למה יהודים צמים? יום כיפור, תשעה באב, תענית אסתר

כמה פעמים בשנה יהודים בכל העולם מפסיקים לאכול ולשתות למשך יממה. לפעמים עשרים וחמש שעות, מערב עד ערב, כמו ביום כיפור או בתשעה באב; לפעמים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, כמו בשבעה עשר בתמוז או בתענית אסתר. למה מתענים, ומה מציין כל אחד מהתאריכים האלה? הנה תשובה מלאה: הפסוקים, התלמוד, ספרי ההלכה, ההיסטוריה והמשמעות העמוקה של המנהג הזה.

בקצרה: ביהדות הצום (תענית או צום) לעולם אינו מטרה בפני עצמה. הוא אמצעי "לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה", כלומר לחזור אל ה' (רמב"ם, הלכות תעניות ה, א). רק צום אחד מצווה בתורה עצמה: יום הכיפורים, יום הכפרה (ויקרא טז, כט-לא). את האחרים תיקנו הנביאים והחכמים: ארבעה צומות מזכירים את חורבן ירושלים ובית המקדש (עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב וצום גדליה), ותענית אסתר מזכירה את תפילתו של העם שעמד בסכנה בימי פורים. צמים אפוא משתי סיבות: כדי לשוב אל עצמנו ואל ה', וכדי לא לשכוח. והנביאים מבטיחים שיום אחד ימי האבל האלה יהפכו לימי שמחה (זכריה ח, יט).

לוח הצומות: הרשימה המלאה

לפני שנסביר את ה"למה", הנה ה"מה". בלוח העברי יש שישה צומות ציבור, ונוספות עליהם כמה תעניות יחיד.

בשנת תשפ"ז, השנה הנוכחית: צום גדליה (יום שני, 14 בספטמבר 2026) ויום כיפור (יום שני, 21 בספטמבר 2026) כבר עברו. אחריהם יבואו עשרה בטבת, ביום ראשון, 20 בדצמבר 2026; תענית אסתר, ביום שני, 22 במרץ 2027; שבעה עשר בתמוז, ביום חמישי, 22 ביולי 2027; ותשעה באב, מיום רביעי, 11 באוגוסט 2027 בערב, עד צאת הכוכבים ביום חמישי, 12 באוגוסט.

נוספות עליהם תעניות מיוחדות שלא כולם נוהגים בהן: תענית בכורות, תענית חתן וכלה, תענית ביום היארצייט, או תעניות הרשות המכונות בה"ב (שני, חמישי ושני) אחרי פסח וסוכות (שולחן ערוך, אורח חיים תצב, א).

מה אומרת התורה: "תענו את נפשתיכם"

התורה מצווה רק על יום צום אחד, ואפילו אינה משתמשת במילה "צום". היא אומרת: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ […] כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם" (ויקרא טז, כט-ל). הביטוי עינוי נפש חוזר בפרשת המועדים (ויקרא כג, כז-לב) ובספר במדבר (במדבר כט, ז).

מניין שהכוונה להימנעות מאכילה? התלמוד (יומא עד ע"ב) לומד זאת מפסוק אחר, שבו משה מזכיר לעם את שנות המדבר: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן" (דברים ח, ג). העינוי שהתורה מדברת עליו הוא אפוא הרעב. התורה שבעל פה, כפי שהיא מובאת במשנה (יומא ח, א), מוסיפה עליו ארבעה עינויים נוספים: איסור רחיצה, איסור סיכה, איסור נעילת הסנדל (נעלי עור) ואיסור תשמיש המיטה.

ספר החינוך, המבאר כל אחת מתרי"ג המצוות, נותן טעם לצום הזה (מצוה שי"ג). ה' בטובו קבע יום אחד לכפר על חטאי בריותיו, בתנאי שישובו בתשובה. והנה המאכל והתענוגות הגופניים מכבידים על הנפש ומרחיקים אותה מן האמת; ואין ראוי שיעמוד האדם כך לפני אדוניו ביום הדין. הצום משחרר את הנפש כדי שתוכל ביום הזה לעמוד לפני ה'.

התנ"ך מתאר גם צומות "ספונטניים" רבים. משה שוהה ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני, "לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שמות לד, כח; דברים ט, ט). דוד המלך צם ושוכב על הארץ כדי להתחנן על חיי ילדו (שמואל ב יב, טז). אסתר מבקשת מכל העם לצום שלושה ימים לפני שתעז להיכנס אל המלך (אסתר ד, טז). עזרא מכריז על צום לפני מסע השיבה המסוכן לירושלים (עזרא ח, כא-כג), ודניאל צם כדי להתפלל על הגלות (דניאל ט, ג). בכל המקרים האלה הצום מלווה תפילה עזה, ברגע של סכנה או של הכרעה.

למה להימנע מאוכל? טעמי הצום

קריאה להתעוררות

המפתח לכל הנושא נמצא בתחילת הלכות תעניות של הרמב"ם. הוא קובע עיקרון: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור" (הלכות תעניות א, א, על פי במדבר י, ט). והוא מסביר מדוע: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן" (א, ב). ולפי הרמב"ם, "מדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור" (א, ד).

הרמב"ם מוסיף משפט חריף מאוד. אם, להפך, יאמרו "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית", "הרי זו דרך אכזריות", משום שהיא "גורמת להם להדבק במעשיהם הרעים" (א, ג). הצום הוא אפוא קודם כול סירוב להשלים עם הגורל העיוור. הוא אומר: למה שקורה יש משמעות, ועלינו מוטלת אחריות.

לחרוט את הזיכרון בגוף

על צומות האבל מפרט הרמב"ם את תכליתם: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות" (הלכות תעניות ה, א).

במילים אחרות, לא צמים רק כדי לבכות על העבר. צמים משום שסיבות האסון, השנאה, הגאווה, העוול, אולי עדיין כאן. נאום נשכח; רעב שהאדם חווה בגופו נשכח הרבה פחות. הצום מעביר את הזיכרון מן הראש אל הבטן.

להקריב את עצמך

התלמוד מביא את התפילה שהיה רב ששת אומר אחרי יום תענית: "רבונו של עולם, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו, ומתכפר לו. ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח" (ברכות יז ע"א). מאז חורבן בית המקדש הצום נעשה דרך להקריב את עצמך, במקום הבהמה.

להידמות למלאכים

ביום כיפור משווה המסורת את האדם הצם למלאכים, שאינם אוכלים ואינם שותים (מדרש דברים רבה ב, לו). לכן רבים לובשים לבן (רמ"א, אורח חיים תרי, ד), ואומרים בקול רם, ביום הזה בלבד, את המשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שנאמר בלחש כל השנה (שולחן ערוך, אורח חיים תריט, ב). הצום אינו מבטא כאן עצב, אלא התעלות: במשך יום אחד הנשמה תופסת את כל המקום.

מה הצום איננו

היהדות חושדת בסגפנות. התלמוד מביא מחלוקת (תענית יא ע"א): לפי רבי אלעזר, היושב בתענית "נקרא קדוש"; לפי שמואל, הוא "נקרא חוטא", משום שהוא מצער את עצמו בצער שהתורה אינה דורשת ממנו. ההלכה שומרת על שני הרעיונות: צמים בימים הקבועים, ברצינות, אבל אין מסגפים את הגוף לשם הסיגוף. הגוף אינו אויב. בשאר ימות השנה, סעודת שבת או יום טוב היא אפילו מצוה.

צום בלי שינוי אינו מועיל: קולם של הנביאים

נביאי ישראל היו הראשונים שמתחו ביקורת על צום שנשאר חיצוני. הטקסט המפורסם ביותר הוא דברי ישעיהו, שקוראים אותם ביום כיפור. העם מתלונן: "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ?" והנביא משיב בשם ה': "הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. […] הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? […] הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע […] הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" (ישעיהו נח, ג-ז).

הנביא יואל אומר את אותו הדבר במשפט אחד: "שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם, וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם" (יואל ב, יב-יג). וזכריה, כשנשאל אם יש להמשיך לצום אחרי השיבה מבבל, משיב בשאלה: "כִּי צַמְתֶּם […] וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?" (זכריה ז, ה).

המשנה לומדת מכך כלל מעשי. בתעניות הציבור שנגזרו בעת בצורת, הזקן שבקהל היה פותח ואומר: "אחינו, לא נאמר באנשי נינוה 'וַיַּרְא הָאֱלוֹקִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם', אלא 'וַיַּרְא הָאֱלוֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה'" (משנה תענית ב, א, המצטטת את יונה ג, י). הצום הוא מנוף. מה שחשוב הוא מה שהוא מרים.

יום כיפור: הצום היחיד שבתורה

יום הכיפורים, י' בתשרי, עומד בפני עצמו. אין זה יום אבל, אלא היום הקדוש ביותר בשנה. המשנה אף אומרת: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים" (תענית ד, ח), משום שזהו יום המחילה.

הצום נמשך כעשרים וחמש שעות: מתחילים מעט לפני השקיעה ומסיימים אחרי צאת הכוכבים למחרת, כדי "להוסיף מחול על הקודש" (יומא פא ע"ב). כל חמשת העינויים חלים בו. בערב יום כיפור, להפך, מצוה לאכול היטב: התלמוד מלמד ש"כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי" (ברכות ח ע"ב).

זהו גם צום הציבור היחיד שנוהג אפילו בשבת: האחרים נדחים או מוקדמים, משום שהשבת היא יום של עונג. ואילו יום כיפור נקרא בתורה "שבת שבתון" (ויקרא טז, לא). על תפילותיו ומשמעותו, ראו את המאמר שלנו על יום כיפור (קישורים בסוף העמוד).

ארבעת צומות החורבן

"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי"

ארבעה צומות נובעים מפסוק אחד של הנביא זכריה, שנאמר בראשית שיבת ציון, בסביבות שנת 518 לפני הספירה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט). החודשים נמנים מניסן, חודש יציאת מצרים. התלמוד (ראש השנה יח ע"ב) מזהה את ארבעת הצומות האלה.

הצומות האלה התקיימו אפוא כבר בימי הנביא, זמן קצר אחרי חורבן בית ראשון בידי הבבלים. יחד הם מספרים את שלביו של אסון אחד, כמו ארבע מערכות של טרגדיה.

עשרה בטבת: תחילת המצור

"וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם" (מלכים ב כה, א). באותו יום מצטווה הנביא יחזקאל, שישב אז בגולה בבבל, לרשום את התאריך: "בֶּן אָדָם, כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד, ב).

לצום הזה יש ייחוד. לפי רבי דוד אבודרהם, פוסק ספרדי מן המאה ה־14, שדבריו מובאים בבית יוסף (אורח חיים תקנ), אילו חל בשבת היה צריך לצום בו ביום, בגלל הביטוי "בעצם היום הזה". הלוח הקבוע גורם לכך שמקרה זה אינו מתרחש לעולם. בישראל קבעה הרבנות הראשית את עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי", שבו אומרים קדיש על נספי השואה שיום מותם אינו ידוע.

שבעה עשר בתמוז: הבקעת החומה

שבעה עשר בתמוז מציין את הבקעת חומות ירושלים. בחורבן בית ראשון, ספר ירמיהו מתארך את ההבקעה לט' בתמוז (ירמיהו לט, ב); בחורבן בית שני, שהחריבו הרומאים, היא אירעה בי"ז (תלמוד, תענית כח ע"ב). את התאריך הזה קבעו לצום.

המשנה (תענית ד, ו) מונה חמישה דברים שאירעו ביום זה: משה שבר את הלוחות הראשונים כשראה את עגל הזהב; בטל קרבן התמיד בבית המקדש; הובקעה חומת העיר; אפוסטמוס, קצין רומי, שרף את התורה; והועמד צלם בהיכל.

שבעה עשר בתמוז פותח תקופה של שלושה שבועות של אבל, בין המצרים (על פי איכה א, ג), הנמשכת עד תשעה באב. בתקופה זו אין עורכים חתונות ונמנעים משמחות. מראש חודש אב האבל מתגבר: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (משנה תענית ד, ו).

תשעה באב: יום החורבנות

תשעה באב הוא היום העצוב ביותר בלוח העברי. המשנה (תענית ד, ו) מקבצת בו חמש פורענויות: הגזרה שדור המדבר לא ייכנס לארץ ישראל, אחרי דיבת המרגלים (במדבר יד); חורבן בית ראשון; חורבן בית שני; לכידת ביתר, המבצר האחרון של מרד בר כוכבא (135 לספירה); וחרישת ירושלים בידי הרומאים.

התלמוד מספר על ראשיתו של היום הזה. אחרי דברי המרגלים, "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א). אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כט ע"א). אותו לילה היה ליל תשעה באב. אחר כך ציינו ההיסטוריונים של המסורת פורענויות נוספות שאירעו סביב תאריך זה, כמו גירוש היהודים מאנגליה ב־1290 או מספרד ב־1492.

תשעה באב הוא צום מלא של עשרים וחמש שעות, עם אותם חמישה עינויים כמו ביום כיפור. מוסיפים עליו מנהגי אבלות: יושבים על הארץ או על כיסא נמוך עד חצות היום, קוראים את מגילת איכה וקינות, ואין שואלים בשלום זה את זה. אפילו לימוד תורה אסור, חוץ מדברים עצובים כמו איכה, איוב או הלכות אבלות, משום ש"פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט; שולחן ערוך, אורח חיים תקנד, א). לפי המנהג הרווח, הגברים מניחים טלית ותפילין רק בתפילת מנחה.

למה חרב בית המקדש? התלמוד עונה במפורש: הראשון, מפני עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; השני, אף שעסקו בו בתורה ובמצוות, מפני שנאת חינם (יומא ט ע"ב). סיפור קמצא ובר קמצא (גיטין נה ע"ב-נו ע"א) ממחיש זאת: השפלה פומבית, שהחכמים שנכחו בה לא מחו נגדה, מתניעה את שרשרת האירועים שמובילה למלחמה נגד רומא.

צום גדליה: סוף התקווה

אחרי חורבן בית ראשון השאיר מלך בבל ביהודה אוכלוסייה קטנה ומינה עליה מושל יהודי, גדליה בן אחיקם. אבל אחד מבני משפחת המלוכה, ישמעאל בן נתניה, רצח אותו "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים ב כה, כה; ירמיהו מא, א-ב). מחשש לנקמת הבבלים ברחו השרידים למצרים, והנוכחות היהודית המאורגנת האחרונה בארץ ישראל נעלמה.

הצום הזה חל בג' בתשרי, מיד אחרי ראש השנה. התלמוד לומד ממנו לקח: "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ראש השנה יח ע"ב). צמים על אדם כמו שצמים על בית המקדש. וזוכרים גם שהפעם הפורענות לא באה מאויב מבחוץ: יהודי הרג יהודי.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב): צומות החורבן שומרים על זכרה של העיר חי.

תענית אסתר: צום שמוביל לשמחה

תענית אסתר, בי"ג באדר, ערב פורים, היא בעלת אופי אחר. היא אינה מציינת אסון, אלא הצלה. כשהשר המן השיג מן המלך הפרסי גזרת השמדה נגד כל היהודים, ביקשה אסתר המלכה ממרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי, וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם; גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד, טז).

מגילת אסתר עצמה מזכירה את "דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם" בין הדברים שנקבעו לדורות (אסתר ט, לא). הרמב"ם כותב: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר, זכר לתעניות שהתענו בימי המן" (הלכות תעניות ה, ה). לפי קיצור שולחן ערוך, הצום הזה מזכיר שה' רואה ושומע תפילת כל איש בעת צרתו, כשהוא מתענה ושב אליו, כמו שעשה לאבותינו (קמא, ב).

הצום הזה הוא מנהג יותר מאשר חובה גמורה, וההלכה מקילה בו מעט לחלשים (רמ"א, אורח חיים תרפו, ב). אם י"ג באדר חל בשבת, מקדימים אותו ליום חמישי, משום שאי אפשר לדחות אותו ליום הפורים. אחר הצהריים נוהגים רבים לתת "מחצית השקל", מטבע הניתן לצדקה, זכר למס של בית המקדש. ובאותו ערב מתחיל החג: בתוך שעות ספורות עוברים מן הרעב אל המשתה.

תעניות מיוחדות

לצד צומות הציבור מכירה המסורת תעניות הנוגעות לאנשים מסוימים או לנסיבות מסוימות.

תענית בכורות, בערב פסח. הבכורות מתענים זכר לכך שבכורי ישראל ניצלו במכת בכורות, המכה העשירית במצרים (שולחן ערוך, אורח חיים תע, א). המנהג הרווח הוא להשתתף בבוקר בסיום, החגיגה על השלמת לימוד מסכת בתלמוד, שסעודת המצוה שלה פוטרת מן התענית.
תענית חתן וכלה. חתנים וכלות רבים צמים ביום חתונתם עד החופה, משום שהיום הזה הוא בשבילם כמו יום כיפור קטן: עוונותיהם הקודמים נמחלים והם מתחילים חיים חדשים (רמ"א, אבן העזר סא, א).
תענית יארצייט. יש הצמים ביום השנה לפטירת אביהם או אמם (רמ"א, יורה דעה תב, יב).
תענית חלום. התלמוד מלמד ש"יפה תענית לחלום כאש לנעורת", בתנאי שמתענים בו ביום, ושאפשר לעשות זאת אפילו בשבת (שבת יא ע"א). זהו אחד היוצאים מן הכלל הנדירים לאיסור להתענות בשבת.

מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב רפאל בניזרי הקדיש סדרת שיעורים לימי הצום ("ימי הצום: הצום, נשק הזיכרון"). כמה מרעיונותיו מאירים ישירות את שאלתנו.

הצום הוא התעוררות של מודעות

בשיעורו על עשרה בטבת שואל הרב מדוע צמים על מצור בלבד, שלא החריב דבר באותו רגע, ומדוע היה צריך לצום בו, כמו ביום כיפור, אפילו בשבת. הוא מקרב אותו לצום האחר המותר בשבת, תענית חלום: האדם הנסער אינו יכול ליהנות מעונג השבת, והצום מאפשר לו לפרוק את הסערה הזאת. מכאן למדים מהו הצום בכלל: "התעוררות של מודעות, לא פחות ולא יותר". הרמב"ם, הוא מזכיר, רואה בו פתח לתשובה ולחידוש החיים, "כלומר כיוון חדש לגמרי".

שלושה צמצומים של אור

הרב מסביר שהקדמונים היו צמים שלושה ימים רצופים בטבת: בח' בו, על תרגום התורה ליוונית, שהחכמים משווים ליום שבו נעשה העגל; בט' בו, על פטירת עזרא הסופר, המסמנת את סוף הנבואה; ובי' בו, על המצור. שלושה "צמצומים של האור" בזה אחר זה: כאילו העם לקה בקוצר ראייה ושוב אינו רואה את הדברים במקורם. ומדוע אין צמים על חורבן ממלכת ישראל בידי אשור? הרב מביא את משלו של ירמיהו (נ, יז) ואת פירוש החכמים: אשור אכל את בשרו של העם, אבל בבל נגעה בלשד עצמותיו, ואיימה על עצם קיומו.

יום כיפור ותשעה באב: שני צומות, שתי גישות

בשיעור "תשעה באב: ההתעלות העצמית" מעיר הרב שהמסורת אינה אומרת שהמשיח נולד ביום כיפור, אלא בתשעה באב. ביום כיפור אנו נשארים "תלויים במחילתו של הקב"ה". בתשעה באב העם מבין שממנו עצמו יכולה לבוא כל בנייה מחדש: "כל הבעיה היא בי". צום האבל נעשה נקודת המוצא של האחריות.

הסיבה הפנימית לחורבן

בשיעור "תשעה באב: שורשי החורבן" קורא הרב מחדש את סיפור קמצא ובר קמצא: האיש שגורש מן הסעודה הוא זה שביקש פתיחות, והשערורייה האמיתית הייתה שתיקתם של החכמים שנכחו שם. את סיבת החורבן יש לחפש בתוך העם, בחוסר הסובלנות בין הזרמים; והגלות אינה עונש, אלא טיפול מרפא. ולבסוף, בעניין תענית בכורות, הוא מסביר שהבכורות מתענים משום שניצלו בלי זכות משלהם, ואילו לבנות הבכורות הייתה זכות משלהן: ההתנגדות במצרים הייתה מעשה ידי הנשים ("פסח: פה-סח, הפה המדבר").

הצום הלכה למעשה

בפועל, אלה הכללים העיקריים, והם כלליים בלבד:

שני סוגי צומות. יום כיפור ותשעה באב מתחילים בערב הקודם עם השקיעה ונמשכים כעשרים וחמש שעות, עם חמשת העינויים. ארבעת צומות הציבור האחרים (צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, שבעה עשר בתמוז) מתחילים בעלות השחר ומסתיימים בצאת הכוכבים; אסורות בהם רק אכילה ושתייה (שולחן ערוך, אורח חיים תקנ, ב).
שבת. מלבד יום כיפור, אין צום ציבור נוהג בשבת: תשעה באב או שבעה עשר בתמוז שחלים בשבת נדחים ליום ראשון (אורח חיים תקנ, ג; תקנב, י), ותענית אסתר מוקדמת ליום חמישי.
בבית הכנסת. בימי צום קוראים בתורה את פרשת "ויחל משה" (שמות לב, יא-יד ולד, א-י), המספרת כיצד השיג משה מחילה אחרי חטא העגל וגילה את שלוש עשרה מידות הרחמים. בתפילת העמידה מוסיפים את "עננו", "עננו ביום צום תעניתנו".
הבריאות קודמת. החיים קודמים לכל צום. לחולים, לנשים הרות או מיניקות, לקשישים או לחלשים ולילדים יש דינים מיוחדים, שבצומות הקלים הם לרוב מקלים יותר. ילדים אינם חייבים לצום לפני גיל בר או בת מצוה. בכל מקרה מיוחד יש להתייעץ עם רב, וגם עם רופא, הרבה לפני היום.
האיחולים. מאחלים "צום קל", או, בצומות האבל, "צום מועיל".

דעות מוטעות על הצום ביהדות

"היהודים צמים כדי להעניש את עצמם." לא: הצום הוא דרך של תשובה, לא עונש, ומי שמסגף את עצמו שלא לצורך אף "נקרא חוטא" (תענית יא ע"א). ויום כיפור אינו יום עצוב: המשנה מונה אותו בין שני הימים השמחים ביותר בשנה (תענית ד, ח).

"הצומות האלה מציינים אירועים עתיקים מכדי שיהיו נוגעים לנו." הרמב"ם משיב שהימים האלה מזכירים את "מעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה" (הלכות תעניות ה, א). לא בוכים על אבנים, אלא על דרך של חיים משותפים שאבדה, ושסיבותיה, כמו שנאת חינם, לא נעלמו. והתלמוד מבטיח: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב).

"הצומות האלה נצחיים." גם זה לא. הרמב"ם כותב: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה", כמו שהבטיח זכריה (הלכות תעניות ה, יט). הצום היהודי נושא בתוכו את קצו.

שאלות נפוצות על הצומות ביהדות

כמה ימי צום יש ביהדות?

יש שישה צומות ציבור בשנה: יום כיפור, צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. שניים מהם (יום כיפור ותשעה באב) נמשכים כעשרים וחמש שעות; ארבעת האחרים נמשכים מעלות השחר עד צאת הכוכבים. נוספות עליהם תעניות מיוחדות, כמו תענית בכורות או תענית חתן וכלה.

האם מותר לשתות מים בצום?

לא. בצום יהודי לא אוכלים ולא שותים, אפילו לא מים. בצומות הקלים מותר לאכול ולשתות בלילה שלפני הצום, לפני עלות השחר, בתנאי שהתכוונו לכך מראש. אדם חולה צריך להתייעץ עם רב: הבריאות קודמת לצום.

מהו הצום החשוב ביותר?

יום כיפור, הצום היחיד שהתורה מצווה עליו, הוא החשוב והקדוש ביותר. תשעה באב הוא החמור שבצומות האבל. האחרים הם מתקנת הנביאים או החכמים, אבל כל הקהילות שומרות אותם.

למה עדיין צמים על בית המקדש אם ירושלים בנויה?

משום שבית המקדש לא נבנה, ומה שבוכים עליו אינו בניין בלבד, אלא השראת השכינה בתוך העם והאחדות שאפשרה אותה. התלמוד תולה את חורבן בית שני בשנאת חינם (יומא ט ע"ב): כל עוד היא קיימת, הלקח עדיין רלוונטי. הצומות יבוטלו בימות המשיח.

האם ילדים צמים?

ילדים אינם חייבים לצום לפני גיל 13 לבן וגיל 12 לבת. ביום כיפור מרגילים אותם בהדרגה, ובשנים האחרונות שלפני כן מאחרים מעט את ארוחותיהם. בצומות האחרים הם בדרך כלל אינם צמים, אף שיש מנהגים המרגילים אותם בהדרגה לקראת תשעה באב.

להרחבה

מקורות והפניות

ויקרא טז, כט-לא; ויקרא כג, כז-לב; במדבר כט, ז
במדבר י, ט; במדבר יד, א
דברים ח, ג; דברים ט, ט; שמות לד, כח; שמות לב, יא-יד ולד, א-י
שמואל ב יב, טז; מלכים ב כה, א וכה, כה
ישעיהו נח, ג-ז; יואל ב, יב-יג; יונה ג, י
ירמיהו לט, ב; ירמיהו מא, א-ב; ירמיהו נ, יז; יחזקאל כד, ב
זכריה ז, ה; זכריה ח, יט
אסתר ד, טז; אסתר ט, לא; עזרא ח, כא-כג; דניאל ט, ג; תהלים יט, ט; איכה א, ג
משנה יומא ח, א; משנה תענית ב, א; משנה תענית ד, ו; משנה תענית ד, ח
תלמוד בבלי, יומא עד ע"ב; יומא פא ע"ב; יומא ט ע"ב
תלמוד בבלי, ברכות ח ע"ב; ברכות יז ע"א
תלמוד בבלי, תענית יא ע"א; תענית כח ע"ב; תענית כט ע"א; תענית ל ע"ב
תלמוד בבלי, ראש השנה יח ע"ב; שבת יא ע"א; גיטין נה ע"ב-נו ע"א
רמב"ם, משנה תורה, הלכות תעניות א, א-ד; ה, א; ה, ה; ה, יט
ספר החינוך, מצוה שי"ג
מדרש דברים רבה ב, לו
שולחן ערוך, אורח חיים תע, א; תצב, א; תקנ, ב-ג; תקנב, י; תקנד, א; תריט, ב
רמ"א, אורח חיים תרי, ד; רמ"א, אורח חיים תרפו, ב; רמ"א, אבן העזר סא, א; רמ"א, יורה דעה תב, יב
בית יוסף, אורח חיים תקנ (בשם רבי דוד אבודרהם)
קיצור שולחן ערוך קמא, ב
הרב רפאל בניזרי, ימי הצום
הרב רפאל בניזרי, עשרה בטבת: הצום שפותח את החורבן
הרב רפאל בניזרי, תשעה באב: ההתעלות העצמית
הרב רפאל בניזרי, תשעה באב: שורשי החורבן
הרב רפאל בניזרי, פסח: פה-סח, הפה המדבר

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.