שיעור זה ממשיך בקריאת הפרק הראשון של פרקי אבות, בשתי המשניות של שמעיה ואבטליון, הזוג הרביעי בשלשלת מסירת התורה. הראשונה מצווה לאהוב את המלאכה, לשנוא את הרבנות ושלא להתוודע לרשות; השנייה מזהירה את החכמים על דבריהם, פן יגלו למקום מים הרעים, שבו ימותו התלמידים ושם שמים יתחלל. שני רבותינו אלה היו גרים, והרב רפאל בניזרי פותח בהערה הנלמדת מכך על מקומו של מה שבא מבחוץ. השיעור נחתם בלי להגיע להלל ושמאי, שדבריהם נדחים להמשך.
נקודת המוצא היא לשונית: ההבחנה בין עבודה — עבודות השעבוד וצורכי החיים ההכרחיים — לבין מלאכה, העבודה כשירות לחברה הניתן מתוך הרוח היוצרת. על המלאכה מדברת המשנה, ומילה זו היא המופיעה לראשונה בהשלמת מעשה בראשית. מכאן מסיק הרב שאין כל ניגוד בין הרוח לחומר, מזכיר שחכמי הדורות הקודמים עסקו כולם במלאכה ולא סמכו על תורתם לפרנסתם, ומסביר מדוע אותה משנה עצמה מצווה לברוח מן השררה ומן השלטון.
המחצית השנייה של השיעור מוקדשת לאבטליון ולאחריות שבדיבור, ובמיוחד לאחריותו של המלמד — אחריות שהרב מחיל במפורש על עצמו. הוא קורא את הגלות תחילה כגלותו של הרוצח בשגגה, ואחר כך כגלות הפנימית של הרב שלא עמד בתפקידו, ואת "המים הרעים" — כמים העומדים של תורה שהתאבנה לדוגמה ואינה מתחדשת עוד. מכאן הוא מגיע לחילול שם שמים, המתפרש מתוך המים העליונים והמים התחתונים, ולאחר מכן משיב לשאלות על חידושה של התורה, על ארבע דרגותיה של האות ועל ארבעת העולמות.
מה אומר השיעור
שני גרים נמנים בשלשלת מסירת התורה. שמעיה ואבטליון הם הזוג הרביעי, ויש בכך אמירה שאין כאן הדרה: אדרבה, אנו סומכים על תרומתו של מה שבא מבחוץ, ובלבד שיאמץ את דרכי החשיבה של התורה ולא יהיה חשש לסטייה. אין מפקידים בידי גרים חדשים תפקידים של אחריות ציבורית, שכן טרם הוכיחו את עצמם; אבל שני אלה ביססו את מעמדם בחכמתם ובהנהגתם כאחת, ולא הייתה כל סיבה שלא להזכירם כמפתח למסירה זו, שבלעדיהם הייתה עלולה לאבוד.
העבודה שנצטווינו לאהוב אינה שעבוד. הרב מבחין בין עבודה, שפירושה העבודות השגרתיות ושעבודי החיים — והם רבים, ואי אפשר לאהוב אותם, אלה הם הכרחי החיים — לבין מלאכה, שהיא השירות לקהילה ולחברה מתוך הרוח היוצרת. עליה מדברת המשנה. המילה מופיעה לראשונה כשנשלמה הבריאה, ויש בה רעיון של שליחות: לכל אדם שליחות שעליו למלא.
לפיכך אין כל ניגוד בין הרוח לחומר. מי שמשתף את השמים ואת הארץ בכל אשר הוא עושה, אין עניינו להפריד ביניהם אלא להשקיע רוח בחומר ולרומם את החומר לדרגת הרוח. דבר מכל המתרחש כאן למטה אינו מעורר סלידה, וכל אדם חייב לעשותו. והאהבה היא יותר מן העשייה: אהבה אינה נמדדת בזמן, אין לה גבולות, היא תמידית. ואם הבטלה מביאה לידי רעות רבות, הרי גם עבודה שעושהּ אינו מעריך אותה שקולה כנגד שעבוד: היא אינה מביאה את האדם לידי מימוש ואינה ממצה את מלוא כוחותיו.
מה שהשבת משביתה הוא המלאכות היוצרות, לא מעשי החיים הרגילים. החיים נמשכים כסדרם, ופעולות רבות נמשכות משום שהן חלק מן החיים עצמם. מותר להזיז רהיטים או כיסאות בבית, ואף ברחוב כשיש עירוב, כדי לערוך שמחה לכבוד שבת: אין זו מלאכה. לעומת זאת, לכתוב שתי אותיות ולצור מהן מילה אסור, משום שהולדנו ביטוי. האסור הוא כל מה שמסייע להקים את מבני העולם הזה ולבססם — זו המחשבה היסודית של המלאכה, שהשבת עצמה קידשה אותה.
חכמי הדורות הקודמים עסקו כולם במלאכה. הם לא סמכו על תורתם לפרנסתם: לימדוה בחינם וביד רחבה, ונטלו שכר רק במידה שכיהנו בתפקידי רבנות ונשאו בעול הציבור. ואף כונו על שם מלאכתם — זה נפח, זה חייט, זה נחתום. אין אפוא כל בוז לעבודה, ורבותינו אף אמרו שמוטב לאדם לפשוט נבלה בשוק מלהצטרך לבריות. האדם צריך לשמור על כבודו באמצעות עבודתו ולא להיות תלוי במוסדות, ויהיו אלה אף מוסדות הקהילה.
לשנוא את הרבנות פירושו לדחות את התחרות ואת הכבוד. את מלאכתך עליך לעשות למענך, לא מתוך רוח של תחרות, ביודעך שהעיקר נשאר עיסוקיך הרוחניים והלימוד שאתה מקדיש לו חלק קבוע וסדור מזמנך. אל תבקש משרות רמות, לא קידום, לא כבוד ולא להתהדר: אין בכך תועלת, ואין קוצרים מזה אלא אכזבות, שכן איש לא יסלח לך על הסטייה הקלה ביותר, ואי אפשר לכהן בתפקיד במתח מתמיד בלי להתעייף ולהחטיא את המטרה. אחד מן הרבנים אמר שכל ימיו שנא לעמוד בראש קהילה: הוא היה רוצה להיות רק שמש, משרת פשוט של קהילתו, ותפקידי הרבנות גרמו לו צער רב. מה שהכאיב לו לא היה התפקיד עצמו, אלא אותה תחושת התנשאות שחש, או שאחרים הטילו עליו, ושכפתה עליו בעקיפין ריחוק.
"אל תתודע לרשות" נקרא בשני מישורים. המילה מציינת תחילה תחום — רשות היחיד או רשות הרבים: אל תלך אחר הזרם ההמוני, השתדל לשמור על אישיותך ועל תכונותיך המיוחדות, ואל תהפוך אותן לנחלת ההמון. ואחר כך היא מציינת את השלטון: אל תסמוך עליו שיכיר לך טובה לימים כערך מסירותך, שכן כפיות טובה היא שתקצור, אף על פי שהקרבת את חיי משפחתך, את קידומך האישי ואת לימודך לשם שירות הזולת.
עצה זו ניתנה בשעה של טלטלות מדיניות. אנו בימי הבית השני, בתוך קהילה יהודית שנקרעת בין זרמים ההולכים ונוצרים, בין הדחות, קנאות ומאבקי שלטון. הנאבקים על השררה מבקשים להם תומכים בקרב הרבנים, אנשי המעלה וההוגים. ההוראה היא אפוא להימנע מלנקוט עמדה ולהישאר צנוע ונחבא ככל האפשר בתחום זה.
אבטליון משלים רעיון זה בפנייתו אל החכמים על דבריהם. שמו, שהרב קורא אותו "אב טליא" — אבי הקטנים — מרמז שהיה כנראה מלמד; ואכן את תפקידו שלו כמלמד הוא מעמיד לדין — כפי שהרב אומר שהוא עושה גם הוא באותו ערב. מה שמבדיל את האדם מן הבהמה הוא הדיבור, אותה נשמה שהושקעה בו, והוא לבדו מקשר בין שמים לארץ, בין הרוחני לגשמי, בין הנשגב לאדם. משום כך המילה העברית "דבר" פירושה מילה, חפץ, מאורע ועניין: הדיבור הוא שיוצר את המאורע ונותן לכל דבר את ממשותו.
למדוד את הדיבור אינו דבר קל. לא פשוט לתרגם הכול ללשון בהירה ועירומה; נזקקים למטפורות, ולשון השכל ולשון הלב אינן מרכיבות תמיד סימפוניה נאה. יש קרעים, והם מתבטאים בדברים רעים, בשיפוטים מצמצמים, באליטיזם מסוים שאנו נוהגים בו שלא בטובתנו. לפי העניין, אנו נוגעים באדם בכפפות של משי, או מקטינים אותו לממדים זעירים. כשמורה נוקט לשון כזו עם תלמידיו, בין המוכשרים לפחות מוכשרים, ואינו מתכופף אל מי שאין לו אותן יכולות כדי לחזור עמו על הלימוד, הוא נוטע סלידה, הבנה משובשת ודחייה — ודחייה זו עלולה להוליד תוצאות רחוקות וחמורות.
מעשה אחד מטיל על הרב את משקל יחסיו עם תלמידיו. ראש ישיבה שבילה את זמנו בנדודים מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי לאסוף כסף ולקיים את ישיבתו בא להתלונן לפני רבי אהרן קוטלר: אין לו חיים, הוא תמיד בדרכים, ועד כדי כך שהוא מזניח את משפחתו. במקום דברי נחמה שמע תשובה שכל טלטוליו נובעים מכך שיחסיו עם תלמידיו לא היו תמיד מן המשובחים — שהרחיק מקצתם משום שלא מצאו חן בעיניו, נהג בוז באחרים, ולא אהב את אלה שלא חלקו לו את הכבוד שסבר שמגיע לו — ועתה הוא מכפר על כך בנדודיו. יש בזה כדי ללמד, מעיר הרב, עד כמה העמידו רבותינו את עצמם בסימן שאלה.
הרב מחיל דרישה זו על ניסיונו שלו בכיתה. הוא מספר שפעמים אחדות יצא מן הכיתה מדוכדך, שכן אין זה קל לנהל כיתה רבת רמות, ובמיוחד במקצועות היהדות: במקצועות אחרים נופל גזר הדין בסוף השנה ואיש אינו פוצה פה, אבל כאן התלמידים באים מזרמים ומחינוך שונים, לפעמים מאבדים את הכיוון ושואלים את עצמנו אם נהגנו כשורה. כאן מקבלת המשנה את משמעותה, שכן הרב שלא עמד בתפקידו חייב גלות.
הגלות שהמשנה מדברת עליה היא תחילה גלותו של הרוצח בשגגה. היו שש ערי מקלט, ומי שגרם למוות בשגגה היה צריך לנוס לשם עד מות הכהן הגדול, משום שהציבור כולו, ובראשו המחנך העליון של העם, נשאו בחלק מן האחריות. אמותיהם של הכהנים הגדולים היו נוהגות להביא מזון ומתנות לגולים, כדי שלא יתפללו על מות בניהן. ולא בית סוהר היה זה אלא מקום של חינוך מחדש: רבו של הגולה גלה עמו, שכן אסור היה לנתקו ממנו, שאם לא כן לא הייתה לעיר המקלט זכות קיום.
אותה גלות פוגעת במלמד שהשאיר פתח לטעות. כל מי שהופקד על ציבור ואינו ממלא את תפקידו כראוי גולה לא פעם מעצמו, מבושה בתוצאות שהשיג; או שנוצר סביבו חלל ריק; או שהשלטונות גוזרים עליו גלות. גלות זו יכולה להיות גשמית, אבל יכולה להיות לא פחות גלות רוחנית של הנפש ומצב של בדידות.
המים הרעים הם מימיה של תורה שאינה מתחדשת עוד. בימים ההם הלכו התלמידים אחר רבותיהם בנדודיהם, כדי ללמוד לצדם, ובעיקר מדרך חייהם. והתורה נמשלה למים — מטהרים, מרווים, מקור ברכה; והמים נשארים חיים רק כל עוד הם זורמים ומתחדשים. לעולם אין לראות לימוד כדבר מוגמר: מה שתקף היום ידרוש מחר יסוד חדש, יש להחיות מחדש את לימוד האתמול. מי שאינו משאיר פתח לטעות ומתקבע בדוגמה נעשה מסוכן, כמים עומדים בבריכה המזדהמים עם הזמן.
זהו ההבדל בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. רבותינו הסבירו זאת בפשטות: מי ששנה את לימודו מאה פעמים ועמד, באומרו לעצמו שהכול בידו, אינו דומה למי שאחרי מאה פעמים חוזר עליו פעם מאה ואחת. הראשון מחזיק, אך מחזיק בצורה גולמית. בגד שנשמר מאה יום מעלה ריח רע; יש להכניס חידוש כל העת. זו גם משמעות הקריאה לשאול את הזקנים: בחוגים מסוימים לא קראו לרב "רב" אלא "סבא", משום שכל אחד יכול להיעשות רב אם יקדיש זמן ללימוד, ואילו לא כל אחד הוא סבא.
מיתת התלמידים אינה מיתה גופנית, והחילול חל על כל הרבנים. לימוד שנשאר כמות שהוא, תפל וחסר משמעות, אינו מדבר עוד — וכך גם דברי תורה אמיתיים שלא חידשנו ולא המחשנו, והשארנו אותם אצל חכמינו הקדמונים. התלמידים תועים אז ומתים ברוחם. ושם שמים מתחלל משום שהבריות אומרות: הנה מה שיצא מזה; האיש הזה חשב שהוא מזין דורות, ולא קצר דבר. הזלזול שנופל על הרב הזה מתפשט ומדביק את שאר הרבנים.
שם שמים נקרא מתוך המים. רבותינו פירשו את המילה "שמים" מתוך המים: שם נמצאים המים המחיים את הארץ, ומים אלה אינם יורדים אלא אם האדם גומר בדעתו לעבוד את האדמה — שכן אין ברכה אלא במעשה ידיך. המים הרעים הם, לעומת זאת, אלה שנשארים מתחת לאדמה ואינם יכולים לזון את העולם בלא השפע היורד מן השמים. זו הפעם היחידה במעשה בראשית שלא נאמר בה "כי טוב": הבדלת המים התחתונים מן המים העליונים, שנעשתה ביום השני. כל עוד האדם אינו מחבר בין שני המים, נשארת הבדלה זו בלא הסכמה, והדבר תלוי בו, שהרי נאמר שאין הצמח מתפשט כל עוד אין אדם לעבוד את האדמה.
תמלול מלא של השיעור
ערב טוב לכולם. בפעם הקודמת התחלנו לפרש את המאמר הראשון של שני הגרים הללו, העומדים כזוג הרביעי בשלשלת מסירת התורה. יש בכך חשיבות רבה, שכן זו אמירה שאין כאן הדרה. אדרבה, אנו סומכים על תרומתו של העולם שבחוץ, מן הרגע שהוא מאמץ — נאמר כך — את דרכי החשיבה של התורה עצמה, ואין אפשרות של סטייה. כפי שהערתי לכם, איננו יכולים להפקיד תפקידים של אחריות ציבורית בידי גרים חדשים, משום שעדיין לא הוכיחו את עצמם. אבל שמעיה ואבטליון ביססו את מעמדם בחכמתם ובהנהגתם כאחת. לא הייתה שום סיבה שלא להזכירם כמפתח חשוב במסירתה של תורה זו, שבלעדיהם הייתה עלולה לאבוד. ובכן, איזה לימוד הם מביאים לנו?
לימוד חשוב מאוד, שכן עד כה לא נזכר העניין של אהבת המלאכה. "ושנא את הרבנות" — כפי שתורגם כאן: שנא את הגדוּלה, שנא את משרות האחריות. אל תבקש אותן; ואם הן באות אליך ואין איש אחר שיישא בעול, ודאי שחובה עליך לשאת באחריותך. ואל תבקש להתוודע לשלטון הקיים. ובכן, כיצד כל זה מתחבר? "אהוב את המלאכה". כבר הבחנו בין מלאכה לעבודה. עבודה היא העבודות השגרתיות — נאמר: שעבודים. ושעבודים יש הרבה, הרבה מאוד. ובכן, אותם אי אפשר באמת לאהוב; אלה הם הכרחי החיים. אבל מלאכה פירושה לשרת את הקהילה ואת החברה באמצעות הרוח היוצרת שבאדם.
ובאשר לרוח היוצרת הזאת: כשהמילה "מלאכה" הופיעה בפעם הראשונה, היא הופיעה בבריאת העולם. כשהשלים הקב"ה את בריאתו, נאמר "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, ב) — "מלאכתו", שתרגמנו כאן: בריאתו, שליחותו. הערתי שבמילה "מלאכה" טמון "מלאך", שליח: כל אדם מופקד על שליחות שעליו למלא. ולנו, המשתפים באמונתנו את השמים ואת הארץ בכל מה שאנו עושים בחיים, אין כל עניין להפריד את הרוח מן החומר, אלא להפך: להשקיע רוח בחומר ולרומם את החומר לדרגת הרוח. ממילא אין כאן, במישור זה, שום ניגוד.
אדרבה, אין שום סלידה ממה שמתרחש כאן בארץ, ממה שאפשר להגשים, וכל אדם חייב לעשותו. ו"אהוב" הוא, בסופו של דבר, יותר מסתם לעשות את המלאכה. אהבה אינה נמדדת בזמן; אין לה גבולות; היא תמידית. ולפיכך יש להתמסר ולהיענות למה שאוהבים — שכן, שימו לב: אם הבטלה מביאה לידי רעות רבות, הרי עבודה שעושהּ אינו מעריך ומוקיר אותה באמת גם היא שעבוד. היא אינה מביאה את האדם לידי מימוש, אינה מפתחת את אפשרויותיו, אינה ממצה את מלוא כישוריו ואת הפוטנציאל שבו. ומשום כך הולם כאן הלשון "אהוב": כשם שהפועל "אהב" משמש כלפי הקב"ה, מרשה לעצמו שמעיה להחיל את אותו פועל עצמו, "אהב", על המלאכה. ומה שאסור בשבת הוא כל מה שמסייע להקים את מבני העולם הזה ולבססם. אפשר, למשל, להזיז רהיטים בתוך הבית, כיסאות — ואף ברחוב, בתנאי שיש עירוב — אם צריך לערוך שמחה לכבוד שבת. כל זה מותר: למהר, לשמוח, להגשים משהו. אבל שימו לב: אין זה נחשב מלאכה אלא עבודה, ולכן מותר לעשותו בשבת.
המלאכות האסורות בשבת הן, בקיצור, אותן עבודות שבהן נשלמה ונפסקה כל מלאכת הבריאה של ששת הימים. השבת משביתה אפוא את המלאכות; היא אינה משביתה את העבודות. אנו ממשיכים לחיות כרגיל; יש דברים רבים שאנו ממשיכים לעשות בשבת, משום שהם חלק מחיינו ואין בהם אותו אופי. לעומת זאת, לצור מילה משתי אותיות על ידי כתיבתן — כן, זה אסור, משום שהולדנו ביטוי. ואל תראו בכך אבסורד או הגזמה: זו המחשבה היסודית של המלאכה עצמה, שהשבת קידשה אותה, והיא שמעניקה למלאכה הֵד אחר. ומשום כך חכמי הדורות הקודמים, רבני הדורות הקודמים, כולם עסקו במלאכה — באומנות, במקצוע. הם לא סמכו על תורתם לפרנסתם. ודאי שלימדו אותה ביד רחבה ובחינם; וכשהיו זקוקים לכך — כמובן, במידה שכיהנו בתפקידי רבנות בתוך הקהילה ונשאו בעול הציבור — שילמו להם לפי הזמן שהקדישו לכך. אבל ביסודו של דבר, הם עצמם נקראו — כונו — על שם מלאכתם. הדוגמאות רבות, ואוכל להביא כמה מהן. רבי יוסי בן חלפתא, למשל, היה עובד עורות, בורסקי. רבי יצחק נפחא היה נפח; יהודה היה חייט; ורבי יהודה היה נחתום, וכן הלאה. אין אפוא, חס ושלום, שום בוז או סלידה כלשהי מן העבודה. אדרבה, רבותינו אמרו: "פשוט נבלה בשוק, ואל תצטרך לבריות".
אם באמת צריך לפשוט נבלה ברשות הרבים, ולא לבקש את פרנסתו מן הבריות — יש לעשות זאת. זה מפתח: האדם צריך לשמור על כל כבודו באמצעות עבודתו, ולא להיות תלוי במוסדות, ואפילו במוסדות הקהילה. והמבין יבין. תודה. ועכשיו: להיכנס לתחרות תוך כדי עשיית המלאכה — אין לך בכך צורך. לא ברוח של תחרות עליך לגשת למלאכתך. עליך לעשותה למענך. עליך לדעת שהעיקר בחייך הם עיסוקיך הרוחניים — הלימוד שאתה מקדיש לו את רוב זמנך, או לפחות חלק מזמנך, אבל באופן — נאמר — סדור, קבוע, תמידי. זה מה שצריך לעשות. "ושנא את הרבנות": שנא את השררה — לא את תפקיד הרבנות כשלעצמו, אף שיש שהעזו לפרש כך. רבי עקיבא איגר היה מהם; הוא אמר: "כל ימי שנאתי לעמוד בראש קהילה, בתפקידי הרבנות שלי; הדבר גרם לי צער רב. הייתי רוצה להיות שמש של הקהילה — משרת, משרת פשוט של הקהילה".
מה שהכאיב לו היה, בעקיפין, אותה תחושת התנשאות שהייתה בו — שחש בה, או שכל הסובבים אותו גרמו לו לחוש — ושציערה אותו, משום שבמידה מסוימת כפתה עליו ריחוק. לפיכך יש ל"ושנא את הרבנות" שתי משמעויות מיידיות: אל תבקש תחרות במה שאתה עושה; אל תבקש לתפוס משרות רמות; אל תבקש קידום; אל תבקש כבוד; אל תבקש הוקרה; אל תבקש להתהדר. אין בכך שום תועלת לך. בסופו של דבר, להפך, לא תקצור אלא אכזבות, משום שאיש לא יסלח לך על הסטייה הקלה ביותר, על המשגה הקטן ביותר; ואי אפשר לכהן בתפקיד במתח מתמיד בלי שתיתן בך העייפות את אותותיה — וזה אכן גורם לנו להחטיא את מטרתנו.
ועכשיו: "ואל תתודע לרשות". ראינו שלמילה "רשות" שתיים־שלוש משמעויות. יש רשות היחיד ויש רשות הרבים. רשות היחיד היא התחום הפרטי שלי; רשות הרבים היא התחום הציבורי. ובכן: אל תלך אחר הזרם ההמוני. השתדל לשמור משהו מאישיותך, מתכונותיך המיוחדות לך; אל תהפוך אותן לדבר המוני ורדוד. זו המשמעות הראשונה. המשמעות השנייה היא השלטון: אל תסמוך על השלטונות שיכירו לך טובה לימים על כל מה שעשית, על כל מסירותך. להפך — זה יגבול בכפיות טובה.
ואתה הרי הקרבת, לעתים, את חיי המשפחה, את קידומך האישי וכן הלאה, ואת לימודך, כדי לשרת את הזולת. ואל נשכח שעצה זו ניתנת בשעה של טלטלות מדיניות רבות בתוך הקהילה היהודית בארץ ישראל, בימי הבית השני — כבר דיברנו על כך — כשזרמים שונים הולכים ונוצרים, ויש הדחות, קנאות ומאבקים על השלטון, וכל צד מבקש לו תומכים — ולעתים מבקשים אותם בקרב הרבנים, אנשי המעלה וההוגים. לפיכך: השתדל שלא לנקוט עמדה, והישאר צנוע ונחבא ככל האפשר בתחום זה.
זה הרעיון הכולל של שמעיה, ואבטליון בא להשלימו. אבטליון אומר לנו: "חכמים, הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים". המתרגם כאן תרגם זאת יפה, ועוד נחזור לכך בהמשך. "וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו" — ימותו ברוחם — "ונמצא שם שמים מתחלל" (אבות א, יא). ודאי שהדברים נמשכים בהיגיון מדברי שמעיה. שמעיה היה הנשיא, ואב בית הדין היה אבטליון. ואבטליון, כפי ששמו מעיד — "אב טליא", כלומר: אבי הקטנים — היה כנראה מלמד. ותבינו מדוע: משום שהוא מעמיד לדין את תפקידו שלו כמלמד. ובאמצעות דבריו, אף אני עומד הערב לדין לא פחות ממנו.
כבר אמרנו שמה שמבדיל את האדם מן הבהמה הוא הדיבור — אותה נשמה שנפח בו הקב"ה, והיא לבדה מקשרת בין שמים לארץ, בין הרוחני לגשמי, ואם לומר לכם הכול — בין הנשגב לאדם. ומשום כך כל דבר נקרא "דבר". ממשותו של כל דבר היא מה שהוא אומר לך. הוא מדבר אליך בדרך זו או אחרת; אתה חש שהוא נוגע לך, וכך הוא נעשה חפץ, נעשה מאורע — שכן המילה "דבר" פירושה מילה, פירושה חפץ, פירושה מאורע, פירושה עניין. ואכן, הדיבור הוא שיוצר את המאורע; הדיבור הוא שנותן ממשות לכל דבר.
טוב? הוא אומר לנו: יש לדעת למדוד את הדיבור, להיזהר בדברים. אין זה קל. אין זה קל לתרגם הכול ללשון בהירה, ללשון עירומה. פעמים רבות אנו נזקקים למטפורות. והלשון איננה רק לשון השכל; יש גם לשון הלב, והתהודה של שתיהן אינה יוצרת תמיד סימפוניה, סימפוניה נאה. להפך, יש קרעים, והם מתבטאים לפעמים בדברים רעים, בשיפוטים מצמצמים, באליטיזם מסוים שאנו נוהגים בו שלא בטובתנו. והיחס שלנו לזולת, העובר דרך הדיבור, גורם לכך שאו שאנו נוגעים באדם בכפפות של משי, ומנסים לעטוף אותו במליצות רבות, או שאנו סבורים שאין הוא שווה את הטרחה, ומקטינים אותו לממדים זעירים.
וכשהמורה נוקט לשון כזו עם תלמידיו — המוכשרים והפחות מוכשרים — ואף כשהוא מוסר את לימודו כפי יכולתו, בלי לשים לב למי שאין לו אותן אפשרויות, אותם כישורים, ובלי להתכופף באמת כדי לחזור עמו על הלימוד באופן שיהיה ברור — הרי אנו מפנים מקום לסלידה, או להבנה משובשת, או ליחסים רעים; והדחייה הנובעת מכך עלולה להוליד תוצאות רחוקות וחמורות. סיפרתי לכם מה אירע עם טרוצקי; הוא אינו הדוגמה היחידה. אבל יש מעשה שאהבתי מאוד, על רב אחד שבילה את כל זמנו בנדודים מעיר לעיר וממדינה למדינה, כדי לאסוף כסף ולאפשר לישיבתו להתקיים.
הוא הלך להתלונן לפני הגאון רבי אהרן קוטלר, ואמר לו: "שמע, אין לי חיים. אני עומד בראש ישיבה, ואני תמיד בדרכים. איני יכול לטפל בבחורים שלי; אני חייב בכל מחיר להחזיק את הישיבה הזאת בחיים, ולשם כך אני מזניח אפילו את משפחתי". הוא ציפה לשמוע מרבי אהרן קוטלר דברי נחמה, אבל זה אמר לו: "דע לך, עליי לומר לך שכל הטלטולים האלה שאתה עובר נובעים מכך שהיחסים שקיימת עם תלמידיך לא היו תמיד מן המשובחים. הרחקת מקצתם משום שלא מצאו חן בעיניך; נהגת בוז בכמה מהם; לא כל כך אהבת אחדים שלא חלקו לך את הכבוד שסברת שמגיע לך. וכל זה נפרע ממך עכשיו, ולכן היום אתה מוצא את עצמך מכפר על חטאיך כלפי תלמידיך בנדודיך בארצות שונות, לאסוף בשבילם כסף".
יש בזה כדי ללמד איזו השקפה הייתה לרבותינו: הם העמידו תמיד את עצמם בסימן שאלה. וזה חשוב מאוד ביחסים שאנו מקיימים עם העולם. כל עוד איננו יודעים לתחום את עצמנו, כל עוד אין בנו אותה שאלה פנימית — האם נהגנו כשורה… אני מודה לפניכם שפעמים אחדות יצאתי מן הכיתה מדוכדך, משום שאין זה תמיד קל לנהל כיתה שיש בתוכה רמות שונות, ובמיוחד במקצועות היהדות. במקצועות האחרים זה קל: בסוף השנה נופלת הגיליוטינה כשהדברים אינם הולכים במתמטיקה, בפיזיקה, בכימיה. אין שם מחילה, ואז איש אינו פוצה פה. אבל תלמיד ש… והבאים הם מזרמים שונים, מחינוך שונה, בתוך אותה כיתה עצמה, ולכן קשה מאוד לנהל, וקורה לפעמים שאתה מאבד את המצפן, מאבד את הכיוון, ואתה שואל את עצמך: האם נהגתי כשורה? האם נהגתי כשורה? משום שזה מסוכן מאוד, מסוכן מאוד, "שמא תחובו חובת גלות". וחובת גלות? הרוצח בשגגה — אתם יודעים: מי שגרם אז למוות בשגגה. היו שש ערי מקלט, והוא היה צריך לנוס לשם עד מות הכהן הגדול.
משום שהציבור כולו היה שותף במידה מסוימת לאחריות זו — ובראשו הכהן הגדול, כלומר המחנך העליון של העם. ושם היה נשאר עד מות הכהן הגדול. ואתם יודעים שאמותיהם של הכהנים הגדולים היו נוהגות להביא מזון ומתנות לגולים בערי המקלט, כדי לומר להם: היזהרו, אל תתפללו על מות בננו כדי לצאת מבית כלאכם. ואולם לא בית כלא היה זה; מקום של חינוך מחדש היה, משום שמי שגלה — גלה רבו עמו, מלמדו עמו, שכן אסור היה לנתקו מרבו. שאם לא כן, לא הייתה זכות קיום לעיר המקלט הזאת, ל"בית כלא" הזה.
הנה כי כן, מי שהרג בשגגה חייב גלות. והריגה בשגגה שנעשית בידי כל מלמד, בידי כל מי שהופקד על ציבור ואינו ממלא את תפקידו כראוי, ומשאיר פתח לטעות בדרגה כלשהי — הרי הוא לאו דווקא מוגלה מיד. או שהוא עצמו בוש בתוצאות ומגלה את עצמו; או שנוצר סביבו חלל ריק, והוא חי את גלותו, חי במצב של בדידות; או שהשלטונות גוזרים עליו גלות ממש, וכן הלאה. גלות זו יכולה אפוא להיות גלות גשמית, אבל יכולה להיות גם גלות רוחנית של הנפש — "ותגלו למקום מים הרעים", חובת גלות.
בימים ההם, אתם יודעים, הלכו התלמידים אחר מלמדיהם בדרכם, והלכו בעקבותיהם ממקום למקום, כדי ללמוד טוב יותר לצדם — ובעיקר מהנהגתם, מדרך חייהם. ובכן: "מקום מים הרעים" — מהם המים הרעים? אתם יודעים שהתורה נמשלה למים, למעיין מים מחיים. זו סגולתם של המים: הם מטהרים, הם מרווים את צמאונו של האדם, והם מקור ברכה. זו הסמליות של המים, החוזרת — נאמר — פעמים רבות במהלך חיינו. ובכן, המים, כל עוד הם מעיין, חיים, כל עוד הם זורמים, כל עוד הם באים ממקורות…
…הם מתחדשים והולכים. ולימוד — לעולם אין לראותו כדבר מוגמר. הוא תקף היום, ברגע שאני מדבר אליכם; מה שאני מוסר לכם היום תקף להיום. מחר נצטרך אכן לחפש חידוש, יסוד חדש. יש להפיח חיים בלימוד של אתמול. ומשום כך לימוד שאינו משאיר שום פתח אפשרי לטעות ומתקבע בדוגמה — מסוכן מאוד. מדוע? משום שהוא כמים המתכנסים ועומדים בבריכה, והם מזדהמים — מזדהמים והולכים ככל שהזמן חולף. אלה, לגבי הלימוד, הם המים הרעים. לכן אמרו רבותינו — לימים תבינו — "ושבתם וראיתם… בין עבד אלקים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח).
ורבותינו שאלו: מה ההבדל? פשוט מאוד. יש מי ששנה את לימודו מאה פעמים ועמד, באומרו לעצמו: "אני יודע, הכול בידי". ויש מי שאחרי מאה פעמים ממשיך ואומר לעצמו: "אחזור עליו פעם מאה ואחת" — זה הוא עובד אלקים האמיתי ("אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד", חגיגה ט ע"ב). הראשון, שעמד, שנה מאה פעמים — מאה פעמים, תאמרו; באמת, הוא שנה מאה פעמים. הוא מחזיק אפוא בלימוד, אבל מחזיק בו בצורה גולמית. זה כמי שלובש בגד מאה יום — זה קשה, זה בלתי אפשרי; הוא יעלה ריח רע. יש חידוש שצריך להכניס כל העת; זו דרך אחרת להתפתח, להבין את הדברים. ומעל לכול: "זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז) — שאל; "זקניך" — הזקנים שלך.
אתם יודעים, בחוגים מסוימים קראו לרב "סבא" — הסבא מקלם, למשל. לא אמרו "אדמו"ר", אלא "סבא", וזה בולט. ושאלו מדוע לא קראו להם "רב". והתשובה פשוטה גם היא. רב — אני עצמי יכול להיות. כל אחד יכול להיות רב. הדבר דורש זמן של לימוד, ואכן אפשר להגיע לתואר הזה. אבל התואר "סבא" — זה כבר שמור לשלב מסוים בחיים ולמעלה מסוימת. לא כל אחד הוא סבא; כל אחד יכול להיעשות סבא, אבל לא כל אחד הוא סבא, לא כן? זהו הרעיון השני: "שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים" — מקום שהמינות פושה בו, שכן הדבר עלול באמת להביא לידי מינות.
אנשים הולכים… כולנו גדלנו בילדותנו על משלים, מכיפה אדומה ועד המשלים הגדולים של לה פונטן ואחרים […]. אבל אם נשמור אותם כמות שהם, הם תפלים, עגומים, חסרי משמעות; הם אינם מדברים אלינו עוד; עברנו לדבר אחר. וכך גם בתחומים אחרים: יש דברי תורה — אני אומר לכם: דברי תורה — שהם אמת, אבל משום שלא חידשנו אותם, לא שיקמנו אותם, לא הפחנו בהם חיים מחדש, לא המחשנו אותם, הם נשארו אצל החכמים הקדמונים; השארנו אותם אצל חכמינו הקדמונים. וזה פירוש "וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו" — ימותו ברוחם. "וימותו" — אין זו מיתה גופנית; זו מיתת הרוח, של אנשים שקיבלו את הדברים כפשוטם. אבל מעל לכול: "ונמצא שם שמים מתחלל". "ונמצא שם שמים מתחלל" — מדוע? משום שהבריות אומרות: הנה מה שיצא מזה. האיש הזה שלימד לימוד כזה סבר שהוא מזין דורות רבים, אבל לא קצר דבר.
והזלזול שנוהגים ברב הזה מתפשט; הוא מדביק את שאר הרבנים. וזהו חילול שם שמים. יש להבין את "שם שמים" הזה. רבותינו פירשו ש"שמים" הם "שם מים" — כלומר: שם נמצאים המים. שם נמצאים המים המחיים את הארץ. אבל כדי שמים אלה ירדו מן השמים, צריך שהאדם יהיה שם ויגמור בדעתו לעבוד את האדמה; כל עוד האדם אינו גומר בדעתו… שכן "למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים יד, כט). אין ברכה אלא לאחר שהראית את מעשה ידיך.
כשהתמסרת להגשים דבר מה — אז תוכל לדעת ברכה. ובכן, דיברנו על המים, המים הרעים. המים הרעים הם המים התחתונים: המים שנשארו מתחת לאדמה ואינם יכולים — אינם יכולים — לזון את העולם בלא השפע היורד מן השמים. וזהו שם שמים — המים העליונים, יש לומר — שמתחללים. שכן יש להבין שהפעם היחידה במעשה בראשית שלא נאמר בה "כי טוב" היא בהבדלת המים התחתונים מן המים העליונים. והבדלה זו נעשתה ביום שני. בכל יום נאמר "וירא אלקים כי טוב"; אבל כשנעשתה הבדלת המים הזאת, הכתוב […] לא ראה בהבדלה זו טוב כל עוד האדם אינו מביא לידי…
…חיבור בין שני המים, והדבר תלוי בו, שהרי נאמר שהצמח לא יתפשט על הארץ, שכן "ואדם אין לעבד את האדמה" (בראשית ב, ה) — כל עוד האדם אינו שם לעבוד את האדמה. זה מה שאומר לנו אבטליון, ויש כאן לימוד חשוב שעלינו ללמוד לעצמנו. אחר כך אנו מגיעים להלל ושמאי — הלל ושמאי, בתי מדרש גדולים. סיימנו את הזוג הרביעי; זהו הזוג החמישי והאחרון מן הזוגות שהופקדו על מסירת התורה. אחריהם יבואו התנאים, הרבנים: יהיו לנו רבן גמליאל, רבי שמעון […], רבי יהודה וכן הלאה.
מעתה יישאו בתואר "רבי"; יש רבנים רבים. כפי שאמרתי לכם קודם, האישים הקודמים לא נזקקו לתואר הזה; שמם לבדו מעיד על שיעור קומתם. ובכן — נדמה לי שאעצור כאן. או שיש לי עוד זמן? כן, אולי יש לי עוד מעט זמן, אלא אם כן יש לכם שאלות לשאול לפני שאעבור להלל ושמאי. יש שאלות. — "יש לך כל הזמן, הרב בניזרי; יש לנו חיים שלמים לשמוע את תורתך." — יפה מצדך, תודה. אני נותן לכם הזדמנות להקניט אותי. — "הרב בניזרי, ערב טוב." — ערב טוב, אריק. — "דיברת על הפחת חיים מחדש בדברי התורה."
"האם פירוש הדבר שאנו מעמידים בספק את החיים שנתנו בהם קודם לכן? אם הבנתי נכון, המשימה המוטלת על האדם היא דווקא לחולל בתוכו יצירה מספקת כדי לחבר את שני המים הללו, המים העליונים והמים התחתונים — יהיו אשר יהיו, לא אומר אמצעיו, אלא נאמר: כישוריו." — כוונתי, אריק, שאינך עוד התלמיד הצעיר שהכרתי — אינך עוד כזה. היום יש לך שיעור קומה אחר, ממד אחר; וזה טוב. אבל כשקראת עמי את הטקסטים בגילך אז, הייתה לך גישה שהלמה את דרגתך. היום אין זה שהיא אינה שווה עוד דבר; אתה תובעני יותר.
פעם יכולת להסתפק ולהעדיף כריך מן הרחוב על פני האוכל של בית הספר, הארוחה של בית הספר; אבל היום, בביתך, יש לך, אני משער, שולחן ערוך כהלכה; אתה מעריך את הדברים, אתה מתענג עליהם אחרת. מה שאהבת פעם אינך אוהב עוד באותה מידה היום; יש לך תביעות אחרות, וכן הלאה. לכל גיל יש תורה. "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א, ב). […] נאמר: "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב). פירוש הדבר: מפני הזִקנה, מפני השיער הלבן, מפני הראשים הלבנים — "תקום". והזוהר אומר: לא, המתן — "מפני שיבה תקום": בטרם תגיע, בטרם ילבין שערך, קום, התנער, שכן אחר כך תצטער על שהנחת לכל זמנך לחלוף. אתם יודעים מה נתן […] לחתנו בשעתו? ובכן, שעון זהב — מתנה שהיו נותנים לחתן. והוא אמר: "שים לב — הזהב איננו בשעון; הזהב הוא במחוגים הסובבים. אם תדע להעריך כזהב את הזמן שהם מונים לך, יהיה שעונך שווה יותר מזהב". זו התורה. יש אכן לנסות ללמוד אותה, מדודה בזמן, עם התביעות שיש לכם היום. אבל אל תאמרו לעצמכם… — אלא אמרו לעצמכם: עדיין לא הבנתי אותה די הצורך.
משום ששני דברים: אם עבר זמנה, הרי שאינה אלקית — אינה אלקית, ואינה שווה דבר. ואם היא אלקית, הרי שאינה מזדקנת לעולם; אנו הם שהזדקנו בלי להבין אותה, בלי לפענח אותה. לפיכך עלינו להתאים את עצמנו אליה, ולא עליה להתאים את עצמה אלינו. אנו מתאימים אותה לעצמנו רק בתקופה של חניכה; אבל אחר כך יש לדעת להתמודד עמה ולהתמדד מולה. — "דיברתי לא רק ביחס לאדם עצמו ולהתפתחותו האישית מילדותו ועד זקנתו, אלא גם ביחס לתקופה שבה אנו חיים. אינני אריק, רק כדי שתדע למי ענית — אבל אין דבר, זה היה מאלף מאוד, תודה."
"מה שרציתי לומר, הרב בניזרי, כששאלתי אותך על הפחת חיים בדברים בהתאם ל…" — כן. — "נדמה לי שענית לי, פחות או יותר, ביחס לעצמנו ולהתפתחותנו האישית. ועכשיו החלק השני של השאלה: האם אי אפשר לתת לדין, לתורה, לשון מודרנית במקצת? האם אי אפשר לעדכן אותה בד בבד עם התקדמות הטכנולוגיה שלנו? היום אנו יודעים היטב ששינוי מופלא מתחולל לנגד עינינו, ואיננו מסוגלים לעמוד בקצבו. ומה עם התורה, בשעה שאנו עסוקים בבורות, בסימניה של אבדה פה ושם?" — ידידי היקר, כל מה שאתה לומד הם לבושים — לבושי הרוח. המילים שאתה מפענח היום הן לבושים; מחר תלביש אותן אחרת. אבל דע לך שהלבוש — כן, אולי תניח אותו בצד משום שהוא קצר מדי, רחב מדי, ארוך מדי, ותיתן לו מידות אחרות; יהיה זה לבוש היום; אבל את הלבוש יש להחליף. וכן הדבר […]. האות היא לבוש, אני סבור. אתם יודעים, יש ארבעה ממדים בכל אות, וכל אות עומדת בפני עצמה. בכתב העברי אין אותיות המחוברות זו לזו; הן עומדות כל אחת בפני עצמה.
ובכן, יש באות ארבע דרגות. ראשית, האות עצמה — צורתה. שנית, הגייתה. שלישית, המוזיקה שלה: יש לה תהודה, יש לה רטט. ושימו לב: אם נפגמה האות, נקרעה בדרך כלשהי, ספר התורה כולו נפסל — הוא פסול; אין ממשיכים לקרוא בו עד שמתקנים אותו ומתקנים את האות הזאת. מכאן תבינו מה חשיבותה. ועכשיו, הדרגה הרביעית: האות צריכה להישאר עצמאית, שלא תיגע בחברתה. אם היא נוגעת באות אחרת, ספר התורה פסול. ומכאן אומרת המחשבה החסידית שהעיקר באות הוא הלבן המקיף אותה, ולא השחור שבו היא נכתבת.
— "זה מה שיבוא המשיח לקרוא, בעצם." — בהחלט; אבל את המשיח צריך כל אחד להכין בעצמו. — "הרב בניזרי, ערב טוב. הרב בניזרי, ברצוני לברך אותך בברכה שבירכתי כאן רק פעם אחת בשבע־עשרה השנים שאני בארץ, את אחד הרבנים שעבר גם הוא בבלגיה — אבל איני זוכר עוד את הנוסח העברי. בצרפתית פירושה: ה' יברך את חכמתך. רציתי רק, על הדבר האחרון שאמרת — בעצם, אחזור לדבר הראשון. רשמתי לעצמי; הפעם התארגנתי קצת יותר כדי להגיב לעניין דבריך ושיעורך. דיברת תחילה על עבודות השעבוד. רציתי רק — אין זו שאלה אלא עדות — לומר לך שעם הזמן והניסיון אפשר לפעמים לעשות גם את עבודות השעבוד הללו בשמחה רבה. ואני סבור שאני פונה כאן דווקא לגברים שבבית, באומרי שזה אולי אחד המפתחות להצלחתו של בית."
"זה דבר אחד. בעניין הקשר בין השמים לארץ, רשמתי לאחרונה משיעור שבו נאמר […], וכך יוצאות ארבע האותיות של שם הוי"ה. ובעניין הבטלה — מאחר שאמרת לי פעם 'אל תוותר על ההומור', הפעם אעמיד אותו בחזית; מצאתי בדיחה תוך כדי דבריך. היא על הבטלה [בצרפתית משחק מילים: oisiveté, בטלה / oiseaux, ציפורים] — ומה, כמובן, אומר לצעירים הנשארים סגורים בחדרם ואינם רוצים לצאת, לבטלנים? אומר להם: צריך לקום מוקדם, כמו הציפורים. ולבסוף, חכמינו היו משכימים קום ומתכוננים שעתיים לפני התפילה, כדי להיות מרוכזים במקום ולהתפלל כראוי."
"ובכן, הדבר האחרון הוא אולי…" — וכאן, פשוט, הרשה לי להפסיק אותך, משום שעכשיו צרמת לי. עכשיו שרטת את אוזניי, שכן כשמתחילים לחלק מתכונים מוסריים כמו מתכוני בישול, זה לא מתיישב עמי. סלח לי. — "שמע, כך או כך אני שמח לומר לך שעם אשתי, שהיא מתוניסיה, לא הייתה לי בררה — הייתי צריך לעשות את חלקי ליד הכיור, כך שלא יכולתי לנהוג אחרת." — טוב, שמואל, זה יפה. דבר אחד — דבר אחד, בבקשה אל תיפגע מדבריי. השתדלו שלא להטיף לאחרים. הטיפו לעצמכם.
זה חשוב, משום שכשאתם מטיפים לאחרים, פירוש הדבר שכבר העמדתם את עצמכם כמופת, כאמת מידה — ואני אוסר זאת על עצמי; סלחו לי מאוד. ומדוע? משום שאתה מעמיד בקושי אנשים אחרים שלא הגיעו לדרך שאתה הלכת בה, ואסור להעמיד אותם במצב רע. יש אנשים שהם גאונים, ושקמים מאוחר. אבל כשהם מתעוררים — אינך יכול עוד להשיג אותם. — "אינני שומע אותך עוד." — המתן. — "הקול… קיבלתי היטב את מה שאמרת לי. בוודאי לא הייתי במצב רוח של הטפה או של משהו כזה; אני יודע היטב שכל אדם נתון בעולם אחר ובנסיבות אחרות."
"עם זאת, בעניין הסימפוניה: הדבר נגע בי מאוד, משום שזה נושא שעסקתי בו בכתביי, על הסימפוניה בשלושה פרקים. ואכן, ודאי תסכים גם אתה שכאשר הקב"ה מדבר…" — מדוע בשלושה פרקים? — "דווקא משום שכאשר ה' מדבר בתנ"ך, במקרא, נאמר 'אמר', וזה עובר דרך שלושה שלבים רצופים, שהם אור, מים ורקיע." — אם כן יש רק שלושה ממדים, לא ארבעה. — "לא — זו בדיוק שאלתי, והיא השאלה היחידה שאשאיר: האם תסכים שבנוגע לנושא האחרון שעסקת בו, ארבע האופנויות של המילה — אני חשבתי, איני יודע אם תסכים לכך גם אתה — האם אפשר לקשור את ארבעת השלבים האלה לארבעת העולמות? אצילות, בריאה, יצירה ועשייה."
ובכן, שמע: ראשית, רעיון שלושת הפרקים אינו רעיון מוטעה. ואכן, ב[…] חילקו, אם תרצה, את שם הוי"ה לשלושה — יו"ד־ה"א־וא"ו — ואחר כך את הה"א שבסוף. יש לך יו"ד, שהיא עשרים; ה"א, שהיא שש; וא"ו, שהיא שלוש־עשרה. יחד זה… — "שלושים ותשע, אתה אומר? שלושים ותשע? עשרים? אבל השם המפורש — איני מבין — השם הוא עשרים ושש. מאין אתה מוסיף את השלוש־עשרה? עם העשרים?" — מי שואל את השאלה הזאת? — "אני!" — ובכן, שמע: יש שתי דרכים לקרוא את השם. או בדרך המקוצרת…
יו"ד שווה עשר, ה"א חמש, וי"ו שש, ה"א חמש — ויש לך עשרים ושש. או על ידי פריסת האותיות, כמו שמרדדים בצק. איך כותבים יו"ד? יו"ד־וי"ו־דל"ת. יו"ד־וי"ו־דל"ת שווה? — "עשר ועוד שש ועוד שלוש… שלוש־עשרה… עשר ועוד שש, שלוש… תשע־עשרה?" — לא. דל"ת היא ארבע? — "ארבע." — דל"ת היא ארבע, כן, סליחה. — "כן." — ובכן, יו"ד שווה עשרים, ה"א (ה־א) שווה שש, וכן הלאה. — "אה, בסדר." — הנה כי כן יו"ד־ה"א־וא"ו, וזה כנגד ל"ט, ל"ט אבות מלאכות, והן שלושים ותשע המלאכות הרומזות למבנה העולם בבריאתו, כפי שאמרתי לכם קודם. […] והופרדו מן הה"א האחרונה. הה"א האחרונה, שהיא הממד הרביעי — הממד הרביעי הוא ממד המציאות הארצית; זו העשייה, זו העשייה. והעשייה, דווקא היא — העשייה תלויה ביצירה.
העשייה שווה לעצמה; היא יכולה להתחדש רק בכוח תנועתה של היצירה — תנועת ההגייה, תנועת הבריאה. [האצילות] היא מה שבמרחקים, שאין אנו מגיעים אליו; הבריאה היא השגה ראשונית שיש לנו; ואנו נמצאים בעיקר בעולם היצירה, עולם הגייתם של הדברים. וההגייה הזאת היא שמשנה את מציאות העולם — העשייה. ומשום כך הה"א האחרונה, המכוונת כנגד העשייה, מופרדת משלוש התבניות הראשונות שדיברת עליהן, ידידי היקר שמואל. — "תודה, כבוד הרב." — תודה רבה. — "תודה רבה, הרב בניזרי. נצטרך להיפרד עכשיו, אף שהיינו רוצים מאוד להישאר. זה היה שיעור יוצא מן הכלל."
"רציתי להודיע לכולם שבשבוע הבא יחזור השיעור בנושא שונה במקצת. זה יהיה שיעור של בין המצרים, לתקופה שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. אני מודה לך בשם כולם." — בשמחה. — "האם אוכל לשאול שאלה אחרונה, ולו רק כנושא למחשבה? אם התורה, או דבר התורה, צריכה להיות העמדה מתמדת בסימן שאלה — בחינה עצמית מתמדת — האם אפשר גם לחשוב, הרב בניזרי, שפירוש הדבר יכול להיות התפתחות באופן שבו חיים את התורה, שבו חיים את הדת, וכך לאפשר גם את כל התנועות הרבניות השונות של ימינו, ובכללן תנועת הרבניות, הנשים הרבניות?"
"הייתי רוצה לשמוע את מחשבתך על כך, משום שנדמה לי שיש…" — ובכן, זה נושא גדול. — "זה נושא גדול מאוד, אבל יש גם נשים ש…" — אענה לך בקצרה עכשיו, משום שאין לנו זמן. — "כן." — כבר אמרתי שאנו הם שצריכים להתאים את עצמנו לתורה. העובדה היא שאנו רחוקים ממנה. איננו תופסים אותה בשלמותה; יש בידינו רק שברים ממנה, רק נגיעות, רק גוונים. היינו צריכים את השלם — והשלם הוא קשת בענן מופלאה. היינו צריכים לראותה במבט אחד, לתפוס אותה ביופייה, וזה דורש השקעה רבה, רבה מאוד. אני מבטיח לכם, יש בידינו רק […] — כמו שמחזיקים חולה, חס ושלום, בחיים טיפין טיפין — זה מצב רוחנו ביחס לתורה.
אבל איננו מודעים לכך. תארו לכם, פשוט — אני חוזר ואומר זאת שוב — אם הקב"ה נתן את התורה, אם יש בעולם כוח בורא שהכתיב את חוקו, שבו כונן את עולמו… אתם יודעים, אני רוצה לומר לכם דבר אחד. היום רבים צוחקים על כך: אומרים שכשתינוק בא לעולם, מלאך סוטרו על פיו והוא שוכח את כל תורתו. הוא ידע את התורה הזאת במעי אמו; הוא ידע אותה. "הנה, הביטו בי! שכחתי הכול!" ובכן, איך הוא ישכח את התורה הזאת? את מי מנסים לשטות?
התינוק הזה, בהתפתחותו, יצא מאותה מולקולה, והלך ונוצר מעט מעט, עד שהייתה לו קלסתר פנים, קלסתר זעיר. זוהי כל התורה שלמד יום אחר יום במעי אמו, דרך התפתחותו שלו. הוא היה מודע לה כשהיה במעי אמו, משום שהיה בהתהוות מתמדת. ועכשיו, כשיצא לאוויר העולם, איבד אותה פתאום; עליו לגלותה מחדש. מה שהיה טבוע בו נעשה דבר אובייקטיבי, חיצוני; נעשה למטרתו. עכשיו עליו לגלותו מחדש בכוחות עצמו. דעו אפוא שבכל אחד מכם יש תורה. היא נוכחת; היא פשוט הושתקה.
ומשום כך היא נידונה לשכחה, לצעיף המכסה אותה. אתם תגלו אותה מחדש. תגלו אותה מחדש באופן אחר. אנו לומדים תורה, אבל בסופו של דבר התורה הזאת נעשית לתורתנו האישית — תורתנו, תורתו שלו. האדם המתמסר ללימוד התורה מוליד. וכפי שאמרתי לכם, תורתו שלו איננה רק הכתב שלה, איננה רק הגייתה; זו המוזיקליות שלה, האופן שבו היא מושרת. התורה הזאת צריכה לגרום לכם לשיר. ובכן, ידידיי היקרים — קדימה. תודה. דיברתי די. שבוע טוב לכולם. שבוע טוב, שבוע טוב, ז'אן־לורן. — "שמונה." — חשבתי שהשעה שבע!
להמשך הלימוד
- ← השיעור הקודם: פרקי אבות: לשפוט בלי לעשות עצמך שופט
- השיעור הבא: פרקי אבות, פרק ב': הדרך הישרה והמלאכה →
- כל השיעורים בסדרה: פרקי אבות
- מיהו הרב רפאל בניזרי?