"אמא שלי יהודייה אבל אבא שלי לא: האם אני יהודי?" "אפשר להתגייר?" "צריך להאמין בה' כדי להיות יהודי?" השאלות האלה עולות שוב ושוב, והתשובות שמוצאים ברשת קצרות מדי או סותרות זו את זו לעתים קרובות. הנה תשובה מלאה: מה אומרות התורה והתלמוד, מדוע הזהות היהודית עוברת דרך האם, איך מתנהל גיור, ומה מחייבת הזהות הזאת.
על פי ההלכה, יהודי הוא כל מי שנולד לאם יהודייה, או מי שהתגייר כדין בפני בית דין. האב מוריש את השייכות לשבט או למעמד (כהן, לוי או ישראל), אבל לא את הזהות היהודית עצמה (משנה, קידושין ג, יב; תלמוד, קידושין סח ע"ב). להיות יהודי איננו אפוא עניין של אמונה, של קיום מצוות או של מוצא אתני: יהודי שאינו שומר מצוות נשאר יהודי (סנהדרין מד ע"א). הגיור פתוח בפני כל איש וכל אישה שבאים בכנות; הוא מחייב קבלת מצוות, טבילה במקווה, ובגבר גם ברית מילה (יבמות מו ע"א-מז ע"ב; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יג-יד). הגר נעשה יהודי לכל דבר, "כקטן שנולד" (יבמות כב ע"א).
להיות יהודי: עם, ולא רק דת
כדי להבין את התשובה צריך קודם כול להניח בצד רעיון נפוץ מאוד: היהדות אינה פועלת ככנסייה שנעשים חברים בה על ידי הצטרפות לאמונה מסוימת. היא בעת ובעונה אחת משפחה, עם וברית עם ה'. התורה קוראת ליהודים "בני ישראל", כלומר צאצאיו של יעקב, ששמו השני הוא ישראל (בראשית לב, כט). אל היהדות נכנסים קודם כול כמו שנכנסים למשפחה: בלידה.
אבל המשפחה הזאת קיבלה שליחות. בהר סיני קיבל העם כולו את התורה באומרו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). מאז, להיות יהודי פירושו להשתייך לעם הקשור בברית, עם חובות מוגדרות: המצוות. לכן המסורת אינה מפרידה אף פעם לגמרי בין העם לבין הדת: אפשר להיוולד בתוך הברית או להיכנס אליה מרצון, אבל בשני המקרים מצטרפים לאותו עם.
הטבע הכפול הזה מסביר כלל שמפתיע רבים: יהודי שמפסיק להאמין או לקיים מצוות אינו מפסיק להיות יהודי. התלמוד קובע זאת לגבי אדם שחטא חטא חמור: "אף על פי שחטא, ישראל הוא" (סנהדרין מד ע"א). הזהות היהודית היא מעמד, לא השקפה. היא יוצרת חובות, שאפשר למלא או להזניח, אבל היא אינה נמחקת.
מדוע הזהות היהודית עוברת דרך האם?
זו השאלה הנפוצה ביותר, והתשובה המוכרת ביותר: ילד הוא יהודי אם אמו יהודייה. אם האב יהודי והאם לא, הילד אינו יהודי על פי ההלכה. ולהפך, אם האם יהודייה והאב לא, הילד יהודי.
הפסוק בתורה
המקור נמצא בפרשה האוסרת להתחתן עם עמי כנען: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם; בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" (דברים ז, ג-ד). התלמוד מבחין בפרט דקדוקי. הפסוק מדבר על החתן הנכרי ש"יסיר את בנך", כלומר את הילד שנולד לבתך: הילד הזה עדיין נקרא "בנך", ולכן הוא יהודי. לעומת זאת, על הבן שנולד מאישה נכרית הפסוק אינו אומר דבר כזה. חז"ל מסיקים מכאן: "בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה" (קידושין סח ע"ב).
המשנה מנסחת את הכלל: ילדה של אישה שאין לה קידושין, כגון נכרית, "הוולד כמותה" (משנה, קידושין ג, יב). התלמוד הבבלי (יבמות מה ע"ב) מאשר שילד שנולד לאב נכרי ולאם יהודייה הוא יהודי. כללים אלה נפסקו על ידי הרמב"ם (רבי משה בן מימון) בספר הלכותיו, משנה תורה, ובשולחן ערוך, ספר ההלכה המקובל (בחלק אבן העזר).
תקדים מקראי
כבר במקרא נמצא עקבות לעיקרון הזה. בשיבת ציון מבבל, במאה החמישית לפני הספירה, עזרא הסופר מגלה שיהודים רבים נשאו נשים נכריות. העם מתחייב אז "לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם" (עזרא י, ג). הכתוב אינו אומר זאת על ילדים שנולדו לאם יהודייה: מעמדה של האם הוא הקובע.
התורה עצמה מספרת על "בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי" (ויקרא כד, י). הוא נמצא בתוך מחנה ישראל, והכתוב מתייחס אליו כאל בן העם. רש"י, גדול הפרשנים, מסביר שהוא בא לתבוע מקום בשבט של אמו, ומקום זה נשלל ממנו, משום שהשבט עובר דרך האב.
האב מוריש את השבט, האם מורישה את הזהות
זו נקודה שנשכחת לעתים קרובות: לאב יש תפקיד. בתורה, המפקדים נערכים "לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א, יח). דרך האב אדם הוא כהן (צאצא של אהרן, הכהן הגדול הראשון), לוי או ישראל. בן של כהן הוא כהן; בן של "בת כהן" אינו כהן. רואים זאת בבית הכנסת, כשקוראים לעלייה לתורה את "פלוני בן פלוני".
אבל בשאלה הראשונה, "האם הוא יהודי או לא?", האם היא הקובעת. האב נותן את המקום בתוך העם; האם נותנת את השייכות לעם.
הטעמים שהוצעו
מדוע דווקא כך? הפרשנים מציעים כמה הסברים שמשלימים זה את זה.
- הוודאות. תמיד יודעים בוודאות מי אמו של ילד, ואילו האבהות, לפני הבדיקות הגנטיות, יכלה להישאר מוטלת בספק. זהות שעוברת דרך האם אינה משאירה מקום לספק.
- החינוך. במשך דורות רבים האם היא שעיצבה את שנותיו הראשונות של הילד: השפה, המנהגים, האוכל, קריאת שמע שעל המיטה. הפסוק עצמו מדבר על "השפעה" ("כי יסיר את בנך"). אם יהודייה מעבירה כמעט תמיד משהו מיהדותה; אב לבדו, לעתים קרובות פחות.
- קריאה עמוקה יותר. רבים מגדולי ישראל רואים באם את מקור הווייתו של הילד עצמה, את מה שהוא לפני מה שהוא עושה. התלמוד אף אומר שעובר שאמו התגיירה בהיריונה אינו צריך טבילה משלו: טבילת אמו עולה לו (יבמות עח ע"א). הזהות עוברת דרך הגוף הנושא את החיים.
ומה אומרת ההיסטוריה?
כמה היסטוריונים בני זמננו, כמו שיי כהן (The Beginnings of Jewishness, 1999), סבורים שכלל הייחוס אחר האם נוסח במפורש רק בתקופת המשנה, במאות הראשונה והשנייה לספירה. המסורת הרבנית, לעומת זאת, קוראת אותו בתורה עצמה, כפי שראינו, ובמעשה עזרא. מה שוודאי הוא שלפחות מזה אלפיים שנה כל הקהילות היהודיות, אשכנזים, ספרדים, עדות המזרח ויהודי תימן, נהגו לפי אותו כלל.
במאה העשרים אימצה התנועה הרפורמית האמריקנית, בשנת 1983, עיקרון אחר: ילד לאב יהודי יכול להיות מוכר כיהודי אם גודל ביהדות. עמדה זו אינה מקובלת לא על היהדות האורתודוקסית, לא על התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית), לא על הרבנות הראשית לישראל ולא על הקונסיסטוריה של יהדות צרפת. כדי להינשא כדת ברוב הקהילות עדיין נדרשת הוכחה ליהדותה של האם.
הגר: יהודי לכל דבר
אם נולדים יהודים דרך האם, האם אפשר גם להיעשות יהודי? כן. התורה אינה מכירה זהות יהודית סגורה. כבר ביציאת מצרים היא קובעת שזר יכול להצטרף לעם: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שמות יב, מט; ראו גם במדבר טו, טו-טז).
המילה העברית למי שהתגייר היא "גר". בתורה היא מציינת בראש ובראשונה את הזר החי בתוך ישראל; התורה שבעל פה קוראת בה לרוב את "גר הצדק", המתגייר באמת. תהליך ההצטרפות נקרא "גיור".
לאהוב את הגר
התורה מדגישה בעוצמה נדירה את היחס לגר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י, יט). "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, לד). התלמוד מונה שהתורה מזהירה שלושים ושש פעמים, ולפי דעה אחרת ארבעים ושש פעמים, מפני הצערת הגר (בבא מציעא נט ע"ב). אסור להזכיר לגר את עברו, למשל לומר לו "זכור מעשה אבותיך" (בבא מציעא נח ע"ב).
הרמב"ם מסביר שהאוהב את הגר מקיים שתי מצוות בבת אחת: אהבת הרע ואהבת הגר (הלכות דעות ו, ד). באיגרת מפורסמת לעובדיה הגר, ששאל אותו אם מותר לו לומר בתפילתו "אלוקינו ואלוקי אבותינו", הוא משיב בחיוב בלי היסוס: אברהם הוא אביו, כפי שהוא אביו של כל יהודי.
"כקטן שנולד"
התלמוד מגדיר את מעמד הגר בביטוי מרשים: "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות כב ע"א). הוא מתחיל חיים חדשים. חטאיו הקודמים אינם רודפים אחריו, ומעתה הוא שייך לעם היהודי באותן זכויות ובאותן חובות כמו כל יהודי מלידה. הוא יהודי בדיוק כמו כל יהודי אחר. הגיור הוא סופי: גם אם גר מפסיק לימים לשמור מצוות, הוא נשאר יהודי, כמו יהודי מלידה שמתרחק (יבמות מז ע"ב).
יש כמה הבדלים, מצומצמים מאוד. למשל, גיורת אינה יכולה להינשא לכהן, ועל פי ההלכה אין ממנים גר לתפקידי שררה רשמיים מסוימים, כמו המלוכה (רמב"ם, הלכות מלכים א, ד). אבל ההיסטוריה מראה שהכללים האלה מעולם לא מנעו מגרים ומצאצאיהם להגיע למעלות הגבוהות ביותר.
אברהם, ראשון הגרים
התלמוד קורא לאברהם "תחילה לגרים" (חגיגה ג ע"א). הוא נולד במשפחה של עובדי עבודה זרה, באור כשדים, גילה את ה' בעצמו ועזב הכול כדי ללכת אחריו (בראשית יב, א). היהדות מתחילה אפוא בגר. הפסוק אומר גם שאברהם ושרה לקחו עמם את "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה); רש"י, בעקבות המדרש, מסביר שאלה האנשים שקירבו לה': "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים".
יתרה מזו, העם כולו נעשה יהודי בסוג של גיור קבוצתי בסיני. התלמוד לומד את דיני הגיור ממה שעשו העברים לפני מתן תורה: מילה (במצרים, לפני אכילת קרבן הפסח), טבילה וקרבן (כריתות ט ע"א; יבמות מו ע"ב). הגר של היום עובר לבדו את הדרך שהעם עבר יחד.
רות, הגיורת למופת
אין סיפור שממחיש את הגיור טוב יותר ממגילת רות, שקוראים בחג השבועות. רות היא מואבייה, בת מלך לפי המדרש, שנישאה ליהודי. כשבעלה מת, חמותה נעמי, אלמנה גם היא, מחליטה לשוב לבית לחם. היא מפצירה בשתי כלותיה לשוב לבית אמן. האחת, ערפה, נשמעת לה. רות מסרבת ואומרת את המשפט שנעשה ללב כל גיור: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין; עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלוֹקַיִךְ אֱלוֹקָי" (רות א, טז).
חז"ל רואים כאן את שני פניה של ההתחייבות: "עמך עמי", הכניסה למשפחה; "ואלוקייך אלוקיי", קבלת הברית ומצוותיה. התלמוד לומד מן הדו-שיח הזה כמה מדיני הגיור (יבמות מז ע"ב). והמדרש מסביר שנעמי דחתה את רות שלוש פעמים לפני שקיבלה אותה: מכאן המנהג שלא לקבל מועמד בלי לבחון את כנותו.
רות מגיעה ענייה לבית לחם והולכת ללקט בשדותיו של בועז, שנושא אותה לאישה. נינם הוא דוד המלך (רות ד, יז), שממנו עתיד לצאת המשיח. שושלת המלוכה של ישראל עוברת אפוא דרך גיורת.
איך מתגיירים היום?
גיור אינו הצהרה בלבד. הוא נעשה בפני בית דין של שלושה דיינים (יבמות מו ע"ב), וכולל שלושה רכיבים עיקריים, שנפסקו ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג-יד) ובשולחן ערוך (יורה דעה רסח).
1. קבלת עול מצוות. המועמד מתחייב לשמור את כל מצוות התורה. זהו לב הגיור: התלמוד מלמד שאין מקבלים מועמד שרוצה לקבל הכול "חוץ מדבר אחד" (בכורות ל ע"ב). 2. ברית מילה לגבר. אם הוא כבר נימול, מטיפים ממנו טיפת דם סמלית, הנקראת "הטפת דם ברית". 3. טבילה במקווה, בריכה טקסית של מים טבעיים, לגבר ולאישה כאחד. אצל אישה הטבילה נעשית בנוכחות נשים, והדיינים עומדים בחוץ.
בזמן שבית המקדש היה קיים הביא הגר גם קרבן; מאז חורבנו, הגיור תקף גם בלעדיו.
תהליך ארוך, ותובעני בכוונה
התלמוד מתאר את קבלת פניו של מועמד (יבמות מז ע"א). שואלים אותו: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהן?" אם הוא אומר "יודע אני ואיני כדאי", מקבלים אותו ומודיעים אותו "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות". אין מנסים להרתיע אותו כדי לדחות אותו, אלא כדי לוודא שהדרך שבחר בה חופשית וכנה.
בפועל, גיור דורש כיום בדרך כלל שנה עד שלוש שנים של לימוד והתנסות בחיים יהודיים: שבת, כשרות (דיני המאכלים), תפילות, חגים, חיי משפחה. המועמד מלווה על ידי רב, ולרוב משתלב בקהילה. בתי הדין בודקים שהמניע אינו רק נישואים מתוכננים או טובת הנאה חומרית. בצרפת, הגיור האורתודוקסי נעשה בבית הדין של הקונסיסטוריה; בישראל, בבתי הדין לגיור של המדינה. לכל צעד מעשי יש לפנות לרב במקום המגורים.
בסוף התהליך הגר מקבל שם עברי, ולפי המנהג הרווח נקרא "בן (או בת) אברהם אבינו". ילד מאומץ שאמו הביולוגית אינה יהודייה יכול גם הוא להתגייר על ידי בית הדין; כשהוא מגיע לגיל מצוות, הוא יכול לאשר את הבחירה הזאת או למחות בה (כתובות יא ע"א).
מדוע היהדות אינה מבקשת לגייר?
בניגוד לדתות אחרות, היהדות אינה עוסקת במיסיון. הטעם הוא תאולוגי: לפי המסורת, נכרי אינו צריך להיעשות יהודי כדי להיות צדיק בעיני ה'. די לו לשמור את שבע מצוות בני נח (סנהדרין נו ע"א): לא לעבוד עבודה זרה, לא לגדף את השם, לא לרצוח, לא לגזול, לא לעבור על גילוי עריות, לא לאכול אבר מן החי, ולהקים בתי דין צודקים. הרמב"ם כותב שחסידי אומות העולם השומרים מצוות אלה יש להם חלק לעולם הבא (הלכות מלכים ח, יא).
להיעשות יהודי פירושו אפוא לקבל על עצמו תרי"ג מצוות במקום שבע. זו אחריות כבדה יותר, לא גאולה שאחרים אינם זוכים לה. לכן בוחנים את המועמד: הדלת פתוחה, אבל איש אינו נדחף לעבור בה.
גרים מפורסמים בתולדות ישראל
לגרים ולצאצאיהם מקום של כבוד במסורת. התלמוד מספר ששמעיה ואבטליון, רבותיו של הלל, היו מבני בניהם של גרים (יומא עא ע"ב). אונקלוס, בן אחותו של הקיסר טיטוס לפי התלמוד, התגייר וחיבר את התרגום הארמי לתורה שלומדים עד היום מדי שבוע לצד המקרא (גיטין נו ע"ב; עבודה זרה יא ע"א; מגילה ג ע"א). הרמב"ם, בהקדמה למשנה תורה, כותב שרבי עקיבא, מגדולי חכמי המשנה, היה בנו של "גר צדק".
התלמוד מספר גם כיצד קיבל הלל נכרי שביקש ללמוד את כל התורה "על רגל אחת": "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (שבת לא ע"א). התלמוד מוסיף שגרים שקיבל הלל אמרו לימים: "ענוותנותו של הלל קירבתנו תחת כנפי השכינה".
ההיסטוריה מכירה גם גיורים קבוצתיים. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) מספר על גיורה של המלכה הלני מחדייב ושל בנה המלך איזטס, במאה הראשונה (קדמוניות היהודים, ספר כ). בסביבות המאה השמינית קיבלה עילית ממלכת הכוזרים, שבין הים השחור לים הכספי, את היהדות; זהו הרקע שבחר רבי יהודה הלוי לספר ההגות שלו, הכוזרי, במאה השתים עשרה. מתעודות הגניזה הקהירית מוכר גם עובדיה הגר הנורמני (שאין לבלבלו עם מי שהתכתב עם הרמב"ם), כומר שנעשה יהודי בסביבות שנת 1100.
לעומת זאת, המסורת דוחה גיור בכפייה. כשהמלך החשמונאי יוחנן הורקנוס כפה מילה על האדומים, בסוף המאה השנייה לפני הספירה (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, ט, א), התוצאה הייתה מרה: מן העם הזה יצא הורדוס, שלפי התלמוד הרג את החכמים (בבא בתרא ג ע"ב). גיור בלי כנות אינו גיור.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב רפאל בניזרי חוזר תדיר בשיעוריו לשאלת הזהות היהודית והגיור. דבריו מאירים את הכלל דרך משמעותו.
"אנחנו גרים במקור"
בשיעורו פסח: מאין להתחיל את ההגדה?, קובע הרב: "אנחנו גרים במקור. אברהם הוא הגר הראשון." גר, הוא מסביר, אינו המשכה של התפתחות: הוא אדם שניתק ממה שהיה והעניק לעצמו חיים חדשים. אם בהמשך נקבעה הזהות היהודית על פי האם, הרי זה משום שהיה צורך לאמץ דרך פעולה מסוימת. אבל למי שרוצה לקבל על עצמו את בריאת ההוויה הזאת, בצלם הבורא, "השערים פתוחים, ובלבד שיהיה כן בדרכו".
הוא מוסיף שהגרים הם "כקטן שנולד", ושהם יכולים לראות באברהם את אביהם. אבל, הוא אומר, המטרה אינה לגייר בכל מחיר: יש להתאים את השפה לשומע.
הגיור: בריאה מחדש
בשיעור בראשית רבה לט, חלק שביעי: והיה ברכה, מפרש הרב את "הנפש אשר עשו בחרן". הכתוב אינו משתמש בפועל של גיור אלא בפועל של עשייה: לגייר פירושו לברוא מחדש. אברהם דיבר אל האנשים ושרה אל הנשים, כל אחד בשפתו; הלקח הוא שאין נוסח אחד שמתאים לכל הגיורים. הבריאה מחדש הזאת מתחילה מאפס ומתפתחת רק אם היא כנה: מה שיש לחפש בה לפני הכול הוא האמת הפנימית, ולא מהפך קיצוני מן היום למחר, שבדרך כלל אינו מצליח.
הרב מסיק מכך מסקנה ברורה: ישראל אינם גולים בין העמים כדי לעסוק במיסיון, אלא כדי שאחרים, מעצמם, למראה התנהגותם, יתקרבו לאט לאט. משאר האנושות דורשים רק את שבע מצוות בני נח: הגיור אינו המטרה.
בריה חדשה, לא בריה מתוקנת
בשיעור שבועות: מגילת רות, מסביר הרב שהגר נחשב לבריה חדשה ולא לבריה מתוקנת: "ההתחדשות איננה שיקום, היא בריאת ההוויה מחדש." את החוויה הזאת, הוא אומר, יכול היה לחוות במלואה רק מי שהיה זר לעם: זוהי רות. והוא מסכם, לגבי הדרך שבה יש לקבל מועמדים: כל עוד אפשר להשאיר את הדלת פתוחה, צריך להשאיר אותה פתוחה.
באותה רוח הוא מזכיר בשיעור ל"ג בעומר: המדורות ואור הזוהר שרבי עקיבא הגיע ל"שער החמישים" של הבינה, שגם משה לא הגיע אליו, משום שהיה בן גרים: הגר מביא לכלל יסוד שהיה חסר לו. ובשיעור פרקי אבות: לשפוט בלי להיעשות שופט, הוא מדגיש שמסירת התורה שבעל פה הופקדה בידי צאצאי גרים: זו ההוכחה, הוא אומר, שיש להם מקום, ומקום של כבוד.
נולדים יהודים, ונעשים יהודים
לבסוף הופך הרב את השאלה כלפי היהודים מלידה. בשיעור משלי: אשת חיל, חלק שלישי, הוא קורא: "לא נולדנו יהודים." אנחנו יהודים מכוח מה שקדם לנו, אבל עלינו עוד להיעשות יהודים, לאשר זאת בכל יום, כל אחד לפי מידתו. ובשיעור פרקי אבות ב: הדרך הישרה והמלאכה, הוא מסביר שכל ישראל עברו בסיני גיור קבוצתי, בהבדל אחד: הם לא איבדו את סגולות אבותיהם. התורה הורכבה על הוויה שכבר עוצבה בירושת האבות.
דעות שגויות על הזהות היהודית
"צריך להאמין בה' כדי להיות יהודי." לא. יהודי אתאיסט נשאר יהודי על פי ההלכה (סנהדרין מד ע"א). האמונה וקיום המצוות הם חובותיו של היהודי, לא תנאים לזהותו. לעומת זאת, אצל מועמד לגיור, ההתחייבות כלפי ה' והמצוות היא הכרחית.
"היהודים הם גזע." לא. אפשר להיעשות יהודי בגיור, יהיה המוצא אשר יהיה. יש יהודים מכל צבע ומכל יבשת: אתיופיה, תימן, הודו, אירופה, צפון אפריקה. מה שמאחד אותם הוא היסטוריה וברית, לא מראה חיצוני.
"יהודי שהמיר את דתו מפסיק להיות יהודי." על פי ההלכה הוא נשאר יהודי, גם אם הוא עובר עבירה חמורה, ויכול לחזור בכל עת. מדינת ישראל, לצורך חוק השבות, אימצה הגדרה אחרת: מאז 1970, יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". ההגדרה המנהלית הזאת אינה מחליפה את ההגדרה הדתית.
"מספיק שיש סבא יהודי." לא על פי ההלכה. רק השושלת האימהית הישירה קובעת: האם, אם האם, וכן הלאה. חוק השבות הישראלי מעניק זכויות עלייה לנכדים של יהודים, אבל אין זה הופך אותם ליהודים במובן הדתי.
"אי אפשר להתגייר." זה לא נכון, אבל הדרך ארוכה ותובענית. התלמוד אף מלמד שלימות המשיח לא יקבלו עוד גרים (יבמות כד ע"ב), משום שלא יהיה אפשר עוד לבדוק את כנותם.
שאלות נפוצות על זהות יהודית וגיור
אבי יהודי ואמי לא: האם אני יהודי?
על פי ההלכה, לא. אינך יהודי מלידה, אבל יש לך קשר ממשי לעם היהודי, ורבים במצבך בוחרים להתגייר. בתי הדין מתחשבים לעתים קרובות ב"זרע ישראל" הזה ומקבלים מועמדים כאלה בתשומת לב מיוחדת. מוטב לדבר על כך עם רב.
אמי יהודייה אבל לא קיבלתי שום חינוך יהודי: האם אני יהודי?
כן, לגמרי. אינך צריך שום גיור ושום טקס. אם תרצה להינשא כדת או לחגוג בר מצווה, יבקשו ממך רק להוכיח את יהדותה של אמך: כתובה (שטר הנישואין הדתי) של ההורים או של הסבים, אישור מרב, מסמכים משפחתיים.
כמה זמן נמשך גיור?
אין משך קבוע. בדרך כלל יש לחשב בין שנה לשלוש שנים של לימוד וקיום מצוות, לפי דרכו של המועמד ולפי בית הדין. העיקר אינו משך הזמן, אלא שהמועמד יכיר באמת את המצוות שהוא מתחייב לשמור ויחיה אותן.
אפשר להתגייר כדי להינשא ליהודי?
התלמוד והפוסקים חושדים בגיור שנעשה רק לשם נישואין (יבמות כד ע"ב). בתי הדין בוחנים בקפידה בקשות כאלה. ובכל זאת, גיורים רבים מתחילים בהיכרות, ומתקבלים כשהמועמד מגלה הזדהות כנה ואישית עם היהדות, שאינה תלויה בנישואין.
האם גר הוא "פחות יהודי" מיהודי מלידה?
לא. הוא יהודי לכל דבר. התורה מצווה לאהוב אותו, ואסור להזכיר לו את מוצאו כדי להשפילו (בבא מציעא נח ע"ב). דוד המלך הוא צאצא של גיורת, וחכמים גדולים כמו רבי עקיבא או שמעיה ואבטליון באו מגרים.
האם גיור רפורמי או ליברלי מוכר?
גיורים שנעשים על ידי התנועות הליברליות או הרפורמיות אינם מוכרים על ידי היהדות האורתודוקסית, ולא על ידי הרבנות הראשית לישראל או הקונסיסטוריות, משום שאין בהם תמיד התחייבות לשמור את כל המצוות. הם מוכרים על ידי התנועות שעורכות אותם. מי ששוקל להתגייר כדאי לו להכיר את ההבדלים האלה מלכתחילה.
האם נכרי יכול לקיים מצוות מסוימות בלי להתגייר?
כן, במידה מסוימת. הוא יכול ללמוד את חלקי התורה הנוגעים לו, לשמור את שבע מצוות בני נח, להתפלל לה', לתת צדקה. לגבי מצוות מסוימות המיוחדות ליהודים, כמו שמירת שבת מלאה, המסורת מציבה גבולות; יש להתייעץ עם רב.
להעמקה
להיות יהודי פירושו קודם כול לקבל ירושה, דרך האם, או לבחור בה, כמו רות. בשני המקרים אין זו נקודת סיום, אלא תחילתה של דרך: כדברי הרב בניזרי, עלינו עוד להיעשות מה שאנחנו.
- פסח: מאין להתחיל את ההגדה? "אנחנו גרים במקור"
- בראשית רבה לט, חלק שביעי: והיה ברכה
- שבועות: מגילת רות והחסד
- פרקי אבות: לשפוט בלי להיעשות שופט, והחכמים שבאו מגרים
- מה פירוש "העם הנבחר" ביהדות?
- למה עושים ברית מילה ביהדות?
- מהם מקורות היהדות?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- בראשית יב, א ויב, ה; בראשית לב, כט
- שמות יב, מח-מט; שמות כד, ז
- ויקרא יט, לג-לד; ויקרא כד, י (ורש"י על הפסוק)
- במדבר א, יח; במדבר טו, טו-טז
- דברים ז, ג-ד; דברים י, יט
- רות א, טז; רות ד, יז
- עזרא י, ג
- משנה, קידושין ג, יב
- תלמוד בבלי, קידושין סח ע"ב
- תלמוד בבלי, יבמות כב ע"א, כד ע"ב, מה ע"ב, מו ע"א-מז ע"ב, עח ע"א
- תלמוד בבלי, כריתות ט ע"א; בכורות ל ע"ב; כתובות יא ע"א
- תלמוד בבלי, סנהדרין מד ע"א; סנהדרין נו ע"א
- תלמוד בבלי, בבא מציעא נח ע"ב ונט ע"ב; בבא בתרא ג ע"ב
- תלמוד בבלי, חגיגה ג ע"א; יומא עא ע"ב; גיטין נו ע"ב; עבודה זרה יא ע"א; מגילה ג ע"א; שבת לא ע"א
- מדרש רות רבה (נעמי דוחה את רות שלוש פעמים)
- רש"י על בראשית יב, ה
- רמב"ם, משנה תורה, הקדמה (רבי עקיבא, בנו של גר)
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה יג-יד
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות ו, ד
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים א, ד וח, יא
- רמב"ם, איגרת לעובדיה הגר
- שולחן ערוך, יורה דעה רסח; שולחן ערוך, אבן העזר (מעמד הוולד)
- רבי יהודה הלוי, הכוזרי
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, ט, א וספר כ (הלני ואיזטס מחדייב)
- Shaye J. D. Cohen, The Beginnings of Jewishness, University of California Press, 1999
- חוק השבות (ישראל, 1950), תיקון משנת 1970
- Central Conference of American Rabbis, החלטה בדבר ייחוס אחר האב, 1983
- הרב רפאל בניזרי, פסח: מאין להתחיל את ההגדה?
- הרב רפאל בניזרי, בראשית רבה לט, חלק שביעי
- הרב רפאל בניזרי, שבועות: מגילת רות
- הרב רפאל בניזרי, ל"ג בעומר: המדורות ואור הזוהר
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: לשפוט בלי להיעשות שופט
- הרב רפאל בניזרי, משלי: אשת חיל, חלק שלישי
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות ב: הדרך הישרה והמלאכה
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.