אולם גדול, ארון מכוסה בפרוכת רקומה, במה באמצע ומנורה קטנה שלעולם אינה כבה. למי שמביט מבחוץ, בית הכנסת מעורר סקרנות: מקדש? כנסייה יהודית? בית ספר? מה קורה בו, ולמה צריך להיות עשרה כדי להתפלל בו? הנה תשובה מלאה, עם המקורות, ההיסטוריה והמשמעות של המקום הזה.
בקצרה: בית הכנסת ("בית ההתכנסות") הוא המקום שבו הקהילה היהודית מתכנסת כדי להתפלל, לקרוא בתורה וללמוד. הוא אינו בית המקדש שבירושלים, שהיה המקום היחיד להקרבת קרבנות ונחרב בשנת 70 לספירה; הוא "מקדש מעט" (יחזקאל יא, טז), שחז"ל מזהים עם בתי הכנסת ובתי המדרש (תלמוד, מגילה כט ע"א). לבו הוא ארון הקודש, הארון שבו מונחים ספרי התורה, והוא פונה לעבר ירושלים. מתפללים בו שלוש פעמים ביום, והתפילות החשובות ביותר מחייבות מניין, קבוצה של עשרה גברים בוגרים לפחות (משנה, מגילה ד, ג). הרמב"ם מלמד שבכל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להעמיד בית כנסת (הלכות תפילה יא, א).
מה פירוש המילה "סינגוגה"?
המילה האירופית לבית כנסת (synagogue) באה מן היוונית סינגוגה (synagôgè), שפירושה "התכנסות", "אספה". זו המילה שבה השתמש תרגום השבעים, התרגום היווני של התנ"ך, כדי לתרגם את המילה העברית "עדה", עדת ישראל. השם מציין אפוא, קודם כול, לא בניין אלא בני אדם שהתאספו יחד.
העברית אומרת בדיוק אותו דבר. בית הכנסת הוא "בית ההתכנסות". השורש כנ"ס, "לאסוף", הוא גם השורש של הכנסת, הפרלמנט הישראלי, ושל אנשי כנסת הגדולה, אספת החכמים שלפי התלמוד תיקנה את נוסח התפילות בתחילת ימי הבית השני (ברכות לג ע"א).
הקהילות נתנו לו שמות רבים נוספים. יהודי אשכנז (מרכז אירופה ומזרחה) קוראים לו פעמים רבות שול, מילה ביידיש שמקורה ב"בית ספר", משום שלומדים בו לא פחות משמתפללים. יהודים ספרדים מדברים לא פעם על "הקהל", או, בלדינו, על "אסנוגה". שומעים גם "בית תפילה", על פי הפסוק בישעיהו: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז).
הבהרה חשובה: לפעמים קוראים לבית כנסת "טמפל" (מקדש), בעיקר ביהדות הרפורמית ובשימוש הצרפתי של המאה התשע עשרה. אבל במסורת, בית המקדש הוא אחד ויחיד: בית המקדש שבירושלים. בית הכנסת אינו בא במקומו; הוא השתקפות שלו.
"מקדש מעט": מה אומרים התורה והנביאים
התורה אינה מדברת על בית כנסת. היא מדברת על המשכן, המקדש הנייד שבמדבר, ואחר כך על "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (דברים יב, ה), שיהיה לבית המקדש בירושלים. שם, ורק שם, הקריבו קרבנות.
ועם זאת, התפילה קיימת בתורה הרבה לפני כל בניין. אברהם מתפלל על סדום, יצחק יוצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג), משה מתחנן על עמו. וכאשר שלמה המלך חונך את בית המקדש הראשון, הוא מבקש מה' לשמוע גם את תפילתם של אלה שירחקו מירושלים, ואפילו בגלות: "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם […] הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ" (מלכים א ח, מח). מן הפסוק הזה נובע כלל שנוהג בכל בתי הכנסת בעולם: מתפללים כשהפנים מופנות לעבר ירושלים.
הטקסט המכונן הוא דבריו של הנביא יחזקאל אל גולי בבל, לאחר חורבן הבית הראשון: "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם […] וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (יחזקאל יא, טז). התלמוד מפרש: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (מגילה כט ע"א). כלומר, כאשר המקדש הגדול אינו נגיש עוד, ה' מלווה את עמו במקדשים בגודל אנושי.
באותה סוגיה נאמר עוד שבכל מקום שגלו ישראל, השכינה, הנוכחות האלוקית, גלתה עמהם. רבא דורש שם גם את הפסוק בתהילים "ה' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר" (תהילים צ, א): אלו, הוא אומר, בתי כנסיות ובתי מדרשות.
מה אומר התלמוד: ה' בתוך העדה
בעיני התלמוד, בית הכנסת אינו סתם מקום מפגש. הוא מקום של נוכחות. "מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת? שנאמר: 'אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל'" (תהילים פב, א; ברכות ו ע"א). באותה סוגיה נלמד שכאשר עשרה מתפללים יחד, השכינה עמהם.
אבא בנימין הולך רחוק יותר: "אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת" (ברכות ו ע"א). הוא נסמך על תפילת שלמה בבית המקדש, שבה ה' מתבקש "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה" (מלכים א ח, כח): במקום רינה, שם תהא תפילה.
התלמוד מדגיש גם את תפילת הציבור. המשורר אומר: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" (תהילים סט, יד). אימתי עת רצון? "בשעה שהציבור מתפללין" (ברכות ח ע"א). ולריש לקיש יש אמירה חריפה: "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע" (ברכות ח ע"א, על פי ירמיהו יב, יד).
ולבסוף, מדרש מפורסם מראה מה מייצג בית הכנסת עבור העם היהודי. בלעם, הנביא הנכרי, נשלח לקלל את ישראל. כשראה את המחנה, קרא בעל כורחו: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה). התלמוד מסביר שבלעם ביקש לומר שלא יהיו לישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות, וה' הפך את קללתו לברכה: ה"אוהלים" האלה הם בתי הכנסת (סנהדרין קה ע"ב). את הפסוק הזה, מה טובו, רבים אומרים כשהם נכנסים לבית הכנסת בבוקר.
מאין באו בתי הכנסת? קצת היסטוריה
שורשים עתיקים
איש אינו יודע את התאריך המדויק של בית הכנסת הראשון. המסורת היהודית מקדימה מאוד את שורשיו. התלמוד מביא שכבר הנביאים תיקנו שלא ישהו ישראל שלושה ימים בלי קריאה בציבור בתורה, ושעזרא הסופר תיקן את הקריאה בשני ובחמישי ובמנחה של שבת (בבא קמא פב ע"א). ספר נחמיה מתאר את עזרא קורא בתורה לפני כל העם שנאסף, כשהוא עומד על מגדל עץ (נחמיה ח, א-ח): זו כבר, בזעיר אנפין, תפילה של בית כנסת.
רוב ההיסטוריונים סבורים שבית הכנסת התפתח בתקופת גלות בבל או לאחריה (המאה השישית לפני הספירה), כפי שמרמז הפסוק ביחזקאל. העדויות הארכאולוגיות הקדומות ביותר באות ממצרים: כתובות יווניות מן המאה השלישית לפני הספירה מקדישות "בתי תפילה" (פרוסאוכה) לכבוד המלך תלמי השלישי.
בימי הבית השני
במאה הראשונה לספירה יש בתי כנסת בכל מקום שבו חיים יהודים, בארץ ישראל ובתפוצות כאחד, לצד בית המקדש שעדיין עומד על תלו. התלמוד הירושלמי מביא שהיו בירושלים ארבע מאות ושמונים בתי כנסת לפני החורבן (מגילה ג, א). הארכאולוגיה חשפה בתי כנסת בגמלא, במצדה, בהרודיון ובמגדלה, שבה נמצאה בשנת 2009 אבן מגולפת ובה מנורה.
בירושלים, כתובת יוונית שנמצאה בשנת 1913 בעיר דוד, כתובת תאודוטוס, שזמנה לפני שנת 70, מתארת בית כנסת שנבנה "לקריאת התורה וללימוד המצוות", עם חדרים לאירוח עוברי אורח. הכול כבר נאמר בה: קריאה, לימוד, הכנסת אורחים.
לאחר חורבן הבית
בשנת 70 החריבו הרומאים את בית המקדש השני. בית הכנסת נעשה אז למרכז החיים היהודיים. התפילות היומיות, שתיקנו חכמים, באו במקום הקרבנות היומיים: התלמוד מלמד שתפילות שחרית ומנחה כנגד תמידין תוקנו (ברכות כו ע"ב), על פי הפסוק "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג).
המאות שלאחר מכן הותירו בתי כנסת מרשימים: דורא אירופוס בסוריה (המאה השלישית), שקירותיו מכוסים בציורים מן המקרא; בית אלפא בגליל (המאה השישית), עם רצפת הפסיפס שלו; בית הכנסת "אלטנוי" (הישן-חדש) בפראג (בסביבות 1270), שפעיל עד היום. בצרפת, בית הכנסת של קרפנטרא, שנוסד במאה הארבע עשרה, הוא העתיק ביותר שעדיין משמש לתפילה.
איך נראה בית כנסת? ארון הקודש ושאר המרכיבים
אין תוכנית אחידה: בית כנסת יכול להיות מבנה אבן מפואר או חדר פשוט. אבל כמעט תמיד מוצאים בו אותם מרכיבים, המזכירים את המשכן שבמדבר ואת בית המקדש.
ארון הקודש
זהו לב בית הכנסת. ארון הקודש הוא ארון הניצב צמוד לקיר הפונה לירושלים. בתוכו מונחים ספרי התורה, מגילות התורה הכתובות ביד סופר על קלף, עטופות במעיל בד (אצל האשכנזים) או נתונות בתיק קשיח מעץ או ממתכת (אצל ספרדים רבים). הספרדים קוראים לארון "היכל", על שם האולם המרכזי של בית המקדש; כבר הרמב"ם משתמש במונח הזה (הלכות תפילה יא, ב).
ארון הקודש מזכיר את ארון הברית, שבקודש הקודשים היו מונחים בו לוחות הברית. לרוב הוא מכוסה בווילון רקום, הפרוכת, הקרויה על שם הפרוכת שהבדילה את קודש הקודשים במשכן (שמות כו, לא-לג). פותחים אותו כדי להוציא את ספר התורה, וכן לכמה תפילות חגיגיות. כשארון הקודש פתוח, הקהל עומד.
הנר התמיד
מעל ארון הקודש או לפניו דולקת מנורה קטנה שלעולם אין מניחים לה לכבות, הנר התמיד. היא מזכירה את האור שהתורה ציוותה להעלות בקביעות במשכן (שמות כז, כ-כא). זהו מנהג ולא דין, אבל הוא נוהג בכל מקום.
הבימה
במרכז האולם ניצבת במה מוגבהת, הבימה (שהספרדים קוראים לה "תיבה"). ממנה קוראים בתורה. הרמב"ם נותן את הטעם: מעמידים את הבימה באמצע הבית, כדי שמי שקורא בתורה או אומר דברי כיבושין יישמע לכולם (הלכות תפילה יא, ג). אצל האשכנזים, שליח הציבור מתפלל לרוב לפני שטנדר הסמוך לארון הקודש, "העמוד"; אצל הספרדים הוא מתפלל לעתים קרובות מן התיבה עצמה, בתוך הקהל.
הכיוון והחלונות
מתפללים כשהפנים מופנות לירושלים, ובירושלים לעבר הר הבית (ברכות ל ע"א; שולחן ערוך, אורח חיים צד, א). בצרפת, למשל, מתפללים אפוא לכיוון מזרח, או ליתר דיוק דרום-מזרח. השולחן ערוך מבקש גם שיהיו בחדר התפילה חלונות פתוחים כלפי ירושלים, כמו דניאל הנביא, שהתפלל שלוש פעמים ביום מול חלונותיו הפתוחים נגד ירושלים (דניאל ו, יא), ומוסיף שטוב שיהיו בבית הכנסת שנים עשר חלונות (אורח חיים צ, ד).
מקומן של הנשים
בבתי הכנסת האורתודוקסיים גברים ונשים מתפללים בנפרד. ההפרדה, המחיצה, יכולה להיות עזרת נשים בקומה העליונה, קיר או וילון. חז"ל קושרים אותה למנהג בית המקדש, שבו התקינו בחג הסוכות גזוזטרה לנשים כדי למנוע קלות ראש (תלמוד, סוכה נא ע"ב). המטרה אינה להדיר, אלא לאפשר לכל אחד ואחת להתרכז בתפילה. בבתי הכנסת של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי (המסורתי) הישיבה היא בדרך כלל מעורבת.
מה קורה בבית כנסת?
התפילה, שלוש פעמים ביום
בית הכנסת חי קודם כול בקצב שלוש התפילות היומיות: שחרית בבוקר, מנחה אחר הצהריים וערבית בערב. מרכזן הוא תפילת העמידה, תפילה של ברכות שאומרים בעמידה, בלחש, כשהפנים מופנות לירושלים, ואחר כך שליח הציבור חוזר עליה בקול רם. אומרים בה גם את קריאת שמע, בבוקר ובערב. הרמב"ם קובע את הכלל: בכל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה (הלכות תפילה יא, א).
המתפלל לפני התיבה נקרא שליח ציבור, או חזן כשמדובר במי שתפקידו לשיר את התפילה. הוא אינו כוהן דת: כל גבר שיודע את התפילות יכול לעבור לפני התיבה. הרב, מצדו, הוא מורה ופוסק הלכה, ולא מתווך בין המתפללים לבין ה'.
קריאת התורה
בשני ובחמישי בבוקר, בשבת, בחגים ובראש חודש מוציאים ספר תורה מארון הקודש ונושאים אותו בתהלוכה אל הבימה. בשבת בבוקר קוראים את פרשת השבוע: התורה מחולקת לפרשות שנקראות לפי הסדר, כך שמסיימים אותה בתוך שנה. כמה מבני הקהל נקראים "לעלות" לתורה ומברכים לפני כל קטע ואחריו. הקורא עוקב אחר הכתוב בעזרת יד קטנה מכסף, "יד", כדי שלא לגעת בקלף.
הלימוד
בית הכנסת הוא גם בית מדרש. מוסרים בו שיעורים בין התפילות, לומדים בו בזוגות (בחברותא), ומוצאים בו ספריות של תלמוד ומפרשים.
חיי הקהילה
ולבסוף, בית הכנסת מלווה את כל מעגל החיים היהודי: בר המצווה, כשנער בן שלוש עשרה עולה לראשונה לתורה; הקדיש שאומרים האבלים; הקידוש המשותף אחרי תפילת שבת; הצדקה.
המניין: למה צריך להיות עשרה?
מה מחייב מניין
יהודי יכול להתפלל לבדו, בביתו או בכל מקום. אבל חלקים מסוימים של התפילה אפשר לומר רק במעמד מניין, כלומר מכסה של עשרה גברים יהודים בני שלוש עשרה לפחות. המשנה מונה את הדברים שאין עושים בפחות מעשרה: הקריאה החגיגית הפותחת את התפילה (ברכו), חזרת הש"ץ על העמידה, ברכת כוהנים, קריאת התורה בציבור וההפטרה מן הנביאים (משנה, מגילה ד, ג). גם הקדיש והקדושה, שהם "דברים שבקדושה", נמנים עמם.
מאין המספר עשרה?
התלמוד לומד זאת בדרש עדין (מגילה כג ע"ב). התורה אומרת: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב). המילה "בתוך" מופיעה גם בפרשת קורח: "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת" (במדבר טז, כא). והמילה "עדה" מציינת במקום אחר את עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת ארץ ישראל: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" (במדבר יד, כז). "עדה" היא אפוא עשרה אנשים, וקידוש שם ה' ברבים מחייב עדה.
המספר עשרה מופיע כבר במשא ומתן של אברהם על סדום: ה' מסכים לחוס על העיר אם יימצאו בה עשרה צדיקים (בראשית יח, לב). פחות מעשרה, זו כבר אינה קהילה.
למה תפילה בציבור?
הרמב"ם מסכם את תורת התלמוד: "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור" (הלכות תפילה ח, א). להתפלל במניין פירושו לעמוד לפני ה' לא כיחיד מבודד, אלא כחלק מעם; ולכן רוב התפילות נאמרות בלשון רבים: "ברכנו", "סלח לנו".
מי נמנה למניין?
לפי ההלכה המסורתית, שבתי הכנסת האורתודוקסיים נוהגים לפיה, המניין מורכב מעשרה גברים יהודים שהגיעו לגיל בר מצווה. התנועה הקונסרבטיבית (המסורתית) מונה גם נשים מאז שנות השבעים של המאה העשרים, והיהדות הרפורמית בדרך כלל אינה מקפידה על מניין. במקרים מיוחדים יש להתייעץ עם רב.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי לא הקדיש שיעור שלם לבית הכנסת, אבל כמה מתורותיו מאירות את משמעותו: המניין, הקהילה, התפילה והבית כמקדש.
המניין: תשעה ועוד אחד
בשיעורו פרקי אבות ה: עשרה דורות מאדם מסביר הרב שהמספר עשרה הוא ביטוי לבריאה השלמה: עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, עשרת הדיברות בסיני, עשרה ניסיונות של אברהם. הוא מזכיר את דברי חז"ל שהשכינה שורה בין עשרה שיושבים ועוסקים בתורה. אבל, הוא מוסיף, המניין הוא תמיד "תשעה ועוד אחד": העשירי הוא הכוח שמתווסף, התוספת. הוא משווה זאת לספירת העומר, שבה סופרים ארבעים ותשעה ימים, והיום החמישים "קם מאליו".
באותו שיעור הוא עונה על שאלה: מה ההבדל בין השכינה ששורה על עשרה לבין זו ששורה על שלושה? בקבוצה של עשרה, הוא מסביר, המרכיבים יכולים להישאר נפרדים; גם אם יש ביניהם כופרים, השכינה נמצאת שם, משום שכל אחד משתלב בכלל. בקבוצה קטנה יותר, לעומת זאת, נדרש דיאלוג אמיתי, השתתפות של כל אחד.
ציבור, לא המון
בשיעור שבועות: היום החמישים, מחוץ לספירה הרב מפרש את הביטוי המתאר את ישראל למרגלות הר סיני, "כאיש אחד בלב אחד". אין פירושו שהם התמזגו לאחד, הוא מסביר: פירושו שכל אחד צמצם את עצמו מעט כדי לתת מקום למציאותו של האחר, כדי שזה יהיה באמת ציבור, כלל מאוחד. זו בדיוק המילה שמציינת את הקהילה המתפללת.
בשיעור אלול: תפקידו של האדם הוא קורא בפרשת ניצבים, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", את ביטולה של כל היררכיה רוחנית: מן הראש ועד חוטב העצים ושואב המים, כולם באותה דרגה. "זו הסיבה", הוא אומר, "שהטלית נעשית צעיף האחידות של תפילותינו ושל עצמנו בבית הכנסת."
ובשיעור סוכות: מיום כיפור אל סוכת השלום הוא מדגיש שיום הכיפורים מממש את אחדותם של כל הזרמים בעם, "באותו בית כנסת, עם אותו סידור", בתפילה משותפת. במוצאי יום הכיפורים, הוא מוסיף, צריך להוכיח שנשארים נאמנים לסולידריות הזאת.
השירה והשתיקה
בשיעור אלול: הייחודיות של כל אחד שואל אחד המשתתפים את הרב איך לא לאבד את עצמו בהרגלי התפילה. הרב אינו מזלזל בפולקלור: צריך חזנים, שירים ומנגינות כדי לפאר את התפילה. אבל צריך להיות מודעים למקום שהוא תופס. הרגע הטוב ביותר בתפילה, הוא אומר, הוא הרגע שבו כולם משתתקים ואדם עומד באמת מול עצמו: ה' אינו ברעש ולא ברעם, אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א יט, יב). כל השאר אינו אלא הכנה.
מקדשים קטנים שיוצרים את הגדול
ולבסוף, בשיעור ויקהל: המשכן, מקום שמעבר למקום הרב מסביר שהמקדש הוא מקום המפגש בין ה' לאדם, כפי שהשבת היא זמנו. מי שבונה את ביתו וקובע מזוזה בפתחו מבקש לעשותו מקדש קטן, ו"המקדשים הקטנים האלה, כשהם מצטרפים זה לזה, מממשים את המקדש הגדול", שבו יש מקום לאנושות כולה. הרב מדבר כאן על הבית, אבל הדימוי מאיר גם את בית הכנסת, אותו מקדש מעט.
דעות מוטעות על בית הכנסת
"בית הכנסת הוא הכנסייה של היהודים." לא בדיוק. אין בבית הכנסת סקרמנטים ואין בו קרבנות, והרב אינו כומר. בית הכנסת הוא קודם כול בית של התכנסות, תפילה ולימוד. הכוהנים, שהם אנשי הכהונה ביהדות, שירתו בבית המקדש; כיום הם מברכים את הקהל בחלק מן התפילות, אבל אינם מנהלים את בית הכנסת.
"בית הכנסת הוא מקום קדוש כמו בית המקדש." יש בו קדושה של ממש, המחייבת כללי כבוד, אבל הוא אינו בית המקדש. אין מקריבים בו קרבנות, ובית המקדש בירושלים נשאר, בתודעה היהודית, המקום היחיד שמצפים לו.
איך מתנהגים בבית הכנסת?
מאחר שבית הכנסת הוא "מקדש מעט", ההלכה מחייבת לכבד אותו. השולחן ערוך אוסר לנהוג בו קלות ראש, לעסוק בו בשחוק ובשיחה בטלה, לאכול ולשתות בו שלא בסעודת מצווה, או להיכנס בו רק כדי להגן על עצמו מפני החמה או הגשמים (אורח חיים קנא, א; תלמוד, מגילה כח ע"א). דיבור בזמן התפילה וקריאת התורה הוא דבר מגונה במיוחד.
כמה הנחיות פשוטות למבקר:
- הגברים מכסים את ראשם בכיפה; לעתים קרובות אפשר למצוא כיפות בכניסה.
- מתלבשים בצניעות: זרועות ורגליים מכוסות לנשים בבתי כנסת אורתודוקסיים, ואיש אינו בא בלבוש של חוף ים.
- בשבת ובחגים לא מדברים בטלפון, לא מצלמים ולא נושאים כסף.
- כשארון הקודש פתוח או כשספר התורה עובר בתהלוכה, עומדים.
- לא עוברים לפני מי שאומר את תפילת העמידה, התפילה השקטה הנאמרת בעמידה.
שאלות נפוצות על בית הכנסת
מה ההבדל בין בית כנסת לבית המקדש?
בית המקדש היה מקדש יחיד, בירושלים, שבו הקריבו הכוהנים קרבנות. הוא נחרב בשנת 586 לפני הספירה (בידי בבל) ושוב בשנת 70 לספירה. בית הכנסת, "מקדש מעט" (מגילה כט ע"א), יכול להתקיים בכל מקום; הוא אינו מחליף את בית המקדש, שעל בנייתו מחדש מתפללים בכל יום.
מה יש בארון הקודש?
ספרי התורה, המכילים את חמשת חומשי תורה הכתובים ביד סופר. הם לבושים במעיל רקום או נתונים בתיק, ולעתים קרובות מעוטרים בכתר או בפעמונים מכסף.
למה צריך עשרה גברים כדי להתפלל?
משום שקידוש שם ה' ברבים (קדיש, קדושה, ברכו, קריאת התורה) מחייב "עדה", והתלמוד לומד מן הפסוקים שעדה מתחילה בעשרה (מגילה כג ע"ב). התלמוד מלמד גם שהשכינה נמצאת עם עשרה שמתפללים (ברכות ו ע"א). יחיד מתפלל כרגיל, אבל בלי הקטעים האלה.
האם נשים הולכות לבית הכנסת?
כן. הן אינן חייבות בתפילה במניין כמו הגברים, אבל רבות באות, במיוחד בשבת ובחגים. בבתי הכנסת האורתודוקסיים הן מתפללות בעזרת נשים נפרדת; במקומות אחרים הישיבה היא לעתים קרובות מעורבת.
האם מי שאינו יהודי יכול להיכנס לבית כנסת?
כן, ככלל, והוא מתקבל בברכה אם הוא מכבד את המקום: ראש מכוסה לגברים, לבוש צנוע לכולם. בתי כנסת רבים מארגנים סיורים, למשל במסגרת הימים האירופיים לתרבות יהודית. מטעמי ביטחון, מבקשים לעתים קרובות להציג תעודה מזהה.
להעמקה
- פרשת השבוע: הגדרה, מחזור ולימוד
- פרקי אבות ה: עשרה דורות מאדם
- ויקהל: המשכן, מקום שמעבר למקום
- אלול: הייחודיות של כל אחד
- מהו הקדיש?
- מה פירוש "שמע ישראל"?
- מה זו תורה?
- מה זה רב?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית יח, לב; בראשית כד, סג
- שמות כו, לא-לג; שמות כז, כ-כא
- ויקרא כב, לב
- במדבר יד, כז; במדבר טז, כא; במדבר כד, ה
- דברים יב, ה
- מלכים א ח, כח; מלכים א ח, מח; מלכים א יט, יב
- ישעיהו נו, ז
- ירמיהו יב, יד
- יחזקאל יא, טז
- הושע יד, ג
- תהילים סט, יד; תהילים פב, א; תהילים צ, א
- דניאל ו, יא
- נחמיה ח, א-ח
- משנה, מגילה ד, ג
- תלמוד בבלי, ברכות ו ע"א; ברכות ח ע"א; ברכות כו ע"ב; ברכות ל ע"א; ברכות לג ע"א
- תלמוד בבלי, מגילה כג ע"ב; מגילה כח ע"א; מגילה כט ע"א
- תלמוד בבלי, סוכה נא ע"ב
- תלמוד בבלי, בבא קמא פב ע"א
- תלמוד בבלי, סנהדרין קה ע"ב
- תלמוד ירושלמי, מגילה ג, א
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה ח, א; יא, א-ג
- שולחן ערוך, אורח חיים צ, ד; צד, א; קנא, א
- כתובת תאודוטוס (ירושלים, המאה הראשונה לספירה, התגלתה בשנת 1913)
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות ה: עשרה דורות מאדם
- הרב רפאל בניזרי, שבועות: היום החמישים, מחוץ לספירה
- הרב רפאל בניזרי, אלול: תפקידו של האדם
- הרב רפאל בניזרי, אלול: הייחודיות של כל אחד
- הרב רפאל בניזרי, סוכות: מיום כיפור אל סוכת השלום
- הרב רפאל בניזרי, ויקהל: המשכן, מקום שמעבר למקום
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.