בעיצומו של החורף, כשהעצים נראים מתים, הלוח היהודי מאחל להם יום הולדת. משפחות מתכנסות סביב פירות יבשים וטריים, לפעמים נוטעים עץ, קוראים קטעים ומרימים כוסית. אבל מניין בא "ראש השנה לאילנות" הזה? האם זה חג מן התורה, חג אקולוגי, המצאה של מקובלים, יום נטיעות ציוני? התשובה נמצאת בארבע שכבות, וחשוב לא לערבב ביניהן: כלל חקלאי במשנה, הגות מוסרית על העץ והאדם, טקס מיסטי מאוחר ומסורת מודרנית. המאמר עובר עליהן אחת אחת, עם מקורותיהן.
ט"ו בשבט, "חמישה עשר בחודש שבט", הוא אחד מ"ארבעה ראשי שנים" שבמשנה (ראש השנה א, א). במקורו אין זה חג אלא תאריך של חשבונאות חקלאית: הוא קובע את תחילת שנת פירות האילן, החיונית לספירת שנות הערלה (איסור שלוש השנים הראשונות), למעשרות ולשמיטה. חכמים אינם קובעים בו לא סעודה, לא פירות ולא ארבע כוסות. במרוצת הדורות הפך התאריך ליום שמחה שאוכלים בו פירות, במיוחד פירות ארץ ישראל; סדר הקבלה המודפס הוא מן המאה השמונה עשרה, ונטיעת העצים בארץ ישראל, מן התשע עשרה. כל זה נשען על רעיון עתיק מן החג עצמו: האדם מושווה לעץ.
1. ארבעה ראשי שנים: נוסח המשנה
המקור היחיד לט"ו בשבט הוא משפט במשנה, הטקסט היסודי של התורה שבעל פה, שנערך בכתב בסביבות שנת 200:
(משנה, ראש השנה א, א) — אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.
שלוש הערות מתבקשות. ראשית, רואים שהרעיון של "שנה" אינו אחד: הלוח היהודי מונה כמה תחילות שנה, לפי הדבר הנספר (מלכים, בהמות, שנים, אילנות). שנית, המשנה מביאה מחלוקת: בית שמאי קבעו את תחילת שנת האילנות באחד בשבט, בית הלל בחמישה עשר בו. ולבסוף, בפועל נקבע התאריך של בית הלל, החמישה עשר, ומכאן השם "ט"ו בשבט": "ט"ו" הוא קריאת המספר חמישה עשר באותיות עבריות, טית וו (9 + 6), לפי המנהג להימנע מן הכתיבה יו"ד־ה"א (10 + 5), המהווה שם קדוש. השולחן ערוך כבר כותב "ט״ו בשבט" (אורח חיים קלא, ו).
נשים לב למה שהמשנה אינה אומרת: אף מילה על חג, על פירות, על כוסות יין. הרב רפאל בניזרי מדגיש זאת: זהו "המקור היחיד" במסורת הקדומה, וכל השאר "בא הרבה יותר מאוחר" (ראו בהמשך).
2. למה התאריך הזה? נימוק התלמוד
התלמוד שואל מדוע נבחר דווקא סוף החורף. רבי אלעזר משיב בשם רבי אושעיא, לגבי דעת בית שמאי:
(ראש השנה יד ע"א) — הוֹאִיל וְיָצְאוּ רוֹב גִּשְׁמֵי שָׁנָה, וַעֲדַיִין רוֹב תְּקוּפָה מִבַּחוּץ.
התלמוד מנסח אפוא את הנימוק לגבי אחד בשבט; המסורת מחילה אותו על התאריך של בית הלל, החמישה עשר, מעט מאוחר יותר בעונה. העיקרון פשוט: עצי ארץ ישראל חיים ממי עונת הגשמים. כשרוב הגשמים ירד, הפירות שמתחילים להיווצר שייכים, מבחינה משפטית, לשנה החדשה (כלומר, אף שרוב התקופה עדיין לפנינו, שנת הגשמים נחשבת כבר כמסתיימת). רש"י מסביר במקום אחר שלגבי אילנות ההלכה הולכת אחר החנטה, ובלשונו: "שכל גדילת פירותיו על ידי העלאת שרף האילן לפני חנטה" (רש"י על ראש השנה יד ע"א). מכאן הדימוי הנפוץ של השרף העולה באמצע שבט: בארץ ישראל השקדיות מתחילות לפרוח בתקופה הזאת. אבל זה אינו לשון המשנה, שהיא משפטית בהחלט.
מקרה האתרוג הוא מקרה נפרד, שהתלמוד דן בו: לגבי המעשר הולכים אחר זמן הלקיטה, ולגבי השמיטה אחר החנטה (ראש השנה טו ע"ב).
3. תאריך משפטי קודם כול: ערלה, מעשרות, שמיטה
מדוע היה צורך בתאריך? משום שכמה דינים בתורה סופרים שנות פירות. המפורסם שבהם הוא הערלה, איסור שלוש השנים הראשונות:
(ויקרא יט, כג-כה) — וְכִי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כׇּל־עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת־פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל׃ וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כׇּל־פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהֹוָה׃ וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת־פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
השנה הראשונה נספרת מזמן הנטיעה (רש"י על ויקרא יט, כג, על פי הספרא). בשנה הרביעית הפרי הוא "קדש הלולים": כמו מעשר שני, אוכלים אותו בירושלים או פודים אותו (רש"י על ויקרא יט, כד). רק בשנה החמישית נהנים מן העץ כרגיל. כדי לדעת לאיזו שנה שייך פרי מסוים צריך תאריך; חמישה עשר בשבט ממלא את התפקיד הזה. כך גם לגבי המעשרות, שאי אפשר להפריש מפירות של שנה אחת על פירות של שנה אחרת, ולגבי פירות השמיטה: כל הדינים האלה קשורים בחנטה ובשנתה (ראש השנה טו ע"ב).
הדינים האלה נוגעים בראש ובראשונה לארץ ישראל. אבל הערלה היא יוצאת דופן: היא נוהגת גם בחוץ לארץ, כהלכה למשה מסיני:
(משנה, ערלה ג, ט) — הֶחָדָשׁ, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם. וְהָעָרְלָה, הֲלָכָה.
השולחן ערוך מנסח זאת כך: "ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן; בארץ ישראל היא מן התורה, ובחוץ לארץ היא הלכה למשה מסיני" (יורה דעה רצד, ח). בפועל זה נוגע בעיקר למי שנוטע עץ פרי: סופרים את שלוש שנותיו הראשונות. למקרים מעשיים (עץ שכבר ניטע, פירות מיובאים) יש לשאול רב.
4. "האדם עץ השדה": הפסוק וקריאותיו
הקשר בין העץ לאדם עתיק יותר מן התאריך ט"ו בשבט. הוא בא מפסוק בתורה העוסק במלחמה:
(דברים כ, יט) — כִּי־תָצוּר אֶל־עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא־תַשְׁחִית אֶת־עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.
יש כאן לתקן דעה מוטעית רווחת מאוד. מצטטים לעתים קרובות "כי האדם עץ השדה" כקביעה. אבל סוף הפסוק יכול להיקרא כשאלה. כך רש"י מבין אותו: המילה "כי" פירושה כאן "דלמא" (שמא): האם עץ השדה הוא אדם, שיוכל להסתתר מאחורי החומות ולסבול רעב וצמא כאנשי העיר? אם כן, מדוע להשחיתו? (רש"י על דברים כ, יט). התרגום היהודי המודרני מבין זאת כך גם הוא: "האם עץ השדה הוא אדם, שיבוא מפניך במצור?" במילים אחרות, ההבדל בין העץ לאדם הוא שביסוד האיסור: העץ אינו יכול לברוח, ולכן אסור להכותו.
חכמים בכל זאת הבחינו בהשוואה. התלמוד (תענית ז ע"א) מביא את רבי יוחנן, שקורא את הפסוק ומסיק ממנו לקח על הלימוד:
אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן — מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״, וְכִי אָדָם עֵץ שָׂדֶה הוּא? אֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״, וּכְתִיב: ״אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ״. הָא כֵּיצַד? אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא — ״מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״, וְאִם לָאו — ״אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ״.
(תענית ז ע"א)
אותה סוגיה משווה את דברי התורה לעץ, לפי משלי: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח). מכאן המטפורה: האדם, ובמיוחד מי שלומד, הוא כעץ נטוע שנותן פריו בעתו.
מן העץ להגנת הטבע: בל תשחית
הפסוק אוסר להשחית עצי מאכל, אפילו בעיצומה של מלחמה. הרמב"ם הופך זאת לכלל כללי: "אין קוצצין אילני מאכל… ולא במצור בלבד אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה — לוקה" (הלכות מלכים ו, ח); הוא מבהיר שמותר לקוץ אותו אם הוא מזיק לעצים אחרים, לשדה של אחר, או אם העץ שווה הרבה כעץ. איסור "בל תשחית" משתרע אז על כל מה שמשחיתים שלא לצורך: בגדים, בניינים, מעיינות, אוכל (הלכות מלכים ו, י). אפשר לראות בכך את המקור היהודי של אתיקה סביבתית; בלי אנכרוניזם אפשר לומר שהתורה וחכמים קובעים עיקרון: העולם נמסר לאדם, ולא הופקר להשחתה.
מדרש אחד מביע זאת בדימוי מפורסם:
(קהלת רבה ז, יג) — בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ, רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵן, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹא תְקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ.
ופרקי דרבי אליעזר (פרק לד) מוסיף משפט שהרב בניזרי מצטט: כשקוצצים אילן שעושה פרי, "בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרְתִין אֶת הָאִילָן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פְּרִי הַקּוֹל יוֹצֵא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְאֵין הַקּוֹל נִשְׁמָע". זהו טקסט אגדי, מן המסורת המוסרית, ולא כלל של דין.
5. שבעת המינים, הברכות והפרי החדש
אם ט"ו בשבט הפך ליום שאוכלים בו פירות, המסורת נשענת על שבחה של ארץ ישראל בתורה:
(דברים ח, ז-ח) — אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
אלה "שבעת המינים", אלה שמשמשים גם לביכורים המובאים לבית המקדש (משנה, ביכורים א, ג). ה"דבש" הוא דבש תמרים (ברטנורא על ביכורים א, ג). לפירות האילן ברכה משלהם: "על פירות האילן אומר: בורא פרי העץ" (משנה, ברכות ו, א; שולחן ערוך, אורח חיים רב, א), והתלמוד קובע את העיקרון הכללי: "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה ע"א). על פרי העונה שאוכלים לראשונה בשנה אומרים גם שהחיינו (אורח חיים רכה, ג).
נזכיר לבסוף את הברכה היחידה שהתורה עצמה מצווה עליה: ברכת המזון, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י); התלמוד לומד מכאן את חובת ברכת המזון מן התורה (ברכות כא ע"א). הרב בניזרי רואה בכך הוכחה שהאכילה היא מצווה: אוכלים כדי לשלב את מרכיבי הבריאה ולהעלות אותם, ואחר כך מודים על הארץ.
6. איך תאריך משפטי הפך לחג
אין במשנה ובתלמוד מקור שמצווה על חג בט"ו בשבט. שלבי ההפיכה של התאריך ידועים בקווים כלליים, אף שפרטים מסוימים עדיין שנויים במחלוקת.
יום שמחה: ביטול התחנון
העדות הראשונה היא ליטורגית. השולחן ערוך, בהלכות התפילה, מזכיר שאין נופלים על הפנים (כלומר אין אומרים תחנון) בט"ו בשבט, כמו בראש חודש, בחנוכה ובט"ו באב:
נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט ולא בר"ח…
(שולחן ערוך, אורח חיים קלא, ו)
במילים אחרות, זהו יום של חצי חג: אין צמים, אין אומרים תחנון.
אכילת פירות: מנהג שהלך והתפשט
המשנה ברורה כותבת על ט"ו בשבט: "ונוהגין האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות" (אורח חיים קלא, לא). הרעיון עתיק, לפחות ברוחו: התלמוד הירושלמי מביא, בשם רב, שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל, ושרבי אלעזר, מתוך חשש לכך, היה חוסך כסף כדי לטעום, פעם בשנה, מכל מין של פרי:
עָתִיד אָדָם לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל מַה שֶּׁרָאָת עֵינוֹ וְלֹא אָכַל. רִבִּי לָעְזָר חֲשַׁשׁ לְהָדָא שְׁמוּעָתָא וּמַצְמִית לֵיהּ פְּרִיטִין וַאֲכִיל בְּהוֹן מִכָּל מִילָּה חָדָא בְשַׁתָּא.
(תלמוד ירושלמי, קידושין ד, יב)
לטקסט הזה אין קשר מפורש לט"ו בשבט; המקובלים הם שקירבו אותו לתאריך.
סדר המקובלים
סדר ט"ו בשבט, עם פירותיו המסווגים וארבע כוסות היין שלו העוברות מלבן לאדום, מובא בספר קטן בשם פרי עץ הדר. הוא נדפס בוונציה ב-1728, בלי שם מחבר, ואחר כך נכלל באסופת המנהגים המיסטיים חמדת ימים. החוברת מיוחסת לחוגו של רבי יצחק לוריא (האר"י, צפת, המאה השש עשרה), אך המחבר עצמו מדגיש, ביושר, שזה אינו מנהג האר"י:
ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברי׳ אשר עמדי. ועם כי בדברי כתבי הרב זל״הה לא נמצא מנהג זה מ״מ לדעתי תקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר
(פרי עץ הדר, הקדמה)
מדובר אפוא ביוזמה מוצהרת של חוג מקובלים, הרואים בפירות דרך "לתקן" את העולם בברכה. הטקסט אומר גם שאף שט"ו בשבט חל בשבועות המכונים שובבי"ם, תקופה של תשובה, אין צמים בו, כי זה ראש השנה לפירות האילן.
הספר נפתח בהסבר הכוונה הזאת: רבו היה אומר לכוון, באכילת הפירות האלה, לתיקון חטאו של אדם הראשון, שחטא בפרי עץ (פרי עץ הדר, 2). הוא מציע אחר כך קריאות מן התורה, הנביאים והכתובים והזוהר, ואחר כך, לכל פרי (חיטה, זית, תמרים, ענבים, תאנה, רימון, אתרוג, תפוח…), קטע מן הזוהר להרהור וכוונה הקשורה בצירופי שם בן ארבע אותיות, עם ארבע כוסות יין שהראשונה בהן לבנה כולה. סדר זה אינו נוהג בכל הקהילות: רבים מסתפקים באכילת פירות, באמירת הברכות ובקריאת תהילים. חוגים חסידיים מסוימים נוהגים לשמור את אתרוג הסוכות כדי להכין ממנו ריבה בט"ו בשבט.
נטיעת עצים: מסורת מודרנית
נטיעת עץ בט"ו בשבט היא מנהג חדש, שנולד מההתיישבות היהודית בארץ ישראל. ב-1890 הוביל המחנך זאב יעבץ את תלמידיו לנטוע עצים בזכרון יעקב; הקרן הקיימת לישראל (שנוסדה ב-1901) עשתה אחר כך מהנטיעה סמל. תאריך סמלי נוסף: האספה המכוננת של ישראל התכנסה לראשונה בירושלים ב-14 בפברואר 1949, שהיה ט"ו בשבט. המנהגים האלה הם מסורות מודרניות: אין להם יסוד במשנה, כפי שמעיר הרב בניזרי: "אין שום אזכור ליום שנה לנטיעת העצים".
7. הלכה, אגדה, קבלה: שלוש רמות קריאה
כדי להבהיר את התמונה, נבחין בין הרמות.
ההלכה (הדין): תאריך הפתיחה של שנת האילנות, עם השלכותיו (ערלה, מעשרות, שמיטה); אין תחנון; היתר, ואפילו עידוד נמרץ, לאכול פירות ולברך. אין חובת חג.
האגדה והמוסר (סיפורים והוראה מוסרית): העץ הוא דיוקנו של האדם. הדימוי נמצא בכל מקום. הצדיק "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי־מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ" (תהילים א, ג). הוא "כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה… עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ" (תהילים צב, יג-טו). האדם הבוטח בה' הוא "כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו… וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (ירמיהו יז, ז-ח). וישעיהו מבטיח: "כִּי־כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי" (ישעיהו סה, כב). התורה עצמה היא "עֵץ חַיִּים" (משלי ג, יח).
העץ הוא גם, מאז הבריאה, שחקן בסיפור. ביום השלישי ה' מצווה את הארץ להוציא "עֵץ פְּרִי"; הארץ מוציאה "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" (בראשית א, יא-יב). רש"י קורא בכך את המרי הראשון של הארץ: ה' רצה שטעם העץ יהיה כטעם הפרי, והארץ לא עשתה כן; ולכן, כשאדם נתקלל על חטאו, הארץ נענשה עמו (רש"י על בראשית א, יא). ועץ הוא בלב מבחנו של אדם: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל", אבל מעץ הדעת טוב ורע לא יאכל (בראשית ב, טז-יז); אחרי החטא האדם מורחק מעץ החיים (בראשית ג, כב-כד).
הקבלה (המסורת המיסטית): מעשה הברכה והאכילה של הפירות נתפס כ"תיקון", המוריד את השפע האלוקי על העולם. זו משמעותו של סדר פרי עץ הדר. הקריאה הזאת שייכת לזרם מסוים של המסורת; ההלכה אינה קשורה בה.
8. מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב רפאל בניזרי הקדיש שיעור אחד לט"ו בשבט (הדף ט"ו בשבט: ראש השנה לאילנות). הנה מה שאומרים שיעוריו שפורסמו, בלי להוסיף עליהם דבר.
- המקור היחיד ומשמעות החג. הרב יוצא ממשנת ארבעה ראשי שנים. הוא מזכיר שזהו המקור היחיד, שהוא אינו מדבר לא על חג, לא על פירות ולא על ארבע כוסות, וכל זה בא הרבה יותר מאוחר, "במהלך התפתחות ההיסטוריה". נטיעת העצים נקשרת לכך היום, אבל אין לה כל זכר במקור.
- האקולוגיה, דאגה עתיקה. הוא מצטט את המדרש שבו ה' מעביר את האדם בכל רחבי עולמו (קהלת רבה ז, יג), את איסור בל תשחית ואת דברי חכמים שמי שפוגע בחיי עץ משמיע את זעקתו מקצה העולם ועד קצהו (פרקי דרבי אליעזר לד).
- העץ, דיוקנו של האדם. ציר אנכי השתול בארץ, עם ענפים לארבע פינות העולם שרוצים להחזיר לגזע אחד. הוא מצביע על פרט בבריאה: ביקשו מן הארץ "עץ פרי", הניתן לצריכה כולו, והיא נתנה "עץ עושה פרי", עם מעט פסולת. מרי זה של היום השלישי מבשר את מרי האדם, שנברא בשישי.
- לחיות כדי לאכול. נגד האמרה שצריך לאכול כדי לחיות ולא לחיות כדי לאכול, הוא הופך את הנוסחה: המזון מאפשר לשלב את מרכיבי הבריאה ולהעלות אותם למדרגת האנושי. לכן הברכה היחידה שמקורה מקראי היא זו שאחרי הסעודה (דברים ח, י; ברכות כא ע"א).
- סוגי הפירות. הוא מסביר שלפי המסורת הקבלית אוכלים פירות שנאכלים על קליפתם, פירות שזורקים מהם את הגלעין ופירות שיש להסיר מהם קליפה קשה, עשרה מכל סוג, בהתאם לארבעת העולמות: "כשם שאנו נוטים לחיות מבפנים ולא מבחוץ", התורה מבקשת לשלב את העולם החיצוני בנו ולהרחיק את מה שמפריע.
- הערלה והחינוך. שלוש שנים בלי לצרוך את הפירות, שנה רביעית בקדושה, רק בחמישית נהנים: כך הילד הוא תחילה מקבל, לפני שהוא הופך למעניק.
- אילן ועץ. הוא מעיר שהמשנה אומרת ראש השנה "לאילן" ולא "לעץ": המילה "אילן", בגימטריה 91, שווה לסכום שם בן ארבע האותיות (26) ושם אדני (65), כדי לומר שהעץ מזכיר לאדם את חלקו שמעבר לעולם ואת חלקו שבתוך העולם.
- עץ החיים. אדם מורחק מעץ החיים לא כעונש אלא כדי שלא יחיה לנצח בלי יכולת לתקן את עצמו: מאחר שהעדיף את הדעת על החיים, יצטרך להשתמש בדעת כדי למצוא שוב את עץ החיים.
- המימד המשיחי. "אם היתה נטיעה בתוך ידך ואמרו לך הרי המשיח בא, בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו". אמרה זו של חכמים מופיעה באבות דרבי נתן (נוסח ב, פרק לא), שם היא מיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי.
- יום בלי אבל. לדברי הרב, משום שהיום הוא יום חג, אין בו וידוי, אין הספד ואין צום.
ראו את השיעור: ט"ו בשבט: ראש השנה לאילנות.
9. איך חוגגים את ט"ו בשבט היום?
בקווים כלליים, כך נוהגים:
- אוכלים פירות, עם ברכותיהם: פירות ארץ ישראל (שבעת המינים) ואחרים. רבים נוהגים לאכול פרי חדש של העונה, עם שהחיינו (אורח חיים רכה, ג).
- לא אומרים תחנון בתפילה (אורח חיים קלא, ו).
- עורכים סדר, לפי מנהג הקהילה: זה יכול להיות סדר פרי עץ הדר, או סעודת פירות פשוטה עם קטעים על העץ, תהילים ושירים.
- נוטעים עץ, בעיקר בישראל, או תומכים בנטיעה, לפי המנהג המודרני.
- פועלים למען הסביבה, ברוח בל תשחית.
מי שנוטע עץ פרי בביתו ישים לב לערלה: בשלוש השנים הראשונות אין אוכלים את פירותיו; לפרטים יש לשאול רב.
10. דעות שגויות על ט"ו בשבט
"ט"ו בשבט הוא חג מן התורה." לא: התורה אינה מדברת עליו. זהו תאריך במשנה, שהפך בהדרגה ליום שמחה.
"סדר ט"ו בשבט מקורו באר"י." המסורת מייחסת אותו לחוגו, אבל הספר שמכיל אותו, שנדפס ב-1728, אנונימי, ומחברו מודה שהמנהג אינו מופיע בכתבי האר"י (פרי עץ הדר, הקדמה).
"'האדם עץ השדה': התורה משווה את האדם לעץ." הפסוק (דברים כ, יט) נקרא, לפי רש"י, כשאלה: האם העץ הוא אדם? ההשוואה בכל זאת מופיעה אחר כך אצל חכמים (תענית ז ע"א) ובתהילים.
"ט"ו בשבט הוא חג האקולוגיה." הרעיון של כבוד לטבע עתיק ואמיתי (בל תשחית), אבל התאריך עצמו הוא קודם כול משפטי; המימד האקולוגי הוא קריאה מחודשת, לגיטימית, של עיקרון בתורה.
"נוטעים עצים כי המשנה מבקשת זאת." המשנה אינה אומרת דבר על נטיעה. המנהג הוא מן המאה התשע עשרה, כפי שמזכיר הרב בניזרי.
שאלות נפוצות על ט"ו בשבט
מתי חל ט"ו בשבט?
בחמישה עשר בחודש שבט, בינואר או בפברואר. כמו כל ימי הלוח היהודי, הוא מתחיל בערב הקודם. בשנת תשפ"ז הוא חל ביום שבת 23 בינואר 2027: ט"ו בשבט חל אפוא בשבת.
למה אוכלים פירות בט"ו בשבט?
משום שהתאריך הוא ראש השנה לפירות האילן, והמקובלים הפכו אותו ליום ברכה על פירות, בהישענם על הרעיון שעתידים לתת דין וחשבון על מה שראו ולא אכלו (תלמוד ירושלמי, קידושין ד, יב). אף טקסט עתיק אינו דורש זאת: זהו מנהג (משנה ברורה, אורח חיים קלא, לא).
אילו פירות צריך לאכול?
אין פרי חובה. בוחרים ברצון את שבעת המינים של ארץ ישראל: ענבים, תאנה, רימון, זית, תמר (ה"דבש" של התורה); מוסיפים פירות העונה. על כל אחד אומרים את הברכה המתאימה לו (אורח חיים רב).
האם צריך לערוך סדר עם ארבע כוסות יין?
לא, זהו מנהג שמקורו קבלי, שנדפס ב-1728 ב*פרי עץ הדר*, ורבות מן הקהילות אינן נוהגות בו. אפשר בהחלט לציין את התאריך בסעודת פירות פשוטה ובקריאת קטעים.
האם הערלה נוהגת מחוץ לישראל?
כן, לגבי עצי פרי שניטעו: איסור שלוש השנים הראשונות נוהג בכל מקום, כהלכה למשה מסיני (משנה, ערלה ג, ט; שולחן ערוך, יורה דעה רצד, ח). למקרים מעשיים יש לשאול רב.
האם אפשר לצום או לומר תחנון בט"ו בשבט?
לא: אין אומרים תחנון (אורח חיים קלא, ו), והרב בניזרי מדגיש שאין עושים וידוי, הספד או צום.
האם צריך לנטוע עץ?
זו אינה חובה אלא מנהג מודרני, שנולד בארץ ישראל. הוא מתיישב עם אמרה של חכמים: אם מחזיקים נטיעה ביד ומודיעים על בוא המשיח, נוטעים קודם (אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק לא).
להעמקה
העץ הוא אחד הסמלים היפים ביותר בתורה. כמה קריאות להמשך.
- ט"ו בשבט: למה יש ראש השנה לאילנות?
- ט"ו בשבט: ראש השנה לאילנות, שיעור של הרב בניזרי
- מה זו שמיטה ויובל?
- מה הם מעשר ותרומה?
- ראש השנה והשופר: ראש השנה היהודי
- סוכות: הלולב והאתרוג
- הברכות וברכת המזון
- הקבלה
- הלוח העברי
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות (26)
- בראשית א, יא-יב; ב, טז-יז; ג, ט; ג, כב-כד
- ויקרא יט, כג-כה
- דברים ח, ז-י; כ, יט-כ
- תהילים א, ג; צב, יג-טו
- משלי ג, יח
- ישעיהו סה, כב
- ירמיהו יז, ז-ח
- משנה, ראש השנה א, א
- משנה, ערלה ג, ט
- משנה, ביכורים א, ג; ברטנורא על ביכורים א, ג
- משנה, ברכות ו, א
- תלמוד בבלי, ראש השנה יד ע"א; טו ע"ב
- תלמוד בבלי, ברכות כא ע"א; לה ע"א
- תלמוד בבלי, תענית ז ע"א
- תלמוד ירושלמי, קידושין ד, יב
- רש"י על בראשית א, יא; על ויקרא יט, כג-כד; על דברים כ, יט; על ראש השנה יד ע"א
- קהלת רבה ז, יג
- פרקי דרבי אליעזר לד
- אבות דרבי נתן, נוסח ב, לא
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ו, ח; ו, י
- שולחן ערוך, אורח חיים קלא, ו; רב, א; רכה, ג
- שולחן ערוך, יורה דעה רצד, ח
- משנה ברורה, אורח חיים קלא, לא
- פרי עץ הדר (חוברת אנונימית, ונציה, 1728), הכלולה ב*חמדת ימים*
- זאב יעבץ והנטיעות בזכרון יעקב (1890); הקרן הקיימת לישראל (1901); ישיבתה הראשונה של האספה המכוננת של ישראל, 14 בפברואר 1949
- שיעורי הרב רפאל בניזרי: ט"ו בשבט: ראש השנה לאילנות
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו שפורסמו באתר זה.