטיפת הפרי מן העץ; השני – את הפרי כשעוד היה על העץ; השלישי – את הזוהר שליווה את הפרי והבדילו משאר הפרדס; הרביעי – את הניצן. האחרון אומר שהוא זוכר את הזמן שבו עוד לא היה קיים: עד אז הייתה היסטוריה, אך לא היה בו צורך, והוא לא נכלל בתוכנית. היום שבו הוחלט שעליו להתקיים פירושו היה שעליו להתגייס לפעולה שכבר הוגדרה.
תמלול מלא של השיעור
ערב טוב, ידידיי היקרים. כבר הנחתם לפניי את הטקסט של הפרק השלישי, אבל אתחיל דווקא במשנה הראשונה של הפרק השני, שעדיין לא הזדמן לי ללמוד אתכם. את זו של הפרק הראשון כבר למדתי; אעבור עליה שוב, ואחר כך אחזור אל המשנה הזאת שבפרק השלישי. ובכן, בחרנו – כמו קהילות רבות – ללמוד פרקי אבות בין פסח לשבועות, מתוך הכנה להתגלות חדשה של התורה. שכן כך עלינו לגשת ללימוד התורה: לראות בה דבר חדש לגמרי, בן־זמננו לגמרי, שבכוחו להשיב בכל יום ויום על שאלה חדשה. ומעל לכול, אסור לנו לחטוא בכך שנזדקן עמה, שהרי בסופו של דבר יש בכך משום פגיעה בדבר ה', שאינו נתון לא בעבר ולא בעתיד, ותמיד הוא בן־זמננו – הוא שרוי בהווה מתמיד. אלא שלשם כך יש להיזהר מסכנה שנייה, והיא נוגעת להכנת האדם את עצמו להתגלות הזאת. לא כולנו מסוגלים להבין את דקויותיה של התורה. אנו זקוקים להיאחז בתורתו של רב; זו עובדה. לא תמיד יש בנו הכוח להבין את הכול; לא נוצקנו כולנו בתבנית אחת, ויש לנו גבולות – לפעמים רחבים מאוד, ובכל זאת גבולות הם. חתירתו של האדם אל האינסוף נשארת שאיפה מתמדת וכיבוש של כל יום; עוד נחזור לכך. ועתה, מה הוא הדבר שבאמצעותו נוכל באמת להתקרב אל הנצח הזה, אל החיפוש אחר האלוקי ואחר סודות דבר ה' – דבר שהוא בורא? כשאנו מכריזים בתפילה היומית על מלכות ה', אל לנו למקם את המלכות הזאת בעולם שכולו מחוץ להישג ידנו ולמעלה מהשגתנו. אדרבה: הואיל ואנו עצמנו חלקיק זעיר של האלוקות […] – תא אחד של האלוקות אנו. והתא הזה של האלוקות הוא מציאותו השלמה של ה', שכן אין הוא רסיס ואין הוא חלק; נאמר שהרכבו ומבנהו של התא הזה זהים בכל מקום. הוא פזור – כמו מפוזר גאוגרפית – בגופו של האדם כמו ביקום כולו. עלינו לדעת להבליטו ולהעניק לו את הסמכות הראויה לו – להמליך אותו, כדי שיהיה באמת הכוח הקובע את דרך הוויתנו, את דרך מחשבתנו, את דרך מעשינו. כל אחד לפי מידתו: אין לכולנו אותן אפשרויות. אבל כפי שכבר אמרתי, מה שחשוב בעיני הקדוש ברוך הוא אינו מה שהשגנו, אלא הרצון שגילינו במלאכה; ואם השלמנו אותה אם לאו – אין לכך משקל רב.
ויתרה מזו, חכמינו לימדונו: "גדול המעשה יותר מן העושה" – גדול מי שמניע פעולה, שמחולל אותה, שמצליח לגייס כוחות אחרים, יותר ממה שהוא עושה, יותר ממה שהוא מגשים בעצמו. כלומר, הדאגה להעביר לאחרים את מה שאנו רוצים לעשות ואיננו מבצעים, את מה שאיננו מצליחים לעשות – משעה שמסרנו זאת במודע לאחר כדי שיעשה, הרי זה שקול יותר. אין לנו שום ידיעה על האלוקות אלא דרך המידות, דרך מידותיו של ה'. אבל המידות הללו הן מידות אנושיות. כשאנו אומרים "חנון", כשאנו אומרים "רחום", כשאנו אומרים "רב חסד ואמת" – שה' הוא הטוב, עושה הצדקה, ועצם מהותה של האמת – אלה ערכים שאנו מבקשים לעצמנו ושבהם אנו מודדים את עצמנו בכל יום.
שלוש עשרה מידות הן, ואת שלוש עשרה המידות האלה אנו מונים ב"ברוך שאמר והיה העולם", בתפילה יומית: ברוך מי שאמר והיה העולם. "ברוך גוזר ומקיים" – ברוך מי שגוזר כדי לקיים. לפעמים צריך לקטוע, לקטוע דפוס מחשבה החוזר על עצמו. כשם שהדורות באים זה אחר זה ואינם דומים זה לזה, כך גם ימינו. יש ימים שאנו קוברים, ויש ימים שהיינו רוצים להחיות. אבל אל לנו לשקוע בעבר, ואל לנו לבקש מפלט באיזה עתיד שהוא. עלינו לנסות להיות "גוזר": כשם שחייט אינו גוזר את הבד אלא בגזירה נאה באריג המשובח המונח לפניו – כך הוא הדבר.
כך הוא הדבר בחיים. כדי לחולל דבר אחר, צריך לדעת לחתוך. צריך לדעת להתנתק כדי להיות "מקיים". "ברוך עושה בראשית" – ברוך מי שעושה את הראשית, שמחולל את ההתחלה. הוא עשה את הראשית הראשונה, ואנו מצדנו נקראים לחולל ראשיות. ובראשיות האלה, שימו לב: מה שקדם להן נעשה טיוטה של הראשית שאנו פותחים בה. והדבר חשוב מאוד לגישתנו ללימוד התורה, לזכייה בהתגלות התורה – שכן מי שלא הכין את הווייתו, באמצעות שלוש עשרה מידותיו של ה', לקבלת התורה… זה מה שאנו מנסים לעשות לאורך כל התקופה הזאת המפרידה בין פסח לשבועות: להשתבץ בזמן חדש. איננו עוד בלוח שאנו מכירים, זה שממשיך בלעדינו – לוח השבת של בראשית, שבת הבריאה, ולוח השבת של יציאת מצרים. לא את הזמן הזה אנו סופרים. לא – זהו זמן העומר, לוח אחר, לוח שקבענו לעצמנו כדי להגיע ליובל אחר; להשתבץ בזמן שעיצבנו בעצמנו, בכוח כישרונותינו שלנו, בכוח המאמץ שעשינו בעצמנו כדי להתאים את עצמנו – לא למידות כולן, אלא למקומנו בתוך המידות. אפשר למצוא את עצמך במידת הדין, מידת הצדק, כשם שאפשר למצוא את עצמך במידת החסד; אפשר למצוא את עצמך במידת הרחמים, כשם שאפשר למצוא את עצמך במידת הקדושה.
והנה, כל אחד בדרכו, כל אחד באופנו, ואין שום אפשרות להדיר איש. שכן כשם שכל המילים, כל האותיות, אינן דומות זו לזו בצירופיהן שבתורה, ובכל זאת כל אות, כל פרט של הוויה, חשובה – שהרי אילו נשברה או נפרדה ממקור מחצבתה, היה ספר התורה כולו נגנז בצד – כך הוא גם עמנו, גם קהילתנו. והנה, התורה אינה עניינו של יחיד. התורה לא ניתנה לאבות. האבות הם בני אדם יוצאי דופן; הם מקור מחצבתו של עם ישראל. ומה הם שנתנו לנו? את המידות. ולכן אכן נקראת מסכת העקרונות הזאת "פרקי אבות": אלה הם היסודות המכוננים של עם ישראל. ומשום כך, אף על פי שמתן תורה חולל גיור של עם ישראל כולו, אין הדבר דומה לגיורו של נכרי הנכנס לכלל ישראל. אתם יודעים שנכרי המתגייר, משעה שנעשה ישראל, מותר לו לשאת את אחותו, משום שלידה חדשה היא לו: אין לו עוד ייחוס קודם, ומאחר שאין לו עוד ייחוס קודם, ניתק את כל קשרי השושלת, שנעשו משוערים בלבד. והיה יכול הדבר להיות כך גם בישראל, שהרי גרים אנו – גם אנו מתגיירים מכוח התורה שניתנה לנו בסיני. אלא שמה שמציב אותנו במישור קיום אחר הוא העובדה שלא איבדנו את מידותיהם, את ייחוסם, של אבותינו. אנו עדיין קשורים לדרך הוויתם, ומשום כך באה התורה להרכיב את עצמה על ישות יהודית שכבר עוצבה בידי ייחוסה, בידי אבותיה, בידי יסודותיה המכוננים. היא הורכבה על אותו אדם קטן שהיינו, ושבכללותו שב ובנה את דמות האדם. ומתוך כך אנו משתדלים בתקופה הזאת שמפסח ועד שבועות, לקראת קבלתה מחדש של תורה שנוסחה תמיד אחד, אך בכל פעם היא אחרת בפירושה, בזכות ההעשרה שאנו מוסיפים לה – והדבר תלוי בזיכוך שזיככנו את מידותינו.
ומשום כך חשוב לקרוא בכל שבת פרק מפרקי אבות, שאינם מוסר, אינם קיצור ספר מוסר, אלא דרך לשחזר את האדם, לברוא את האדם מחדש. ובכן, במשנה הראשונה הזאת של הפרק השני: "רבי אומר". רבי הוא רבי יהודה הנשיא, מי שערך את הכול, שקיבץ ואסף את כל תורתם של התנאים, וכאן הוא מביע השקפה יסודית: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם". את המילה "אדם" כבר פירשנו. אמרנו שבדרך כלל אנו מתפתחים דרך ארבעה מצבים: אנוש, איש – או ליתר דיוק גבר, איש, ולבסוף אדם.
אלה שלבי התפתחות, והם סובייקטיביים; הם נוטים – יש להם צורת זכר וצורת נקבה, יש להם צורת רבים – אבל "אדם" הוא התואר היחיד שאינו נוטה והכולל את הכול. לפיכך, מי שהוא "אדם" הוא בסיכומו של דבר ישות השייכת למוחלט, לכלל, לאנושות כולה – ובכל זאת הוא יוצא לשרטט קו ישר, בלי לסטות ימינה או שמאלה, או ביד רועדת תוך שהוא ממשיך לשרטט את דרכו הקשה. ושימו לב: לא נאמר כאן "שיבחר". אין כאן בחירה סופית. לא בחרנו אחת ולתמיד; אנו "בוררים". "בורר" – אתם יודעים מה פירושו: בכל פעם להבחין, להפריד יסוד מיסוד, לכוונן. כאילו אנו מתקנים בלי הרף קו, קו של דרך ישרה שאנו רוצים באמת שתהיה נקייה מכל סטייה לצד זה או לצד זה. האם הדבר אפשרי?
"דרך ישרה" – אין זו "דרך טובה", אין זו "דרך טובה" סתם. דרך ישרה היא דרך שבה האדם נשאר עקבי עם עצמו לאורך כל אופן מחשבתו ולאורך כל אופן הוויתו – וקשה הדבר. אבל כפי שאמרתי קודם, לא מה שהצלחנו בו הוא החשוב, אלא הרצון שהשקענו כדי להתקדם בדרך שבחרנו. ומהי הדרך הזאת? "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – כל שהיא כבוד לעושה בעיני עצמו וכבוד בעיני אחרים. וזה שולל כמובן כל חיים רוחניים המתמוססים בהסתגרות בתוך עצמך, בהתכנסות, בבריחה – כאילו ביקש אדם לחיות בקרבה אינטימית עם ה' בלבד, משום שזה הדבר החשוב מכול.
אך אם לשם כך נאלצנו להזניח את המשפחה, להתעלם מחובותינו כלפי הקהילה, כלפי העולם שבו אנו חיים – הרי שאין זו קרויה "דרך ישרה". אין זו דרך ישרה אלא דרך עקלקלה. הדרך הזאת צריכה באמת להיות לנו לתפארת – לא כל כך ביחס לעצמנו, לכבודנו האנושי, אלא משום שאנו מוכרים ככאלה בידי כל מה שסובב אותנו, בידי העולם שסביבנו. אבל לשם כך יש לראות את העולם, על כל שונותו ועל כל סולם ערכיו, כאחדות אחת – כיצירת אמנות שבה הפרט חשוב לא פחות מן הנושא המרכזי של התמונה. במצוות התורה, כמובן, יש מצוות שעניינן פרטים.
ויש אחרות שהן חמורות הרבה יותר. יש מצוות שאנו יכולים להזניח, לפעמים אף להתעלם מהן, בלי שייגרם נזק רב; ויש אחרות שחייבים עליהן מיתה. ובכל זאת אומרים לנו שאין סולם ערכים במצוות, כשם שאין סולם ערכים בחובות שעליי לתת עליהן את הדין – כלפי עצמי, כלפי רעיי, כלפי משפחתי. אחדות של מחשבה היא, אחדות של בריאה, ולא לי לקבוע את סולם הערכים. התורה לא מסרה לי אותו; לא תמיד הסבירה לי מדוע יש לנהוג כך, ומה השכר שהיא נותנת למי שמקיים מצווה זו או אחרת. על מקצתן דיברה על "שכר" – ועוד נחזור לכך – והבטיחה חיים חומריים מבורכים, חיים רוחניים, עולם הבא, תחיית המתים: אפשרות של תחייה מתוך התורה, אפשרות של תחייה מתוך המצוות שאנו מקיימים. שכן כל כוונון, כל זיכוך, מקביל לממד הוויה חדש בכל אחד מאיתנו; וזה נובע באמת ממה שהשלכנו בעצמנו מעלינו, מן הפסולת שהשארנו מאחורינו, בשעה שחוללנו בעצמנו כוחות אחרים. נמצא שעקרון תחיית המתים אינו נתון תמיד מעבר לקבר, כפי שאנו נוטים לדמות אותו בדמיוננו. הוא כאן; אנו חיים אותו יום יום, אנו נושאים אותו עמנו. אבל תכליתו של האדם: כשם שבא מן העפר, מ"טיפה סרוחה" – עוד נראה זאת בדברי עקביא בן מהללאל – כך הוא שב […]; אנו עוברים למצב אחר. וזוהי הטהרה שעושים לתינוק מיד כשהוא בא לעולם – ולפעמים גם מבשמים אותו – כשם שעושים למי שנפרד מאיתנו. ובכן, אם אינך יודע מה עליך לעשות במצוות, אינך יודע את השכר הניתן על המצוות – ולא זו בלבד שאינך יודע אותו: אתה עצמך אינך רשאי לקבוע אותו.
אם התורה העלימה זאת, דע שלא לך לומר: זה חשוב, וזה פחות. התבונן כיצד תחשב את ההפסד שבקיום מצווה כנגד השכר הניתן על שמירתה, ואת הרווח שבעבירה כנגד ההפסד שהיא גורמת לך. נסה אפוא פשוט לראות מה התועלת שתוכל להפיק מקיומו של פרט, ומה הנזק, מה ההפסד שאתה סובל בהזנחת מצווה. שכן אפילו את האפשרות להשלים, אפילו את האפשרות להפוך את החטא – הפסדת: מאחר שאתה מתעלם מן המצווה הזאת, לא תוכל להשיבה. היא אינה קיימת עוד בשבילך, ולצערנו היא תפגע בך בכל המישורים.
ועתה, כיצד עושים זאת? "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה". אם אינך רוצה להתקרב אל העבירה, עליך תמיד לפעול בשלושה מישורים, וגם לחשוב בשלושה מישורים. הראשון הוא להכיר שתמיד יש דבר מה למעלה ממך. בסופו של דבר אינך בנקודה הקיצונית שבה תוכל להעמיד את עצמך כשופט ולהכריע בכול; כשם שאינך יכול להרשות זאת לעצמך בחיי הקהילה או בחיי המשפחה, כך אינך יכול להרשות זאת לעצמך בחיי הרוח. "דע מה למעלה ממך". ובשעה שאתה מכיר שיש דבר מה המושל בך מלמעלה, שאתה זקוק לו ואינך יכול בלעדיו, דע גם ש"עין רואה ואוזן שומעת". עין רואה: החברה שבה אתה רוצה להיראות שופטת אותך. אינך יכול […] לומר, בסיכומו של דבר: "לא אכפת לי מה חושבים אחרים, ואיך הם רואים אותי".
אמת, יש אנשים המנצלים לרעה את יכולתם לשפוט, ושופטים באופן גס – אבל אל תשחק את משחקם. יש אוזן שומעת: מקשיבים. בעולם הזה שבו אנו חיים שוררת תחרות מתמדת, ועליך למצוא את מקומך בתחרות הזאת שכולם נוטלים בה חלק – מועמדים שונים, מחזורים שונים. אבל דע שכולם מקשיבים לך, משום שמה שאתה מצליח בו, גם האחר רוצה לעשות. וכשם שאחרים רואים ומקשיבים, כך גם "מה למעלה ממך": מי שלמעלה ממך נמצאים שם גם הם כדי לרשום בספר כל מה שאתה עושה. יש ארכיונים: ארכיונים במישור החברתי, ארכיונים במישור הלאומי, ארכיונים במישור האוניברסלי. את זאת עליך לדעת כשאתה משרטט לעצמך את כיוונך בחיים, ומכוונן אותו לעצמך יום אחר יום. אבל יש משנה שנייה המשלימה את תורתו של רבי, והיא המשנה השנייה: "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר" – רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, אומר: טוב לשלב את לימוד התורה עם הפרנסה, שכן מאמציהם המשולבים מעלימים את פיתוי העבירה. זה התרגום שאני קורא לפניכם. "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".
ומהי "דרך ארץ"? זה מה שאנו לומדים; זה מה שאנו חוזרים ושונים לעצמנו לאורך כל תקופת ההמתנה הזאת להתגלות התורה, להכתרתו של מה שאנו. אבל אין חיים רוחניים שכולם עם ה' תוך נטישת העולם שברא בשביל האדם. שותפים אנו במלאכת בניינו של העולם הזה. ולפיכך, מי שבוחרים במחקר ובלימוד התורה, מי שבחרו בחינוך ורוצים להקדיש את עצמם לו – יבורכו; ואכן מוטל על החברה לדאוג לצורכיהם. אבל אל לזה להיעשות, בסיכומו של דבר, קו מחשבה שכל אחד מאמץ לעצמו כדרך חיים. אין רק לימוד תורה; יש גם יישומו של הלימוד בחיי היום־יום – בבחירת מקצוע, בעשיית דברים עלי אדמות, ובפרנסה שהושגה בכבוד, בלי להיות תלוי באחרים.
התלות מוגבלת בכך שעליה להיות נקנית בזכות ולא ניתנת במתנה – וקל וחומר שלא מבוקשת בפשיטת יד. ובכן: "יפה תלמוד תורה" – לימוד התורה צריך להתנות את כל מעשינו, אבל לכל אחד משימתו, כל אחד לפי זכויותיו, כל אחד לפי אפשרויותיו. כמדומני שכבר סיפרתי לכם: כשהוצגה […] לפני הסמכות הרבנית של אותה תקופה התוכנית להקים ישיבה של חמשת אלפים תלמידים – חמשת אלפים לומדי תורה – נשמעה ההתנגדות: "שמעו נא, אתם רוצים להוציא מחזור של חמשת אלפים לומדי תורה, חמשת אלפים רבנים בכל שנה – מי יפרנס אותם אחר כך?" והתשובה הייתה: "מה שאני רוצה הוא להכשיר חמשת אלפים בתחילה, שמהם ייצאו אולי אלף רבנים לכל היותר; ומתוך אלף הרבנים האלה אולי מאה רבנים גדולים; ומתוך הרבנים הגדולים האלה אולי גאונים – עשרה גאונים, חמישים גאונים. אבל כל מה שאני שואף אליו הוא שיהיו לפחות אנשים שיבינו אותם כשהסמכויות האלה ינסו להדריך אותם – שיבינו את שפתם, שיבינו את דרישותיהם. ומובן מאליו שמה שאני מבקש לפני הכול הוא להתנות את כל פעולותיהם ברוח התורה". זהו, בסיכומו של דבר, רעיון חשוב לחינוך ילדינו. החשוב אינו המעמד, הקריירה ששרטטנו בשבילם, שהחלטנו בשבילם, ולא הגאווה שאנו שואבים מהם כשהצליחו במוסדות היוקרתיים, בקריירות מזהירות – אם אין תורה, ואם לצד כל זה נכשלו בחיי המשפחה שלהם, ובעיקר בחינוך ילדיהם, משום שיסודות המוסר והנאמנות לא נשמרו. אז המאזן הוא מאזן של כישלון.
עלינו לדעת לתת את הבכורה לרוח התורה – להתנות בה את כל הקריירה הזאת שכולנו מאחלים לילדינו. זה מה שאומר רבן גמליאל: "שיגיעת שניהם משכחת עוון". מדוע "משכחת" עוון? אולי מרחיקה מן העוון? לא – היא משכחת, כלומר: אין לאדם פנאי לחשוב על דבר אחר. שכן הרעל של החיים הוא הבטלה: כשנותר לנו זמן ואיננו מוצאים מה לעשות בו, ואנו מבקשים "להרוג" אותו במשחקי חברה, בבריחות שאינן תורמות דבר וחצי דבר להתהוותם של חיים. זהו "יגיעת שניהם משכחת עוון": היגיעה אינה מותירה לך פנאי לסטות – לסטות מן הדרך ששרטטת לעצמך.
אבל צריך לדעת ש"כל תורה שאין עמה מלאכה" – כל תורה, כל הלכה, שאינה מלווה במלאכה, בדאגה לעבודה, ליצירה – "סופה בטלה", וגם היא, גם היא עלולה להביא את האדם לידי חטא – "וגוררת עוון" – שכן גם חיים בתלות באנשים, בנדיבים, הם מצב העלול לפגוע בהתפתחותו התקינה של אדם בתוך חברתו. ועם זאת, יש לקיים בכל מחיר כוהנים בתוך העם. כשם שהתורה בחרה בכוהנים למקדש, והכהונה עוברת אצלם מאב לבן, כך "כהונת" החינוך, חינוכו של עם, אינה עוברת בהכרח מאב לבן: היא בחירתו של אדם החולם להעביר, לחלוק את ידיעותיו עם קהילתו. ולכן "וכל העוסקים עם הציבור" – האנשים הנוטלים על עצמם את העול הזה – "יהיו עוסקים עמהם לשם שמים".
לא מתוך רדיפת פרסום – אלא לשם שמים בלבד. וכשהם עושים זאת לשם שמים, בטוחים הם שיגיעו אל מטרתם: "שזכות אבותם מסייעתם". שכן זכות אבות אינה עוברת אלא משום שכל מה שנעשה, נעשה בלי לצפות לדבר, מתוך מסירות וביטול עצמי גמור. ולכן אין זה משנה אם הצליחו במשימתם או לא הצליחו: "ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם" – אני רואה אתכם כאילו עשיתם זאת בעצמכם. כלומר, כל זכותה של ההתעלות הרוחנית הזאת, שהתמסרתם לה ושדאגתם לה, היא שלכם – כאילו אתם עצמכם הצלחתם בה, כאילו הצלחתם בה בשביל עצמכם.
אלה הן שתי המשניות הראשונות של הפרק השני, ובפרק השלישי ישלימו אותן דבריו של עקביא בן מהללאל. עקביא בן מהללאל […] היה איש רב ידע, שהציעו לו – ובלבד שיחזור בו מארבעה דברים שבהם עמד כנגד מועצת החכמים כולה בדורו – את משרת אב בית הדין, להיות ראשם, אם רק יתיישר עם דעתם. והוא השיב להם: "מוטב לי להיחשב שוטה בעיני הבריות, ולא בעיני ה'". הוא עמד בדעתו. והאיש הזה […], ביצירה האדירה הזאת של התורה שבעל פה, השאיר לנו את המשנה שבה אנו מלווים את הנפטר בשעת קבורתו: "עקביא בן מהללאל אומר".
עקביא, שחי בימי הבית השני […] – "הסתכל בשלושה דברים" – גם הוא אומר לנו: הסתכל בשלושה דברים, "ואין אתה בא לידי עבירה". הדבר דומה לסוף דבריו של רבי יהודה הנשיא. "ואין אתה בא לידי עבירה" – כלומר, לא תתפתה, לא תתקרב לחצות את גבולותיך. שכן זו הגדרתה של "עבירה": לעבור, לעבור את גבולותיו. זהו החטא, זהו העוון, זוהי הסטייה. ומה עלינו להתבונן בו? דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לכאורה היה צריך לומר: תיתן חשבון ותישפט.
לא. כאן נאמר תחילה להישפט, ואחר כך תיתן חשבון. ואז הוא משיב: "מאין באת?" – "מטיפה סרוחה", מטיפה, כפי שתורגם כאן. "סרוחה", "סרוח": דבר העלול להירקב. למעשה, כשאומרים את המשנה הזאת לפני נפטר, אין קוראים את המילה "סרוחה"; פשוט משמיטים אותה. "ולאן אתה הולך?" – לאיזה מקום אתה מיועד? "למקום עפר, רימה ותולעה" – למקום של עפר, של רקבון ושל תולעים. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?" – "לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא". אין כתוב "לפני ה'" או "לפני אלוקים".
לא – "הקדוש ברוך הוא". עוד נראה בהמשך מה משמעותו של "הקדוש ברוך הוא". ובכן, נחזור אל תורתו של עקביא בן מהללאל, האומר: הסתכל בשלושה דברים ולא תבוא לכלל עבירה, לכלל חציית הגבול. "לידי עבירה" – כאילו יש לעבירה ידיים, כאילו היא כלי. ולכן אנו אומרים: לא תיפול למלכודתה של עבירה. "דע מאין באת". מסופר על ספינה שטבעה בלב ים בשל סערה. היו בה חמישה אנשים, ששחו אל אי שומם, ושם מצאו מגדל גדול. הם טיפסו עד לראשו, וביקשו לשחזר את חייהם מתוך זיכרונותיהם.
כל אחד ניסה להיזכר בזיכרונו הקדום ביותר, זה שבסופו של דבר עיצב את כל חייו. הראשון אמר: "אני זוכר את השעה שבה קטפו את הפרי מן העץ". השני אמר: "אני זוכר את השעה שבה עוד היה הפרי על העץ". השלישי אמר: "אני זוכר את האור, את הזוהר, שליווה את הפרי הזה על העץ והבדילו מכל הפרדס". הרביעי אמר: "אני זוכר אפילו את הניצן של העץ; עד שם מגיע זיכרוני". האחרון אמר: "אני זוכר את הזמן שבו עוד לא הייתי קיים […]". פירוש הדבר שעד אותה עת הייתה היסטוריה.
"אבל לא היה צורך בי, ולכן עדיין לא נכללתי בתוכנית. אבל ביום שהוחלט שעליי להתקיים, שעליי לעבור למציאות אחרת – פירושו שעכשיו עליי להתגייס לפעולה שהוגדרה לי, ולכך אני מיועד". נמשיך בטקסט הזה בפעם הבאה, בעזרת ה', ובינתיים, אם יש לכם שאלות – בשמחה. […] – שאלה קטנה. אני חוזר לתחילת דבריך. דיברת גם על הספר, ועל כך שכל יהודי הוא למעשה אות בתורה.
כל יהודי חשוב […]. אבל מצד שני יש חטא שעונשו כרת. יש בחירה חופשית: אדם יכול לבחור בדרך הרעה. כיצד אפשר להסביר, מצד אחד, שיש בחירה חופשית ואפשרות של חטא, אפשרות של כרת – שהיא למעשה היכרתות מן העם – ומצד אחר לומר שאנו זקוקים לכל היסודות? שהרי אם אנו זקוקים לכל היסודות, כיצד ייתכן שיסודות ייכרתו, אם אנו זקוקים להם? – ובכן, יש בחירה שנעשתה בידי ה'.
כמו שאנו אומרים: "אשר בחר בנו מכל העמים" – ה' בחר בנו. לא אנו בחרנו להיות; אחרים החליטו בשבילנו. מה הניע את בואנו לעולם – איננו יודעים. הבחירה שבידינו היא בחירה משנית ביחס לבחירה הראשונה. כלומר, אנו מושא לשתי בחירות: הראשונה במוחלט, השנייה ביחסי. וכיצד נוכל לעבור מן היחסי אל המוחלט? באמצעות ההתעוררות וההכרה המתחוללת דרך התגלות התורה הזאת, ושבדרך עקיפה, נאמר, מצדיקה את בחירתם של ההורים. ולכן אנו אומרים: "ברא מזכה אבא" – הבן מזכה את האב.
איזו זכות מעניק הבן לאב? תאמר לי: כשהבן העניק לו ערך מוסף בחיים, והאב שואב מכך גאווה מסוימת. אבל לא כל הילדים עושים זאת. האין קורה לפעמים שהאב הוא אדם בעל שם עולמי, בעל תגליות גדולות, ואילו לבנו אין אותו שיעור קומה ואין אותה קריירה – אולי לא הצליח, אולי נכשל בחייו? אבל בסיכומו של דבר, כשהוא שב אל עצמו, כשעבר את ההתעוררות וההכרה הזאת, הריהו מכוונן את חייו שלו בתוך בחירתם של הוריו להביאו לעולם, לקבלו, לגדלו, לחנכו. האם הצליחו או לא הצליחו? ושוב: הכול תלוי ברצון, בהשקעה שהשקיעו בחינוכו של הילד – זה כל מה שחשוב; לא התוצאה, לא התוצאה. אבל בסופו של דבר, עליו מוטל להצדיק את בחירת הוריו – לכבד אותה או להשליכה. ובכן הבחירה הזאת, אומר לכם, היא אשליה; אין היא שרויה אלא באימוץ ערכי התורה – ואף זאת, ואף זאת, שהרי למרגלות הר סיני הייתה כפייה. העם לא קיבל את ההתגלות הזאת מרצון גמור, בניגוד למה שנוהגים לומר.
הוא לא היה מוכן די הצורך, והראיה: ארבעים יום לאחר מכן חטא בעגל הזהב. נמצא שעוד היה צורך בזמן. אבל מה שנצחי, תמידי, מה שאינו אובד לעולם, הוא התואר "ישראל". הואיל והבחירה הזאת נעשתה בידי ה', גם כשאנו הולכים נגדה, הדבר לעולם אינו עולה יפה בידינו; הוא מרחיק אותנו לזמן מה, כאילו דוחה את מועד ההצלחה, את מועד השיבה. הדבר יכול להימשך דורות רבים, אבל בשלב מסוים יש "נצר מטעי" (ישעיהו ס, כא) שיצמח ויעלה. אין להתייאש; תמיד אלה תהליכים של מחזור, והם נמשכים זמן רב מאוד.
– אם כן, זו למעשה, במובן מסוים, כמו התופעה של קורח? – כן, בהחלט. – הייתי רוצה הבהרה; אינני בטוחה שהבנתי כראוי. עברת על כך מהר מאוד, ואני רוצה להיות בטוחה שהבנתי. האם דיברת על מושג של רחיצה – המקבילה לטהרת המת – הנעשית לתינוק שזה עתה נולד, בזיקה לפרידה? או שמא לא הבנתי נכון? – מקבילה לרחיצה; אבל כאן היא אינה לקראת מוות, היא לקראת חיים חדשים. – זהו, משום שאמרת: "כמו שעושים למי שנפרדים ממנו". אז היכן הפרידה כאן? מדובר בתינוק שנפרד ממשהו – מחיים, מרחם אמו, נכון? אם כן, זה בדיוק המישור, ובזיקה לכך, שמושג הרחיצה – "טהרה", במירכאות – קשור לפרידה הזאת. – בהחלט. – טוב מאוד, אם כן הבנתי נכון; תודה. – הרב בניזרי, בתחילת השיעור אכן דיברת על מערכת השכר, ואני אישית, לאחר שקראתי לא מעט את הקטעים האלה, תמיד חשתי אי־נוחות מסוימת, משום שתמיד הייתה לי התחושה שהמצווה כשלעצמה – גם אם היא יכולה להביא שכר – שכר המצווה הוא המצווה עצמה. אין זו מתנה שמקבלים אחר כך, לא כן? ותמיד היה לי קשה ליישב את מחשבותיי אלה עם הטקסט עצמו. האם הטקסט הולך אולי מעבר לכך, בדרך אחרת? – לא, הטקסט נמצא בתוך קו מחשבתך; הוא משתלב היטב בקו מחשבתך. כלומר: "שכר מצוה – מצוה" (אבות ד, ב).
השכר הראשון של המצווה הוא המצווה. ההתעלות שקיום המצווה מעניק לך נזקפת לזכותך, ואתה עובר לדרגת מחשבה אחרת – זה ודאי. זהו שכר המצווה. ועתה, הטובות שבמצווה הזאת נמדדות, נאמר, לפי ההשפעה, לפי התרומה שהיא מביאה לקידומה של החברה, לקידומה של המשפחה. כשם שכאשר פועל מגיע לדרגה גבוהה יותר, כל הסובבים אותו נהנים מכך בעקיפין – כך בערך גם במישור הרוחני: כשאדם מתעלה בממדיו המוסריים, בממדיו הרוחניים, וחולק זאת ברוחב לב עם הכלל – זהו "שכר המצווה". שכר המצווה הוא הדבר עצמו: הוא רכושה של המצווה, הטוב, מה שהמצווה קונה מעצמה. גם לכך עוד נחזור. אין זה משום שהתורה אכן מדברת על "ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ד)… כשעם ישראל ממלא את חובותיו המוסריות, אין הוא צריך לסבול מכשל או משיבוש של חוקי הטבע לרעתו – אדרבה. כאילו הבריאה כולה נוטלת חלק בהתפתחות הזאת ונהנית מן הטוב הזה, אך בעקיפין. כיצד הדבר קורה – לא אוכל לתאר לך, אבל זו עובדה. עובדה היא שכאשר שורר אמון, כשיש שלווה, הכול יכול להספיק בחיים. אפשר לחלק כיכר לחם בין עשרה אנשים כשיש הסכמה ביניהם, וכל פת נחשבת ומשביעה. אבל כשהאנשים האלה אינם מסתדרים זה עם זה, כולם רבים על הלחם כולו.
להמשך הלימוד
- ← השיעור הקודם: פרקי אבות, חלק ט': שמעיה ואבטליון
- השיעור הבא: פרקי אבות: המדינה והאלוקי →
- כל השיעורים בסדרה: פרקי אבות
- מיהו הרב רפאל בניזרי?