"שמע ישראל": לעתים קרובות אלה המילים העבריות הראשונות שילד יהודי לומד, והמילים האחרונות שיהודי אומר לפני מותו. אבל מה פירושן של שש המילים האלה, מאין הן באות, ולמה יש להן מקום מרכזי כל כך? לפניכם תשובה מלאה: הטקסט, מקורותיו בתורה ובתלמוד, אופן אמירתו, ההיסטוריה שלו ומשמעותו העמוקה.
בקצרה: "שמע ישראל" הוא הפסוק המפורסם ביותר ביהדות: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). הוא מכריז שהקב"ה הוא אחד ושהוא אלוקי ישראל. הפסוק פותח תפילה ארוכה יותר, הנקראת קריאת שמע, המורכבת משלוש פרשיות מן התורה, וכל איש יהודי קורא אותה בכל ערב ובכל בוקר מאז ימי קדם. במובן המדויק אין זו תפילה של בקשה, אלא הצהרת אמונה: מקבלים בה, בלשון המשנה, "עול מלכות שמים" (ברכות ב, ב).
שש המילים של שמע, אחת אחת
בפסוק שש מילים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹקֵינוּ ה׳ אֶחָד. בכל אחת מהן טמון עולם שלם.
- שמע. התורה אינה אומרת "ראה" או "האמן", אלא "שמע". בעברית, לשמוע פירושו גם להבין, לקבל ולהסכים. היהדות היא דת של הדיבור הנשמע: בסיני, מזכיר משה, העם שמע קול ולא ראה שום תמונה: "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד, יב).
- ישראל. הפסוק פונה אל העם כולו, ואל כל יחיד ויחיד. התלמוד מביא גם שהוא פונה לאדם מסוים: יעקב, שנקרא ישראל (פסחים נו, א; נחזור לכך בהמשך).
- ה' (פעמיים): שם בן ארבע האותיות, שאין הוגים אותו כפי שהוא נכתב, וקוראים אותו בכינוי אדנות. הוא מבטא את נצחיותו של הקב"ה ואת טובו.
- אלוקינו. השם אלוקים מציין את הקב"ה כאדון הטבע וכשופט; הסיומת "-ינו" מבטאת קשר של שייכות: הוא האלוקים "שלנו".
- אחד. המילה החשובה ביותר בפסוק, וזו שנדונה יותר מכולן.
בספר התורה, שתי אותיות בפסוק הזה כתובות גדולות משאר האותיות: העי"ן שבסוף "שמע" והדל"ת שבסוף "אחד". יחד הן יוצרות את המילה "עד". המפרשים (ובהם בעל הטורים על דברים ו, ד) רואים בכך את עצם משמעות הפסוק: באמירתו, היהודי מעיד לפני העולם שהקב"ה אחד. עוד מסבירים שהדל"ת מוגדלת כדי שלא יחליפו אותה בריש: אז היו קוראים "אחר", והפסוק היה הופך להכרזה של עבודה זרה.
מה אומרת התורה: שלוש פרשיות
הפסוק נמצא בספר דברים, בנאום הגדול שמשה נושא לפני העם לפני מותו (פרשת ואתחנן). קריאת שמע של בוקר ושל ערב מאחדת שלוש פרשיות מן התורה.
הפרשה הראשונה: "שמע ישראל" (דברים ו, ד-ט)
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."
הפרשה הזאת מכילה את יסודות החיים היהודיים: אחדות ה', אהבתו, לימוד התורה והעברתה לדורות, התפילין (המונחות על הזרוע ועל הראש), המזוזה (הקבועה בפתחים), ועצם הציווי לקרוא שמע "בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", בערב ובבוקר.
הפרשה השנייה: "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-כא)
הפרשה השנייה, הנקראת והיה אם שמוע, חוזרת על אותן מצוות, אבל בלשון רבים ועם ממד חדש: שכר ועונש. אם העם ילך בדרך המצוות, "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ […] וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ"; ואם יסור אחרי אלהים אחרים, השמיים ייעצרו והאדמה לא תיתן את יבולה (דברים יא, יד-יז). הפרשה מסתיימת בהבטחה לאריכות ימים על האדמה שהובטחה לאבות.
הפרשה השלישית: ציצית (במדבר טו, לז-מא)
הפרשה השלישית, הנקראת ויאמר, באה מספר במדבר. היא מצווה לשים ציצית, חוטים, בכנפות הבגדים, "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' […] וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט). היא מסתיימת בזכירת יציאת מצרים: "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים" (טו, מא).
למה דווקא שלוש הפרשיות האלה, ובסדר הזה?
המשנה עצמה שואלת: למה קדמה פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע"? רבי יהושע בן קרחה משיב: "כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת" (משנה ברכות ב, ב). לפני שיודעים מה צריך לעשות, צריך לדעת לפני מי עומדים. פרשת ציצית באה אחר כך, משום שציצית, מסבירה אותה משנה, היא מצווה הנוהגת רק ביום, ואילו הפרשה השנייה נוהגת ביום ובלילה.
הרמב"ם מסכם: מקדימים את הפרשה הראשונה "מפני שיש בה ייחוד השם ואהבתו ותלמודו, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו"; השנייה מצווה לקיים את כל המצוות; והשלישית מזכירה גם היא את המצוות, ויש בה זכירת יציאת מצרים (משנה תורה, הלכות קריאת שמע א, ב).
למה קוראים את פרשת ציצית בערב, הרי אין לובשים ציצית בלילה? משום שיש בה זכירת יציאת מצרים, שהתורה מצווה לזכור "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", כלומר, לדברי בן זומא, גם הלילות: "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ – הַלֵּילוֹת" (משנה ברכות א, ה). את הדברים האלה מביאה ההגדה של פסח.
מצווה מן התורה, פעמיים ביום
קריאת שמע בבוקר ובערב היא אחת מתרי"ג המצוות. הרמב"ם מונה אותה כמצוות עשה בפני עצמה (ספר המצוות, מצוות עשה י), וכך גם ספר החינוך (מצווה תכ). הרמב"ם לומד אותה מן המילים "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ": בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שהם קמים (הלכות קריאת שמע א, א-ב).
המשנה הראשונה בתלמוד כולו שואלת: "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִין?" (משנה ברכות א, א). עצם העובדה שחז"ל פתחו את כל בניין התלמוד בקריאת שמע מעידה על חשיבותה.
- בערב אפשר לקרוא אותה מצאת הכוכבים, והמובחר הוא לקרוא לפני חצות (משנה ברכות א, א).
- בבוקר קוראים אותה משעה שיש די אור, ועד סוף השעה השלישית של היום, כלומר בערך רבע היום הראשון (משנה ברכות א, ב; שולחן ערוך, אורח חיים נח, א). לוחות השנה היהודיים מציינים מדי יום את השעה האחרונה הזאת, הנקראת "סוף זמן קריאת שמע".
חז"ל הקיפו את הקריאות האלה בברכות: "בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ" (משנה ברכות א, ד). הברכות שלפניה עוסקות באור הבריאה ובאהבת ה' לישראל, שנתן להם את התורה; הברכה שאחריה עוסקת בנאמנות ה' ובגאולת מצרים. כך קריאת שמע משובצת בין הבריאה, ההתגלות והגאולה.
לשתי הקריאות האלה מצטרפת קריאת שמע שעל המיטה. רבי יהושע בן לוי מלמד: "אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותו על מטתו" (ברכות ד, ב – ה, א). זו קריאת שמע שההורים אומרים עם ילדיהם בערב.
"ה' אחד": מה פירוש אחדות ה'?
המילה "אחד" נראית פשוטה, אבל אינה כזאת. הרמב"ם מונה אותה כמצווה השנייה מתרי"ג המצוות: לדעת שה' אחד (ספר המצוות, מצוות עשה ב). והוא מבהיר שאחדות זו אינה דומה לשום אחדות אחרת: "לֹא אֶחָד כְּמִין שֶׁהוּא כּוֹלֵל אֲחָדִים הַרְבֵּה, וְלֹא אֶחָד כְּגוּף שֶׁהוּא נֶחְלָק לְמַחְלָקוֹת וּלְקְצָווֹת" (הלכות יסודי התורה א, ז). לומר שה' אחד אין פירושו רק שאין שניים: פירושו שאין בו חלקים, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, ושאין דבר הדומה לו.
כמה רבדים של קריאה
המפרשים קראו את הפסוק הזה בכמה רבדים, המשלימים זה את זה.
- נגד עבודה זרה. במובן הפשוט ביותר, הפסוק דוחה את ריבוי האלים של העולם העתיק: אין אל של גשם, אל של מלחמה ואל של מוות. הוא דוחה גם את הרעיון של שתי רשויות, אחת של הטוב ואחת של הרע: מקור אחד עושה הכול.
- הבטחה לעתיד. למה לומר "אלוקינו" ואחר כך "אחד"? רש"י מסביר: "ה' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד", כדברי הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (רש"י על דברים ו, ד, המביא את זכריה יד, ט). הפסוק הזה חותם כל תפילה, בתפילת "עלינו".
- אחדות שני השמות. הפסוק מאחד שני שמות: שם הוי"ה, שם החסד, ואלוקים, שם הדין והטבע. לומר "ה' אלוקינו ה' אחד" פירושו לקבוע שמה שנראה לנו קשה ומה שנראה לנו טוב באים מאותו מקור. התלמוד מבטא זאת כך: על בשורות טובות אומרים "ברוך הטוב והמטיב", ועל בשורות רעות "ברוך דיין האמת"; אבל לעולם הבא, "כולו הטוב והמטיב" (פסחים נ, א).
- הרובד הסודי. כבר התלמוד מורה להאריך באמירת המילה "אחד", ולכוון שהקב"ה מולך בשמיים ובארץ ובארבע רוחות העולם (ברכות יג, ב). מסורת הקבלה מעמיקה את הרעיון הזה: היא רואה בו את איחוד כל העולמות וכל כוחות הבריאה במקורם.
"ברוך שם": המשפט הנאמר בלחש
מיד אחרי הפסוק הראשון מוסיפים בלחש משפט שאינו כתוב בפרשה זו של התורה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". התלמוד מספר על מקורו (פסחים נו, א). בשעת פטירתו, יעקב אסף את בניו וחשש שמא אחד מהם אינו נאמן לאמונתו. הם ענו לו: "שמע ישראל" (כלומר: שמע, ישראל אבינו) "ה' אלקינו ה' אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד". באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". משה לא כתב אותו בתורה, אבל חכמים רצו שיאמרו אותו, ובלחש, כדי ליישב בין שתי המסורות. לעומת זאת, ביום הכיפורים, שבו האדם דומה למלאכים, נוהגים לאומרו בקול רם.
כך נעשית קריאת שמע לשבועת אמונים של כל דור כלפי הדור שקדם לו: אמונתך היא אמונתנו.
לאהוב "בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך"
הפסוק השני מצווה לאהוב את ה'. האם אפשר לצוות על אהבה? המשנה מפרשת כל אחד משלושת הביטויים (משנה ברכות ט, ה).
- בכל לבבך (נכתב בשתי אותיות בי"ת): "בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע". גם התשוקות שלנו, השאיפות שלנו והמרץ שלנו יכולים לעמוד לשירות הטוב.
- ובכל נפשך: "אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ", כלומר עד כדי מסירת הנפש, אם מכריחים את האדם לכפור באמונתו.
- ובכל מאודך: "בְּכָל מָמוֹנֶךָ"; ועוד, במשחק מילים על "מידה": "בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ, הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ", בשמחה כמו בניסיון.
איך מגיעים לאהבה הזאת? הרמב"ם משיב שהיא נולדת מן הידיעה: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" (הלכות יסודי התורה ב, ב). לכן הפסוק הבא ממשיך מיד: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה […] עַל לְבָבֶךָ". האהבה עוברת דרך הלימוד.
רבי עקיבא והמילה האחרונה
התלמוד מספר על מותו של רבי עקיבא, מגדולי חכמי ישראל, שהוצא להורג בידי הרומאים לאחר מרד בר כוכבא, במאה השנייה (ברכות סא, ב). בשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, זמן קריאת שמע היה, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: "רבינו, עד כאן?" אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?" היה מאריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו ב"אחד".
מאז, "שמע ישראל" הן המילים האחרונות של קדושי ישראל שמסרו נפשם על קידוש השם, והמילים שאדם מבקש לומר, או לשמוע, ברגע שהוא נפרד מן העולם.
איך קוראים קריאת שמע היום?
קריאת שמע היא חלק מתפילת הבוקר (שחרית) ומתפילת הערב (ערבית). כמה מנהגים והלכות מלווים אותה.
- כיסוי העיניים. בפסוק הראשון מניחים את יד ימין על העיניים. התלמוד מספר שרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, נהג כך (ברכות יג, ב), והשולחן ערוך קובע זאת כמנהג לכולם (אורח חיים סא, ה). עוצמים את העיניים מול העולם הנראה כדי להתרכז כל כולו באחד.
- הכוונה. הפסוק הראשון מחייב כוונה של ממש: מי שאמר אותו בלי לכוון לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, ב; רמב"ם, הלכות קריאת שמע ב, א). אומרים אותו לאט, בהקפדה על כל מילה, ומאריכים במילה "אחד".
- בקול נשמע. קוראים שמע כך שהאוזניים שומעות את מה שהפה אומר, שהרי היא פותחת במילה "שמע". רבי יוסי אומר שאחרת לא יצא ידי חובתו; ההלכה כחכמים, שלפיהם יצא בדיעבד, אבל לכתחילה יש לעשות כך (משנה ברכות ב, ג; שולחן ערוך, אורח חיים סב, ג).
- ציצית ותפילין. בבוקר קוראים אותה עטופים בטלית ומעוטרים בתפילין. "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין", אומר התלמוד, "כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", שהרי הוא אומר "וּקְשַׁרְתָּם" ואינו עושה זאת (ברכות יד, ב). בפרשה השלישית רבים מנשקים את ציציות הטלית בכל פעם שנאמרת המילה "ציצית".
- בישיבה או בעמידה. לדעת בית הלל, שכמותם נפסקה ההלכה, אפשר לאומרה בכל תנוחה: בישיבה, בעמידה או בהליכה (משנה ברכות א, ג). המנהג הוא לאומרה בישיבה, בלי לזוז, כדי להתרכז יותר.
לפי הטור (אורח חיים סא), בשלוש הפרשיות יש 245 מילים; שליח הציבור מוסיף שלוש, כשהוא חוזר על "ה' אלוקיכם אמת", וכך מגיעים ל-248, מספר מצוות העשה ואיברי הגוף: כל מילה באה לקדש איבר באדם. המתפלל ביחידות מוסיף, לפי מנהג האשכנזים, "אל מלך נאמן"; הספרדים, בעקבות האר"י, אינם אומרים נוסח זה.
מי חייב? גברים יהודים מגיל 13. המשנה פוטרת נשים מקריאה זו, משום שהיא תלויה בזמן מסוים ביום (משנה ברכות ג, ג; שולחן ערוך, אורח חיים ע, א). המנהג הוא שהן אומרות לפחות את הפסוק הראשון, כדי לקבל גם הן עול מלכות שמים; רבות קוראות את כולה. ובאשר לילדים, התלמוד אומר שמשעה שהילד יודע לדבר, אביו מלמד אותו את הפסוק הראשון של שמע (סוכה מב, א). בכל מקרה פרטי יש להתייעץ עם רב.
קריאת שמע בהיסטוריה
בבית המקדש בירושלים
קריאת שמע עתיקה מאוד. המשנה מספרת שבבית המקדש בירושלים, הכוהנים היו קוראים בכל בוקר את עשרת הדברות, ואחריהם את שלוש הפרשיות של שמע (משנה תמיד ה, א). לימים הפסיקו לקרוא את עשרת הדברות בתפילה, "מפני תרעומת המינין", שטענו שרק עשרת הדברות האלה ניתנו בסיני (ברכות יב, א). קריאת שמע, לעומת זאת, נשארה.
קלפים בני יותר מאלפיים שנה
הארכאולוגיה מאשרת את העתיקות הזאת. פפירוס נאש, שנמצא במצרים ונרכש ב-1902 בידי ו"ל נאש, ונשמר כיום באוניברסיטת קיימברידג', מכיל את עשרת הדברות ואחריהם את "שמע ישראל"; בדרך כלל מתארכים אותו למאה השנייה או הראשונה לפני הספירה. עד לגילוי מגילות ים המלח, הוא היה כתב היד המקראי העברי העתיק ביותר שהיה ידוע. בקומראן נמצאו גם תפילין ומזוזות מאותה תקופה, ובהן פרשיות שמע. כבר בימי בית שני נשאו יהודים את הפסוקים האלה על גופם ועל פתחי בתיהם.
בחיים היהודיים לאורך הדורות
אומרים "שמע ישראל" גם בקדושת מוסף בשבת ובימים טובים. בסוף יום הכיפורים כל הקהל קורא אותו בקול אחד, ולאחר מכן מכריז "ברוך שם" שלוש פעמים ו"ה' הוא האלוקים" שבע פעמים. הוא נמנה עם המילים האחרונות שאומרים ליד גוסס. ולאורך הרדיפות, ממסעי הצלב ועד השואה, אינספור יהודים מתו כשהם אומרים "שמע ישראל", כמו רבי עקיבא.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב רפאל בניזרי חוזר לקריאת שמע בכמה משיעוריו המתפרסמים באתר. הנה שלושה רעיונות מתוכם.
שלוש פרשיות, שלוש דרכים לעבוד את ה'
בשיעורו אלול: תפקידו של האדם, הרב קורא את שלוש הפרשיות של קריאת שמע כשלוש דרכים של גישה לעבודת ה'. הפרשה הראשונה אינה מבטיחה שום שכר למי שאוהב את ה' מבוקר עד ערב: זו אהבה שאינה תלויה בדבר. איך אפשר לבדוק שאוהבים את ה' באמת? לפי מה שמעוררים סביבנו, מסביר הרב: אם אנשים נמשכים אחר דרך ההתנהגות שלנו, אחר האופן שבו אנחנו מלמדים ומקיימים את ההלכה.
הפרשה השנייה מכניסה את השכר והעונש: הגשמים בעתם, או עצירתם. זו, אומר הרב, הגישה של מי שרואים בתורת ה' "קרש הצלה" להצלחתם החומרית; ואז "זו כבר לא אהבה, זו יראה, זה פחד".
הפרשה השלישית היא פרשת הטלית והציצית. המילים "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" מציינות לדעת הרב את שני החטאים היסודיים: העיניים מבטאות את התאוות של האדם עצמו, והלב את חוסר המידה בהערכה העצמית. הערכה עצמית נדרשת לגמרי, הוא מדגיש, אבל לא בלי מידה. ובפרשה הזאת יש אזהרה: מי שמשתמש ביהדות כבבגד בלבד עדיין עומד רק בנקודת המוצא, ביציאת מצרים.
האמונה עוברת דרך השמיעה
בשיעורו על פרשת משפטים, העבד העברי והחירות, הרב מסביר מדוע רוצעים את אוזנו של העבד שמסרב לצאת לחופשי: היא זו ששמעה בסיני שבני ישראל הם עבדי ה', ולא עבדים לבני אדם. המילה "אוזן" קשורה, אגב, ל"מאזניים": השמיעה היא ששומרת על שיווי המשקל שלנו.
והנה, מדגיש הרב, ביטוי האמונה המובהק ביותר טמון במילה "שמע". דרך השמיעה מגיעים לאחדות ה' ומקבלים עול מלכות שמים. האוזן, הוא מעיר, קולטת הכול ואינה משדרת דבר: העין יכולה לדבר בקריצה, האוזן נשארת אדישה; אבל דרכה קול פנימי קולט את נוכחות ה' בעולם. מי שהסתגר בתוך הבנתו שלו את הדברים, הוא מסכם, כבר אינו שומע.
להחזיר את כל הרעיונות אל האחדות
בשיעור לך לך: הניסיון השלישי, הרב מחיל את "ה' אחד" על עולם הרעיונות. הוא מסביר שמשה כלל בתוכו את כל הכיוונים הפילוסופיים, את כל האידיאלים הנעלים שאפשר להעלות על הדעת: הוא הסיר מהם את הקליפה, את מה שעשה אותם לעבודה זרה, ושילב אותם כשהוא נותן להם צופן אחד. "כשם שאנחנו אומרים שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", זרמי המחשבה, נעלים ככל שיהיו, עלולים להפוך לעבודה זרה כל עוד לא הוחזרו אל האחדות. כדי להימנע מכך, צריך להתאים אותם לאחדות הראשונית. והרב מוסיף שכאשר מפרידים את השם אלוקים מן השם האחר, הוא נעשה "אלהים אחרים".
תפיסות שגויות על קריאת שמע
"חייבים לומר אותה בעברית." המשנה מלמדת שאפשר לקרוא שמע בכל לשון שהאדם מבין (משנה סוטה ז, א). העברית עדיפה, אבל מי שעדיין אינו קורא עברית יכול לאומרה בשפתו, והעיקר הוא להבין את מה שהיא מכריזה.
"קריאת שמע היא קמע." אין בקריאת שמע שום דבר מאגי: היא מכוונת את המחשבה ואת החיים של מי שאומר אותה. המזוזה והתפילין מכילות אותה לא כנוסחה, אלא כתזכורת.
שאלות נפוצות על "שמע ישראל"
האם קריאת שמע היא התפילה היהודית החשובה ביותר?
זו הצהרת האמונה החשובה ביותר ביהדות, והמוכרת ביותר. אבל אין זו בקשה: זו קריאה בתורה. התפילה במובן המדויק, המרכזית ביותר בסדר התפילה, היא תפילת העמידה (או שמונה עשרה). השתיים קשורות זו בזו: בבוקר ובערב אומרים קריאת שמע ואחריה תפילת העמידה.
מתי קוראים קריאת שמע?
פעמיים ביום: בערב, אחרי רדת הלילה, ובבוקר, לפני סוף השעה השלישית של היום. אומרים אותה גם לפני השינה, ובמקומות נוספים בתפילה, כמו בקדושה של שבת או בסוף יום הכיפורים.
האם נשים אומרות קריאת שמע?
לפי המשנה הן פטורות ממנה, משום שזו מצווה התלויה בזמן מסוים. אבל המנהג הרווח הוא שהן אומרות לפחות את הפסוק הראשון, ורבות קוראות את כל קריאת שמע. כל אחת תתייעץ עם רב לגבי ההנהגה שלה.
מה אומרים ליד גוסס?
עוזרים לו, אם הוא מסוגל, לומר או לשמוע "שמע ישראל": אלה המילים שבהן יהודי מבקש להיפרד מן העולם.
מה יש בתוך המזוזה והתפילין?
המזוזה מכילה את שתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע (דברים ו, ד-ט ויא, יג-כא), כתובות ביד על קלף. התפילין מכילות את שתי הפרשיות האלה ועוד שתי פרשיות מספר שמות (יג, א-טז).
להעמקה
- אלול: תפקידו של האדם
- משפטים: העבד העברי והחירות
- לך לך: הניסיון השלישי
- יום כיפור: משמעותו של יום הכיפורים
- מה זה תפילין?
- מה זו המזוזה שקובעים על הדלתות?
- מה הם הציציות שיהודים לובשים?
- איך יהודים מכנים את הקב"ה? השם, הוי"ה ו"ד'"
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- דברים ו, ד-ט; דברים יא, יג-כא (בייחוד יא, יד-יז); במדבר טו, לז-מא
- דברים ד, יב
- זכריה יד, ט
- משנה ברכות א, א; א, ב; א, ג; א, ד; א, ה; ב, ב; ב, ג; ג, ג; ט, ה
- משנה תמיד ה, א
- משנה סוטה ז, א
- תלמוד בבלי, ברכות ד, ב – ה, א; יב, א; יג, ב; יד, ב; סא, ב
- תלמוד בבלי, פסחים נ, א ונו, א
- תלמוד בבלי, סוכה מב, א
- רש"י על דברים ו, ד
- בעל הטורים על דברים ו, ד
- רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה ב ומצוות עשה י
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה א, ז וב, ב
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות קריאת שמע א, א-ב וב, א
- ספר החינוך, מצווה תכ
- טור, אורח חיים סא
- שולחן ערוך, אורח חיים נח, א; סא, ה; סב, ג; ע, א
- פפירוס נאש (ספריית אוניברסיטת קיימברידג'), המאה השנייה-הראשונה לפני הספירה
- תפילין ומזוזות ממגילות ים המלח (קומראן)
- הרב רפאל בניזרי, אלול: תפקידו של האדם
- הרב רפאל בניזרי, משפטים: העבד העברי והחירות
- הרב רפאל בניזרי, לך לך: הניסיון השלישי
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.