שומעים על זה בהזמנה לאירוע, בסרט או בתמונה משפחתית: נער בן שלוש עשרה עולה לתורה, מוקף בבני משפחתו, והקהל בבית הכנסת זורק עליו סוכריות. אבל מה באמת קורה ביום הזה? למה גיל שלוש עשרה לבן וגיל שתים עשרה לבת? האם זה טקס, מבחן, טקס מעבר? הנה תשובה מלאה: משמעות המילים, המקורות בתורה ובתלמוד, ההיסטוריה של החגיגה, המנהגים בימינו ומה מסמל השלב הזה ברובד העמוק ביותר.
בקצרה: בר מצווה (לבן) ובת מצווה (לבת) פירושם "בן המצווה" ו"בת המצווה". לפני הכול אין זו חגיגה אלא מעמד: הגיל שממנו נער או נערה יהודים נעשים אחראים במלואם על המצוות, ציוויי התורה. לפי המסורת, בן נעשה בר מצווה כשמלאו לו שלוש עשרה שנה, ובת נעשית בת מצווה כשמלאו לה שתים עשרה שנה, לפי הלוח העברי (משנה, אבות ה, כא; משנה, נדה ה, ו). ביום הזה הם נעשים בוגרים מבחינת ההלכה, גם אם לא נערכת שום חגיגה: האירוע בא אחר כך כדי לציין את המעבר. אצל בן הוא כולל בדרך כלל הנחת תפילין ראשונה ועלייה לתורה; אצל בת המנהגים משתנים מקהילה לקהילה.
מה פירוש "בר מצווה" ו"בת מצווה"?
המילה בר היא ארמית ופירושה "בן"; בת היא מילה עברית. המילה מצווה (ברבים: מצוות) פירושה ציווי, פקודה. אבל בעברית "בן" אינו מציין רק קשר משפחתי: זו גם דרך לומר שאדם שייך לקטגוריה מסוימת. "בן חיל" הוא אדם אמיץ; "בן תורה" הוא אדם שחי על פי התורה. בר מצווה הוא אפוא "מי ששייך למצוות", מי שהמצוות מופנות אליו.
הביטוי עתיק. התלמוד כבר משתמש בו, לא לגבי נער בן שלוש עשרה אלא לגבי כל אדם המחויב במצוות (בבא מציעא צו, א). רק בימי הביניים קיבל את משמעותו הנוכחית: הגיל שבו הילד נכנס לחיוב המצוות, ואחר כך גם החגיגה המציינת את הרגע הזה.
כותבים גם "בר מצוה", בכתיב חסר. אומרים על נער שהוא "עושה בר מצווה", אבל מדויק יותר לומר שהוא נעשה בר מצווה: ההבדל הדק הזה עומד בלב העניין.
באיזה גיל? שלוש עשרה לבנים, שתים עשרה לבנות
המשנה
המקור המוכר ביותר נמצא בפרקי אבות. יהודה בן תימא מתאר שם את שלבי החיים: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה…" (פרקי אבות ה, כא). גיל שלוש עשרה הוא אפוא הגיל שבו עוברים מלמידה לאחריות.
המשנה במסכת נדה מפרטת זאת בעניין נדרים, כלומר היכולת להתחייב בדיבור (נדה ה, ו). בת אחת עשרה שנה ויום אחד, בודקים את נדריה כדי לראות אם היא מבינה מה היא מבטיחה; בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קיימים. אצל בן חל אותו סדר בהפרש של שנה: בודקים בגיל שתים עשרה שנה ויום אחד, ובגיל שלוש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימים לגמרי. הפוסקים קבעו את ההלכה על בסיס זה: הבת נעשית בת מצווה בתחילת שנתה השלוש עשרה, והבן בתחילת שנתו הארבע עשרה (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק ב).
למה דווקא הגילים האלה?
התורה שבכתב אינה קובעת במפורש את גיל הבגרות הדתית. גדולי הפוסקים בימי הביניים, כמו הרא"ש (רבנו אשר, המאות ה-13 וה-14), מסבירים שגילים ומידות מסוג זה הם חלק מן השיעורים, מידות שנמסרו בעל פה מסיני יחד עם התורה (שו"ת הרא"ש, כלל טז). התורה שבעל פה היא ששמרה עליהם.
עם זאת, המפרשים חיפשו לכך סמך בכתוב. רש"י (נזיר כט, ב, ועל פרקי אבות ה, כא) מוצא אותו בפרשת שכם: התורה מספרת ששמעון ולוי, בני יעקב, לקחו "איש חרבו" ("ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו", בראשית לד, כה). המילה שבה משתמש הכתוב היא "איש". והנה, לפי חשבון השנים המסורתי, לוי היה אז בן שלוש עשרה: בגיל זה, אם כן, התורה קוראת לאדם "איש".
ולמה שנה קודם אצל הבנות? התלמוד מסביר: "מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש" (נדה מה, ב). הוא לומד זאת מן הפסוק המספר על בריאת האישה, "ויבן ה' אלקים את הצלע" (בראשית ב, כב): המילה "ויבן" נדרשת מלשון בינה. הבגרות מגיעה מוקדם יותר אצל הבנות, וההלכה מתחשבת בכך.
שלוש עשרה שנה, ולא רק שלוש עשרה שנה
להלכה, הבגרות הדתית תלויה בשני תנאים: הגיל, והופעת סימני הבגרות הגופניים הראשונים, "שתי שערות" (נדה נב, א). למעשה מניחים שבגיל הזה הסימנים כבר קיימים, ומתייחסים לנער כאל בוגר. בכמה שאלות משפטיות מסוימות מאוד הפוסקים מחמירים יותר; לחיי הדת היומיומיים הגיל מספיק.
החשבון נעשה לפי הלוח העברי, לא לפי הלוח האזרחי. נער שנולד בה' בחשוון נעשה בר מצווה בה' בחשוון שבו מלאו לו שלוש עשרה שנה, וכבר מרדת הלילה שלפניו, שהרי היום העברי מתחיל בערב. מכיוון שהלוח העברי הוא ירחי ושמשי גם יחד, התאריך האזרחי משתנה משנה לשנה. לילד שנולד באדר, או בשעת השקיעה, יש לערוך חישוב מדויק, ומומלץ להתייעץ עם רב.
מעמד, לא טקס
זו הטעות הנפוצה ביותר: חושבים שנעשים יהודים, או בוגרים, בזכות הטקס. במציאות, נער נעשה בר מצווה ביום הולדתו השלוש עשרה מאליו, בין שיש חגיגה ובין שאין, בין שהוא עולה לתורה ובין שלא, בין שהוא יודע לקרוא עברית ובין שלא. יהודי שמעולם לא ערך טקס בר מצווה הוא בר מצווה מאז גיל שלוש עשרה: הוא מחויב במצוות ככל אדם אחר.
ומן הצד השני, הטקס אינו מעניק דבר: אין זה סקרמנט, אין זה מבחן ואין זה "אישור" שמכניס את הילד ליהדות. נולדים יהודים לאם יהודייה, או נעשים יהודים בגיור. מה שמשתנה בבר המצווה אינו הזהות: זו האחריות.
בפועל, מן היום הזה:
- הנער מחויב בכל מצוות התורה, והוא אחראי למעשיו לפני ה';
- הבן מניח תפילין בכל בוקר של יום חול, ונמנה למניין, עשרת הגברים הנדרשים לתפילה בציבור (שולחן ערוך, אורח חיים נה);
- הוא יכול להיקרא לתורה ולברך את ברכות הקריאה, והוא יכול לקיים מצווה בשביל אחרים ולהוציאם ידי חובתם, למשל באמירת קידוש;
- הוא צם ביום כיפור ובשאר הצומות, וכך גם הבת מגיל שתים עשרה (שולחן ערוך, אורח חיים תרטז, ב);
- לנדריו ולהתחייבויותיו יש תוקף משפטי, והוא יכול לשמש עד במקרים מסוימים.
לפני בר המצווה: זמן החינוך
אם הילד אינו מחויב במצוות לפני גיל שלוש עשרה, אין פירוש הדבר שהוא אינו מקיים אותן. חז"ל מטילים על ההורים להכין אותו לכך: זו מצוות החינוך, כלומר הרגלת הילד במצוות. המשנה מלמדת ש"קטן שאינו צריך לאמו" חייב כבר בסוכה (סוכה ב, ח), והתלמוד מוסיף: "קטן היודע לנענע חייב בלולב" (סוכה מב, א). באותו אופן מרגילים אותו להתפלל, לברך ולצום כמה שעות ביום כיפור עוד לפני שהוא מחויב בכך (שולחן ערוך, אורח חיים תרטז, ב).
שלמה המלך מסכם את העיקרון בפסוק המצוטט לעתים קרובות: "חנך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו). החינוך היהודי אינו כפייה של תבנית אחידה, אלא ליווי של כל ילד לפי מה שהוא, כדי שביום שבו יגיע לבגרות יהיה מוכן לשאת בעצמו את מה שהעבירו לו.
לכן המדרש מביא מאמר מפתיע של רבי אלעזר: "צריך אדם להטפל בבנו עד שלש עשרה שנה, מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה" (בראשית רבה סג, י). עד בר המצווה, חטאי הילד נזקפים במידה מסוימת לחובת הוריו, האחראים לחינוכו. מכאן ואילך כל אחד אחראי לעצמו. את הברכה הזאת, "ברוך שפטרני", אומר האב כשבנו עולה לתורה בפעם הראשונה (רמ"א, שולחן ערוך, אורח חיים רכה, ב), ולפי מנהג אשכנז בלי שם ומלכות; גם ספרדים רבים אומרים אותה, בלי הזכרת השם.
למה שלוש עשרה? הטעמים העמוקים
הרובד הפשוט: בגרות השכל
בגיל שלוש עשרה הילד מתחיל להעריך בעצמו את השלכות מעשיו ואת ערך דיבורו, ומכאן הקשר שהמשנה עושה עם הנדרים (נדה ה, ו). ההלכה ממתינה לרגע שבו השכל יכול לשאת באחריות למה שעושה הגוף.
הרובד המוסרי: הבחירה נעשית אישית
המדרש מספר על יעקב ועשו ששני האחים גדלו יחד ולא ניכר ההבדל בין דרכיהם; אבל בגיל שלוש עשרה, "זה הולך לבתי מדרשות וזה הולך לבתי עבודה זרה" (בראשית רבה סג, י; רש"י על בראשית כה, כז). גיל שלוש עשרה הוא הגיל שבו הדרכים נפרדות, משום שכל אחד מתחיל לבחור. לפני כן הילד הולך אחרי אחרים; מכאן ואילך הוא מחליט.
סיפור אחר בתורה ממחיש את המעבר הזה, מן הילד שהדברים נעשים בו אל המבוגר שמסכים להם. אברהם מל את בנו ישמעאל כשהיה בן שלוש עשרה (בראשית יז, כה), ואילו יצחק נימול בן שמונה ימים. המדרש מספר שישמעאל התגאה בכך: הוא הסכים, ואילו אחיו לא בחר דבר (בראשית רבה נה, ד). בהמשך נראה כיצד הרב בניזרי קורא את הדו־שיח הזה.
הרובד הפנימי: כניסת היצר הטוב
המסורת היהודית מתארת את האדם כמי ששוכנים בו שני כוחות: היצר הרע, או ליתר דיוק יצר התאוות והדחפים, והיצר הטוב. לפי אבות דרבי נתן (פרק טז), היצר הרע נמצא באדם מלידתו, ואילו היצר הטוב מתעורר במלואו רק בגיל שלוש עשרה. מדרש קהלת מבטא זאת בדימוי: "מלך זקן וכסיל" שעליו מדבר הפסוק ("טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל", קהלת ד, יג) הוא היצר הרע, המבוגר מן היצר הטוב בשלוש עשרה שנה (קהלת רבה ד, יג).
בר המצווה מציינת אפוא את הרגע שבו לאדם יש סוף סוף את שני הכוחות, ושבו מתחילה באמת הבחירה החופשית. אין המטרה לבטל את הרצונות, אלא לשלוט בהם. עם בוא היצר הטוב, הילד נעשה מסוגל לבחור בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא חייב.
"גדול המצווה ועושה"
אפשר היה לחשוב שעדיף לעשות טוב מרצון חופשי, בלי להיות מחויב לכך. התלמוד אומר את ההפך: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא, א). בעלי התוספות, אסכולת מפרשי התלמוד בצרפת, מסבירים: מי שמצווה דואג ונזהר יותר, כי הוא חושש שמא לא יעמוד בחובתו, ואילו מי שאינו מצווה יכול תמיד להפסיק כשירצה. אחרים מוסיפים שהיצר מתמרד נגד מה שמוטל עליו: לקיים מצווה פירושו לנצח את עצמך. בר המצווה אינה גורעת אפוא דבר מחירותו של הילד: היא נותנת למעשיו משקל חדש. זה מה שהופך אותה לשמחה ולא לעול.
איך נחגגת בר מצווה היום?
המנהגים שונים מאוד מקהילה לקהילה: אשכנזים, ספרדים, חסידים, יוצאי מרוקו. הנה המרכיבים הנפוצים ביותר.
התפילין
אצל בן, המעשה החשוב ביותר הוא הנחת התפילין, שני בתים של עור שחור שבתוכם פסוקים מן התורה, שמניחים על הזרוע ועל הראש בתפילת שחרית. לפי השולחן ערוך, קטן היודע לשמור תפילין בטהרה כבר יכול להניחן (אורח חיים לז, ג); הרמ"א מביא עם זאת את המנהג להמתין עד גיל שלוש עשרה (שם), ורבים מתחילים היום זמן קצר לפני בר המצווה, כמה שבועות או כמה חודשים לפי מנהג הקהילה, כדי להתרגל. במשפחות ספרדיות רבות, ובמיוחד אצל יוצאי מרוקו, הנחת התפילין הראשונה היא חגיגה של ממש, לרוב ביום שני או חמישי, הימים שבהם קוראים בתורה בימי חול, עם שירים ופיוטים.
העלייה לתורה
בשבת הראשונה, או ביום הקריאה בתורה הראשון שאחרי התאריך, הנער נקרא לתורה: זו העלייה. הוא מברך את הברכות שלפני הקריאה ושאחריה. לפי יכולתו ולפי המנהג, הוא קורא בעצמו חלק מן הפרשה, הקטע השבועי, בטעמי המקרא, או את ההפטרה, הקטע מן הנביאים. לעתים קרובות זה פרי של חודשים ארוכים של הכנה. ברגע הזה האב אומר "ברוך שפטרני". בבתי כנסת רבים הקהל זורק אז סוכריות על הנער, כדי לאחל לו חיים מתוקים.
הדרשה
לעתים קרובות הנער נושא דרשה על פרשת השבוע או על מצווה מסוימת (ביידיש מבטאים "דראשע", ובפי הספרדים "דרשה"). המנהג עתיק: במאה ה-16 מזכיר המהרש"ל, רבי שלמה לוריא, את הנער ש"דורש" בסעודת בר המצווה שלו (ים של שלמה, בבא קמא ז, לז). העיקר אינו כישרון הנאום, אלא להראות שהנער מתחיל ללמוד בכוחות עצמו.
סעודת החג
אותו מהרש"ל כותב שהסעודה הנערכת לבר מצווה היא סעודת מצווה, סעודה שהיא חלק מן המצווה עצמה, ומוסיף ש"אין לך סעודת מצווה גדולה מזו" (ים של שלמה, בבא קמא ז, לז). המגן אברהם, במאה ה-17, מלמד שמצווה על האב לעשות סעודה ביום שבנו נעשה בר מצווה, כביום שהוא נכנס לחופה (מגן אברהם על אורח חיים רכה, ד). חכמים הזכירו תמיד שהשמחה בסעודה הזאת צריכה להישאר שמחה של מצווה, ולא הפגנה של עושר.
ומה עם בת המצווה?
בת נעשית בת מצווה כשמלאו לה שתים עשרה שנה, בדיוק כמו שבן נעשה בר מצווה בגיל שלוש עשרה: בלי צורך בטקס, מעצם הגיל. מכאן ואילך היא מחויבת במצוות שחלות על נשים: התפילה, השבת והלכותיה, דיני הכשרות, צום יום כיפור, הדלקת נרות במשפחות שבהן גם הבנות מדליקות, וכל המצוות המוסריות שבתורה.
במשך זמן רב לא נהגו לחגוג בת מצווה באופן מיוחד. המצב השתנה בעת החדשה, וגדולי הרבנים עסקו בכך. בבגדאד, במאה ה-19, כבר המליץ הבן איש חי, רבי יוסף חיים, שהנערה שהגיע יום בת המצווה שלה תשמח, תלבש בגד חדש ותברך "שהחיינו" (בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת ראה, יז). הרב עובדיה יוסף כתב שסעודה הנערכת לכבוד המאורע, בליווי דברי תורה, היא סעודת מצווה (יחווה דעת ב, כט). פוסקים אחרים, כמו הרב משה פיינשטיין, הזהירו מפני טקס בבית הכנסת המעתיק את טקס הבנים (אגרות משה, אורח חיים א, קד), ועם זאת הסכימו לחגיגה משפחתית.
כיום, לפי הקהילה, חוגגים בת מצווה בסעודה משפחתית, בדבר תורה שהנערה אומרת, בפרויקט של חסד (עזרה ונתינה לזולת), בלימוד נושא הקשור לנשות התנ"ך, או בערב עם חברותיה. בקהילות הליברליות הבנות עולות לתורה כמו הבנים; בקהילות האורתודוקסיות אין זה המנהג. כל אחד ינהג לפי מסורת קהילתו.
קצת היסטוריה
המקורות התלמודיים קובעים את גיל הבגרות, אבל אינם מתארים שום טקס. העדות הראשונה לצורה כלשהי של חגיגה נמצאת במסכת הקטנה סופרים, שנכתבה בתקופת הגאונים: בירושלים היו מרגילים את הילדים לצום ביום כיפור, ואחר כך מביאים אותם לפני הזקנים כדי שיברכו אותם ויתפללו עליהם "שיזכה לתורה ולמעשים טובים" (מסכת סופרים יח, ז).
בר המצווה כפי שאנו מכירים אותה התגבשה בימי הביניים, תחילה בקהילות גרמניה ומרכז אירופה. שם מופיעה הברכה "ברוך שפטרני", שמביאים כמה מחכמי התקופה, ואחר כך עליית הנער לתורה כבר בשבת הראשונה של בגרותו. במאה ה-16 מתאר המהרש"ל בפולין את סעודת החג ואת הדרשה, ובמאה ה-17 המגן אברהם רואה בסעודה מצווה המוטלת על האב. ההיסטוריון מייקל הילטון שרטט את ההתפתחות הזאת בפירוט בספרו Bar Mitzvah, a History (2014).
בת המצווה הציבורית הראשונה הידועה בבית כנסת היא זו של ג'ודית קפלן, בניו יורק, ב-18 במרץ 1922, שארגן אביה, הרב מרדכי קפלן. מאז התפשטו חגיגות בת המצווה בכל הזרמים, בצורות המשקפות את רוחו של כל אחד מהם.
ולבסוף, יש מנהג נוגע ללב: יש גברים החוגגים "בר מצווה שנייה" בגיל 83. המזמור אומר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ, י); מי שהגיע לגיל זה נחשב כמי שמתחילים לו חיים חדשים, וכעבור שלוש עשרה שנה חוגגים שוב את כניסתו למצוות.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי לא הקדיש שיעור שלם לבר מצווה, אבל הוא מדבר עליה כמה פעמים בשיעוריו, ותמיד כדי להאיר מה פירוש להיות אחראי.
עד בר המצווה, המוסר קודם להלכה
בשיעורו "פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" מסביר הרב מדוע מסכת אבות היא מסכת החינוך. סוקרטס, הוא מזכיר, אמר שהוא "מיילד רעיונות", כמו שאמו יילדה תינוקות: זו המאיוטיקה, דרך הוראה המביאה את התלמיד לגלות בעצמו את האמת. זה בדיוק, אומר הרב, מה שאנו עושים עם נער עד שהוא מגיע לגיל הבגרות שבו הוא יכול להבין דברים בעצמו, להפנים אותם וללכת הלאה מן היסודות שנתנו לו. אצלנו הסף הזה הוא בר המצווה, ועד אז מה שמעבירים לילד הוא המוסר יותר מן ההלכה.
הלקח חשוב להורים. בר המצווה אינה היום שבו ממלאים ילד בכללים שלא הכיר. היא השיא של שנים שבהן עיצבו קודם כול את רגישותו המוסרית, כדי שביום שבו ההלכה תחול עליו, יוכל לקבל אותה כשלו.
לחנך כל אחד לפי דרכו
בשיעור "סוכות: מיום כיפור אל סוכת השלום" מעיר הרב שכמעט כל חגי ישראל נקראים בשם ברבים, חוץ מפסח וחנוכה. חנוכה (מילה מאותו שורש כמו "חינוך") היא בלשון יחיד, הוא מסביר, משום שחינוך לעולם אינו ניתן לקבוצה: "'חנך לנער על פי דרכו', אומר שלמה המלך במשלי, פירושו להתאים את הלימוד לרגישות וליכולת של כל אחד" (משלי כב, ו). ההכנה לבר מצווה או לבת מצווה אינה יכולה אפוא להיות זהה לכולם: יש להוביל כל ילד אל מצוותיו בדרך המתאימה לו.
שני יצרים שצריך לשלוט בהם
בשיעור "וישלח: להימנע מן העימות עם עשו" חוזר הרב אל שני האחים שכבר נאבקו ברחם אמם. הוא רואה בהם את דמותם של שני היצרים שכל אחד נושא בתוכו: אנו נמשכים גם לבית המדרש וגם לעולם הטכנולוגיה, היינו רוצים לחבר בין הישיבה לאוניברסיטה. אי אפשר להיפרד מאחד מהם; השאלה היא איך מנהלים אותם. והרב מעיר הערה עמוקה: מה שדוחף אותנו קדימה הוא בדרך כלל לא היצר הטוב, אלא יצר הדחפים, התשוקות והרצונות. צריך להעמיד אותו לשירותו של האחר, "שמתחיל להתגלות רק בגיל שלוש עשרה לבנים ושתים עשרה לבנות".
בר המצווה אינה אפוא היום שבו משתיקים את אנרגיית הנעורים. זהו היום שבו האנרגיה הזאת מקבלת אדון, וכיוון.
להסכים לברית שלו
בשיעור "וירא: ההבטחות לאברהם (חלק ב')" מפרש הרב את הדו־שיח שמביא המדרש בין ישמעאל ליצחק. ישמעאל טוען שהוא קיבל עליו את המילה בגיל שלוש עשרה, ואילו יצחק קיבל אותה בן שמונה ימים, בלי להרגיש בה ובלי להסכים לה: לכן הזכות שלו, ואחיו קיים רק טקס. יצחק משיב שאילו ביקשו ממנו את כל חייו, היה נותן אותם. מיד אחר כך, מציין הרב, באה העקדה.
הדו־שיח הזה מאיר את בר המצווה. ילד יהודי נכנס לברית בלי שבחר בה, בן שמונה ימים. בגיל שלוש עשרה אין מדובר להתחיל מחדש, אלא לעשות את הברית שקיבל לשלו, לעבור מטקס שנעשה בו למחויבות שהוא רוצה בה.
דעות שגויות על בר מצווה
- "בר המצווה הופכת את הילד ליהודי." לא. ילד שנולד לאם יהודייה הוא יהודי מלידתו. בר המצווה משנה את חובותיו, לא את זהותו.
- "זה המקבילה היהודית לקומוניון הנוצרי." ההשוואה מטעה. בר המצווה אינה סקרמנט ואינה הצהרת אמונה: זו הכניסה לאחריות על המצוות.
- "אחרי בר המצווה זה נגמר, יצאנו ידי חובת היהדות." זה בדיוק ההפך: בר המצווה היא התחלה. פרקי אבות מציבים אחרי גיל שלוש עשרה את לימוד התלמוד בגיל חמש עשרה ואת כל חיי הבגרות (פרקי אבות ה, כא).
שאלות נפוצות על בר מצווה ובת מצווה
באיזה גיל בדיוק עושים בר מצווה?
בן נעשה בר מצווה ביום הולדתו השלוש עשרה לפי הלוח העברי, כבר מצאת הלילה שבו מתחיל היום הזה. בת נעשית בת מצווה ביום הולדתה השתים עשרה. התאריך האזרחי משתנה בכל שנה; אפשר למצוא אותו בעזרת רב או לוח עברי. החגיגה יכולה להתקיים באותו יום או בימים שאחריו.
האם צריך לדעת לקרוא עברית כדי לעשות בר מצווה?
כדי להיעשות בר מצווה, לא: זה קורה מאליו. לטקס מבקשים בדרך כלל מהנער לדעת לברך את ברכות התורה, ולעתים קרובות גם לקרוא חלק מן הטקסט. אם אין זה אפשרי, בעל הקורא קורא במקומו והנער אומר רק את הברכות.
האם אפשר לעשות בר מצווה בגיל מבוגר?
גבר יהודי הוא בר מצווה מגיל שלוש עשרה, גם בלי חגיגה. אבל מבוגרים רבים שלא היה להם טקס בוחרים להניח תפילין ולעלות לתורה בפעם הראשונה, לפעמים בגיל ארבעים או שישים. זה צעד יפה מאוד, שאפשר לארגן עם רב הקהילה.
למה זורקים סוכריות?
זה מנהג נפוץ בבתי כנסת רבים: ברגע שהנער מסיים את הקריאה או את הברכות, הקהל זורק עליו סוכריות. המנהג מבטא את המשאלה שחייו בתורה יהיו מתוקים, והוא משמח את הילדים הנוכחים. אין זו חובה דתית.
מה אומרים לחתן בר מצווה?
אומרים לו פשוט "מזל טוב!". מאחלים גם להורים לרוות נחת מבנם. נהוג לתת מתנה, לרוב ספר קודש, זוג תפילין או חפץ שימושי לקיום המצוות.
האם מי שאינו יהודי יכול להשתתף בבר מצווה?
כן. חברים לא יהודים של המשפחה מוזמנים לעתים קרובות לבית הכנסת ולחגיגה. בבית הכנסת הגברים מכסים את ראשם בכיפה, ומתלבשים בכבוד. די ללכת אחרי מה שעושים האחרים.
להעמקה
- פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
- סוכות: מיום כיפור אל סוכת השלום
- וישלח: להימנע מן העימות עם עשו
- וירא: ההבטחות לאברהם (חלק ב')
- חנוכה: החינוך היהודי מחדש
- מה זה תפילין?
- מה הן תרי"ג המצוות?
- למה עושים ברית מילה ביהדות?
- מהו בית כנסת?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית ב, כב; בראשית יז, כה; בראשית כה, כז (עם רש"י); בראשית לד, כה
- משלי כב, ו
- קהלת ד, יג; תהלים צ, י
- משנה, פרקי אבות ה, כא
- משנה, נדה ה, ו
- משנה, סוכה ב, ח
- תלמוד בבלי, נדה מה, ב ונב, א
- תלמוד בבלי, קידושין לא, א (ותוספות)
- תלמוד בבלי, סוכה מב, א
- תלמוד בבלי, בבא מציעא צו, א
- רש"י על נזיר כט, ב ועל פרקי אבות ה, כא
- בראשית רבה נה, ד; סג, י
- קהלת רבה ד, יג
- אבות דרבי נתן, פרק טז
- מסכת סופרים יח, ז
- שו"ת הרא"ש (רבנו אשר), כלל טז
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק ב
- שולחן ערוך, אורח חיים לז, ג (ורמ"א); נה; תרטז, ב
- רמ"א, שולחן ערוך, אורח חיים רכה, ב
- מגן אברהם על אורח חיים רכה, ד
- רבי שלמה לוריא (מהרש"ל), ים של שלמה, בבא קמא ז, לז
- בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת ראה, יז
- הרב עובדיה יוסף, יחווה דעת ב, כט
- הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אורח חיים א, קד
- Michael Hilton, Bar Mitzvah, a History, Philadelphia, Jewish Publication Society, 2014
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות, חלק ב'
- הרב רפאל בניזרי, סוכות: מיום כיפור אל סוכת השלום
- הרב רפאל בניזרי, להימנע מן העימות עם עשו
- הרב רפאל בניזרי, ההבטחות לאברהם (חלק ב')
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.