מי ייסד את היהדות? אברהם, משה, או חכמי העת העתיקה? ממתי היא קיימת, ומה ידוע לנו על ראשיתה? השאלות האלה נראות פשוטות, אבל התשובה עליהן נוגעת בכל ההיסטוריה של עם שלם. לפניכם סקירה מלאה: מה מספרים התורה והתלמוד, מהם התאריכים לפי המסורת, מה אומרים ההיסטוריונים, ומדוע ביהדות המקור איננו רק אירוע שהתרחש בעבר.
לפי המסורת היהודית, היהדות מתחילה באברהם, אדם שנולד במסופוטמיה, ובתוך עולם של עבודת אלילים הכיר בכך שיש בורא אחד ויחיד לכל הנבראים, וקיבל ציווי ללכת אל ארץ כנען (בראשית יב, א-ג). האמונה הזאת עוברת לבנו יצחק ולנכדו יעקב, שנקרא גם ישראל, ושנים־עשר בניו הופכים לשנים־עשר השבטים. צאצאיהם, שמשועבדים במצרים, יוצאים לחירות בהנהגת משה ומקבלים את התורה בהר סיני, שבעה שבועות אחרי יציאת מצרים (שמות יט-כ). לפי החשבון המסורתי, אברהם נולד בשנת 1948 לבריאת העולם (בערך 1812 לפני הספירה), ומתן תורה התרחש בשנת 2448 (בערך 1312 לפני הספירה). אברהם הוא אפוא אבי העם ואבי האמונה; סיני הוא הרגע שבו העם הזה נעשה אומה הקשורה אל ה' בתורה ובמצוות.
לפני אברהם: עולם ששכח
כדי להבין מה אברהם הביא לעולם, צריך קודם לראות מאין יצא. התורה איננה מציגה את היהדות כהמצאה אנושית שצצה יש מאין. היא נפתחת בבריאת העולם ובבריאת האדם, אדם הראשון, שהכיר את בוראו. ספר בראשית מתאר לאחר מכן עשרה דורות מאדם עד נח, ועוד עשרה דורות מנח עד אברהם. פרקי אבות מדגישים את הפרט הזה: "עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כלם" (פרקי אבות ה, ב).
הרמב"ם (רבי משה בן מימון, המאה ה־12) מתאר את התקופה הזאת בתחילת הלכות עבודה זרה (משנה תורה, הלכות עבודה זרה א, א-ב). בימי אנוש, נכדו של אדם, טעו בני האדם טעות חמורה בדרך המחשבה. הם אמרו: הואיל וה' ברא את הכוכבים והגלגלים להנהיג את העולם ונתן להם כבוד, ראוי לכבד גם אותם. הכוונה הייתה לכבד את הבורא באמצעות משרתיו. אבל עם הזמן נשכח הבורא, ועבדו רק את הכוכבים, ואחר כך את הפסלים. "ונשכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם", כותב הרמב"ם, מלבד יחידים "כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר" (הלכות עבודה זרה א, ב).
לתיאור הזה יש משמעות חשובה: בעיני המסורת היהודית, האמונה בבורא אחד לא נולדה עם אברהם; היא האמת המקורית של האנושות. אברהם לא המציא אותה; הוא גילה אותה מחדש והשיב אותה לעולם שאיבד אותה.
אברהם, העברי הראשון
ילד בבית של סוחר פסלים
אברהם, שנקרא תחילה אברם, נולד באור כשדים שבמסופוטמיה (בראשית יא, כז-כח). אביו, תרח, יוצא מאור עם משפחתו בדרך לכנען, אבל עוצר באמצע הדרך ומשתקע בחרן, באזור שהוא היום צפון סוריה ודרום טורקיה (בראשית יא, לא). ספר יהושע מזכיר זאת בלי כחל ושרק: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר" (יהושע כד, ב-ג).
המדרש (בראשית רבה לח, יג) מספר סיפור שנעשה מפורסם. תרח היה עושה פסלים ומוכר אותם. יום אחד השאיר את בנו להשגיח על החנות. אברם שבר את כל הפסלים במקל, חוץ מן הגדול שבהם, ואת המקל שם בידו. כשחזר אביו וכעס, הסביר לו אברם שהפסלים התווכחו ביניהם על מנחה, והגדול שבהם קם ושבר את כולם. "מה אתה מפלה בי, וכי יודעין הן?", צעק תרח. "ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?", השיב לו בנו. אז מסר אותו תרח לנמרוד המלך, שהשליך אותו לכבשן האש; ואברם יצא ממנו חי.
גילוי מתוך התבוננות
איך גילה אברהם את ה'? התלמוד מביא ש"בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו" (נדרים לב ע"א). הרמב"ם, לעומת זאת, מתאר חיפוש ארוך: "כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו?". לא היה לו רב ולא היה מי שילמד אותו, והוא חי בין עובדי עבודה זרה. "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" (הלכות עבודה זרה א, ג). שתי המסורות משלימות זו את זו: החיפוש מתחיל בילדות ומגיע לשיאו בבגרות.
המדרש ממחיש את החיפוש הזה במשל (בראשית רבה לט, א): "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה". כך אברהם, שראה עולם נפלא אך שרוי באי־סדר, שאל את עצמו אם אין לו בעלים; ואז נגלה אליו ה'. האמונה של אברהם איננה אמונה עיוורת: היא נולדת מתוך שאלה.
לך לך: הקריאה לצאת לדרך
הרגע המכונן מגיע כשאברהם בן שבעים וחמש. ה' אומר לו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה. […] וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א-ג). שתי המילים "לך לך" נתנו את שמן לפרשה כולה בתורה.
אברהם יוצא עם שרה אשתו, עם לוט בן אחיו, ועם "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה). רש"י מסביר, על פי המדרש, שמדובר באנשים שאברהם ושרה קירבו לאמונה: אברהם לימד את האנשים, ושרה את הנשים. כבר מן ההתחלה היהדות איננה הארה פרטית; היא תורה שעוברת מאדם לאדם.
מדוע הוא נקרא "העברי"?
אברהם הוא הדמות הראשונה במקרא שנקראת "עברי" (בראשית יד, יג). המדרש מציע שלושה הסברים לכינוי הזה (בראשית רבה מב, ח). לפי הראשון, הוא בא מן המילה "עֵבֶר", הצד השני: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". לפי השני, הוא מצאצאי עבר, נינו של שם. לפי השלישי, הוא בא מעבר הנהר, נהר פרת. הפירוש הראשון הפך להגדרה של הזהות היהודית: האומץ לעמוד לבד מול דעת כולם, כשהאמת מחייבת זאת.
הברית והניסיונות
הקשר בין ה' לאברהם נחתם בברית. תחילה "ברית בין הבתרים" (בראשית טו), שבה ה' מבטיח לו את ארץ כנען ומודיע לו שזרעו יהיה גר בארץ לא להם ומשועבד ארבע מאות שנה, ואחר כך ייצא "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד). אחר כך ברית המילה, בגיל תשעים ותשע, ועמה שינוי השם: אברם נעשה אברהם, "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה).
חז"ל מלמדים ש"עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם" (פרקי אבות ה, ג). האחרון והמפורסם שבהם הוא העקדה, עקדת יצחק על הר המוריה (בראשית כב), שבה אברהם מוכן לתת הכול, וה' עוצר את ידו. התלמוד מוסיף ש"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה" עוד לפני שניתנה (יומא כח ע"ב), על סמך הפסוק "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי, וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כו, ה).
ולבסוף, התורה אומרת מדוע נבחר אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). הבחירה באברהם איננה זכות יתר: היא שליחות של מסירה לדורות, שבמרכזה צדק וחסד. זה מה שהרמב"ם מסכם כשהוא כותב שאברהם "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם", והיה מהלך מעיר לעיר עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות (הלכות עבודה זרה א, ג).
מן המשפחה אל העם: יצחק, יעקב ומצרים
לאברהם נולד משרה בן, יצחק, שמקבל בתורו את הברית. ליצחק שני בנים, עשו ויעקב; יעקב הוא שממשיך אותה. אחרי לילה של מאבק עם מלאך הוא מקבל שם חדש: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט). מכאן הביטוי "בני ישראל", שמציין את העם היהודי לאורך כל המקרא.
אברהם, יצחק ויעקב נקראים האבות. יחד עם נשותיהם, שרה, רבקה, רחל ולאה, האמהות, הם הדור הראשון של העם. התלמוד מייחס להם את תקנת שלוש התפילות היומיות: אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תפילת מנחה, ויעקב תפילת ערבית (ברכות כו ע"ב). עד היום תפילת העמידה, התפילה המרכזית שנאמרת שלוש פעמים ביום, נפתחת במילים "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב".
ליעקב שנים־עשר בנים, אבות שנים־עשר השבטים. בעקבות רעב יורדת המשפחה כולה, שבעים נפש, למצרים, שבה יוסף, אחד הבנים, נעשה משנה למלך (בראשית מו, כז). אחרי מות הדור ההוא, פרעה חדש משעבד את העברים שהתרבו (שמות א, ח-יד). המפרשים אומרים שבכור ההיתוך של העבדות הזאת נעשתה המשפחה לעם. התורה אף משווה את מצרים ל"כּוּר הַבַּרְזֶל" (דברים ד, כ): הסבל הוא שחישל את הזהות.
לפי המסורת, השהות במצרים נמשכה 210 שנים; "ארבע מאות השנה" שנאמרו לאברהם נמנות מלידת יצחק (רש"י על בראשית טו, יג ועל שמות יב, מ).
משה ויציאת מצרים
משה נולד בתקופה של רדיפה, כשפרעה ציווה להשליך ליאור כל בן עברי שנולד. אמו ואחותו מצילות אותו, והוא גדל בארמון אצל בת פרעה; אבל הוא מצטרף לצד אחיו, נאלץ לברוח, ונעשה רועה צאן במדבר מדין. שם, בסנה הבוער, ה' נגלה אליו ושולח אותו לגאול את עמו (שמות ג). כשמשה שואל מה שמו, הוא נענה: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד).
אחר כך באות עשר המכות, ויציאת מצרים בט"ו בניסן, שהיהודים זוכרים בכל שנה בחג הפסח. התורה מציגה את האירוע הזה כיסוד הקשר בין ה' לישראל. הדיבר הראשון בעשרת הדברות איננו "אני ה' שבראתי את השמים ואת הארץ", אלא "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). ה' מתגלה לישראל קודם כול כגואל.
עם זאת, חשוב להבין נכון את תפקידו של משה. ביהדות הוא איננו "מייסד" של דת במובן שבו מדברים על מייסדים במקומות אחרים. הוא גדול הנביאים (דברים לד, י), מוסר התורה, אבל היהדות איננה נקראת על שמו ואיננה עושה אותו מושא לפולחן. התורה אף מדגישה ש"לֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ" (דברים לד, ו). קוראים לו משה רבנו: זהו תואר של מורה.
סיני: הולדתה של אומה
מה מספרת התורה
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, א). העם חונה למרגלות ההר. ה' מציע לו ברית: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים […] וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ה-ו). העם עונה כאיש אחד: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח).
אחרי שלושה ימי הכנה, בתוך קולות וברקים וקול שופר, ה' אומר את עשרת הדברות לפני העם כולו (שמות כ, א-יד). אחר כך משה עולה להר לארבעים יום כדי לקבל את לוחות הברית ואת התורה כולה. בכריתת הברית אומר העם את המשפט שמסכם את רוח היהדות: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). המחויבות קודמת להבנה, אבל איננה באה במקומה.
מתי ניתנה התורה?
התלמוד דן בתאריך המדויק (שבת פו ע"ב). לדעת חכמים, התורה ניתנה בשישי בחודש סיוון; לדעת רבי יוסי, בשביעי בו; והכול מסכימים שהיה זה ביום שבת. חג השבועות נקבע ליום החמישים אחרי פסח, וכיום הוא חל בו' בסיוון, והתפילה מכנה אותו "זמן מתן תורתנו". ואולם כמה פוסקים מציינים שההלכה כרבי יוסי, והמפרשים הציעו הסברים שונים להפרש של יום אחד. לפי הכרונולוגיה המסורתית של סדר עולם, היה זה בשנת 2448 לבריאת העולם, כלומר בערך 1312 לפני הספירה. בכל שנה, בשבועות, היהודים אינם חוגגים זיכרון רחוק, אלא את חידוש המחויבות הזאת.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
לפי המסורת, משה לא קיבל בסיני טקסט בלבד. הוא קיבל את התורה שבכתב, חמשת החומשים (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים), ואת התורה שבעל פה, כלומר את הפירוש של הכתובים ואת הדרך ליישם אותם. כך נפתחת מסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (פרקי אבות א, א).
הרמב"ם, בהקדמה למשנה תורה, משרטט את השלשלת הזאת דור אחר דור, עד רב אשי, שחתם את התלמוד הבבלי. הרציפות הזאת חיונית להבנת היהדות: המשנה (שנכתבה בערך בשנת 200 לספירה) והתלמוד (בערך בשנת 500) אינם, לפי המסורת, חידושים חדשים, אלא העלאה על הכתב של תורה שבעל פה שנתקבלה בסיני.
מדוע סיני עומד בלב האמונה היהודית
גדולי ההוגים היהודים הדגישו ייחוד של האירוע הזה: עם שלם חווה אותו, ולא יחיד לבדו. התורה עצמה מעידה על כך: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים […] הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי?" (דברים ד, לב-לג).
הרמב"ם רואה בכך את היסוד לאמונה בנבואת משה. "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה", הוא כותב, "שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי"; הם האמינו בו משום שבסיני "עינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר" (הלכות יסודי התורה ח, א). וכך גם בספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי (המאה ה־12): כשמלך הכוזרים שואל את החבר היהודי במה הוא מאמין, החבר איננו פותח בהוכחות פילוסופיות. הוא עונה שהוא מאמין באלוקי אברהם, יצחק וישראל, שהוציא את בני ישראל ממצרים ונתן להם את התורה (כוזרי א, יא), ומסביר אחר כך שהסיפור הזה, שעם שלם מעיד עליו, הוא נקודת המוצא של אמונתו (כוזרי א, כה).
אברהם או סיני: היכן באמת מתחילה היהדות?
שומעים לא פעם שתי תשובות: "היהדות מתחילה באברהם" או "היהדות מתחילה בסיני". שתיהן נכונות, כל אחת ברובד אחר.
באברהם מתחילים העם והאמונה. התלמוד מחלק את תולדות העולם לשלוש תקופות של אלפיים שנה: "שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח". והוא מפרש ששני אלפים התורה מתחילים כשאברהם, בן חמישים ושתיים, מתחיל לקרב אנשים לאמונה בחרן (עבודה זרה ט ע"א). לדעת התלמוד, אם כן, תקופת התורה מתחילה לא בסיני, אלא בתורתו של אברהם.
בסיני מתחילה האומה הכרותה בברית התורה. האבות היו משפחה שנשאה אמונה; בסיני עם שלם מקבל על עצמו לחיות לפי המצוות. משום כך מלמד התלמוד שבני ישראל, לפני מתן תורה, נכנסו לברית כפי שנכנסים ליהדות בגיור: במילה, בטבילה ובהרצאת דמים, כלומר בהבאת קרבן (כריתות ט ע"א). כל יהודי, גם מי שנולד יהודי, יוצא במובן מסוים מן הרגע ההוא.
ויש שלב שלישי: השם. המילה "יהודי" באה מיהודה, בנו הרביעי של יעקב, ששבטו נתן את שמו לממלכת יהודה ואחר כך לחבל יהודה. אחרי גלות בבל (המאה ה־6 לפני הספירה) נקראו בני כל השבטים "יהודים". מגילת אסתר קוראת למרדכי, שהוא משבט בנימין, "אִישׁ יְהוּדִי" (אסתר ב, ה). והמילה "יהדות" מופיעה לראשונה ביוונית, Ioudaismos, בספר מקבים ב (מקבים ב ב, כא), שנכתב לקראת סוף המאה ה־2 לפני הספירה, לציון דרך החיים של היהודים מול ההלניזם. המילה חדשה; המציאות שהיא מתארת עתיקה הרבה יותר.
מה אומרים ההיסטוריונים והארכאולוגיה
המסורת היהודית מתארכת את אברהם ואת משה בדיוק, על סמך יוחסין שבמקרא ועל סמך סדר עולם, כרוניקה המיוחסת לתנא רבי יוסי בן חלפתא (המאה ה־2). ההיסטוריונים עובדים בכלים אחרים, והגינות מחייבת להציג את שתי הגישות.
אין מחוץ למקרא מסמך עתיק שמזכיר את אברהם או את משה בשמם. אין בכך כל פלא: המקורות מאותה תקופה עוסקים בעיקר במלכים ובאימפריות, ורק לעיתים רחוקות בראש משפחה נוודית או בקבוצה של עבדים זרים. היסטוריונים רבים ממקמים את עולם סיפורי האבות בעולם המזרח הקרוב של האלף השני לפני הספירה, ומציינים ששמות, מנהגים ומקומות הנזכרים בספר בראשית תואמים את האזור הזה. הדעות חלוקות מאוד בשאלת התיארוך וההיסטוריות של הסיפורים, והמחקר בשאלות האלה עדיין שנוי במחלוקת חריפה.
לעומת זאת, מסוף האלף השני ואילך העדויות נעשות ברורות:
- מצבת מרנפתח, שנחקקה בערך בשנת 1208 לפני הספירה עבור פרעה מרנפתח, מזכירה עם בשם "ישראל" בכנען. זהו האזכור הקדום ביותר הידוע של השם הזה מחוץ למקרא.
- כתובת תל דן (המאה ה־9 לפני הספירה) מזכירה את "בית דוד", שושלת המלוכה של יהודה.
- מצבת מישע, מלך מואב (בערך 840 לפני הספירה), מזכירה את עמרי מלך ישראל ואת שם ה' של ישראל.
- קמעות כתף הינום, שתי מגילות כסף קטנות שנמצאו בירושלים ומתוארכות לסוף ימי בית ראשון, נושאות נוסח של ברכת כהנים (במדבר ו, כד-כו). הן נחשבות לעדות הקדומה ביותר הידועה לטקסט מקראי.
למאמין, לא כאן העיקר. המסורת היהודית איננה נשענת על תגלית ארכאולוגית, אלא על מסירה רצופה, מהורים לילדים, מאז מעמד הר סיני. זה מה שהתורה מבקשת: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז).
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב רפאל בניזרי הקדיש שיעורים רבים לדמותו של אברהם, ובמיוחד בסדרת שיעוריו על פרשת לך לך ובעיונו בפרק לט של בראשית רבה. להלן הרעיונות העיקריים, בסיכום נאמן.
עברי: האיש מעבר הנהר
בשיעור "בראשית רבה פרשה ל"ט, חלק א'" הרב חוזר אל המדרש שלפיו אברהם נקרא עברי משום שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד. הוא נותן לעבודה זרה משמעות עמוקה יותר מעבודת פסלים: זרם מחשבה קפוא ועומד, שנעשה "סטריאוטיפ שהניחו לו להזדקן", הוא כבר צורה של עבודה זרה. תרח, הוא מסביר, מכר אלילים, כלומר רעיונות: הוא רשם לכל אחד את זרם המחשבה שהתאים לו, כמו שרושמים תרופה. אברהם השתייך לחברה שבה הפילוסופיה ישבה על כס המלכות, אבל לא הגיעה לראיית בורא שמעבר למחשבה ההגיונית.
ועם זאת, לדברי הרב, "לך לך" איננו התכחשות לכל מה שקדם. אין הכוונה לכפור במה שקיבלנו או לבזות אותו, אלא לראות אותו מזווית חדשה, "לנער ממנו את האבק". והאמונה, הוא מדגיש, איננה חסד שמתקבל מבחוץ: היא פרי של חיפוש ושל מסע.
חרן, או הנוחות שבגלות
באותו שיעור הרב מתעכב על העיר חרן, שבה השתקעה המשפחה. זו הייתה, הוא אומר, אחת הערים המפותחות ביותר באותה תקופה, מבחינה אינטלקטואלית, מבחינת המלאכה ומבחינה כלכלית; אפשר היה לקיים בה את האמונה ואף ללמד אותה בחופשיות. אם כן, מדוע לצאת? משום שה' מבקש מאברהם לא להשתקע בנוחות הזאת: כדי לשאת מסר אוניברסלי, צריך קודם קיום עצמאי וארץ. הרב מביא את המדרש שמשווה את אברהם לצלוחית של בושם מוקפת צמיד פתיל, המונחת בזווית: כל זמן שאין מזיזים אותה, ריחה אינו נודף. היציאה איננה הפסד; היא התנאי להתפשטות האור.
שלושה מאבקים של אברהם
בשיעור "לך לך — דרכו של אברהם" הרב שואל מה עשה אברהם בין גיל שלוש, שבו מתחיל חיפושו לפי המדרש, לבין גיל שבעים וחמש, שבו הוא נקרא לצאת. תשובתו: הוא נאבק בשלוש צורות של סטייה, אלה של שלושת הדורות הגדולים שקדמו לו. דור אנוש, נכדו של אדם, נאחז בגילויים הרבים של האלוקות, בטבע וברעיונות, במקום לעלות אל מקורם האחד. דור המבול הפקיר את האדם לתאוותיו, עד ש"וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". דור הפלגה, דורו של נמרוד ושל מגדל בבל, הפריד בין הרוחני לחומרי ורצה להאחיד את האנושות כולה "תחת דגל אחד, מגדל אחד, עיר אחת". שלושת הפיתויים האלה, אומר הרב, היו נפוצים אז, הם נפוצים היום, ויהיו נפוצים גם מחר.
הוא מוסיף ש"הנפש אשר עשו בחרן" הם כל האנשים שאברהם משך אחריו במאבקו נגד גזירת נמרוד. כבר מן ההתחלה, יציאתו של אברהם היא תנועה של רבים.
אמונה בתנועה
בשיעור "לך לך — אמונה בתנועה" הרב מדגיש שאברהם יוצא לדרך בלי לדעת לאן הוא הולך, "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". הסכנה, הוא מסביר, איננה הספק, אלא הנוחות של רעיונות קנויים: מי שנאחז בכל מחיר בתבניות ובדעות הקדומות שלו סוגר בפני עצמו כל אפשרות של תשובה, ולכן גם של התגלות. הוא מזכיר גם שאברהם לא גילה הכול לבדו: לפניו היו ישיבות שם ועבר, שבהן למדו אברהם, יצחק ויעקב. והוא מביא את הלימוד שלפיו ההיסטוריה מתחילה באמת עם אברהם, בתחילת שני אלפים תורה: אברהם הוא מי שהעז להרוס את כל הרעיונות הקפואים של זמנו.
סיני: חג השְּׁבוּעוֹת
בשיעור "שבועות: חג השְּׁבוּעוֹת" הרב מציין שחג מתן תורה איננו נקרא "חג התורה" וגם לא "חג הביכורים", אלא שבועות, מילה מאותו שורש של "שבועה". ביום הזה שתי שבועות עונות זו לזו: שבועת ה', שמתחייב לעולם לא להמיר את העם הזה בעם אחר, ושבועת ישראל, שמתחייבים להישאר דבוקים בבוראם באמצעות התורה. בשיעור "לך לך — דרכו של אברהם" הוא מציין עוד שהמקום שבו ה' נגלה לראשונה לאברהם בארץ כנען, שכם, הוא אותו מקום שבו העם, בבואו לארץ, יחדש את ברית סיני בשבועה, בין הר גריזים להר עיבל. כך סיפורו של אברהם וסיפור סיני נפגשים על אותה אדמה.
תפיסות שגויות על מקורות היהדות
"משה ייסד את היהדות." לא בדיוק. משה הוא גדול הנביאים ומי שעל ידו ניתנה התורה, אבל העם והאמונה היו קיימים לפניו, מאז אברהם. היהדות איננה נקראת על שם משה ואיננה עובדת אותו.
"היהדות היא הדת של הברית הישנה." הביטוי "הברית הישנה" הוא נוצרי. היהודים מדברים על התנ"ך, ראשי תיבות של תורה (חמשת החומשים), נביאים וכתובים. ובעיקר, היהדות מעולם לא חיה מן הטקסט הזה לבדו: היא קוראת אותו דרך התורה שבעל פה, המשנה והתלמוד, שנותנים לו את משמעותו ואת דרך יישומו.
"היהדות הרבנית היא המצאה מאוחרת." ההיסטוריונים מציינים שצורתה הנוכחית של היהדות, שבמרכזה בית הכנסת, התפילה והלימוד, התפתחה בעיקר אחרי חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. אבל לפי המסורת, חכמים לא המציאו דת חדשה: הם העלו על הכתב וסידרו תורה שבעל פה שנמסרה מסיני (פרקי אבות א, א), כדי שתשרוד בגלות.
"אברהם המציא את המונותאיזם." המסורת היהודית אומרת דווקא שהוא גילה אותו מחדש: אדם, חנוך, נח, שם ועבר הכירו את הבורא (רמב"ם, הלכות עבודה זרה א, א-ב). החידוש של אברהם הוא שהוא לא הסתפק באמונה: הוא לימד, הוא קיבץ אנשים, והוא הקים משפחה שתפקידה למסור את האמונה הזאת הלאה.
"היהדות היא דת ככל הדתות." היהדות היא בעת ובעונה אחת עם, אמונה ותורה. נכנסים אליה בלידה או בגיור, ולא רק בהסכמה לאני מאמין. משום כך מקורותיה מסופרים כסיפורה של משפחה שנעשתה לאומה.
שאלות נפוצות על מקורות היהדות
בת כמה היהדות?
לפי המסורת, כ־3,800 שנה אם סופרים מלידת אברהם (שנת 1948 לבריאת העולם, בערך 1812 לפני הספירה), וכ־3,300 שנה אם סופרים ממתן תורה בסיני (שנת 2448, בערך 1312 לפני הספירה). השנה העברית ה'תשפ"ז (5787), שהחלה בראש השנה בספטמבר 2026, נמנית לפי המסורת מבריאת העולם.
מי ייסד את היהדות?
ליהדות אין "מייסד" במובן המקובל. אברהם הוא האב הראשון, אבי העם והראשון שלימד את האמונה בבורא אחד. משה הוא הנביא שעל ידו ניתנה התורה. אבל לפי המסורת, נותן התורה הוא ה' בעצמו, והעם נוסד מתוך ברית עמו.
היכן נולדה היהדות?
אברהם נולד באור כשדים שבמסופוטמיה (בעיראק של היום), ואחר כך השתקע בחרן לפני שיצא לכנען, היא ארץ ישראל לעתיד. העם התגבש במצרים, קיבל את התורה במדבר סיני, ונכנס לארץ ישראל בהנהגת יהושע.
האם היהדות היא הדת המונותאיסטית העתיקה ביותר?
היא העתיקה מבין הדתות המונותאיסטיות שעדיין חיות ונוהגות. הנצרות והאסלאם מכירים שתיהן באברהם כדמות מייסדת ומסתמכות על סיפורי התורה. לפי המסורת היהודית, האמונה בבורא אחד מגיעה אפילו עד אדם הראשון; אברהם גילה אותה מחדש ומסר אותה הלאה.
מדוע היהודים נקראים "עברים", "בני ישראל" ו"יהודים"?
"עברי" הוא הכינוי שניתן לאברהם (בראשית יד, יג). "בני ישראל" בא מישראל, שמו השני של יעקב (בראשית לב, כט). "יהודי" בא מיהודה, השבט שנתן את שמו לממלכת יהודה; הכינוי התפשט אחרי גלות בבל (אסתר ב, ה).
מה בדיוק קרה בהר סיני?
שבעה שבועות אחרי יציאת מצרים התכנס עם ישראל למרגלות הר סיני. שם אמר ה' את עשרת הדברות לפני כולם (שמות כ), ומשה קיבל את לוחות הברית ואת התורה כולה, שבכתב ושבעל פה. העם התחייב במילים "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). את האירוע הזה חוגגים בכל שנה בחג השבועות.
האם יש הוכחות ארכאולוגיות לסיפור המקראי?
אין אזכור חיצוני של אברהם או של משה, אבל השם ישראל מופיע כבר במצבת מרנפתח (בערך 1208 לפני הספירה), "בית דוד" מופיע בכתובת תל דן, והעדות הקדומה ביותר הידועה לטקסט מקראי נמצאת על קמעות כתף הינום. הוויכוחים בין ההיסטוריונים רבים; האמונה היהודית, מצידה, נשענת על מסירה רציפה מדור לדור.
להרחבה
היהדות מתחילה ביציאה לדרך: "לך לך". אברהם עוזב את המוכר לו לטובת ארץ שעדיין אינו רואה; צאצאיו עוזבים את מצרים אל מדבר שבו יקבלו את התורה. כל דור מוזמן, בדרכו שלו, ללכת שוב בדרך הזאת.
- לך לך — דרכו של אברהם
- לך לך — אמונה בתנועה
- בראשית רבה פרשה ל"ט, חלק א': לך לך
- שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב
- שבועות: חג השְּׁבוּעוֹת
- שבועות: מתן תורה ומגילת רות
- מה זו תורה?
- עשרת הדברות: נוסח, משמעות ומקומם ביהדות
- מי הוא יהודי? ואיך נעשים יהודים?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית יא, כז-לב; יב, א-ה; יד, יג; טו, יג-יד; יז, ה; יח, יט; כב; כו, ה; לב, כט; מו, כז
- שמות א, ח-יד; ג; ג, יד; יב, מ; יט, א-ח; כ, א-יד; כד, ז
- במדבר ו, כד-כו
- דברים ד, כ; ד, לב-לג; לב, ז; לד, ו; לד, י
- יהושע כד, ב-ג
- אסתר ב, ה
- פרקי אבות א, א; ה, ב; ה, ג
- תלמוד בבלי, נדרים לב ע"א (אברהם מכיר את בוראו בגיל שלוש)
- תלמוד בבלי, עבודה זרה ט ע"א (שני אלפים תורה מתחילים באברהם בחרן)
- תלמוד בבלי, יומא כח ע"ב (אברהם קיים את כל התורה)
- תלמוד בבלי, ברכות כו ע"ב (האבות תיקנו את שלוש התפילות)
- תלמוד בבלי, שבת פו ע"ב (תאריך מתן תורה: ו' או ז' בסיוון)
- תלמוד בבלי, כריתות ט ע"א (הכניסה לברית בסיני)
- בראשית רבה לח, יג (אברהם שובר את פסלי תרח; כבשן האש של נמרוד)
- בראשית רבה לט, א (משל הבירה הדולקת)
- בראשית רבה מב, ח (שלושת הפירושים של המילה "עברי")
- רש"י על בראשית יב, ה; רש"י על בראשית טו, יג; רש"י על שמות יב, מ
- סדר עולם רבה (הכרונולוגיה המסורתית)
- רמב"ם, משנה תורה, הקדמה (שלשלת המסירה)
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה א, א-ג
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה ח, א
- רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, א, יא וא, כה
- מקבים ב ב, כא (האזכור הראשון של המילה Ioudaismos)
- מצבת מרנפתח (בערך 1208 לפני הספירה), המוזיאון המצרי בקהיר
- כתובת תל דן (המאה ה־9 לפני הספירה), מוזיאון ישראל, ירושלים
- מצבת מישע (בערך 840 לפני הספירה), מוזיאון הלובר
- קמעות הכסף מכתף הינום (סוף ימי בית ראשון), מוזיאון ישראל, ירושלים
- הרב רפאל בניזרי, לך לך — דרכו של אברהם
- הרב רפאל בניזרי, לך לך — אמונה בתנועה
- הרב רפאל בניזרי, בראשית רבה פרשה ל"ט, חלק א': לך לך
- הרב רפאל בניזרי, שבועות: חג השְּׁבוּעוֹת
מאמר מאת מערכת Pensées Juives. הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.