בראשית רבה פרשה ל"ט, חלק א': לך לך

התחלנו לעסוק בצעדים האלה של "לך לך", צעדים שכל אחד ואחד מאיתנו נדרש להם, ושבלעדיהם לא נוכל לטעום את ההנאות החדשות שאנו יכולים לגלות לאורך חיינו, בחיפושנו המתמיד אחר התחדשות. זוהי דינמיקה של חיים, ובה נפתחת ההיסטוריה היהודית: "לך לך". ואמרנו שיותר ממאמץ של התבוננות פנימית, הירידה אל מעמקי עצמך פירושה לאפשר לניצוץ האלוקי המחיה כל יצור חי לצאת מן הצל ולהאיר את דרכנו. זה, במובן מסוים, הלקח הניתן לכנסת ישראל: עליה להטות אוזן. ולשם כך עליה אכן לעזוב את כל סביבתה — וזה קשה; לעתים קרובות אדם לוקח אותה עמו, וקשה להתנתק ממנה לגמרי.

ואז עולה שאלה: האם כל מה שהיה, כל מה שניתן לנו מנעורינו, היה כולו שלילי? האם יש לטאטא הכול בשביל הדינמיקה הזאת של "לך לך"? הרי יש צדדים חיוביים שאין להקל בהם ראש. כבר אמרתי לכם שעבודה זרה שעליה אנו מדברים היא פשוט הסטריאוטיפ שיצרנו והקפאנו, עד ש"אלוקים" — והרי באלוקי מדובר — נעשים "אחרים", נעשים זרים: הנחנו להם להזדקן, הנחנו להם לנבול, לא חידשנו אותם. וכך הוא בכל דבר. הפילוסוף, אמרנו, הוא אוהב החכמה, המדע. ואנו — חכמי האהבה, ולפיכך אל לנו להניח לאהבה הזאת לדעוך ולנבול. יש להפיח בה רוח חדשה. זו הרוח שאברהם עצמו מגלה בסופו של דבר, כשהוא אומר: השמש מאירה את העולם, אבל הנה הלילה מתקרב, היא נעלמת והירח בא במקומה — אולי הירח הוא? אבל הנה העננים באים ומאפילים על הירח; ואולם יש כוחה של הרוח, של אותה נשיפה המגרשת את העננים — והרוח הזאת היא זו שבקרבי, זו שאני עצמי נושא. יש אנשים הנמנעים מלנשוף על נר, פשוט משום שאינם רוצים שהנשימה המחיה אותם תהיה הגורם, הכלי, לכיבוי האור. ובכן, הרוח הזאת שבקרבי — "נשמה שנתת בי" — הרוח הזאת בקרבי, ועליי לתת לה עוצמה חדשה, כדי שתאיר את כל מה שירשתי עד עתה, מעצמי, ממולדתי, מסביבתי ומבית אבי. אתבונן בכל זה בעין חדשה.

אין מדובר בהכחשת כל מה שנעשה או בזלזול בו; מדובר פשוט בהתבוננות מחודשת בדברים, בשקילתם מחדש מזווית חדשה, ברוח חדשה, כדי לנער מהם את האבק, להסיר מהם את כל הרקב, את כל הרע שהצטבר בהם, את כל מה שדבק בשוליהם. וזהו "שמעי בת וראי": בהקשבה הזאת יש ראייה אחרת של הדברים, ראייה אחרת שהאדם מגלה. והראייה האחרת הזאת שייכת לתחום האמונה — לאמונה, משום שהאמונה איננה דבר שמקבלים מבחוץ, כלל וכלל לא. אין היא חסד; היא פרי החיפוש שלנו, המסע שלנו, שבזכותו, בנקודת האפס של ההיגיון שלנו או בפסגת כל התבונה שלנו, מתגלה נקודה אחרת, שהיא מה שמעבר לתבונה הזאת, להיגיון הזה. וזה, בסך הכול, מה שנדרש בדרכו של כל אחד: המאמץ לחשוף את הפוטנציאל שבו. שכן הפוטנציאל הזה — "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט) — יש חלק אלוקי בעמו; "ישראל וקודשא בריך הוא חד" — ישראל והקב"ה אחדות אחת הם. ולפיכך יש כאן חבל, יש קשר הקיים, אלא שאיננו מודעים לו. זה היה עניינו של המדרש הראשון, משום שבעצם את אברהם אנו מגלים רק עכשיו. אבל מהו תוארו? אברהם העברי.

"העברי" — תמיד אנו מפרשים: אברהם שמן העבר השני. והמדרש אומר על אברהם העברי שכל השאר עמדו בתוך זרם מחשבה, בתוך פילוסופיות שונות. שהרי, בסך הכול, אמרנו שהפילוסופיה — או הזרמים הפילוסופיים, במידה שהם מחדשים זרם מחשבה מובנה ותחום — היא צורה של עבודה זרה. והנה, אין לזלזל באותם דורות ראשונים: היו ביניהם פילוסופים רבים, ובייחוד צאצאי עבר היו יוצרי פסלים. במילים אחרות, אביו של אברהם מכר פסלים. מה פירוש שמכר פסלים? הוא מכר זרמי מחשבה, מכר רעיונות. הוא ייעץ לכל אחד, לפי חיפושו, מה עליו לאמץ ומה עליו לעשות — כשם שאנו ממליצים על רפואות, על תרופות, על מרשמים לחולים, למחלות הגוף; ובכן, יש גם מחלות, או הפרעות, שמקורן בסטיות נפשיות או פילוסופיות של האדם. אברהם, אם כן, השתייך לאותה חברה שבה ישבה הפילוסופיה על כס המלכות. ואולם היא לא הגיעה לאמונה הזאת, לראייה הזאת, לראיית ה' שמעבר למחשבה ההגיונית, שמעבר לרציונלי. והנה, אתם יודעים היטב שאפילו במצוות בני נח — שבע מצוות אוניברסליות ניתנו לנח בתום ארבעים ימיו בתיבה, ארבעים יום המקבילים לארבעים ימיו של משה בהר סיני שבהם קיבל את התורה; נח מקבל תורה שהיא החוק האוניברסלי הזה — נאמר לנו שהחסידים, חסידי אומות העולם, בני האומות המקיימים את החוקים האלה, יש להם חלק לעולם הבא. זה קל הרבה יותר — אבל על איזה עולם הבא מדובר? כאן ההבדל. העולם הבא של חסידי אומות העולם איננו אותו העולם הבא שמדובר בו כשמדובר בעם ישראל, משום שהדרך רחבה הרבה יותר והניסיון קשה הרבה יותר. ואין מעמידים בניסיון את מי שאינו יכול לעמוד בניסיון כזה. שאר האומות אינן מסוגלות לכך, אלא ברצון עז ביותר — שהרי "לך מארצך" פירושו: צא מרצונך הראשון, מרצונך הטבעי; כל אדם בא עם רצון, והרצון הוא ביטוי לבחירה החופשית של האדם. ולכן אומרים: שימו לב — מה שנדרש משאר האומות כדי להגיע לעולם הבא שלהן אינו אלא החוק הזה. אבל הרמב"ם, רבי משה בן מימון, מציב הגבלה. איזו? שלא יקיימו את החוקים האלה מכוח השכל, משום שהבינו אותם היטב והגיעו למסקנה הזאת בכוחות עצמם. צריכה להיות מידה של אמונה במי שמעבר, במי שציווה אותם — כלומר גילוי שהוא יותר מן השכל. רק אז מדברים על עולם הבא. ואם לא, אם לא — יש… אין זה פסול לגמרי; לא נוריד ממעמדו את האדם הנאחז רק בשכלו, ובלבד שהוא מקיים את החוקים האלה — אכן נעניק לו גישה, וטוב הדבר. וביסודו של דבר זה הרעיון במדרש הראשון: "הציץ עליו בעל הבירה". "הציץ" פירושו שראה אותו כמו מבעד לסדק, ואמר לו: "הנני, אני שוכן בך, אני מתגלה אליך, אתן לך — אקל עליך את הגישה אל האמת שאתה מחפש". זה, בסך הכול, מה שבא המדרש השני לומר. נעבור עתה אל המדרש השני הזה.

הוא פתח את דבריו כך: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" (שיר השירים א, ג). שמן — […] — "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ"; נבאר זאת בהמשך. אמר רבי ברכיה: למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של אפופלסימון, בושם חריף מאוד, מוקפת צמיד פתיל, פקק הדוק, ומונחת בזווית, ולא היה ריחה נודף. אבל משהתחילו לטלטל אותה ממקום למקום — הבנתם? — באותה שעה זז הפקק, והריח נדף. כלומר, אמר הקב"ה לאברהם: "טלטל עצמך ממקום למקום" — אינך צריך אלא לזוז; זוז, "ממקום למקום", התנייד ממקום אחד לאחר — "ושמך מתגדל בעולם", ושמך יגדל בכל העולם.

אני עובר למדרש השלישי, משום שהם קשורים זה בזה, וגם אותו אומר רבי ברכיה, הוא הפותח את הדרשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם" — הפתיחה; אתם רואים שאנו עדיין בתוך הפתיחות ל"לך לך". "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ": יש לנו אחות קטנה שאין לה שדיים; שדיה לא התמלאו. "אחות לנו קטנה" — יש לנו אחות קטנה: זה אברהם. באברהם מדובר. קודם לכן הייתה זו בת — "שמעי בת וראי" — שבה כנסת ישראל מכונה בתו של הקב"ה. כאן, "אחות לנו קטנה": אברהם מכונה אחות. מדוע? משום שבמילה "אח" טמון מושג האיחוד.

אתם יודעים, המילה "אח" מופיעה רק עם הילד השני. כשנולד קין, הוא היה מלך המשפחה. הכול היה שלו. כשבא הילד השני, הוא נוטל ממנו, במובן מסוים, את הייחודיות שבה התפאר עד אז; אבל האח הצעיר נאלץ בכל זאת לראות את עצמו תלוי באח הבכור, והוא מנסה לשמור על קשר. מכאן באה המילה "אח" — מן הפועל "לאחות", לחבר: הוא החוליה המקשרת אל האח הראשון. ולכן מפרשים שהמילה "אחות" באה מן הפועל "לאחות", לחבר, ומדובר באברהם, שכונן את הקשר בין כל ברואי העולם, כל באי העולם — כמי שמאחה שני חלקים קרועים. יש קרע ההולך ומעמיק בין בני האדם, והוא נוטל על עצמו לאחד אותם.

"קטנה" — מדוע "קטנה"? […] "קטנה" — מעין ענווה. עוד בהיותו קטן הוא מפתח, הוא מעמיד במרכז חוקים, מצוות, מעשים. "ושדים אין לה" […]. "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" — ביום שתועמד בניסיון? אפשר היה להתחיל לתהות על מעלותיה; אבל כאן אין מדובר בתהייה על מעלותיה — מדובר בניסיון. מתי? ביום שגזר נמרוד להשליכו לכבשן האש. כבר תא הגזים נמצא שם, בניסיונותיו הראשונים של אברהם.

אם הוא עומד כחומה, אפשר לבנות עליו. "אם מעמיד דברים כחומה" — כלומר אם הוא כחומה, אם הוא עומד באמונתו כחומה, "יבנה עליו", אפשר יהיה לבנות עליו. "ואם דלת היא" — ואם היא דלת, דלת הפתוחה לכל פשרה, נעשה עליה ציור; כלומר תהיה פשוט חקיקה, שעם הזמן תדהה ותיעלם, ומעט יישאר ממנה. "אם דל הוא" במצוות, במעשים טובים — "נצור עליו לוח ארז"; וכשם שהחקיקה הזאת אינה אלא לשעה מסוימת — "מה הצורה הזו אינה אלא לשעה" —

"אף אני", אומר הקב"ה, "לא אוכל להתקיים דרכו אלא לשעה", באופן חולף. "ריבונו של עולם", אמר אז לפניו, "אני חומה"; "מעמיד אני את דבריי", אני עומד בדבריי, מחזיק בדבריי; "ושדיי כמגדלות" — ויש לי שדיים מיניקים, "כמגדלות", כמגדלים, כמצודות. מרחוק אפשר לראות את מי שילכו בדרכי: חנניה, מישאל ועזריה — והראיה תהיה שהם יגלמו זאת, חנניה, מישאל ועזריה. "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" — ריציתי אותו, השקטתי את רוחו. בשלום נכנס לכבשן האש ובשלום יצא — והרי לכם המדרשים.

אני מקווה שתרגמתי די הצורך. יש בידיכם תרגום לאנגלית; לא ניסיתי לבדוק אם הוא תואם לגמרי, אבל אם לא, אעיר על כך. ובכן, נתחיל תחילה במדרש השני, בדבר הכתוב האומר: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ". "אין נביא בעירו". אי אפשר להישאר בסביבה של עבודה זרה ובסופו של דבר לבקש להפיץ את הדבר הזה, את האמונה הזאת, את המסר הזה, את דרך הקיום הזאת. מה פירוש הדבר? אם נחזור מעט על תולדות משפחתו של אברהם — אמרנו שהוא יוצא חלציו של אחד מבני שם — מן העמים השמיים — ובין צאצאי שם היה עבר. עבר: המחקר הארכאולוגי של ימינו גילה שהיה שבט בשם חבירו, ושבט זה ישב בארץ ישראל, שסופחה בידי כנען בן חם. כנען — שימו לב — הוא אחד מבני חם, יחד עם מצרים; זה עוד ישוב ויעלה בסיפור. כך שמה שחווינו בהיסטוריה בשנים האחרונות, כבר התרחש אז.

יש כנען, מצאצאי חם, שעתיד להתיישב בארץ עבר. אבל אנשי עבר הם נושאי הבשורה הטובה, האמונה בה'; הם מנסים — או ליתר דיוק נדחפים — להתפזר מעט בארץ, בסביבה. וכך אנו רואים קהילות של בני עבר פזורות בכל מקום, חיות את חייהן בנפרד, ממש כמו קהילותינו היהודיות המפוזרות בעולם, האומרות: ובכן, כל עוד אין פוגעים בנו, כל עוד מניחים לנו, כל עוד נוהגים בנו סובלנות — מוטב לממש את הייעוד הזה, או למסור את תורתנו, בגלות, מאשר לתבוע לעצמנו ארץ, גבולות, ולהיגרר למלחמות אין-סוף ולמתחים. אפשר לחיות כך — וזה היה עניינו של נחור. אתם יודעים שתרח, שהוא "אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר", היו לו שלושה בנים: אברהם, נחור והרן. הרן הלך בעקבות אברהם; הוא שיתף את השקפתו של אברהם. אבל כשבאו רדיפותיו של נמרוד — מורד שסירב להכיר באוטונומיה שתבעו החבירו, העברים — אמר נמרוד בלבו: לא, נרדוף אותם. וזהו הפוגרום המאורגן: כל מי שאינו מוכן להתפשר עם השלטון יושלך לכבשן.

והנה, בעניין החבירו, קיים מכתב שנמצא, ובו מלך — מלך קטן — מתלונן באוזני מלך אחר שהחבירו אינם מוכנים לציית לחוק: כשעבד נמלט אליהם, בשום אופן לא היו מסגירים אותו ומשיבים אותו לבעליו; הם הגנו על העבד והעניקו לו חירות בתוך קהילותיהם. ונמרוד מבקש לחסל את הקהילות העצמאיות הללו. אז מועמד אברהם בניסיון כבשן האש. הרן לא יינצל; אברהם יימלט מן הכבשן. כבר בראשית יש כאן ניצול של שואה. וכך נחור — שגם הוא, כמו הרן, בנו של תרח, ואחיו של אברהם —

הוא התיישב בעיר נחור. הוא בנה עיר. דרך אגב, שם יבקשו אישה ליצחק. שם גם יבקש יעקב מקלט מפני עשו אחיו. הנישואין נעשים בתוך משפחה אחת הנושאת אמונה אחת. אבל יש נטיות בתוך המשפחה הזאת, כשם שאנו מכירים נטיות בתוך עמנו, וכל אחד, אכן, מגדיר את עצמו כ"עברי" בדרכו שלו. הקדמה זו תאפשר לנו להבין שדרך הראייה הזאת של יהדות הגולה, של התפוצות — שבה, בחרן, אפשר לחיות בשקט ולנסות להקנות ליהדות הדהוד אוניברסלי — אינה רצויה לפני ה', האומר לאברהם: היזהר, אל תשתקע בזרם המחשבה הזה; אם רצונך להיות אוניברסלי, עליך לחשוב תחילה על ארץ שתוכל להכות בה שורש.

בלי שתסכים לממש את עצמך בארץ — אין הדבר אפשרי. ריחך אינו יכול לנדוף, אינו יכול להתפשט. לא תוכל להיות בעצמך שמן טוב, אלא אם תסכים לצאת לדרך הזאת: שיבה אל שורשיך, אל ארצך, אל נחלתך — שהייתה במקורה נחלת עבר — גם במחיר בעיות עם יושבי הארץ של אותה עת, שהיו הכנעני. ולכן, דרך אגב, נאמר אחר כך: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" — הכנעני יושב בארץ. ולכן עליך, בסופו של דבר, לחשוב על מציאות מדינית, על קיום לאומי. זה מה שאומר הכתוב כאן: היזהר — הקב"ה מבקש מאברהם לחדול ממדיניות זו של נחור, של חרן, שבה טוב לחיות. שכן עליכם לדעת שאחרי אור כשדים, אחרי המרדף הזה — הרדיפה — של נמרוד, המשפחה כולה נודדת. תרח לוקח את שני בניו: לוקח את אברהם, לוקח גם את בנו נחור, ולוקח את בנו של הרן, את האחר, שהוא עכשיו יתום, ומתיישב בחרן — מתיישב בחרן, כלומר באמצע הדרך. הוא אינו ממשיך בדרכו, משום שטוב לחיות בחרן הזאת. אל נשכח שהערים שעליהן אנו מדברים עכשיו הן הערים המפותחות ביותר מבחינה תעשייתית, וגם מבחינה אינטלקטואלית, מבחינת המלאכה והכלכלה; יש בהן עושר; זהו האזור המבוקש ביותר בעולם, ביקום כולו; משם הכול נובע, משם הכול קורן — ובכל זאת. מכאן אנו מבינים, אגב, את התנגדותו של אברהם כשהוא אומר: היזהרו — בשום אופן לא ישוב בני יצחק לחרן, והאישה שימצא בחרן היא שצריכה לבוא הנה, לארץ ישראל, משום שאני רוצה לכונן את הישות הלאומית הזאת כאן, כדי שאוכל אחר כך לתת תוקף לדבריי.

"וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה" (קהלת ט, טז) — בזויה, נבזית; איש אינו מייחס לה חשיבות. מדוע? משום שאין לו אותה עצמאות של קיום. וזה מה שביקש הקב"ה מאברהם ב"לך לך". זה המדרש השני. ועכשיו השלישי. הוא הולך באותו כיוון כמו הראשון, משום שהוא אומר — שימו לב — אמר רבי ברכיה: "אחות לנו קטנה ושדים אין לה". "אחות לנו" — יש לנו אחות. מדוע עברנו מ"בת" ל"אחות"? ובכן, הסברתי זאת — או לפחות רמזתי לכך — קודם לכן: לידת הילד השני היא שעושה אדם ל"אח". מושג ה"אח" קיים רק כשיש ילד שני.

אם כן, אין ילד שני — אין "אח". ואז יש לכונן קשר של כבוד, של כפיפות, של תלות מחושבת כלפי הבכור. ובכן, אמרתי לכם שהייתה הנטייה הזאת — וגם אברהם השתייך לעולם הזה — לאמור: מרגע שנותנים לנו את האפשרות להישאר, לקיים את אמונתנו ולממש אותה, ואף ללמד אותה בחירות גמורה — מדוע לחשוב על זהות לאומית? אבל אל לנו לשכוח שאברהם מופיע כשהאנושות מפוצלת, מפורקת לשבעים אומות. הקב"ה אינו רוצה תבנית אחת בתוך האנושות; אדרבה, הוא רוצה קשת בענן — גוונים שונים, צבעים שונים, נטיות שונות — ומתוך כל זה לחבר מחדש, לכנס הכול אל אמונה אחת. אבל אין מדובר בהתמזגות בתוך האמונה הזאת: כל אחד שונה, הפוטנציאל של כל אחד שונה; לא כולנו נולדנו תחת אותו כוכב, אין לנו אותה מורשת, אין לנו אותן השקפות, אין לנו אותה זווית ראייה. יש זוויות ראייה שונות — אבל לא כולן שגויות.

יש פשוט לנסות לכנס אותן, כפי שעשו שבטי ישראל, שכינסו את כל ייחודיהם, מאוחדים, אל המקדש שעמד בתווך. זה הכול — ובכל זאת היו שונים זה מזה בתוך עם ישראל. יש שבעים האומות האלה, כפי שכבר אמרנו. כשירדנו למצרים, ירדנו שבעים נפש. והנה, היה מקום לצפות ללשון "נפשות" — אבל לא, אין זה כך: שבעים היו, ובכל זאת מאוחדים זה בזה באמונה אחת, בתכלית אחת, בתכלית נעלה. ובכן, זה מה שמצפים מאברהם. מה שמצפים מאברהם אינו שיתמזג באומות ויהיה תא בין האומות; אדרבה — שייצא מן האומות האלה, ממעגל האומות האלה, ויוכל, הייתי אומר, להשפיע, להכריע, כמו במאזניים, את הזרם לצד אחד, בחכמה רבה, כפי שהיה עושה, בעצם, בית דין של שבעים שופטים, שבעים השופטים המייצגים את שבעים האומות. כך הורכבה הסנהדרין הגדולה; אבל היה צורך בקול אחד שיכריע בין שלושים וחמישה לשלושים וחמישה, ושיקבע, כביכול, את הרוב לכיוון מוגדר ומוכרע.

ובכן, זה מה שעליך לעשות, אברהם — "אחות לנו קטנה". אבל לשם כך נדרשת ענווה רבה, ומסירות עצמית רבה, מסירות עצומה. מסירות עצומה — והמסירות אינה לשם שכר כלשהו; זו מסירות חינם. ולכן "אחות לנו קטנה" — המקטין את עצמו, אחות המקטינה את עצמה: "זה אברהם שאיחה את כל באי העולם" — שמטרתו הייתה לאחות, לאחד את כל הבאים לעולם הזה, כמי שתופר יחד את התפרים השונים של בגד קרוע — וזאת בכך שהוא עצמו משמש דוגמה. "מצוות ומעשים טובים": עשיית מעשים טובים; "ושדים אין לה" — אף על פי שהוא, במובן מסוים, לא קיבל זאת מאיש.

"לא הניקוהו", "לא הניקוהו": הוא אינו בא למסור את מה שכבר לימדו. מורה שבא ומשחזר לפני תלמידיו את מה שהתלמיד יכול להבין בעצמו — זה תפקידו של הספר, ושל בית הספר. אין זה מורה. צריכה להיות תחושה של חידוש; עליו להביא משהו, יסוד חדש. זה חשוב, זה חשוב. ולכן כאן: מה שהיינו, מה שנתנו לנו, טוב הוא — אבל אולי יש לעדכן אותו כשגדלים כך, בגילוי העצמי. זה חשוב מאוד, וזה מה שהוא אומר כאן. "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ": נעמיד אותה בניסיון. כיצד נדע?

בניסיון, הבנתם? אם יעמוד בהשקפותיו למרות הקשיים שהוא פוגש, הניסיונות הקשים שמטילים עליו — אזי על זה אפשר להמר. "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף" — נוכל לבנות עליה ארמון כסף, הבנתם? […] "טירת כסף" — זה ישראל. וכך נאמר: "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף" (תהלים סח, יד) — כנפיה מצופות, מצופות כסף; אבל תהיה לנו גם הזדמנות לבאר: אין לראות בכל כנף משקל של כסף, כלל וכלל לא. אבל "אם דל" — אם הוא דל במעשים — "נצור" עליו "לוח ארז"; כלומר, את מה שעשה.

מה שעשה אינו אבוד, אבל שיידע שהגביל את עצמו בזמן. אין זה דבר שנועד להתקיים, משום שהוא יותאם ויסתגל עם חלוף הזמן, ויאבד מממשותו. ואולם אברהם אומר: לא, אני עברי. אתם יודעים, רבי יהודה אמר שייחודו של ה"עברי" הוא שהוא משליך את עצמו אל העתיד. העברי הוא במידה מסוימת נביא: "הרואה את הנולד" — הוא יודע לראות מה עשוי מעשהו לחולל אחר כך. ובסך הכול אברהם אומר: אם אני היום עומד בכל הניסיונות, יהיו לאורך כל ההיסטוריה אנשים כמוני שיסרבו לכוף את גבם לפני נבוכדנצר המלך, ויעדיפו להניח שישליכום לכבשן האש ובלבד שלא לוותר על דרכם, הבנתם? ואלה הם חנניה, מישאל ועזריה; תהיה לנו הזדמנות לעסוק בהם. באותה שעה, כשהפגין את הנחישות הזאת, לא גבר עליו כבשן האש בסופו של דבר — כפי שגבר על הרן.

הרן פעל מתוך חשבון עצמי, משום שרצה, במובן מסוים, לומר: כמו אחי, שזוכה היום להערצה — שהרי זו עובדה, זו עובדה: צדיק זוכה להערצה לאחר מותו; אחרי מותו מכירים בו. ובכן, הוא עשה זאת ברוח הזאת — וזה אינו נחשב; הוא אינו יוצא משם, ולא ייצא. הוא בבחינת "מה הצורה הזו… אינה אלא לשעה", החקיקה שאינה אלא לשעה. אבל אברהם — "נכנס בשלום": בשלום נכנס ובשלום יצא; הוא יצא מכבשן האש הזה ויוכל להמשיך בדרכו ולממש את הייעוד שייעד לו ה' בתוך האנושות — לחולל את ה"מעבר" הזה, את המעבר מגדה אחת לגדה אחרת. כאן אעצור. אם יש לכם שאלות — בשמחה.

— תודה, כבוד הרב. יש לי שתי שאלות קטנות. השאלה הראשונה: בתחילה אמרתם שאצל הגויים, אם לא כיוונו כוונה במצוות בני נח, הדבר אינו נחשב. ואם אני חוזר ליהודים: גם כשאין כוונה — עדיף לכוון, אבל גם בלי כוונה המצוות נחשבות. איך ייתכן ההבדל הזה, שאצל הגויים הכוונה מכרעת, ואצלנו היא אינה חובה, כביכול — היא עדיפה, אבל אינה חובה? והשאלה השנייה שרציתי לשאול נוגעת לאברם, המייצג את האומות. בתחילה אמרתם שעלינו להיות אומה עצמאית, […] שאיננו תלויים בגויים.

אם כן, אפשר להיות יהודי בלי גויים. אם הגויים אינם אלא תפאורה, כביכול — מדוע יש להם עולם הבא? ואם אינם תפאורה — מדוע אין אפשרות — חזון שבו הגויים יהפכו, כביכול, לאורך זמן, כמו יהודים החוזרים בתשובה ומשפרים את עצמם? ומדוע בעצם הגויים יישארו גויים והיהודים יישארו יהודים? מדוע אין גשר, כביכול — איני מדבר על גשר אישי, אני מדבר על גשר קיבוצי — שהרי אם היהודים יכולים להיות עצמאיים, מדוע לא יוכלו הגויים גם הם להיעשות יהודים?

מדוע בעצם צריכים להיות גויים? הרי מדובר באחרית הימים. מדוע זקוקים לגויים באחרית הימים? — זקוקים להם כדי שישרתו את העם היהודי, את עניינו של העם היהודי, אם לומר זאת בגסות. אבל אשיב; אחזור לדבריי. לשאלתך הראשונה: אנו "מושבעים ועומדים"; נקשרנו בשבועה מהר סיני. ומשום כך ישראל — גם כשהוא מחליט לעזוב את שורות העם, אין ישראל יכול להימלט מן השבועה הזאת, שחייבה את הבנים ואת בני הבנים. זו הברית. הייתה ברית בין הבתרים — תהיה לנו הזדמנות ללמוד אותה — אבל ברית זו חודשה עם העם היהודי בהתגלות ה' בסיני, והיא חייבה את העם היהודי כולו בדרך הזאת.

ולכן יהודי לעולם אינו אובד: הוא נעלם מן העין; הוא יכול להיעלם לדורות, ויום אחד יצוץ מחדש. זו התשובה לשאלתך הראשונה. השאלה השנייה: אתם יודעים שהתורה עתידה אכן שלא להיות מקוימת עוד לעתיד לבוא — כלומר נפנים אותה עד כדי כך שלא נזדקק להמלצות מבחוץ, למרשמים מבחוץ. כמו האבות: אומרים שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו, אפילו עירובי תבשילין — והרי התורה עדיין לא ניתנה. כיצד קיימו את כל התורה? לא נזקקו לבירור, להערכה, לאומדן, למרשמים, לתקנון התנהגות — לא; הם כבר ספגו זאת לתוכם; זה נעשה חלק מהם, עד כדי כך שלסמן וי על חוק זה ועל חוק זה ועל חוק זה נעשה בעיניהם מיותר. כל חייהם תורה; התורה היא ביטוי טבעי של אישיותם. שכן לתורה אנו זקוקים רק כדי שתדריך אותנו בחיים. והקב"ה — מה איכפת לו? אם שוחטים את הבהמה מן העורף או מן הצוואר, מן הגרון כמקובל בשחיטה — אין לו בכך דבר.

מה שנתן לנו הקב"ה הם כללי חיים, מעין פדגוגיה של קיום, הבנתם? ואנו מקיימים אותם ככאלה. יבוא זמן שבו פדגוגיה זו של קיום תיעקף ותיעשה למיותרת. מהו אז תפקידם של הגויים? ומדוע אין הגויים יכולים גם הם לעבור אותה ולהגיע אל מעבר לה? ובכן, אומר לכם. למעשה, אם אתה מתיימר להיות — אם אתה מגיש מועמדות למשרת הוראה במקום כלשהו, עליך להיות בעל הכשרה עדיפה על זו של התלמידים שתלמד. אנו "ממלכת כהנים"; אנו ממלכה של מורים; אנו כאן כדי להשיב, לחנך, להראות, להדריך את כל הזקוקים להוראה הזאת, ולשמור עליהם מכל סטייה.

[…] זה הקשר. אנו מחנכים. — אתם עצמכם אומרים שבעולם הבא אין עוד אפילו צורך בתורה, שהרי לא יהיה עוד יצר הרע. ואם כן במה… — לא, שימו לב, שימו לב. יצר הרע יהיה תמיד. משום שיצר הרע, שימו לב, הוא המדרבן של הרוח. — בעולם הבא? — גם בעולם הבא, אבל הוא יהיה במדרגה עליונה יותר. משום שככל שאנו מתקדמים ועולים במעלות, בשלבי הסולם, הסכנה גדולה יותר, והנפילה תהיה קטלנית. ולכן יהיה זה יצר הרע ברמה אינטלקטואלית נעלה מאוד. אבל אנו זקוקים לו, משום שבאמצעות יצר הרע הזה מקיימים את ה"לך לך".

במלחמה בו מקיימים את ה"לך לך". — תודה רבה, תודה רבה. — תודה, מר בניזרי. גם לי יש שאלה. היא נוגעת לפירוש שלכם: הכתוב אומר על אברהם שהוא "אחות קטנה", ואתם מפרשים בעקביות על הצד הזכרי. האם יש סיבה להשמטת הלשון הנקבית? ותהיתי אם אפשר להעמיד זאת לצד הפירוש שנתתם פעם על "נפש" ו"נפשות". — ובכן, שמעו: "נפש" היא בלשון נקבה, "בת" בלשון נקבה, "אחות" בלשון נקבה. אם דיברתי בלשון זכר — סלחו לי. אתם יודעים, "זכר" בא מן הפועל "זכור": הוא נושא הזיכרון, ה"זיכרון", הבנתם?

אבל כל עוד לא היינו מגובשים, הוגדרנו לפי ייחוסנו מצד האב, מצד הזכר. מרגע שהתגבשנו ל"אומה" — אומה, אמא — הרי יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה: ההגדרה היא נקבית. וכך אכן הדבר; זו לשונו של הקב"ה עם כנסת ישראל: "בתי", "אחותי", "רעייתי", ואחר כך "אמי" — כך אומר המדרש — ואחר כך "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא). העטרה היא… […] — לא, מר בניזרי, סלחו לי — נדמה לי שהעמדתם את "אח" בלשון נקבה, אבל אמרתם על אברהם שנקרא "אחות קטנה".

— "אחות"? — לא, לא: "אחות קטנה". אתם מתכוונים לומר שבניסוח הזה, "אחות" — שהוא מעורר תמיהה, מיוחד מאוד — אברהם מגובש באותה שעה, ולכן הוא מועמד בלשון נקבה? — הוא "אחות קטנה" משום שהוא… — בצורה שלמה? — לא, דווקא אינו שלם. — אבל מדוע "אחות קטנה" ולא "קטנות"? — אה, לא, "אחות קטנה" אינה לשון רבים; "אחות קטנה" היא לשון יחיד. "אחות קטנה" היא לשון יחיד. ו"קטנה": הוא עדיין קטן. עליו להקטין את עצמו כדי להנחיל את התורה הזאת. עליו לכוף את גבו. זו "אחות קטנה", "שאיחה את כל העולם". ודיברתי על התלות הזאת של הצעיר בבכור. כן?

— זה בשיר השירים. — שאלה נוספת. יש לי עוד שאלה קטנה. אמרתם ששבעים נפש ירדו כשירדו למצרים, ושדובר על אחדות. נדמה לי שלא היה בזה דבר יוצא דופן, בהתחשב במה שאנו יודעים על כל הסכסוכים בין האחים ועל מה שקרה עם הקנאה וכו'. נכון שכשירדו הייתה זו, נאמר, מעין פיוס, אבל נדמה לי שקשה לדבר שם באמת על אחדות ברמה הזאת. — לא; פירוש הדבר שכשירדו, ירדו כשהם עדיין מגובשים כאחד, הבנתם? הם מצאו את יוסף: זו משפחה שלמה הנודדת כדי למצוא אח שאבד, שתעה, שנמכר — עד אז.

אבל הכתוב אמר זאת: מרגישים את הצורך הזה להתגבש לקהילה כשנמצאים בחוץ, בגלות. לצערנו, בארץ ישראל, כשנמצאים בארץ, כשהגשמת את ארצך, מושג ה"משפחה" הזה מתדלדל מעט; הוא מאבד מחשיבותו, ובסופו של דבר חיי הקהילה נפגעים, משלמים את המחיר. זו עובדה, ויש להצטער עליה, משום שנראה: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג) — וכשהכתוב מדבר על האומות, הוא מדבר על משפחות. הוא מדבר על משפחות. אנו משפחה גדולה בין משפחות אחרות. מי שנותן לכך את מידתו הוא עמוס, בנבואתו, כשהוא סוקר את המשפחות הסובבות את ישראל ושנלחמו בו: הוא מדבר על "משפחות", על רוח המשפחה.

— המונח "אמי" עולה בזכרוני, כן, אבל איני יודע אם מישהו מכם… הפסוק אינו עולה בדעתי, או היכן הוא מופיע. פסוק זה, אגב, מובא: "שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ" (שיר השירים ח, ה). אבל יש את המונח "אמי": "לא זז… עד שקראה אמי". — אין. — כן, יש הרבה… אבל אין… — יש הרבה. הנה כך. שאלתך? — ובכן, אם אין… — מר בניזרי, כתבתי משהו על האנטישמיות. האם יעניין אתכם שאשלח לכם? שאעשה… — שתשלח מה?

— כתבתי משהו — בעצם, שהאנטישמיות הייתה הבטחתו של ה' לאברהם. אשלח את זה. — בסדר, בשמחה. — אשלח, כן? — ערב טוב, שבוע טוב, להתראות בשבוע הבא. — תודה רבה, שבוע טוב. — הרשו לי לומר: אם יש לכם הסתייגויות, אל תהססו. — מדוע הסתייגויות? — הסתייגויות, משום שאולי, שמעו, הלימוד לא היה מה שציפיתם לו. — לא, אין מה לדאוג. אני מרוצה מאוד. — כן, כן, אין מה לדאוג, אדוני. — הנה, תודה; להתראות בשבוע הבא, להתראות בשבוע הבא, שלום, להתראות בשבוע הבא, להתראות בשבוע הבא.