ראש השנה: משמעותה של השנה היהודית החדשה

בלי זיקוקים ובלי ספירה לאחור: השנה העברית נפתחת במשפט, בכתר ובקולו של קרן איל. מה באמת חוגגים בראש השנה, מדוע תוקעים בשופר, ומה פשרם של התפוח בדבש ושל ראש הדג? סקירה מקיפה של המקורות, התפילות והמנהגים, לאור תורתו של הרב רפאל בניזרי.

ראש השנה, כשמו, הוא ראשיתה של השנה העברית. הוא חל באחד ובשניים בחודש תשרי, בסתיו. אין זה בראש ובראשונה חג של שמחה חיצונית: זהו היום שבו, על פי המסורת, האנושות כולה עומדת בדין; היום שבו ממליכים את ה' כמלך העולם; יום השופר, קרן האיל שתוקעים בה בבתי הכנסת. זהו גם יום בריאתו של האדם. ראש השנה פותח את עשרת ימי התשובה, ימי השיבה והחרטה, המסתיימים ביום הכיפורים.

ראש השנה הבא, של שנת תשפ"ח, מתחיל ביום שישי, 1 באוקטובר 2027, בערב, ונמשך בשבת, 2 באוקטובר, וביום ראשון, 3 באוקטובר. מכיוון שהיום הראשון חל בשבת, לא יתקעו בו בשופר: את קול השופר ישמעו רק ביום ראשון. יום הכיפורים יחול מיום ראשון, 10 באוקטובר, בערב, ועד יום שני, 11 באוקטובר 2027.

מה אומרת התורה: "יום תרועה"

התורה אינה מזכירה כלל את השם "ראש השנה". היא מדברת על יום שנקבע לאחד בחודש השביעי, בספירה שמתחילה בניסן, חודש יציאת מצרים: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד). ועוד: "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א). התרועה היא קולו המקוטע של השופר. המקרא אינו אומר מדוע תוקעים ומה מזכירים. כל משמעותו של היום נפרשה על ידי התורה שבעל פה: המשנה, התלמוד והתפילה.

השם "ראש השנה" בא מן המשנה, הפותחת את המסכת הנושאת שם זה במניין ארבעה "ראשי שנים" (ראש השנה א, א): באחד בניסן למלכים ולרגלים, באחד באלול למעשר בהמה, באחד בתשרי לשנים, לשמיטין וליובלות, ובחמישה עשר בשבט לאילן (ראו את מאמרנו על ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות). אחד בתשרי הוא אפוא נקודת המוצא של מניין השנים העברי: ביום זה מתחלף מספר השנה.

פסוק נוסף מאיר את החג: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהלים פא, ד). התלמוד (ראש השנה ח ע"א-ע"ב) שואל: איזהו חג שהחודש מתכסה בו, כשהלבנה עדיין מכוסה, בתחילת החודש ממש? אין זה אלא ראש השנה. זהו החג היחיד בשנה שמתחיל עם החודש עצמו, כשהלבנה עדיין אינה נראית, כאילו היום הזה נחווה בצניעות מסוימת.

מדוע באחד בתשרי? יום הולדתו של האדם

התלמוד (ראש השנה י ע"ב-יא ע"א) מביא מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע: האם העולם נברא בתשרי או בניסן? נוסח התפילה הולך בשיטת רבי אליעזר. בתפילת מוסף אומרים: "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ, זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן". לפי המדרש (ויקרא רבה כט, א), הבריאה החלה בכ"ה באלול, והיום השישי, שבו נוצר האדם, חל באחד בתשרי. ראש השנה אינו אפוא יום הולדתו של היקום בכלל, אלא יום הולדתו של האדם, של אחריותו ושל חטאו הראשון. אותו מדרש מוסיף שאדם הראשון נידון ביום זה וקיבל את מחילתו: מה שקרה לאדם הראשון הופך להבטחה לצאצאיו.

הרב רפאל בניזרי יוצא מתאריך זה בשיעורו אלול: לשוב אל המקורות. העולם מתחיל בכ"ה באלול, אך חז"ל מלמדים שתשע מאות שבעים וארבעה דורות נבראו ונמחו לפניו, משום שלא תאמו את התוכנית המקורית. חוסר השלמות טבוע אפוא בבריאה עצמה. לכן, הוא מסביר, האפשרות לתקן ולברוא מחדש, התשובה, הייתה חייבת להתקיים לפני העולם. ראש השנה אינו חוגג יקום מושלם: הוא חוגג את ההזדמנות שניתנה לאדם לשוב ולתקן את עצמו.

"שנה": השנה החוזרת על עצמה

המילה העברית שנה באה משורש שמשמעו גם "לחזור, לשנות". הרב מפיק מכך לקח החוזר בכמה משיעוריו. בשיעור אלול: תפקידו של האדם הוא מציין שראש השנה אינו שנה "חדשה": זוהי חזרה על מחזור שניתן לו תוכן אחר. הוא משווה זאת לספר דברים, הקרוי משנה תורה: משה חוזר בו על התורה, ובכל זאת הכול בו שונה, עם דקויותיו והלכותיו המיוחדות. ראש השנה הוא התחלה מחודשת שאינה מתנתקת מן העבר; היא נותנת לו משמעות אחרת.

בשיעור ראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר הוא מעמיק עוד יותר. שנה וישן, מי שנרדם, חולקות אותו שורש. הוא קורא את הפסוק "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" (דברים ד, כה), שבו "להזדקן" נאמר ונושנתם. לדידו, הזִקנה אינה עניין של גיל: היא כניסה למערכת שבה הכול יומיומי, חוזר על עצמו, טבעי, שבה אין עוד שום דבר חדש. הסכנה שבשנה היא שתרדים אותנו.

מכאן דימוי העובר לאורך השיעור. החיים, אומר הרב, מושכרים לנו בחוזה שכירות לשנה, "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", כלשון התורה על ארץ ישראל (דברים יא, יב). את החוזה הזה אנו עצמנו מחדשים, כמו במעבר דירה. כשעוברים דירה, שומרים את מה שמוצא את מקומו בעיצוב החדש ונפטרים ממה שכבר אינו מתאים לו. כך נעשה ראש השנה ראש השינוי: ראשיתו של השינוי.

יום הדין

המשנה אומרת זאת בלי כחל ושרק: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן" (ראש השנה א, ב). התלמוד (ראש השנה יח ע"א) מציע כמה פירושים לביטוי זה: ככבשים המועברים אחד אחד בפתח צר כדי למנותם; כהולכים במעלה בית מרון, שביל הררי צר כל כך שאפשר ללכת בו רק בטור; כחיילי צבא העוברים במסדר. בשלושת הדימויים כל אחד נראה לעצמו. איש אינו מסתתר בתוך ההמון.

התלמוד (ראש השנה טז ע"ב) מתאר גם שלושה ספרים הנפתחים ביום זה. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים מיד לחיים. רשעים גמורים נכתבים למיתה. "בינוניים", הבינונים, תלויים ועומדים עד יום הכיפורים: זכו, נכתבים לחיים. מכיוון שרובנו מזהים את עצמנו בקטגוריית הביניים הזאת, הימים המפרידים בין ראש השנה ליום הכיפורים מקבלים חשיבות מכרעת. מכאן הברכה שמברכים זה את זה בלילה הראשון: כתיבה וחתימה טובה.

ואף על פי כן, אין בדין הזה דבר מן הקודרות של בית משפט. ספר נחמיה מספר שבאחד בתשרי, כשהעם בכה בשמעו את קריאת התורה, אמרו לו עזרא ונחמיה: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, י). ראש השנה הוא יום טוב: לובשים בגדים נאים, עורכים סעודות חג, מקדשים על הכוס. הכובד והביטחון דרים בו בכפיפה אחת.

"כתבנו בספר החיים"

בשיעורו ראש השנה: כתבנו בספר החיים, שנמסר בערב החג, יוצא הרב בניזרי מהבחנה פשוטה. התוספות המיוחדות לתפילת העמידה של ראש השנה (התפילה המרכזית, הנאמרת בעמידה) מתכנסות כולן לבקשה אחת. בברכה הראשונה: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים, וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים חַיִּים". הוא מזכיר שזוהי ברכתו של אברהם, שסימנה החסד. בשנייה, ברכתו של יצחק, שסימנה הגבורה, מידת הדין: "מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים, זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים". ולקראת הסוף: "וּכְתֹב לְחַיִּים טוֹבִים כָּל בְּנֵי בְרִיתֶךָ". ולבסוף: "בְּסֵפֶר חַיִּים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם".

הרב מצביע על הבחנה דקה. בהתחלה מבקשים חיים, סתם. בסוף מבקשים חיים "טובים". האם יש אפוא חיים טובים וחיים שאינם טובים? הוא משיב בסוגיה מן התלמוד (בבא קמא נד ע"ב-נה ע"א). רבי חנינא בן עגיל שואל מדוע בדיברות הראשונות מצוות כיבוד הורים מבטיחה רק "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", ואילו בדיברות השניות, בספר דברים, נוסף "וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים ה, טז). התשובה, שהתקבלה לבסוף מפי בעל אגדה: הלוחות הראשונים עתידים היו להישבר; אילו נכתבה בהם המילה "טוב", היה הטוב פוסק מישראל.

בעיני הרב, המפתח נמצא במקום אחר. החיים הם כשלעצמם ברכה, ואינם זקוקים לשום תואר. אנחנו הם שאיננו מסוגלים לתפוס זאת. עם שאחרי מעמד הר סיני מצא דרך להשתחוות לעגל זהב היה זקוק שיבטיחו לו שכר, כמו שמבטיחים דבר מה לילד כדי שימלא את חובתו. כשאנו מבקשים "חיים טובים", אנו מודים בענווה בצורך הזה. הוא מוסיף שבעברית חיים היא מילה בצורת זוגי: אנו חיים תמיד חיים כפולים, פנימיים וחיצוניים, בעולם הזה ומעבר לו. "המלאכים העולים ויורדים בסולם יעקב, אלה אנחנו." יש לדעת להתעלות, אך גם לרדת, ולקבל את החיים כמתנה.

יום המלכות

הנושא השני של ראש השנה, ואולי המרכזי ביותר בתפילה, הוא מלכות ה'. התלמוד (ראש השנה טז ע"א) שם בפי הבורא את הדברים האלה: "אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה. וּבַמֶּה? בְּשׁוֹפָר." כל מבנה תפילת מוסף נובע ממשפט זה.

בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים משנים את חתימת הברכה השלישית של העמידה: במקום "הָאֵל הַקָּדוֹשׁ" אומרים הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. ובברכת המשפט חותמים "הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט". לפני תקיעת השופר קהילות רבות אומרות שבע פעמים את מזמור מז בתהלים: "עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר… כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹקִים".

מדוע הולכים הדין והמלכות יחד? משום שמלך אינו מלך אלא אם יש לו עם המכיר בו. ביום שבו נברא האדם, הוא יכול היה לראשונה להכריז על מלכות בוראו. בהכריזנו עליה בכל שנה, אנו חוזרים ואומרים למה אנו רוצים שחיינו ישמשו. הדין עוסק פחות בסיכום של עבירות ויותר בשאלה הזאת: איזה מקום רוצה האדם הזה למלא בעולם שה' מנהיג?

הרב בניזרי קושר נושא זה לתביעה פנימית. בשיעור אלול: ייחודו של כל אחד הוא מסביר שלא ה' הוא שזקוק לבחון את לבבותינו: אנחנו הם שצריכים לבחון את עצמנו ולבדוק אם אנו כנים עם עצמנו. גילוי עצמי זה הוא, לדבריו, התנאי להכרה בבורא כמלך העולם. ובשיעור ראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר הוא מדייק את עמדתו של העבד: אין לנו לתבוע שכר. אנו ממלאים את שליחותנו, מתוך תחושת אחריות כלפי העולם כולו, ומה שאנו מקבלים הוא צדקה, מתנת חינם מאת הקב"ה. הוא נסמך כאן על מסורת קבלית: כל אחד משנים עשר החודשים מכוון לצירוף מאותיות השם המפורש, הנלקח מפסוק; הצירוף של אלול לקוח מן הפסוק "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ" (דברים ו, כה). כל מה שאנו מקבלים, גם כשמילאנו את חובתנו, נשאר צדקה.

השופר: מצוות היום

המצווה העיקרית של ראש השנה היא לשמוע את קול השופר. לא לתקוע בעצמו, אלא לשמוע: הברכה אומרת לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר. מצווה מן המובחר להשתמש בקרן של איל (שולחן ערוך, אורח חיים תקפו, א). התלמוד (ראש השנה טז ע"א) נותן את הטעם: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֹּר לָכֶם עֲקֵדַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי."

קולות השופר

תקיעה: קול ארוך ורצוף.
שברים: שלושה קולות בינוניים, כמו שבורים.
תרועה: סדרה של תשעה קולות קצרים מאוד, מקוטעים.

התורה מדברת על תרועה, אך נחלקו בטיבה המדויק: האם היא גניחה, יללה, או שתיהן? כדי לצאת מן הספק תיקן רבי אבהו בקיסרין לתקוע את כל הצירופים (ראש השנה לד ע"א). לכן תוקעים סדרות של תשר"ת (תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה), תש"ת (תקיעה-שברים-תקיעה) ותר"ת (תקיעה-תרועה-תקיעה) (שולחן ערוך, אורח חיים תקצ). המנהג הוא להגיע למאה קולות במהלך התפילה. הקולות הראשונים, הנתקעים לפני מוסף, נקראים תקיעות דמיושב; הבאים אחריהם, הנתקעים במהלך עמידת מוסף או סביבה, תקיעות דמעומד. התלמוד (ראש השנה טז ע"ב) מסביר שתוקעים פעמיים "כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן".

מדוע אין תוקעים בשופר בשבת?

בזמן שבית המקדש היה קיים, תקעו בשופר גם בשבת (משנה ראש השנה ד, א). חכמים אסרו אחר כך לעשות זאת מחוץ למקדש: הם חששו שמא אדם שירצה ללמוד לתקוע יעביר את השופר אל בקיא ברשות הרבים, דבר האסור בשבת (ראש השנה כט ע"ב). הכול חייבים בשמיעת שופר, ולא הכול בקיאים: החשש היה ממשי. זה בדיוק מה שיקרה בשנת תשפ"ח, בשבת, 2 באוקטובר 2027. השופר יישמע רק ביום ראשון, 3 באוקטובר. ביום הראשון אומרים בתפילה "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" במקום "יוֹם תְּרוּעָה".

"עורו ישנים!"

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (ג, ד): "אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ, כְּלוֹמַר: עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם." השופר אינו מוסבר בתכליתו: תוקעים בו משום שזוהי מצווה. אבל הוא מדבר אל מי ששומע אותו.

הרב בניזרי הופך טקסט זה ללב שיעורו ראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר. הוא מקרב בין שתי מצוות אשר, לפי הרמב"ם, שומרות על ערנותו של האדם: השופר בזמן, והמזוזה במקום. עוברים בפתח שיש בו מזוזה, עוברים מרשות הרבים לרשות היחיד, וזה מחייב שינוי בהתנהגות. השופר עושה אותו דבר בזמן. ומכיוון שישן (ישן נושן) וישֵן (נרדם) באים מאותו שורש, השופר הוא הזעקה המוציאה מן ההזדקנות. הרב מתאר זעקה זו כזעקתו של מי שלפתע אינו מבין עוד את המצב שבו הוא נתון: "כאילו יוצאים מחלום ושואלים היכן המציאות של הדברים".

השופר, נשימה שקודמת לדיבור

בשיעור אלול: כשהקללה היא ברכה מעמיק הרב עוד יותר. הוא מביא את דברי הנביא עמוס: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס ג, ו). הפועל חרד מופיע לראשונה כשיצחק מגלה שיעקב, לבוש בבגדי עשו, הוא שנטל את הברכה: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (בראשית כז, לג). הוא חוזר כשאחי יוסף מוצאים את כספם באמתחות התבואה. לדברי הרב, החרדה אינה פחד: היא הזעזוע העוצר את מהלכו של אירוע ומחייב לחשוב עליו מחדש. חשבנו שאנו הולכים עם הזרם הנכון של ההיסטוריה, ומגלים שטעינו. זהו כוחו של השופר.

הוא מוסיף קריאה בקול עצמו. הדיבור האנושי מתגלה בכמה שלבים, והוא מתחיל בנשימה, בהבל הפה הפשוט. התינוק שעדיין אינו מדבר מבטא את צרכיו רק בבכייו. השופר, אומר הרב, הוא הנשימה הראשונית הזאת, הדיבור בעודו בהתהוותו: קול שאינו מתורגם למילים ואינו נצמד לשום מנגינה, ביטויה הגולמי של הנשמה. הוא מצטער על כך שרוקנו קול זה מהדהודו, שעורכים תחרויות של התוקע הטוב ביותר, בשעה שהשופר הוא "שפיכת הנשמה".

אפילו הפועל "לתקוע" מדבר בעד עצמו. תקיעה באה מן תקע, "נעץ", כמו שתוקעים יתד. מדוע דווקא מילה זו? משום שאימצנו, אומר הרב, לשון פורמלית המאפשרת לייפות מצבים, לפתות, לשקר. כנגד לשון זו שיצאה מכל פרופורציה, נחוץ קול חדש. בסיני, הוא מזכיר, "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (שמות יט, יט), והבריאה כולה שתקה. ארבעים הימים של אלול ותשרי, הוא מסכם, נועדו להשיב תקשורת בריאה בין ה' לאדם, להחזיר לדיבור את כוחו הבורא.

ואשר לשטן שהשופר אמור "לערבב", הרב מתאר אותו בשני פנים. מצד אחד, הגאווה המופרזת, המסתערת על האדם כשור. מצד שני, השלמתו של מי שבחר לסבול ולשאת משאות, אדיש לכול, כחמור. קול השופר מערבב את שתי הנטיות האלה, האחת פעילה והאחרת סבילה.

תפילות ראש השנה

תפילת ראש השנה ארוכה ועשירה מאוד. משתמשים בסידור מיוחד, המחזור. אלה מרכיביה העיקריים.

התוספות בעמידה: "זכרנו לחיים", "מי כמוך", "וכתוב לחיים טובים", "בספר חיים", ו"המלך הקדוש". תוספות אלה נאמרות עד יום הכיפורים.
מוסף של תשע ברכות: במקום שבע הברכות הרגילות של יום טוב, עמידת מוסף מונה תשע. שלוש הברכות האמצעיות הן מלכויות, זכרונות ושופרות. בכל אחת עשרה פסוקים: שלושה מן התורה, שלושה מן הכתובים (מספר תהלים), שלושה מן הנביאים ואחרון מן התורה (ראש השנה לב ע"א).
היום הרת עולם: אחרי התקיעות של כל חלק אומרים: "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים, אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים."
אבינו מלכנו: תפילה זו מקורה ברבי עקיבא (תענית כה ע"ב). היא מאגדת בשתי מילים את כל המתח של היום: קרבת האב, הוד המלך.
הפיוטים: שירי קודש, השונים בין נוסח ספרד לנוסח אשכנז, ובהם הפיוט הנודע ונתנה תוקף בנוסח אשכנז ובקהילות רבות.

הרב בניזרי מדגיש, בשיעור אלול: ייחודו של כל אחד, שלתפילה תפקיד משלה, הנבדל מן הלימוד. הלימוד ממלא חסר ומחייב להעמיק בהלכה. התפילה, לעומתו, יוצרת מגע ישיר עם האינסוף. בתורה, הוא אומר, יש כמה פירושים אפשריים; בתפילה אין כמה דרכים: מתפללים. והוא מזהיר מפני תפילה שהצטמצמה לפולקלור: התפילה האמיתית נמצאת בשתיקת העמידה, ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" של אליהו הנביא (מלכים א יט, יב).

קריאות התורה: שרה, חנה והעקדה

ביום הראשון קוראים את לידת יצחק (בראשית כא). ההפטרה, הקטע מן הנביאים, מספרת על תפילת חנה ועל לידת שמואל (שמואל א א, א-ב, י). התלמוד (ראש השנה יא ע"א) מלמד שבראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה, שלוש נשים עקרות שזכו לבן. ראש השנה הוא יום הזיכרון, והקריאות מדברות על לידות.

ביום השני קוראים את העקדה, עקדת יצחק (בראשית כב), ואת ההפטרה מירמיהו (לא, א-יט), שבה אומר ה' על אפרים: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם". בזכרונות מבקשים: "וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר."

הרב בניזרי מעלה בעניין זה שאלה חדה בשיעור וירא: ההבטחות לאברהם (חלק ב'). אברהם הוא שעמד בניסיון; מדוע מדברת התפילה על עקדת יצחק ומייחסת לו את כל הזכות? הוא מזכיר תחילה שהמילה "קורבן", המקובלת בתרגומים ללשונות אחרות, היא תרגום שגוי: עקדה פירושה "קשירה". ואז הוא משיב: אברהם הוא כולו חסד. יצחק, לעומתו, מידתו מידת הדין, חוש הצדק. והעולם נברא בשם אלוקים, השם המבטא את הדין, ולא היה יכול להתקיים במידת הדין בלבד. ברגע שבו נעצר מעשהו של אברהם, כבר לא אלוקים מדבר, אלא מלאך ה', שם החסד. בראש השנה, יום הדין, מזכירים אפוא את יצחק, משום שרק הוא, בהיותו הדין עצמו, יכול היה ללמד עלינו זכות.

הרב סומך רעיון זה על סיפור בתלמוד (שבת פט ע"ב). לעתיד לבוא יאמר הקב"ה לאברהם שבניו חטאו; אברהם ישיב: "יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ", וכך גם יעקב. רק יצחק ילמד עליהם זכות: בניך הם כשם שהם בניי. הוא עורך אז חשבון של חיים בני שבעים שנה, מפחית מהם את עשרים השנים הראשונות, שאין בית דין של מעלה מעניש עליהן, ואחר כך את הלילות, ואת זמן התפילה, הסעודות וצורכי הגוף; הוא מציע לחלוק את השאר עם הקב"ה, ואם יש צורך, לשאת הכול בעצמו. הרב מדגיש על מה מבסס יצחק את זכותו זו: הוא נתן לעקוד את עצמו בלי לומר מילה, אף שיכול היה להשיב לאביו: חלום חלמת. והוא קורא בשלושת ה"הִנֵּנִי" שבסיפור את הסינתזה המבוקשת: הראשון, של אברהם כלפי ה', כולו חסד; השני, של אברהם כלפי בנו; השלישי, כשהמלאך עוצר את ידו. מה ש"נעקד" ביום ההוא, הוא מסכם, הוא מידת הדין עצמה: העולם יונהג בדין, אבל בדין השופע חסד.

בשיעור אלול: ייחודו של כל אחד הרב מסייג נקודה זו: אין מזמנים את יצחק כמידת דין לבדה, שכן "הדין הטהור ממית". מה שמבקשים הוא נדיבותו של אברהם. ובשיעור ראש השנה: כתבנו בספר החיים הוא נותן לעקדה משמעות קולקטיבית: "אנחנו יצחק", עם המונח על מזבח האומות לישועת האנושות, אך היודע גם שאינו מושלם.

הסימנים שבסעודה: לאכול את המשאלות

בליל ראש השנה פותחים את הסעודה במאכלים סמליים הנקראים סימנים. המקור הוא סוגיה בתלמוד (כריתות ו ע"א והוריות יב ע"א) שבה אומר אביי: "הָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ סִימָנָא מִילְּתָא הִיא, יְהֵא רְגִיל אִינִישׁ לְמֵחֱזֵי בְּרֵישָׁא דְשַׁתָּא" (ולפי גרסה אחרת: למיכל, לאכול) קרא, רוביא, כרתי, סלקא ותמרי. השולחן ערוך (אורח חיים תקפג, א) מביא מנהג זה. על כל מאכל אומרים תפילה קצרה הפותחת ביהי רצון.

לרוב, המשאלה נשענת על משחק מילים בין שמו הארמי או העברי של המאכל לבין מילה בתפילה:

התמר (תמר): שייתמו אויבינו (יִתַּמּוּ).
הכרישה (כרתי): שייכרתו (יִכָּרְתוּ).
הסלק (סלקא): שיסתלקו (יִסְתַּלְּקוּ).
הדלעת (קרא): שייקרע (קְרַע) רוע גזר הדין וייקראו (קרא, מלשון קריאה) זכויותינו.
החילבה או השעועית (רוביא): שירבו (יִרְבּוּ) זכויותינו.
התפוח הטבול בדבש: שתהיה השנה טובה ומתוקה (מנהג שמביא הרמ"א, אורח חיים תקפג, א).
הרימון: שירבו זכויותינו כגרגריו.
הראש של דג או של איל: שנהיה "לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב" (דברים כח, יג). ראש האיל מזכיר גם את אילו של העקדה.

טובלים גם את הלחם בדבש, ורבים מכינים חלות עגולות, סמל לשנה המשלימה את מחזורה ולכתר למלך. הרמ"א (אורח חיים תקפג, ב) מזכיר את המנהג שלא לאכול אגוזים ביום זה: בעברית, אגוז שווה בגימטריה לחטא. בלילה השני אוכלים פרי חדש, שעוד לא טעמו ממנו בעונה זו, כדי לברך עליו שהחיינו. הרמ"א מביא גם את המנהג שלא לישון ביום ראש השנה.

אין מדובר בכישוף. סעודת החג מתרגמת בגוף ובמשפחה את מה שהתפילה מבטאת בבית הכנסת. לא אוכלים כדי לכפות את הגורל, אלא כדי לנסח את המשאלות סביב השולחן, עם הילדים, ולפתוח את השנה במתיקות ולא בפחד. הרב בניזרי אומר זאת בדרכו בשיעור ראש השנה: כתבנו בספר החיים: היהדות אינה קוראת לוותר על העולם ועל הנאותיו, אלא ליהנות מן החיים במלואם, ובלבד שמאחדים בהם שמים וארץ.

התשליך: להשליך את החטאים למים

אחר הצהריים של היום הראשון, קהילות רבות הולכות אל שפת נהר, ים או מקווה מים שיש בו דגים כדי לומר תשליך. השם בא מן הנביא מיכה: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן… וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם" (מיכה ז, יח-יט). אומרים פסוקים אלה וקטעים נוספים, ויש המנערים באופן סמלי את שולי בגדיהם.

המנהג אינו מוזכר בתלמוד. הוא מופיע אצל חכמי אשכנז בימי הביניים, ובמיוחד אצל המהרי"ל (רבי יעקב מולין), והרמ"א מביא אותו (אורח חיים תקפג, ב). גם מקובלי צפת אימצו אותו, והוא התפשט בקהילות הספרדים. ניתנים לו כמה טעמים: הדגים, שעיניהם אינן נעצמות, מרמזים לעין הפקוחה תמיד; המים מזכירים את בריאת העולם, שראש השנה הוא יום השנה שלה; ומדרש מספר שהשטן, כדי למנוע מאברהם ללכת לעקדה, נהפך לנהר שאברהם עבר בו כשהמים מגיעים עד צווארו.

כשהיום הראשון חל בשבת, כמו בשנת תשפ"ח, רבים דוחים את התשליך ליום השני. וכמו בכל השאר, אין למעשה ערך אלא בכוח מה שנלווה אליו. השלכת לחם לדגים אינה מעלימה חטא. התשליך הוא מעשה של ביטחון: אומרים לה' שרוצים להיפרד ממה שמכביד עלינו, ומתחייבים שלא לשוב ולדוג אותו.

אלול: הדרך המובילה לראש השנה

אי אפשר להבין את ראש השנה בלי החודש שקודם לו. אלול הוא חודש ההכנה. תוקעים בו בשופר בכל בוקר אחרי התפילה (רמ"א, אורח חיים תקפא, א). הספרדים אומרים סליחות מראש חודש אלול; האשכנזים מתחילים ימים אחדים לפני ראש השנה (שולחן ערוך ורמ"א, אורח חיים תקפא, א). לכל שיעורי הרב על חודש זה, ראו את העמוד חודש אלול.

לדברי הרב בניזרי, אלול משחזר מדי שנה פרק מסוים. משה עלה להר סיני בראש חודש אלול לקבל את הלוחות השניים, וירד ממנו ביום הכיפורים. הלוחות הראשונים נשברו אחרי חטא העגל. בשיעור אלול: חשבון השנה הוא מדגיש הבדל מהותי: הלוחות השניים נחצבו בידי אדם, ורק הכתב שבהם אלוקי. המחילה שניתנה מניחה שהעם שותף בבניין התורה. בשיעור אלול: ייחודו של כל אחד הוא מרחיק לכת ואומר שהיישר כוח הראשון בהיסטוריה נאמר למשה על ששבר את הלוחות: התורה לא הייתה צריכה להיכפות כולה מבחוץ, היה צורך בשותפותו של האדם.

חטא העגל, מצדו, אינו שייך לעבר. בשיעור אלול: חשבון השנה מתאר אותו הרב כחטא מחזורי, החוזר כמו חטאו של אדם הראשון, ומקרב בין עגל לעיגול: זוהי השגרה, שבה המצוות נעשות בלי כוונה, בלי שיוטמעו במעמקי הנפש. בשיעור ראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר הוא נותן לו קריאה הפונה אל זמננו: לחטוא בחטא העגל פירושו ליטול היבט אחד של הגילוי האלוקי ולהיאחז בו, להתקבע באידאולוגיה קפואה. מחשבה שאינה זזה עוד מעמידה אותנו בצד הטבע, המזדקן ומת.

השם הטמון בפסוקים

חז"ל מצאו את השם אלול בראשי תיבות, שנוצרו מאותיותיהן הראשונות של המילים, בכמה פסוקים. הרב מפרש אותם בשיעורים אלול: לשוב אל המקורות, אלול: תפקידו של האדם, אלול: כשהקללה היא ברכה וראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר:

התשובה: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (דברים ל, ו). לדברי הרב, למול את הלב פירושו לחרוג מן הנתונים הטבעיים: לא להשאיר את הרע בטבעו הגולמי, לחדול מלהשוות את עצמך לאחרים בלי הרף.
התפילה: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו, ג). הרב קורא בו מראה: ה' מחזיר לי את הדמות שאני נותן לו, במידה שווה.
הצדקה: "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (אסתר ט, כב). האדם נמדד בראש ובראשונה בנדיבותו, והנותן, אומר הרב, הוא למעשה המקבל.

שלושת העמודים האלה, תשובה, תפילה וצדקה, הם אלה שתפילת ראש השנה מציגה כמעבירים את רוע הגזרה. הרב מוסיף ראשי תיבות רביעיים, מדין הרוצח בשגגה (שמות כא, יג), ועוד אחד במזמור כז בתהלים: לולא, "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי", הנכתב באותיות אלול בסדר הפוך.

שתי תנועות של אהבה

בשיעורים אלול: תפקידו של האדם ואלול: ייחודו של כל אחד מעמיד הרב זה מול זה שני פסוקים משיר השירים. בניסן, בזמן הפסח, שולט "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ" (שיר השירים ב, טז): הכול ניתן לנו מלמעלה, ואנו משיבים. באלול הסדר מתהפך: "אֲנִי לְדוֹדִי" בא ראשון. הדחף יוצא מלמטה. קיבלתי הכול; מה עשיתי בו? ואין מקבלים אלא לפי מידת הנתינה העצמית הזאת.

הוא מתאר גם את השתלשלות חגי תשרי כשלוש מערכות יחסים שונות. בראש השנה, יחסים של בני זוג. ביום הכיפורים, יחסים של אב ובן, "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים" (תהלים קג, יג). ובסוכות, לבסוף, הבית בנוי, אבל עומדים על הסף, ליד המזוזה, והשכינה שורה כבן בית (ראו מדוע יושבים בסוכה?).

עשרת ימי התשובה

הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים עשרת ימי תשובה. התלמוד (ראש השנה יח ע"א) קושר אותם לפסוק "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה, ו). הרמב"ם כותב שאף על פי שהתשובה יפה תמיד, בימים אלה היא יפה ביותר ומתקבלת מיד (הלכות תשובה ב, ו).

צום גדליה, בג' בתשרי (יום שני, 4 באוקטובר 2027), מזכיר את רציחתו של גדליה בן אחיקם, מושל יהודה אחרי חורבן בית ראשון.
שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נקראת על שם ההפטרה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ" (הושע יד, ב).
הסליחות נמשכות בכל בוקר, עם שלוש עשרה מידות הרחמים.
לבקש מחילה מן הזולת: המשנה (יומא ח, ט) מלמדת שיום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום, אך לא על עבירות שבין אדם לחברו, עד שירצה את חברו. ימים אלה הם העת לגשת אל מי שפגענו בו.

הרב בניזרי מתעכב על טיבה של מחילה זו. בשיעור אלול: תפקידו של האדם הוא מבחין בין כפרה לתשובה. הכפרה מכסה, כמו שצובעים מחדש קיר מלוכלך כדי להסתיר את הכתם. התשובה, לעומתה, מוחקת באמת. הדבר אפשרי משום שהחטא אינו פוגע במהותו של ישראל: הוא מכתים רק את לבושו. הוא מזכיר גם את דברי חז"ל שעל ידי התשובה זדונות נעשים כזכויות, בזכות הלקח שלימדו אותנו.

בשיעור אלול: לשוב אל המקורות הוא מבחין בין שתי איכויות של מחילה. אפשר לקבל מחילה ולא להיות מופקד עוד על דבר: "בסדר, אבל אני כבר לא סומך עליך". ויש המחילה האחרת: "עשית חטא חמור, אני מוחל לך, ואני נותן לך את האפשרות להוכיח את עצמך עוד יותר". לתשובה כזאת, הוא אומר, אנו שואפים. הוא מדייק שחזרה זו נבחנת בשלוש רמות: כלפי עצמו, בהשתחררות מן האופנות ומן ההתניות כדי למצוא מחדש את שליחותו האישית; כלפי הבורא, בתפילה; וכלפי הזולת, שכן אותו ניצוץ אור הופקד בו ובי.

לבסוף, הרב דוחה את תפיסתו של יום כיפור קודר. בשיעור ראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר הוא מביא את המשנה (תענית ד, ח): "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים". יום הכיפורים הוא יום של שמחה, משום שהוא פותח לאדם שער חדש: כעבד משוחרר, הוא מגיע אל חירותו שלו. להמשך הדרך, ראו את שיעורו יום כיפור: ספר יונה ושליחותו של עם ישראל.

תורתו של הרב רפאל בניזרי: לחדש את הברית

מעבר לנושאים שכבר הוזכרו, השיעור ראש השנה: כתבנו בספר החיים נותן מפתח כולל לראש השנה: זהו היום שבו מחדשים ברית.

הרב מזכיר שהיו שלוש בריתות בין ה' לאדם. עם נח מתחייב ה' שלא להשחית עוד את העולם, בתנאי שיישמרו שבע מצוות בני נח; לנח אין בחירה, כי העולם אינו יכול להתקיים בלעדיהן. עם אברהם, הברית נחקקת בבשר, בברית המילה. בסיני, לראשונה, מתבקש העם להצטרף, והוא משיב: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה".

והנה הפרשה שקוראים ממש לפני ראש השנה, נצבים, פותחת ב"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם… לְעָבְרְךָ בִּבְרִית" (דברים כט, ט-יא), והרב מזכיר שחז"ל הבינו "היום" זה כיום ראש השנה. אלא שהפעם, הוא מעיר, לא ה' הוא שתובע את הברית: משה הוא שחש צורך לחדש אותה. העם, אחרי ארבעים שנה במדבר, התבגר. אמונתו אינה עוד המתנה שה' יפעל כדי לספק את צרכיו, אלא היענות למה שה' מצפה ממנו. זו משמעות העמידה לפניו בראש השנה.

הרב מתמודד אחר כך עם קושי ממשי. בכל ברית נשאר "שורש שאינו הולך עם התנועה", כלשון הפסוק "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט, יז). כך הוא בעם, שבו הצדיקים משלמים לעתים על אלה שהזניחו את שליחותם. כך הוא גם באדם יחיד: גם אם אעשה הכול, גם אם אקבל החלטות טובות, אני יודע שמחר לא אשתנה מקצה לקצה. נשאר בי חלק שאינני שולט בו. "אני לעולם לא בטוח בעצמי. אני תמיד שואל את עצמי שאלות, גם כשאני מדבר אליכם", מתוודה הרב.

מכאן המשמעות האמיתית של תפילת ראש השנה. אין מבקשים שכר. מבקשים את עזרת ה' כדי לשלב את החלק הבלתי נשלט הזה, במקום להניח לו למשוך אותנו מטה. והרב חותם בתקווה סימטרית: אם פגם קטן שלא נשלט עלול להרוס חיים, כמו שחיידק זעיר עלול להרוס גוף, הרי שמעשה צודק אחד יכול, באותה מידה, לבנות מחדש אדם, משפחה, חברה. הוא מזכיר בהקשר זה את דבריו של אחד מגדולי החסידות, הידועים במסורת כדברי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תניינא, קיב): אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן. ראש השנה, הוא מסכם, הוא ראשה של השנה: כל מה שבא אחריו תלוי בהחלטה זו שנתקבלה בראשית.

אותו רעיון חוזר בשיעור אלול: תפקידו של האדם: כל אחד הוא כאות בספר התורה. אם חסרה אות אחת, הספר כולו פסול. העולם "יוצא מן המעגל", אומר הרב, כשאדם אינו ממלא את תפקידו. כל אחד הוא אברהם קטן, ואברהם היה יחיד.

לבסוף, בשיעור אלול: כשהקללה היא ברכה, מאיר הרב את הנוסח שמזמרים בלילה הראשון, תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ. פרשת כי תבוא, הנקראת לפני ראש השנה, מסתיימת בקללות בלי נחמה. השאלה נשאלה לרבי שמעון בר יוחאי, שבתחילה לא ידע מה להשיב. התשובה נתגלתה לו: הקללות הללו טומנות בחובן את הברכות. הרב ממחיש סוד זה בדימוי של כדור המושלך בכוח אל קיר: הוא חוזר, בעוצמה פחותה, משום שאי אפשר להרוס את הקיר. כך ההבטחה שניתנה לישראל, שלא להפריד לעולם את עתידו מהוויית הבריאה, הודפת את תנועת ההידרדרות שהחלה בעגל ומחייבת את העם לשוב ולתקן את עצמו. בשיעור ראש השנה: חודש אלול וזעקת השופר הוא סומך אותו רעיון על מילה אחת בפסוק, יַעְלֵם (דברים כח, סא): לא "יעלה אותם עליך", אלא "יעלים אותם". כשמגיעים לנקודת האל-חזור, ההבטחה שניתנה לעם גוברת, והקללות מתהפכות לברכות.

שאלות נפוצות על ראש השנה

מדוע ראש השנה נמשך יומיים, גם בארץ ישראל?

בעבר נקבעה ראשית החודש בבית הדין על פי עדותם של מי שראו את הלבנה החדשה. מכיוון שראש השנה חל ביום הראשון של החודש, לא תמיד ידעו בזמן איזה יום נקבע, אפילו בירושלים. לכן חגגו יומיים. שלא כשאר החגים, שבהם היום השני קיים רק בחוץ לארץ, ראש השנה נמשך יומיים בכל מקום, והמסורת רואה בשני הימים "יומא אריכתא", יום אחד ארוך.

מה מאחלים בראש השנה?

אומרים שנה טובה, או שנה טובה ומתוקה. בלילה הראשון מוסיפים כתיבה וחתימה טובה (ובלשון זכר תיכתב ותיחתם). עד יום הכיפורים מאחלים גמר חתימה טובה.

האם צריך ללכת לבית הכנסת כדי לשמוע שופר?

המצווה היא לשמוע את השופר ישירות, ולא דרך מיקרופון או שידור. גברים ונשים נוהגים לשמוע אותו, וקהילות רבות מארגנות תקיעות נוספות לחולים, לקשישים או לאימהות לילדים קטנים. במקרה מיוחד יש להתייעץ עם רב מוסמך.

האם ראש השנה הוא חג עצוב?

לא. זהו יום דין, אך גם יום טוב, עם קידוש, סעודות חג ובגדים נאים. ספר נחמיה (ח, י) מבקש במפורש שלא להתעצב ביום זה. הכובד נובע מן המודעות לכך שאנו עומדים בדין; השמחה, מן הביטחון בשופט שהוא גם אב. כפי שאומר הרב בניזרי, המטרה אינה לרעוד מפחד, אלא להתעורר.

מה הקשר בין ראש השנה ליום הכיפורים?

ראש השנה פותח את הדין, יום הכיפורים חותם אותו. ביניהם, עשרת ימי התשובה מאפשרים לשנות את הגזרה. לפי קריאתו של הרב, ארבעים הימים שמראש חודש אלול עד יום הכיפורים משחזרים את הימים שבהם שהה משה בהר סיני לקבל את הלוחות השניים: ראש השנה נמצא בלב דרך השיבה הזאת.

מה לעשות אם אין מבינים את העברית של התפילות?

אפשר להתפלל מתוך מחזור דו-לשוני, לקרוא את התרגום לפני התפילה, או להתרכז בכמה קטעים עיקריים: התוספות בעמידה, אבינו מלכנו, ובעיקר שמיעת השופר. הרב בניזרי מזכיר שהתפילה האמיתית נמצאת בשתיקת העמידה: הכוונה חשובה יותר מכמות המילים הנאמרות.

לסיכום: היום שבו מחדשים את חוזה השכירות

ראש השנה מאחד כמה דברים שבדרך כלל מפרידים ביניהם: דין וחג, כתר וסעודה משפחתית, זעקה בלי מילים ותפילות ארוכות. החוט המקשר ביניהם הוא ההתעוררות. האדם נברא ביום זה; בכל שנה הוא נקרא לשוב ולהיות האדם שהיה אמור להיות, להכיר בה' כמלך ולחזור אל מקומו בעולם. הרב רפאל בניזרי מסכם זאת בדימוי: בכל שנה אנו עצמנו מחדשים את חוזה השכירות של חיינו. השופר שואל אותנו מה אנו רוצים לקחת אל הדירה החדשה, ומה הגיעה העת להשאיר מאחור.

להעמקה, האזינו לשיעורי הרב על ראש השנה ועל חודש אלול, והורידו את החוברת לקריאה במשפחה. המונחים העבריים שבמאמר זה מוסברים במילון המונחים שלנו.

להמשך הלימוד

מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.

ראש השנה: מה פשרה של השנה העברית החדשה?