ויקהל: המשכן, מקום שמעבר למקום

אנו בפרשת ויקהל. אנו עדיין עוסקים בהשתדלותו של משה למען עם ישראל, שארבעים יום אחרי התגלות ה' בהר סיני חטא בחטא העגל. עדיין לא הסברנו את החטא הזה באריכות ולעומק. אבל בסופו של דבר היה רגע שבו נאחז העם באישיותו של משה ולא במי שהשרה עליו את רוחו, במי ששלח אותו. וכך, בחטא העגל, הם סברו שהכול תלוי במשה: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). משה הוא שהעלה אותנו ממצרים; ועכשיו עשה לנו אלוה שיוכל להעלות אותנו מכאן — ועשו עגל.

"אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד). יש כאן אפוא תחליף למשה, המשתלט במובן מסוים על מקור ההשראה של העם. וזה נכון בכל הדורות: כשמנהיגים רוחניים מתחילים להעמיד את דברם שלהם במקום דבר ה' ומבקשים לכפות את סמכותם לכל עבר, בלי שיהיה באמת שיתוף פעולה והיוועצות בין כל המנהיגים האלה, בין כל ההנהגה הרוחנית של עם ישראל. וכאשר הזרמים השונים של האמונה מתפצלים איש לדרכו — שהרי לכל אחד שיטתו, לצערנו גם בתחום הדת — בלי להשאיר מרווח של פתיחות, אנו שרויים בסגירות של העגל ממש. אי אפשר להימנע לגמרי מן הסטיות האלה; הן קורות. אבל יש לנו יום לשם כך: יום ההקהלה הזאת, יום שבו עם ישראל שב ונושם, שבו אנו מוותרים על ייחודנו הפרטי. וההקהלה הזאת כשלעצמה, כפי שהסברנו בפעם הקודמת, היא התרופה לכל אבדן של עם ישראל.

ולכן, למחרת יום הכיפורים, "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לה, א). הוא מקהיל את כל בני ישראל, ובני ישראל נקראים כאן "עדת בני ישראל" — עֵדִים: עם ישראל כעדים. איננו יכולים להיות אלא עדים לנוכחותו, להתגלותו. אסור לחרוג מכך; אסור להתיימר. אנו מעידים על דברו, וזה מחזיר אותנו לממדים יחסיים לגמרי. אבל המקום שבו אנו מקיימים בסופו של דבר מפגש אמיתי עם האלוהי הוא השבת — השבת, אותו זמן שמעבר לזמן, הזמן שקדם אפילו לבריאה ונעשה לתכליתה של הבריאה עצמה.

איננו נעשים שותפים של ממש להקב"ה אלא בזמן השבת. את זמן השבת הזה יש לנתח תחילה, כדי להבין מדוע שמירת השבת מוצבת כאן כפתיחה, כהקדמה, להקמת המשכן. שכן עד עתה דיברנו רק על תכנון המשכן; עתה אנו עוברים לשלב הקמתו. אבל לפני כל דבר אחר מקפיד משה להזכיר שהמפגש הראשון של העם עם ה' הוא קודם כול דרך השבת. והמפגש הזה — שבו אנו מנסים לפעול, לנהוג כפי שנהג ה' בבריאתו, כלומר לשבות מכל פעולה ביום השבת כפי ששבת ה' — הוא, אם אפשר לומר כך, התקנה הראשונה שקבע ה' בתוך בריאתו שלו.

זהו הפתח שהשאיר לאדם, כדי שיוכל, בתרומתו ובעצם נוכחותו, ליטול חלק במעשה הבריאה. שהרי אל נשכח שהמשכן הוא החותם על מעשה בראשית. מה פירוש הדבר שהוא חותם את מעשה בראשית? באמצעות המשכן שחזרנו, נאמר, את הדגם המוקטן של העולם שברא ה'. כי זה מה שביקש ה': אחרי זמן של מפגש עם האדם — גם מקום של מפגש עם האדם, לא כן? הזמן־מרחב הזה מיוצג מצד אחד בשבת ומצד שני במשכן. אבל האם המשכן יכול להחליף את השבת, לבוא במקומה?

לא. מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת. כלומר, אין משעים את השבת ואין דוחים אותה כדי לבנות את המשכן. אמנם מותר לעשות עבודות — אותן אפשר לעשות בשבת במקדש — אבל אסור לעשות מלאכות: מותר לעשות עבודה, אסור לעשות מלאכה. מה ההבדל בין מלאכה לעבודה? מלאכה היא שינויו של דבר ונתינת צורה לו, מציאות משלו. עבודה אינה אלא העברת חפצים בתוך מרחב נתון. כיצד הדבר מתבטא בחיים? פשוט מאוד: אנו יכולים לתאר לעצמנו שבשבת, בביתנו, אין מבעירים אש.

בשבת אסור להוציא דבר החוצה, אסור לכתוב מילה או שתיים, אות או שתיים, אסור לקשור או לחבר דברים זה לזה. לעומת זאת מותר להזיז חפצים בתוך הבית; גם אם הדבר מעט מייגע, הוא מותר. זו נקראת עבודה. אבל הקטגוריה הראשונה היא זו הנוגעת בל"ט המלאכות, שלושים ותשע המלאכות שביסוד העולם ושבהן נעשה המשכן, וספר יצירה מונה אותן כך: יש עשרה מאמרות של בריאה, אבל יש גם עשרים ושתיים אותיות של הגשמה — שכן בדיבור יש התוכן, התכנית והקול, והאותיות הן הכלים שבהם מוגשם הבניין הכללי של העולם. יש אפוא עשרים ושתיים אותיות. אבל בתוך עשרים ושתיים האותיות האלה יש מה שקרוי אותיות הדגש, האותיות המודגשות בנקודה ומשום כך כפולות. אלה הן האותיות בג"ד כפר"ת, והן מביאות אותנו לעשרים ותשע אותיות; ועשרים ותשע אותיות ועוד עשרת מאמרות הבריאה הם כלל המלאכות. המלאכות מתחלקות גם לחמישה פרקים — ארבעה ועוד אחד, נאמר כך — שהרי יש ארבעה יסודות לעולם.

בלשון ימינו הם הגז, הנוזל, המוצק והאנרגיה. בלשון חכמינו יש עפר — האדמה, החומר — ובתחום הזה, ברובד הזה, יש בונה וסותר: מי שבונה ומי שהורס. ברובד האש יש מבעיר ומכבה: מי שמדליק ומי שמכבה. ברובד המים יש מי שכותב ומי שמוחק. ברובד האוויר יש מי שקושר קשר ומי שמתירו, מי שמחבר דבר ומי שמפרק אותו. ולבסוף יש חמישי, היוצא במובן מסוים מן הכלל: מכה בפטיש. מכה בפטיש פירושו מתן צורה לחומר.

החומר הזה קיים; לתת לו צורה, לעשות ממנו כלי כלשהו — הדבר אסור בשבת, מפני שהוא נוגע באופן הראשון, ביסוד הראשון, של בניין העולם מתוך היש. שהרי יש "יש" ראשון, והוא ה', שוויתר על חלק זעיר מאורו, מהווייתו, לשם בריאת העולם הזה, ואחר כך הפך אותו לאין, ואחר כך ברא את עולמנו, שהוא יש מאין. יש אפוא יש ראשון, רוחני כולו; יש אין, שהוא במובן מסוים פינוי של אותו יש ראשון; ואחר כך הולדתו של היש השני, הוא עולמנו החומרי. וזה נקרא מכה בפטיש: לתת צורה לדבר שהיה חסר צורה. הוא נמנה עם המלאכות האסורות בשבת, מפני שגם הוא היה דרך של השתתפות בבריאת העולם. והנה, כשה' חדל ביום השבת להתערב בבריאתו, הוא השעה את כל התערבויותיו; ולכן, כשאנו רוצים לעשות את העולם הזה למקדש לה' — מקדש שאנו מגיעים אליו מעט מעט, ושאיננו יכולים להשלימו בבת אחת — נאסר עלינו לעשות זאת בבת אחת; תמיד אנו זקוקים לששה ימים. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד" (שמות כ, ט) — שהרי אפילו לקראת התגלות ה' נאלץ משה להמתין ששה ימי הכנה. דבר אינו ניתן לאדם חינם.

עליו להשקיע את עצמו כדי לגלות את הרוחניות הזאת, כדי להביא לידי מפגש עם האלוהי. ולפעמים המפגש בא ברגעי קצה: שבריר שנייה, דקה, רגע של התעלות בתפילה. ובכן, את הרגעים האלה אנו מצרפים ומכנסים אל השבת, שהרי היא תכליתם. כשאנו חוגגים את השבת, אנו חוגגים אותה בקדושת המעשה שעשינו יום יום. והניצוצות האלה של קדושה, הדיבורים האלה, הקולות האלה, התכניות האלה — הם העושים את המקדש שלנו. שכן אמרנו שלמקדש הזה, שה' חפץ בו בתוך האדם, יש במובן מסוים מקבילה במציאות: המשכן שאנו בונים, וכן השבת. ובמלאכות האלה קבעו חכמינו, כמובן, סדר מסוים. למשל, עשיית הפת: היא דורשת אחת עשרה. הם מנו את השלבים הנדרשים כדי להגיע לעשיית הפת, החל מן החורש, מן החרישה, ומצאו שיש אחד עשר שלבים. אחד עשר שלבים לפת, אחד עשר שלבים לבגד, ושבעה שלבים למלאכת העור. הרי לכם ששוחזרו העשרים ושתיים, יחד עם שבע האותיות הכפולות — עשרים ותשע. ובין המלאכות שהזכרתי ומניתי קודם, יש אחת שלא מניתי: העברת דבר מרשות היחיד לרשות הרבים, או טלטול דברים ברשות הרבים. אפשר כמובן לשאול: בסופו של דבר, להוציא ממחטה בכיס — מה בכך?

זה נראה כלום. אבל דווקא העברת החפצים מרשות לרשות היא שמעלה את זכר ההעברה הראשונה, המעבר הראשון מן האין אל היש. ההעברה הזאת, המעבר הזה ממצב למצב, ממדרגה למדרגה, הגילוי הזה של מציאות בתוך רשות — הם הטעם לכך שמלאכת ההוצאה, העברת חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים או ברשות הרבים, אסורה בשבת. כל זה, פשוט, כדי לומר לכם שהפרשה הזאת — החותמת, יחד עם פרשת פקודי, את עשיית המשכן — בנויה על דגם מלאכות השבת. והשבת הזאת, כיצד היא מופיעה? למעשה יש ארבע שבתות. אבל כשמתבוננים בתורה, כשמנתחים את כתובי התורה, אין ארבע — יש חמש.

אסביר מדוע עברתי מארבע לחמש, אבל יש בתורה חמש פרשיות שבהן השבת מפורטת ומנומקת כך או אחרת, מוצדקת; אבל יש פרשה אחת שבה השבת אינה מנומקת. השבת הראשונה, אם כן, היא שבת בראשית, שבה ה' אכן שבת מעצמו. זוהי שבת של ה', לא שבת של האדם, והיא אינה מנומקת. איננו יודעים מדוע החליט הקב"ה ביום השביעי להשעות את עולמו ולהשאיר חלק ממנו להיעשות עם האדם, להתנהל יחד עם האדם. ומעניין לציין, אגב, שהשם אלוקים מופיע תשע פעמים בבריאת העולם — שהרי "בראשית" הוא המאמר העשירי, אבל שם אין "ויאמר אלוקים" כמו בשאר הפעמים: "ויאמר אלוקים", "ויאמר אלוקים". וכמה פעמים יש במשכן "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"? שמונה עשרה פעמים. תשע פעמים בבריאה, שמונה עשרה פעמים בהקמת המשכן.

כלומר, בהקמת המשכן יש באמת שותפות של ממש בין ה' לאדם בהעלאת העולם הזה לדרגת מקדש, שבו נפגשים האדם וה'. שלוש פעמים בשנה עולה האדם לרגל: הוא רואה את ה' ומראה את עצמו, מתגלה לפניו. יש אפוא באמת במשכן הזה מה שאנו חולמים עליו כשאנו בונים את ביתנו הקטן ומסמנים את פתחו במזוזה, בקביעת המזוזה: זהו רצון גלוי לעשות את הבית הזה מקדש מעט. ומקדשי המעט האלה, כשהם מצטרפים זה לזה, מגשימים את המקדש הגדול. ואכן יש בו מקום לאנושות כולה, כי השבת הראשונה — שימו לב — השבת הראשונה היא שבת אוניברסלית, לא שבת המיוחדת לעם ישראל. זוהי השבת שבה ה' שובת מבריאתו: הוא חדל, קידש, בירך את עולמו, והזמין את האנושות כולה ללכת בדרכו. כששלמה המלך בנה את המקדש, גם הוא השאיר מקום לבן נכר, לכל נכרי שירצה להביא קרבן לה' ושירצה להעיד, לתת עדות, על מלכות ה' בעולם. שכן זו הנקודה, זה הטעם העיקרי של השבת: קודם כול להכריז על ה' כבורא העולם הזה. ומשום כך אנו קשורים לשבת בראשית, לשבת הראשית.

ושבת הראשית הזאת היא שבת אוניברסלית, והיא גם שבת המן. שהרי עוד בטרם ניתנה לנו השבת, הוזהרנו שביום השביעי לא יהיה מן. הקב"ה מספק את המן, מספק את מזונו של האדם, מספק את צורכי האדם בכל ימות החול חוץ מן השבת: בשבת אין מן. זה אפוא בדיוק כמו בשעת הבריאה, כשה' ברא את האדם והכניסו אל השבת. הוא אמר: ראו, נתתי לכם את כל הירק לאכלה, את כל הצומח לאכלה. השבתות הראשונות שאנו מכירים הן אפוא אלה שייסודן קשור לשבת בראשית ולשבת של ההשגחה הזאת, הדואגת לכל צורך.

לעת עתה איננו עדיין בשבת של יציאת מצרים. שבת יציאת מצרים תופיע באופן ברור ומפורש רק בדברות השניות, בלוחות השניים, שבהם תיקשר השבת לרצון לשחרר את האדם מכל עבדות, מכל התניה. והשבת תלבש אופי קהילתי וחברתי — אבל כזה המכיר בכך שמעבר לכל שליטה שיש לנו בעולם, ומעבר לכל ניהול שננהל בעולם הזה, יש מנהל שמעלינו והוא המנהיג את הכול. […]

מובן אפוא מדוע השבת מופיעה לכל אורך ספר שמות. תחילה בזיקה לתופעת הבריאה. אבל יש שבת שאינה קשורה כלל לא לבריאה, לא למזון, לא לכלכלת העולם ולא למשכן. הרי לכם: הבריאה, כלכלת העולם, המשכן; והרביעית היא קדושת עם ישראל. בפרשת השבוע שקראנו נאמר אכן: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם" — כי אות היא ביני וביניכם, לכל דורותיכם. לשם מה?

"לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא, יג). במילים אחרות, כאן קדושת השבת היא זו המקדשת את עם ישראל. כאן השבת אינה קשורה לשום דבר. לא נאמר לנו "משום שה' הוציאנו ממצרים", או "משום שה' ברא לנו את העולם", אלא "לדעת כי אני ה' מקדשכם". אם אתם רוצים באמת להיכנס בשערי הקדושה, עליכם לעבור דרך השבת. אבל מכיוון שהדבר יהיה, נאמר, מופשט במקצת בעבורנו, אני קושר את הגילוי הזה לגילוי המשכן; אני עושה אותו ממשי, מוחשי, באמצעות המקדש. המשכן הוא אפוא, במובן מסוים, דרך לכוון את מחשבת האדם אל מציאותו של עולם שהיינו רוצים לראותו ספוג ברוח השבת, עולם שיוכל באמת להבטיח לאדם את חירותו.

ודווקא בהקשר של השחרור הזה: בפרשת משפטים, שם נזכרת השבת, אבל בלי שום דבר נוסף. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ" — תשלים את כל מלאכתך — "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". מדוע אני מצווה עליך לשבות? כאן, כדי שתהיה מנוחה: "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג, יב) — כדי שגם עבדך יתחדש, וגם הגר, הגר שנתגייר. אבל בעיקרו של דבר, הטעם הניתן הוא זה: ידעת את העבדויות האלה במצרים; אתה רוצה לצאת מן העבדויות האלה; אין לך מפלט אחר מלבד השבת. ואת השבת — דווקא במשכן תוכל למשש אותה, להגשים אותה.

זו בעצם הסיבה שהנביא עושה את השבת הזאת לדבר שאפשר לחיות בו. תתענג על השבת הזאת. תבחר את מיטב המאכלים, את מיטב הפירות לשבתך. תשמח בשבת ותיהנה ממנה. אין זה יום של התכנסות כשל נזיר, של סגפנות, אלא שבת שבה אתה חי באמת מבפנים את השמחה הזאת, את הקרבה הזאת — שבת שבה אתה חי באמת, מבפנים, את הקרבה האלוהית. אלא שיש שאלה אחת שעדיין לא השבנו עליה. בכל מקום, למעשה, בחמש הפרשיות העיקריות של השבת בתורה, נאמר במפורש שכל מלאכה אסורה.

מעבר למה שאמרנו — לא תיעשה כל מלאכה, וכבר הגדרנו מהי מלאכה לעומת עבודה — עלינו עוד להסביר מדוע כאן, כהקדמה להקמת המשכן, הכתוב אומר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות לה, ב). ששת ימים תעבדו, והיום השביעי יהיה קודש — כי בקדושת השבת אתם מקדשים את חייכם שלכם, אתם עצמכם קדושים. ולכן: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג). אל תבעירו אש. אבל איסור הבערת האש כבר כלול בכל שאר מלאכות השבת. מדוע לייחד את הבערת האש ביום השבת כאן, עכשיו, לפני המעבר להקמת המשכן? התשובה פשוטה: כל התגלות של ה' לאדם נעשתה באמצעות אש.

הפעם הראשונה שבה מופיעה האש הזאת היא בברית בין הבתרים, שנכרתה עם אברהם: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו, יז). הנה לפיד אש עובר בין הפגרים האלה, או בין החלקים הבתורים, כפי שתרצו. אחר כך, כשהקב"ה מתגלה למשה, רואה משה סנה בוער באש, והסנה איננו אוכל. כשה' מתגלה בהר סיני, יש אש בראש ההר. כשה' מתגלה בתוך המשכן, בתוך המקדש, באים גם עמוד האש הזה, האש האלוהית הזאת, ושוכנים במקדש. מהי אם כן הסכנה? להמיר את האש האלוהית הזאת באש אנושית.

זה מה שעשו נדב ואביהוא. נדב ואביהוא לא חיכו שה' יתגלה במשכן ביום חנוכתו. הם הביאו אש משלהם — ויש להבין בכך דרך אישית לתפוס את עבודת ה'. וזה מה שנעשה בעשיית העגל: השליכו את הזהב לאש, ויצא מן האש הזאת העגל. לכן אמרה התורה: היזהרו — אני נותן לכם שבת, אני נותן לכם משכן, כנקודת מפגש של האנושי והאלוהי; וכל אלה טבועים בקדושה שאין בה מקום להתערבות האדם. אתם יודעים, לא יהיה לי זמן להרחיב בכך, אבל יש פרשיות בתורה שבהן האות סמ"ך אינה מופיעה. אתם יודעים, כשמתבוננים, כשמנתחים את כל השמות שניתנו לדמויות ההיסטוריה מראשיתה, אין רואים סמ"ך בשמות האנשים — מלבד אצל יוסף. מדוע? מפני שהסמ"ך היא מעגל קסמים. כבר אמרתי לכם, לא כן, שהאותיות המסוכנות ביותר — אלה המציינות סם, סם המוות — הן סמ"ך ומ"ם. בימינו "סמים" פירושם סמים משכרים, "סם" הוא היחיד; וסמ"ך ומ"ם סופית הן אותיות מסוכנות מפני שהן סגורות, ויש להבטיח להן פתח. למ"ם נמצאה תרופה: "לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם" (ישעיה ט, ו) — בתיאור תפקידו של המשיח בדברי ישעיהו הנביא תמצאו מ"ם סופית הנתונה באמצע המילה; היא הומרה, במובן מסוים. ואת הסמ"ך המיר יוסף.

יוסף — את חייו, בסך הכול, אנו מכירים: נדחה בידי אחיו, נרדף, נמכר לעבד, נידון בעקבות אשת פוטיפר. הוא בבית האסורים, בכלא. אבל אחרי שעבר את כל הנסיונות האלה זכה לתואר יוסף הצדיק. ובזה סגולתו של עם ישראל — הסמ"ך של "סגולה" […] — היא לשאת את כל הנדודים האלה, את כל הטרגיות הזאת של ההיסטוריה, ולמרות הכול להעיד על נוכחותו, להיות מסוגל להכריז על ניצחונו על כל הנסיונות שנאלץ לעבור. והנה, בפרשת המשכן, כמו בפרשת המנורה, שבה מדובר באור טהור, לא תמצאו סמ"ך. וזו דרך לומר שכדי שנוכל באמת להתחדש — שהרי אין בגד שאין מלכלכים, אין מזון שאין מקלקלים, אין חיים רוחניים שאין מזניחים — חייבים להיות אזורים חופשיים, אזורים טהורים, אור שאינו משקיע אותנו במעגל החוזר הזה של הסמ"ך, שבו האדם נעשה סובל, רומס, מסורס.

יש כל אותם פעלים שהסמ"ך מופיעה בהם, והם מראים עד כמה האדם יכול לסטות ממסלולו ולאבד את דרכו, גם כשהוא צועד מרצונו בדרך הרוח. השחיקה עלולה להשתלט עליו; אבל צריך להיות מסוגל לשוב ולטבול בשבת, להתחדש במשכן הזה, למצוא מחדש את האש הראשונית שבה ה' מתגלה לאדם. אמרתי שמכל ארבעת יסודות העולם הזה, רק לאש יש תנועה ממטה למעלה, והיא אכן מבטאת את רצון ההתגלות לעקור את העולם מכבדותו ולתת לו כנפיים — כנפיים, שש כנפיים, אומר ישעיהו הנביא. כשהאדם נעשה שליח, הוא מצויד בשש כנפיים — שש כנפיים שהן המענה לששת ימי הבריאה, מפני שהוא נושא עמו כל יום מימי הבריאה, כל יום מימות השבוע שבו הגשים משהו שבתי בחייו; הוא הכין את השבת של חייו. אנו יודעים היטב שהשבת היא העולם הבא, ואילו העולם הזה, הדוגמה שבה נארג העולם הבא, הוא כאן למטה. ולכן פרשת ויקהל דורשת את כינוס כל הכוחות למחרת יום הכיפורים, כשכולנו התחדשנו מן היסוד, כשהגשמנו את אחדותנו.