בשנת 2026 חל פסח ב־2 באפריל; בשנת 2027 הוא יחול ב־22 באפריל, ובשנת 2028 ב־11 באפריל. במבט מבחוץ נראה שחגי ישראל נודדים באקראי. בפועל הם הולכים לפי לוח מדויק מאוד, בן אלפי שנים, שמצליח לתאם בין הירח לשמש. הנה איך הוא עובד, מאין הוא בא, מה אומרים עליו התורה והתלמוד, ומה הוא מלמד.
בקצרה: הלוח העברי הוא לוח ירחי־שמשי. החודשים הולכים לפי הירח: כל חודש מתחיל במולד הירח ונמשך 29 או 30 יום. אבל החגים צריכים להישאר בעונתם, שכן התורה מחייבת לחגוג את הפסח באביב (דברים טז, א). והנה שנים־עשר חודשי ירח הם רק כ־354 יום, כלומר אחד־עשר יום פחות משנת שמש. כדי להשלים את הפער מוסיפים חודש שלושה־עשר, אדר ב', שבע פעמים בכל תשע־עשרה שנים. זו הסיבה שחגי ישראל לעולם אינם משנים את תאריכם בלוח העברי, אבל "זזים" בכמה שבועות בלוח האזרחי. את השנים מונים מבריאת העולם לפי המסורת: שנת ה'תשפ"ז התחילה בספטמבר 2026.
תאריך קבוע… בלוח אחר
הדבר הראשון שצריך להבין פשוט: חגי ישראל אינם משנים את תאריכם. פסח חל תמיד בט"ו בניסן, שבועות בו' בסיוון, ראש השנה בא' בתשרי, יום הכיפורים בי' בתשרי, סוכות בט"ו בתשרי, חנוכה בכ"ה בכסלו ופורים בי"ד באדר. התאריכים האלה נקבעו בתורה או על ידי חכמים, והם אינם זזים לעולם.
מה שמשתנה הוא ההתאמה שלהם ללוח הגרגוריאני, הלוח האזרחי, שהוא לוח שמשי בלבד, וחודשיו כבר אינם קשורים כלל לירח. הלוח העברי, לעומתו, מכוון גם לפי הירח וגם לפי השמש. הפער בין שני הלוחות משתנה משנה לשנה בטווח של כחודש: פסח חל תמיד באביב, בין סוף מרץ לסוף אפריל, אבל רק לעתים רחוקות באותו יום אזרחי שנתיים ברציפות.
הלוח העברי משמש לכל דבר בחיים היהודיים: לקביעת החגים והצומות, קריאת התורה השבועית, יום ההולדת לבר המצווה, ויום פטירתו של אדם קרוב (היארצייט אצל האשכנזים, ה*אזכרה* או ה*נחלה* אצל הספרדים), שמציינים אותו מדי שנה באותו תאריך עברי. משפחות יהודיות רבות חיות כך עם שני לוחות שנה בראש.
מה אומרת התורה: "החדש הזה לכם"
כבר סיפור הבריאה מניח את היסודות. הקב"ה בורא את המאורות, השמש והירח, ונותן להם תפקיד: "והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית א, יד). ובתהלים: "עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו" (תהלים קד, יט). מלכתחילה הירח קשור למועדים, כלומר לזמנים הקבועים, לחגים.
המצווה עצמה ניתנת במצרים, ממש לפני היציאה. עוד לפני הציווי על קרבן הפסח, אומר ה' למשה ולאהרן: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב). המילה חודש באה מן השורש ח־ד־ש, "חדש": החודש הוא, פשוטו כמשמעו, "התחדשות", זו של הירח החוזר ונראה.
רש"י, בפירושו הראשון ממש (על בראשית א, א), מביא את שאלתו של רבי יצחק: מדוע לא פתחה התורה בפסוק הזה, המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם? ספר החינוך מונה אותה כמצווה הרביעית מתוך תרי"ג המצוות: מצוות קידוש החודש (מצווה ד').
פסוק נוסף מחייב את הקשר לשמש: "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך, כי בחדש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה" (דברים טז, א). פסח צריך לחול באביב, שבועות בעת קציר החיטים, וסוכות "בצאת השנה", בשעת האסיף (שמות כג, טז). החגים קשורים אפוא לעונות השנה, והעונות תלויות בשמש. ממפגשן של שתי הדרישות האלה, חודשי ירח מצד אחד וחגים עונתיים מצד שני, נולדת כל המורכבות של הלוח העברי.
חודש הירח וראש חודש
חודש עברי הולך לפי מחזור הירח. בין מולד למולד עוברים בממוצע 29 יום, 12 שעות ו־793 "חלקים" של שעה, כשהשעה מחולקת ל־1,080 חלקים (רמב"ם, הלכות קידוש החודש ו, ג). ערך זה, שנמסר במסורת וכבר נזכר בתלמוד בשם רבן גמליאל (ראש השנה כה ע"א), קרוב להפליא למדידה של האסטרונומים בני זמננו: הפרש של פחות מחצי שנייה.
מאחר שחודש אינו יכול להכיל חצי יום, החודשים העבריים הם בני 29 יום (חודשים "חסרים") או בני 30 יום (חודשים "מלאים"). היום הראשון של כל חודש נקרא ראש חודש. כשהחודש הקודם מונה 30 יום, ראש חודש נחוג יומיים: ביום השלושים של החודש היוצא ובאחד לחודש החדש.
ראש חודש הוא יום חג קטן: מוסיפים בתפילה את "יעלה ויבוא", את ההלל (בדילוג) ותפילה נוספת, מוסף. בשבת שלפניו מכריזים בבית הכנסת על החודש החדש ומתפללים שיהיה חודש של חיים ושל ברכה. לפי מסורת המובאת בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) ובטור (אורח חיים תיז), ראש חודש קשור במיוחד לנשים: הן סירבו לתת את תכשיטיהן לעשיית עגל הזהב, וקיבלו בשכר את יום החג הזה. נשים רבות נוהגות להימנע ביום זה מכמה מלאכות.
בכל חודש, כשהירח נראה היטב, מברכים גם תחת כיפת השמים ברכה הנקראת קידוש לבנה (שולחן ערוך, אורח חיים תכו). התלמוד מלמד: "כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה" (סנהדרין מב ע"א).
שנים־עשר החודשים ושמותיהם
אלה חודשי השנה העברית, לפי הסדר שבו מונים אותם החל מן האביב:
- ניסן (מרץ־אפריל): פסח, יציאת מצרים;
- אייר (אפריל־מאי): ספירת העומר, ל"ג בעומר;
- סיוון (מאי־יוני): שבועות, מתן תורה;
- תמוז (יוני־יולי): צום י"ז בתמוז;
- אב (יולי־אוגוסט): תשעה באב, האבל על בית המקדש;
- אלול (אוגוסט־ספטמבר): חודש התשובה;
- תשרי (ספטמבר־אוקטובר): ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה;
- חשוון (אוקטובר־נובמבר): החודש היחיד שאין בו חג;
- כסלו (נובמבר־דצמבר): חנוכה;
- טבת (דצמבר־ינואר): סוף חנוכה, צום עשרה בטבת;
- שבט (ינואר־פברואר): ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות;
- אדר (פברואר־מרץ): פורים.
בתורה אין לחודשים שמות: אומרים "החודש הראשון", "החודש השביעי", ותמיד מונים מיציאת מצרים. כך חל יום הכיפורים "בחדש השביעי בעשור לחדש" (ויקרא טז, כט). הספירה הזאת היא כבר מעשה של זיכרון: בכל פעם שמזכירים חודש, נזכרים בגאולה. בספר מלכים מוזכרים כמה שמות קדומים, כמו זיו (מלכים א ו, א) או האיתנים (מלכים א ח, ב).
השמות שאנו משתמשים בהם היום באו מבבל. התלמוד הירושלמי אומר זאת במפורש: "שמות החדשים עלו בידם מבבל" (ראש השנה א, ב), כלומר עם הגולים ששבו לארץ ישראל בימי עזרא. הם מופיעים בספרי המקרא מאותה תקופה: ניסן (אסתר ג, ז; נחמיה ב, א), כסלו (נחמיה א, א), אדר (אסתר ג, ז), אלול (נחמיה ו, טו). הרמב"ן מסביר שהיהודים שמרו על שמות הגלות האלה כזכר לשיבתם, בלי לוותר על המנייה מניסן (רמב"ן על שמות יב, ב).
הבעיה: פער של אחד־עשר יום בכל שנה
שנים־עשר חודשי ירח הם כ־354 יום. שנת שמש, זו שמחזירה את העונות, מונה כ־365 יום ורבע. בכל שנה מקדים אפוא הירח את השמש באחד־עשר יום. אילו לא תיקנו דבר, היה פסח נסוג אחד־עשר יום בכל שנה: בתוך שלוש שנים היה מחליק בחודש שלם; בתוך שש־עשרה או שבע־עשרה שנה היה מוצא את עצמו בעיצומו של החורף, ואחר כך בסתיו. התורה כבר לא הייתה מקוימת, שהרי היא דורשת שהפסח ייחוג ב"חדש האביב".
הלוח המוסלמי, שהוא לוח ירחי בלבד, מראה מה קורה בלי תיקון: חודש הרמדאן עובר את כל עונות השנה במעגל שלם בתוך קצת יותר משלושים ושתיים שנה.
הפתרון נקרא שנה מעוברת, כלומר "שנה הרה". בשנים מסוימות מוסיפים חודש שלושה־עשר: מכפילים את חודש אדר. יש אז אדר א' (אדר ראשון) ואדר ב' (אדר שני). את פורים חוגגים באדר ב', כדי שיישאר סמוך לפסח (מגילה ו ע"ב). שנה פשוטה מונה 353, 354 או 355 יום; שנה מעוברת, 383, 384 או 385 יום.
בתקופה שבה ישבה הסנהדרין, בית הדין הגדול, היא שהחליטה בכל שנה אם יש להוסיף את החודש הזה. התלמוד מלמד: "על שלשה דברים מעברין את השנה: על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה" (סנהדרין יא ע"ב), כלומר אם השיבולים עדיין לא הבשילו, אם פירות העצים מאחרים, או אם תקופת האביב (נקודת השוויון של האביב) עלולה לחול אחרי פסח. באותה סוגיה מובא מכתבו של רבן גמליאל אל קהילות הגולה: "גוזליא רכיכין, ואימריא ערקין, וזמנא דאביבא לא מטא, ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חבריי, ואוסיפית על שתא דא תלתין יומין", כלומר: הגוזלות עדיין רכים, הטלאים צעירים מדי, ועת האביב לא הגיעה, וטוב הדבר בעיניי ובעיני חבריי, והוספתי על השנה הזאת שלושים יום. הלוח לא היה מושג מופשט: הוא הביט בשדות.
מחזור של תשע־עשרה שנים
היום הוספת החודש השלושה־עשר נעשית לפי כלל קבוע. הכלל נשען על תגלית קדומה: 19 שנות שמש שוות כמעט בדיוק ל־235 חודשי ירח. די אפוא לקבוע במחזור של תשע־עשרה שנים שבע שנים בנות שלושה־עשר חודשים, כדי שהירח והשמש ייפגשו שוב. השנים האלה הן, בכל מחזור, השנים 3, 6, 8, 11, 14, 17 ו־19 (רמב"ם, הלכות קידוש החודש ו, יא).
שנת ה'תשפ"ז, שהתחילה בספטמבר 2026, היא השנה האחת־עשרה במחזור שלה: זו שנה בת שלושה־עשר חודשים. לכן פסח 2027 יחול מאוחר, ביום חמישי, 22 באפריל, בעוד שפסח 2026 חל ב־2 באפריל. השנה שאחריה, ה'תשפ"ח, תהיה שנה פשוטה, ופסח "יחזור לאחור" ל־11 באפריל 2028.
השיטה הזאת אינה מושלמת עד רמת השנייה: השנה העברית הממוצעת ארוכה מעט משנת השמש האמיתית, והפער מגיע לכיום אחד בכל מאתיים ועשרים שנה בערך. החגים מחליקים אפוא לאט מאוד לעבר הקיץ, בקנה מידה של אלפי שנים.
כללי ראש השנה: מדוע יום הכיפורים לעולם אינו חל ביום שישי
ללוח יש עוד שורה של כללים עדינים, הנקראים דחיות. המוכר שבהם מנוסח בסימן: "לא אד"ו ראש", כלומר ראש השנה לעולם אינו חל ביום ראשון (א'), ביום רביעי (ד') או ביום שישי (ו') (רמב"ם, הלכות קידוש החודש ז, א). אם החישוב מגיע לאחד מן הימים האלה, דוחים אותו ביום אחד.
הטעמים הם מעשיים ועמוקים כאחד. אילו חל ראש השנה ביום רביעי, היה יום הכיפורים חל ביום שישי; אילו חל ביום שישי, היה יום הכיפורים חל ביום ראשון. בשני המקרים היו יום הכיפורים והשבת צמודים זה לזה, יומיים רצופים שבהם אי אפשר לבשל ולא לקבור את המתים. אילו חל ראש השנה ביום ראשון, היה הושענא רבה, היום השביעי של סוכות, חל בשבת, ולא היה אפשר לקיים את מצוות הערבה (ערבות), שהיא לב היום. כדי לשמור על הכללים האלה מאריכים או מקצרים ביום אחד את החודשים חשוון וכסלו, שני החודשים ה"גמישים" של הלוח. לכן אורך השנה נע בין 353 ל־385 יום, ולכן חגים מסוימים לעולם אינם חלים בימים מסוימים: היום הראשון של פסח, למשל, לעולם אינו חל ביום שני, ביום רביעי או ביום שישי.
מעדי הירח ועד החשבון של הלל
במשך מאות שנים לא חישבו את החודש החדש מראש: הכריזו עליו. בסוף כל חודש עלו לירושלים עדים שראו את חרמש הירח הדק של המולד, והתייצבו לפני בית הדין. חקרו אותם בקפידה על מיקומו ועל צורתו של החרמש. המשנה מספרת: "דמות צורות לבנות היה לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות", כדי לבדוק את עדותם (משנה ראש השנה ב, ח). אם התקבלה העדות, "ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש" (משנה ראש השנה ב, ז).
אחר כך היה צריך להודיע לקהילות הרחוקות. תחילה הדליקו משואות על ראשי ההרים, מהר להר, עד בבל; כשהכותים הדליקו משואות כוזבות כדי לזרוע בלבול, החליפו אותן בשלוחים (משנה ראש השנה ב, ב-ד). הקהילות שהשלוחים לא הגיעו אליהן בזמן חגגו את החגים יומיים, מספק. זהו מקורו של יום טוב שני של גלויות. לאחר קביעת הלוח הקבוע נעלם הספק, אבל חכמים ביקשו לשמור על המנהג: "הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם" (ביצה ד ע"ב). עד היום נמשך פסח שמונה ימים מחוץ לארץ ישראל ושבעה ימים בארץ ישראל.
במאה הרביעית, תחת האימפריה הרומית שהפכה לנוצרית, הלך ונעשה קשה יותר ויותר לקדש את החודש על פי עדים. לפי מסורת המובאת בשם רב האי גאון, פרסם אז הנשיא הלל השני את כללי החשבון של הלוח, בשנת ד'קי"ט לבריאה, כלומר בשנים 358-359 לספירה בערך. הרמב"ם מסביר שכאשר אין עוד סנהדרין, קובעים את החודשים על פי החשבון ולא עוד על פי ראיית הירח, ושזו הלכה למשה מסיני (הלכות קידוש החודש ה, א-ג). הוא מוסיף שהחשבון הזה שואב את תוקפו מקביעת הלוח על ידי יושבי ארץ ישראל (שם ה, יג). ההיסטוריונים סבורים שפרטים מסוימים עוד התגבשו במאות שלאחר מכן; אבל הלוח המחושב הזה, ולא עוד הלוח הנצפה, הוא שכל יהודי העולם הולכים לפיו היום.
מעשה מפורסם: יום הכיפורים ביום אחר
המשנה מביאה מעשה המראה את כוחו של העיקרון הזה (ראש השנה ב, ח-ט). בחודש אחד קיבל רבן גמליאל, ראש בית הדין, עדים שרבי יהושע ראה בהם עדים בלתי מהימנים. לפי חשבונו של רבי יהושע חל אפוא יום הכיפורים ביום אחר. שלח לו רבן גמליאל: "גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך". רבי יהושע היה מיואש. בא רבי עקיבא וניחם אותו: התורה אומרת "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם" (ויקרא כג, ד). "אתם" כתוב בלא וי"ו, ואפשר לקרוא בו "אַתֶּם": היום שקבע בית הדין הוא שנעשה המועד, אפילו אם טעה ("אתם, אפילו מוטעין", ראש השנה כה ע"א). בא רבי יהושע. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, ואמר לו: "בוא בשלום, רבי ותלמידי".
הלקח עצום. הזמן המקודש אינו כתוב רק בשמים: הוא מופקד בידי בני אדם. הקב"ה ממתין שבית הדין של ישראל יכריז על המועדים, והוא "הולך" אחר החלטתם.
היום, השבוע והשנה
היום מתחיל בערב. בסיפור הבריאה אומרת התורה: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה). לכן השבת מתחילה ביום שישי בשקיעה, וכל החגים מתחילים בערב שלפניהם. התאריך העברי מתחלף עם רדת הלילה, לא בחצות.
השבוע אינו תלוי באף גרם שמים. לימים אין שמות של כוכבי לכת או של אלילים: אומרים "יום ראשון", "יום שני"… עד השבת, היום השביעי. השבוע בן שבעת הימים בא ישירות מסיפור הבריאה, ואין לו שום בסיס אסטרונומי. הוא חותמה של השבת בזמן.
לשנה יש כמה "ראשים". המשנה (ראש השנה א, א) מלמדת: "ארבעה ראשי שנים הם": באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה לשנים, לשמיטין וליובלות, ובחמישה עשר בשבט (ט"ו בשבט), כדברי בית הלל, ראש השנה לאילן. מונים אפוא את החודשים מניסן, אבל מחליפים את מספר השנה בראש השנה, בתשרי.
מונים את השנים מבריאת העולם. המניין המסורתי, המבוסס בעיקר על "סדר עולם רבה", חיבור המיוחס לרבי יוסי בן חלפתא (המאה השנייה), מצרף את הדורות ואת שנות המלכים שבמקרא מאדם הראשון ואילך. שנת ה'תשפ"ז התחילה ב־12 בספטמבר 2026; שנת ה'תשפ"ח תתחיל ב־2 באוקטובר 2027. המניין הזה נעשה נפוץ רק בימי הביניים; לפני כן תיארכו לעתים קרובות שטרות לפי "מניין שטרות", שראשיתו בשנת 312 לפני הספירה. בעברית כותבים את השנה באותיות, ולרוב משמיטים את האלפים: 5787 נכתבת תשפ"ז.
למה דווקא הירח? משמעותו של הלוח
למה כל המורכבות הזאת, כשלוח שמשי בלבד היה פשוט יותר? קודם כול, משום שהלוח העברי מחבר יחד את ההיסטוריה ואת הטבע. החודשים מזכירים את יציאת מצרים, שהרי מונים אותם מניסן; העונות מזכירות שהחגים הם גם חגים חקלאיים: האביב, הקציר, האסיף.
השמש תמיד אותה שמש; הירח מתמעט, נעלם, ושב ונולד. התלמוד מלמד: "ישראל מונין ללבנה, ועובדי כוכבים לחמה" (סוכה כט ע"א). כמו הירח, ידע עם ישראל גלויות ותקומות, וכל אדם יכול להתחדש. התלמוד מספר גם שהירח "הוקטן" בשעת הבריאה (חולין ס ע"ב), ותפילת קידוש לבנה מבקשת שיחזור יום אחד לאורו.
ובעיקר: מצוות קידוש החודש ניתנה לעבדים שעמדו להיות בני חורין. עבד אינו שולט בזמנו: אדונו הוא שמחליט עליו. כשנתן הקב"ה לישראל את הסמכות לקבוע בעצמם את חודשיהם ואת מועדיהם, השיב להם את השליטה בזמנם. זה הצעד הראשון של החירות, עוד לפני יציאת מצרים (רעיון שפיתח הספורנו על שמות יב, ב).
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי לא הקדיש לנושא שיעור שלם, אבל הוא חוזר לעתים קרובות אל הלוח כדי להראות שהדרך שבה סופרים את הזמן אומרת משהו על האדם.
את החודש, אני הוא שמקדש
בשיעור "שבועות: חג השְּׁבוּעוֹת" מבחין הרב בארבע תנועות בזמן: היום, השבוע, החודש והשנה. החודש מוסדר לפי מחזור הירח, השנה לפי מחזור הטבע; ואילו השבוע הוא "הזמן היחיד שאינו תלוי לא בשמש ולא בירח".
והרב מוסיף הבחנה מרשימה: היום נכפה עליי, בלי קשר לרצוני; אבל את החודש, "אני הוא שמקדש אותו". הוא קריאה להתחדשות, שאינני נגרר אחריה אלא תובע אותה. ואילו השנה מסתיימת עם הקשיים שבה, ומעוררת את הצורך לשאוף למשהו אחר, למחוק ולעשות מחדש.
השנה ה"מעוברת"
בשיעור "לך לך: האמונה בתנועה" יוצא הרב מן המילה עיבור, שפירושה גם הריון וגם הוספת חודש לשנה (חכמים קראו לחכמת הלוח "סוד העיבור"). על אישה הרה אומרים שהיא מעוברת: היא נושאת בקרבה חיים השונים ממנה. כך, הוא מסביר, עיבור השנה הוא השנה הנושאת בקרבה חודש שלושה־עשר, כדי להשוות מחדש את מסלולי הירח והשמש.
שנת השמש, הוא אומר, היא מחזור השווה לעצמו; שנת הירח, העשויה חודשים, נושאת את החודש, את ההתחדשות: שום דבר אינו חוזר בה מאליו, ובכל פעם נדרש מאמץ של התאמה. זהו "סוד העיבור", והוא מרחיב אותו אל הלימוד: אין לומדים תורה בחזרה על טקסט, אלא בחיפוש אחר מה שהוא מסתיר במעמקיו.
החודש השלושה־עשר, מה שמונע את הסטייה
בשיעור "חיי שרה: משפחת אברהם" מציין הרב שהמספר שתים־עשרה חוזר בכל תולדות שבתורה, ובכל פעם עם אפשרות של יסוד שלושה־עשר, נשי: אצל יעקב אלה שנים־עשר בנים ודינה. הוא מקרב את היסוד השלושה־עשר הזה אל החודש השלושה־עשר, זה שמשיב את האיזון בין שנת הירח לשנת השמש. אין זה עודף, הוא מסביר: זה מה שמונע מן החשבון לסטות.
זמן שהאדם קובע
בשיעור "חודש העומר: לספור כדי להיחשב" מדגיש הרב שהלוח העברי "אינו מסתפק בטבע": בית הדין יכול לדחות את ראש השנה, יום השנה לבריאת העולם עצמו, כדי לאזן בין שנת השמש לשנת הירח. זמן המועדים הוא זמן שהאדם קובע, הזמן שהקב"ה ביקש מאיתנו לספור לעצמנו, ושאנו מתחילים לספור ממחרת הפסח עם ספירת העומר. ובשיעור "פסח: הזמן אינו רציף" הוא מוסיף שקידוש החודש הוא התחלה מתמדת, ירחית אבל מושלמת על ידי מחזור השמש במשך תשע־עשרה שנים, כדי שזכר יציאת מצרים יישאר באביב, חודש הניצנים.
דעות שגויות על הלוח העברי
"שנת ה'תשפ"ז מתיימרת לקבוע את גילו המדעי של היקום." מניין השנים הולך לפי השתלשלות הדורות שבמקרא מאדם הראשון ואילך. היחס בין המניין הזה לבין נתוני המדע העסיק רבות את ההוגים היהודים; מי שרוצה להעמיק, ייוועץ ברב או יעיין בספרות המתמחה בכך.
"הלוח העברי הוא לוח עתיק שננטש לטובת הלוח האזרחי." עד היום הוא קובע את החגים, התפילות, קריאות התורה וימי הזיכרון לנפטרים בכל הקהילות. בישראל הוא אף לוח רשמי, לצד הלוח הגרגוריאני.
שאלות נפוצות על הלוח העברי
איזו שנה עכשיו בלוח העברי?
מאז ראש השנה, ב־12 בספטמבר 2026, אנו בשנת ה'תשפ"ז (5787). שנת ה'תשפ"ח תתחיל ביום שבת, 2 באוקטובר 2027 (ראש השנה מתחיל בערב שלפני כן). כדי להמיר שנה אזרחית מוסיפים 3760 לפני ראש השנה ו־3761 אחריו.
מהי שנה מעוברת?
זו שנה בת שלושה־עשר חודשים, שבה מוסיפים חודש אדר שני. היא חוזרת שבע פעמים בכל תשע־עשרה שנים, כדי ששנת הירח תדביק את שנת השמש והפסח יישאר באביב (דברים טז, א).
למה החגים מתחילים בערב שלפני?
משום שבתורה היום מתחיל בערב: "ויהי ערב ויהי בקר" (בראשית א, ה). חג שתאריכו ט"ו מתחיל אפוא בשקיעה של י"ד.
למה חגים מסוימים נמשכים יום נוסף מחוץ לארץ ישראל?
בתקופה שבה קידשו את החודש על פי עדים בירושלים, הקהילות הרחוקות לא ידעו בזמן באיזה יום התחיל החודש, וחגגו יומיים מספק. חכמים ביקשו לשמור על המנהג הזה גם אחרי קביעת הלוח (ביצה ד ע"ב).
למה יום הכיפורים לעולם אינו חל ביום שישי או ביום ראשון?
משום שהלוח נמנע מכך שראש השנה יחול ביום ראשון, ביום רביעי או ביום שישי (רמב"ם, הלכות קידוש החודש ז, א). כך יום הכיפורים לעולם אינו צמוד לשבת, דבר שהיה יוצר קשיים מעשיים חמורים, בעיקר בעניין הנפטרים והכנת הסעודות.
להרחבה
- שבועות: חג השְּׁבוּעוֹת
- לך לך: האמונה בתנועה
- חודש העומר: לספור כדי להיחשב
- פסח: הזמן אינו רציף
- ראש השנה: משמעותה של השנה החדשה היהודית
- חגי ישראל: משמעותו של כל חג בשיעורי וידאו
- מה זה שבת?
- למה יהודים צמים?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית א, ה; א, יד
- שמות יב, ב; כג, טז
- ויקרא טז, כט; כג, ד
- דברים טז, א
- מלכים א ו, א; ח, ב
- תהלים קד, יט
- אסתר ג, ז; נחמיה א, א; ב, א; ו, טו
- משנה ראש השנה א, א; ב, ב-ד; ב, ז; ב, ח-ט
- תלמוד בבלי, ראש השנה כה ע"א
- תלמוד בבלי, סנהדרין יא ע"ב, מב ע"א
- תלמוד בבלי, סוכה כט ע"א
- תלמוד בבלי, חולין ס ע"ב
- תלמוד בבלי, ביצה ד ע"ב
- תלמוד בבלי, מגילה ו ע"ב
- תלמוד ירושלמי, ראש השנה א, ב (שמות החודשים שבאו מבבל)
- רש"י על בראשית א, א
- רמב"ן על שמות יב, ב
- ספורנו על שמות יב, ב
- פרקי דרבי אליעזר, פרק מה; טור, אורח חיים תיז (ראש חודש והנשים)
- ספר החינוך, מצווה ד' (קידוש החודש)
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות קידוש החודש ה, א-ג; ה, יג; ו, ג; ו, יא; ז, א
- שולחן ערוך, אורח חיים תכו (קידוש לבנה)
- סדר עולם רבה, המיוחס לרבי יוסי בן חלפתא
- מסורת המובאת בשם רב האי גאון על פרסום הלוח על ידי הלל השני (שנת ד'קי"ט, בערך 358-359 לספירה)
- הרב רפאל בניזרי, שבועות: חג השְּׁבוּעוֹת
- הרב רפאל בניזרי, לך לך: האמונה בתנועה
- הרב רפאל בניזרי, חיי שרה: משפחת אברהם
- הרב רפאל בניזרי, חודש העומר: לספור כדי להיחשב
- הרב רפאל בניזרי, פסח: הזמן אינו רציף
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.