שיעור זה נכנס אל גופו של הטקסט של אשת חיל, השירה החותמת את ספר משלי, והוא פותח בשאלה של דרך: במה עוסק השיר הזה באמת? הרב רפאל בניזרי מסרב מלכתחילה לקרוא בו דיוקן של אישה למופת שאפשר למנות את מעלותיה אחת לאחת. הוא רואה בו דמות של הנשי כציר שעליו סובב הכול, ולכן גם קריאה במהותם של האיחוד, הקניין, הנאמנות והמסירה מדור לדור. השאלה שהוא מציב פשוטה ונוקבת כאחת: האם אשת החיל הזאת קיימת — ואם אינה נמצאת, כיצד היא נקנית?
הרב יוצא מן ההנחה שהכול בחיים משל, ושהשיר הזה בא במקומו הראוי, בסופו של ספר העשוי כולו משלים. הוא מזכיר את הגדרתו שלו ליהדות — יהודי אינו "הווה", הוא נעשה — ומחיל אותה על הנשי: החיל אינו מכלול של מעלות הקנויות אחת ולתמיד, אלא מאבק מתמיד. מכאן הוא עובר לדחיית המילה בעל, למבנה האלפביתי של השיר ולמילותיו הראשונות של הכתוב, מי ימצא — מי ימצא.
אחר כך מתקדם השיעור פסוק אחר פסוק ברכיביה הראשונים של השירה: האמון שהבעל מפקיד בידיה, הטוב שהיא גומלת כל ימי חייה שלה ולא כל ימי חייו שלו, הסירוב לערב צמר ופשתים, ההתאמה בין היד לפה. הוא נחתם בשאלה של אחד השומעים הנוגעת לבית יעקב ולבני ישראל, ובהקדשת השיעור לעילוי נשמת אמו של הרב, לעילוי נשמת אחיו ולזכר קורבנות התקיפה שספגנו.
מה אומר השיעור
אשת חיל חותמת ספר של משלים, והיא המפתח שלו. הכול בחיים משל: אנו ניגשים אל מציאות, אך בדמות של תמונה, בסרט שאינו נפסק ועובר דרכנו, דרך ילדינו ודרך נכדינו. בלי הנשי, שהוא צירו של הכול, דבר אינו עומד עוד. לכן הכבוד האחרון ששלמה מבקש לחלוק לאמו לובש צורה של שירת הלל לאשת החיל. הספר מסתיים אפוא בדיוק במקום שבו היה עליו להסתיים.
השאלה "האם היא קיימת באמת?" היא השאלה "האם היהודי קיים?" יהודי אינו "הווה" — הוא נעשה. תמיד אנו במצב עוברי: אנו נוטלים את הירושה הגנטית והרוחנית שהונחלה לנו, ואנו מעבדים אותה. מן התורה שבכתב אנו עושים תורה שבעל פה, והיא נעשית מרכז דיונינו ותשוקותינו, וממנה נולד אור אחר על החיים. הכתב, העל־פה והזוהר הם שלושת רכיביו של עיון זה, וכל אחד מגיע אליו לפי מדרגתו.
הנשי הוא הפותח את הדרך לפריון ולהתחדשות, ולכן אין להשוותו לאבנים יקרות. הכתוב אומר שמחירה רחוק מפנינים. האבנים היקרות, יקרות ככל שיהיו, נתונות במצב קפוא: הן אינן משתנות לאחר שחלפה השמחה על קנייתן; מקומן בכספת, נועלים אותן מפחד גנבים, והן מזינות קנאה ועין רעה. לא זה מה שאנו רואים דרך הנשי. מה שאנו רואים בו הוא מה שפורה, מתפתח ומתחדש.
הרב דוחה את המילה בעל ככינוי לאיש. בתרגום פשוט, בעלי פירושו אדוני, המחזיק בי, הבעלים שלי — ומי יעז לומר כך? הנביא מתקן את הדבר: יבוא יום ולא תגדירי אותו עוד כאדונך, אלא תאמרי אישי, בן זוגי. הזכר של אשה הוא איש, ולא בעל. כבר ברוח זו יורד אברהם מצרימה עם שרה: בעיניו אין היא חפץ, ואין הוא רוצה לראותה מושפלת לדרגת מושא לתאווה של זרים.
חיל הוא מכלול של מעלות, אך מעלות אלה לעולם אינן קנויות אחת ולתמיד. הן צומחות מתוך מצבים רבים שאנו נקלעים אליהם ומבקשים לעבור בהם במחיר מאמצים גדולים. זהו מאבק מתמיד. האישה היא המהפכה המגולמת של חברה: דרכה נעים הכלכלה, האמנות, המדיניות וההתהוות הרוחנית — לא של משפחה בלבד אלא של עם שלם. ועם זאת אין היא מבקשת לעמוד בחזית הבמה או להבליט את מעשיה. המאבק הזה פנימי ולא חזיתי: איננו עושים אותה לחייל בחזית מול האויב שבחוץ; אנו עושים אותה לדמות של מאבק עיקש בתוך הבית, בתוך הארץ, בתוך המשפחה. זוהי אישה הדרוכה תמיד, שאינה מניחה לא לבעלה, לא לחברה ולא למשפחה לשקוע בקיפאון ובאדישות. דבר אינו מושג לצמיתות: הכול עלול להתהפך בגלל הבלתי צפוי — בגלל ילד, תאונה, מחלה, חינוך רע, חברה רעה, לחץ חברתי רע.
השירה בנויה על עשרים ושתיים אותיות האלף־בית, ואין זו בחירה של קישוט. האותיות הן אמצעי הזיהוי ודרכי השיר, הביטוי והשירה. משום כך, כאשר ביקשו הנביאים לבטא מצב של התעלות, עשו זאת במעבר על כל אותיות האלף־בית העברי. יש אותיות שונות משום שיש דרכי ביטוי שונות, וכל הדרכים האלה נחוצות כדי לחבר שירה יפה, כשם שכל התווים נחוצים כדי לחבר סימפוניה יפה.
השיר נפתח במילים מי ימצא — מי ימצא, והשאלה מתהפכת. האם אישה נמצאת? ואם מצאנו אותה, האם באמת מצאנו את מה שביקשנו? והאישה — האם מצאה היא את בעלה? מה שמצאנו לפני הנישואין אינו מה שאנו מגלים אחריהם, וצריך לכוונן את הדברים: אפשר שמצאנו יותר ממה שציפינו, ואפשר שהרבה פחות. אלה שתי ישויות הנפגשות, באות מסביבות שונות ומחינוך שונה, ולכל אחת מהן עבר משלה, ומכל זה יש לעשות זוג חדש. זהו אתגר שחייב להצליח, כי חיי הילדים תלויים בו. מלמדים אותנו שבת פלוני מיועדת לפלוני, ולכן יש לחפש אותה. אך האם חיפשנו בכיוון הנכון, וכיצד נדע שזו אכן היא? לחפש דומה אל דומה אינו אלא להזין את האגו: אם אני מחפש רק את מה שדומה לי, מוטב שאשאר לבדי בין ארבעה כתלים ואתפתח לבדי, בעלות פחותה ובסיכון פחות. ובינתיים כל אחד השתנה והתפתח, כי יש לו בחירה חופשית. יש אפוא זיווג ראשון וזיווג שני: משנשלם הזיווג, יש להתמודד עם מציאות המשתנה בלי הרף, והאיש והאישה כאחד יישפטו לפי יחסם זה לזו.
שלמה אומר שמצא אדם אחד מאלף, אך אישה לא מצא. אדם אחד מאלף די בו כדי להשרות השראה על האלף האחרים. מושג האדם עומד בפסגת התפתחותו של האדם, בסופה של דרך העוברת דרך אנוש, גבר ואיש: דמות המופת של האדם, שאין לצמצמה לשייכותו הדתית, הלאומית או החברתית. על האישה, לעומת זאת, לא נאמר שנמצאה, ומסיבה מדויקת: אישה אינה נמצאת — היא נקנית.
הקניין הזה אין בו דבר מן הקנייה. אין זו המכונית, לא הקריירה ולא מה שאפשר להעניק. כשקונים אישה, נותנים לה טבעת קטנה, סכום סמלי — לפעמים כסף שנתן האב. באמת אין לזה מחיר, ודווקא משום שערכה אינו ניתן לשיעור, זהו קניין. היא אינה מונחת על דרכנו: יש לזכות בה, ועתידי שלי תלוי בכך. מה שאני מבקש בה אינו עושר ואינו מעמד חברתי, אלא אישור של מה שאני במעמקי הווייתי — שכן, אומרים חכמינו, האישה היא המעצבת את רצון בעלה.
הנשי קושר את האדם אל העולם הזה, והקשר הזה מעלה הוא. אפילו האהבה למתנות, לתכשיטים ולעדיים היא דרך להישאר קשור למציאות הדברים, להכיר בכך שעוד אפשר להוסיף משהו ליופיו של העולם. הרב מקשר זאת לפירוש של החבל שהיה קשור לכהן הגדול ביום הכיפורים: ההסבר המקובל קודר, אך יש הסבר אחר — החשש שהאיש הזה, בגלותו את תחום הקדושה, יסרב לצאת ממנו. לכן אומרים לו: שאף שם נשימה, ושוב אלינו כדי שנהנה ממנה גם אנחנו. הנשי עושה אותה מלאכה עצמה של חזרה אל הממשי.
"בטח בה לב בעלה": הפסוק מספר על ויתור מרצון על הבעלות. הכתוב משתמש כאן במילה בעל, שהרב זה עתה קבע שהיא מצמצמת. אך מה שקודם לה מאיר את הכול: הבעל מתפרק מתפיסת האחיזה והבעלות, והוא מוסר בידיה את המפתחות של הכול. ורק כך מה שצבר, שללו, לא יאבד. כי השלל הזה, מה שאגרנו במחיר חיים שלמים וקריירה שלמה, אינו מה שניקח עמנו.
על שלושת הכתרים נוסף כתר רביעי שאינו כתר בפני עצמו. יש כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות: אנו מבקשים הקדשה באמצעות ערכים מוסריים ורוחניים, שייכות לעילית, יכולת לשמש דוגמה, וכל אחד רוצה להיות מלך בביתו. אומרים לנו שיש כתר רביעי, כתר שם טוב. אך אין הוא נוסף על השלושה: הוא מורכב עליהם. טוב לבקש להיות נקודת ייחוס ודובר של ערכים אלה, ובלבד שלא תהיה בכך שום התנשאות, והכול ייעשה ברוח של ענווה. מתוך אותו דחף של ענווה מעמיד הבעל את אשתו במקומה האמיתי.
חכמינו אף מזהירים שאשת חיל אינה רק האישה. היא גם התורה, היא גם השבת. מה שתהיה תורתכם, מה שתהיה שבתכם, כיצד תחגגו אותה, כיצד תתענגו עליה, כיצד תטעמו את טעמה של תורה — כל זה יהיה תלוי באשת החיל. זה יהיה תלוי באותה אשת מאבק שקניתם בתוך הבית, שנתתם לה את מלוא האמון משום שאתם בוטחים בה. לא מים עומדים ביקשתם, אלא מי שתפיח רוח חיים בבית, במאבק מתמיד, יום אחר יום.
"גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" — ימי חייה שלה. הכתוב אינו אומר ימי חייו של הבעל. גם מעבר למותו היא ממשיכה במלאכה שהחלה עמו ומביאה אותה לידי גמר. המוות אינו עוצר אותה; אין הוא שלב אחרון. היא ממשיכה במלאכה מעצבת ומחדשת — דרך הזיכרון, דרך הילדים, דרך מה שנשאר בלתי ניתן לביטוי בהוויית בעלה.
לגמול טוב בלי לעשות רע — אין זה מובן מאליו כלל. אפשר לגמול טוב ובה בעת לעשות רע: די שאבקש לפשוט ממך את זהותך, לעקור אותך ממשפחתך ומתרבותך, מתוך הנחה שמה שאני נותן לך טוב ממה שהיה לך, ואעצב אותך כדמותי. אז לא עשיתי דבר. איננו צילומים שיש לשכפל: לכל אחד אישיותו, ודרכו שלו להיות נרגש מיהדותו. העיקר הוא לא להסיט את היהדות הזאת מדרכה, לא להשפיל אותה, לא להרחיק אותה מיופייה ומערכה העצמי. הנשי אינו מביט באופן שבו בעלה צריך להיראות בעיני החברה: הוא נותן לו את האמצעים לבטא את עצמו מבלי לעוות את טבעו, משום שאינו עושה אותו מוצר של פס ייצור.
יש באדם הוויה שאינה כלה, ובה עוסק הנשי. יש שתי דרכים לכנות את הקב"ה: השם המבטא את ההוויה, שאיש אינו יכול להגדירה, והשם שבו הוא נתפס דרך מה שברא ועשה. כך גם באדם. יש הבדל בין מה למי: כשנשאל מי אתה, והתשובה היא "עורך דין", "רופא" או "בעל החנות הזאת", זו תשובה של תפקיד, של המה שלך ולא של המי. המי הוא מה שאתה, ערכך העצמי, מהותך. החיים מתנהלים בין השניים: דרך מה שאני מגשים, בני האדם תופסים אותי; ובהווייתי אני בשינוי מתמיד — ואת זה המוות אינו משיג.
הנשי אינו מערב צמר ופשתים. הוא אינו מכפיף את בני האדם לקטגוריה אחת של מחשבה ותפיסה. הצמר הוא כסותה של החיה, הפשתן בא מן הצומח: שני עולמות שונים הם, עולם הנפש ועולם הרוח. ואולם באדם יש נשמה, שהיא מעבר לשתיהן; הנפש היא מדרגת התפקודים הביולוגיים והחושיים של ההוויה. עבודתה של אשת החיל אינה נעשית אפוא ברובד של כסות המוחלפת לפי עונות השנה, מתוך אופורטוניזם של שעה. הפסוק אומר שהיא עושה את שהיא עושה בחפץ, כלומר לפי מה שהזולת חפץ בו: לא מה שהיא עצמה כופה, אלא מה שהזולת שואף אליו, והיא רוצה להגשימו כמות שהוא. הפסוק גם משחק בכתיב זהה: "כַּפֶּיהָ" — ידיה, ו"כְּפִיהָ" — לפי פיה, נכתבים באותן אותיות, ומה שעושה ידה מתלכד עם מה שאומר פיה. מה שהיא אומרת הוא מה שהיא עושה, ומה שהיא עושה הוא מה שהיא אומרת. הדבר צריך להיעשות מרצון, ורצונו של האדם צריך למצוא בו ביטוי. אלה, אומר הרב, יסודותיה הראשונים של אשת החיל, והמשך הדברים נדחה לשיעור הבא.
שאלה אחרונה עוסקת בשתי דרכי הפנייה בסיני. "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל": בית יעקב הוא הנשי, שהרי הוא המייסד את הבית, וחכמינו מלמדים ש"ביתו זו אשתו". הקדימות ניתנת אפוא לו, ומה שייאמר אחר כך לבני ישראל תלוי בכך. גם שני הפעלים שונים: הראשון הוא לשון של שכנוע, לשון של יופי ומשיכה, והוא המנחה והמחבר את הכול. ומובטח לעתיד לבוא שהאומות יאמרו: לאורן של משפחות יעקב, נלך בדרך ה'.
תמלול מלא של השיעור
אנו נכנסים עכשיו לעיקר העניין, כלומר ללימוד הטקסט של "אשת חיל". אמרנו שאשת החיל הזאת חותמת את כל משלי החיים — שהרי הכול בחיים משל, הכול. אנו ניגשים אל מציאות, אך בדמות של תמונה; זהו סרט שאינו נפסק, העובר דרכנו, דרך ילדינו, דרך נכדינו. אבל בלי הנשי הזה, שהוא צירו של הכול, שום דבר אינו מתפקד עוד. ולכן הכבוד האחרון ששלמה המלך ביקש לחלוק לאמו הוא שירת ההלל לאשת החיל. ובכן, האם היא קיימת במציאות? האם היהודי קיים? אתם יודעים היטב מה ההגדרה שלי: יהודי אינו "הווה" — הוא נעשה.
בתקופה שאנו חיים בה, אנו תמיד במצב עוברי. אנו נוטלים את הירושה, הגנטית והרוחנית כאחת, שהונחלה לנו, ואנו ניגשים לעבד אותה. ולאט לאט אנו מפתחים אותה, וממה שנכתב — מן התורה שבכתב — אנו עושים תורה שבעל פה; היא נעשית מרכז דיונינו, מרכז תשוקותינו. וכך, בסופו של דבר, אנו מצמיחים אור אחר, הארה אחרת של החיים. אלה, אם כן, שלושת רכיבי העיון: מתוך הכתב, מתוך העל־פה ומתוך הזוהר — מתוך ההארה הזאת, הנעשית מקור השראה לכל אדם, כל אחד לפי מדרגתו. ולכן אשת החיל — האישה, ואומר אף: הנשי — היא היסוד של כל זה, משום שרק הנשי פותח את הדרך לפריון הזה, לריבוי הזה, להתפתחות הזאת, להתחדשות הזאת. ומכאן מובן מדוע אין משווים אישה לאבנים יקרות. יקרות ככל שיהיו, וגם אם אנו שמחים מאוד שהן בידינו, הן נתונות במצב קפוא; הן אינן משתנות לאחר שחלפה השמחה על קנייתן.
מקומן, פחות או יותר, בכספת. נועלים אותן משום שחוששים שיגנבו אותן. הן מזינות קנאה מסוימת, עין רעה. לא, אין זה מה שאנו רואים דרך הנשי. הנשי — קחו, כמובן, את אברהם. כשהוא יורד מצרימה עם אשתו, […]. כאילו אמר לה: ודאי, בעיניי את קנויה לי; אבל עכשיו, בעיני אחרים, את נעשית באמת מושא לתאווה של זרים, ואינני רוצה לראותך מושפלת לדרגה הזאת. כי בעיניי אין זה יחס של "בעל" — של בעלים. יש משהו מאוס במילה "בעלי".
"בעלי" — מה פירוש "בעלי"? אילו הייתי צריך לתרגם זאת לצרפתית טובה: אדוני, המחזיק בי, הבעלים שלי. ומי יעז לומר זאת — "בעלי"? לא? ולכן הושע מתקן את הדבר: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח). יבוא היום ולא תגדירי אותו עוד כ"בעל", כאדון, אלא תאמרי "אישי", בן זוגי. וכך כתוב בתורה: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב, כג). הזכר של "אשה" הוא אפוא "איש", ולא "בעל". ובכן, כדי לחזור אל "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" (משלי לא, י) — מהו "חיל"? "חיל" הוא מכלול של מעלות. אבל המעלות הללו — האם הן קנויות אחת ולתמיד? לא. הן צומחות מתוך מצבים רבים שאנו נקלעים אליהם ומבקשים לקנות אותם במחיר מאמצים גדולים. זהו מאבק מתמיד. האישה היא אכן המהפכה המגולמת של חברה. דרכה נעים הכלכלה, האמנות, המדיניות וההתהוות הרוחנית — לא של משפחה בלבד, אלא גם של חברה, של עם. ועם זאת אין היא רוצה לעמוד בחזית הבמה; אין היא רוצה להאפיל על כל מה שהיא עושה. כבר ראינו שהיא עושה זאת בצעדים חרישיים: המאבק הזה מתנהל מבפנים ולא מבחוץ.
איננו עושים אותה לחייל בחזית מול האויב שבחוץ, אלא אנו עושים אותה אכן לדמות של מאבק עיקש בתוך הבית, בתוך הארץ, בתוך המשפחה. ולכן, כאשר הוא פותח את שירתו, היא בנויה על דרכי הלשון השונות — ודרכי הלשון השונות האלה הן האלף־בית העברי, עשרים ושתיים אותיות האלף־בית העברי, שהן אכן אמצעי הזיהוי. כמו שנאמר: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ" (שיר השירים א, ד) — "בך", שערכו המספרי עשרים ושתיים: עשרים ושתיים אותיות האלף־בית העברי. אלה דרכי השיר, הביטוי, השירה אם תרצו. ומשום כך, כאשר ביקשו הנביאים לבטא מצב של התעלות, עשו זאת דרך כל אותיות האלף־בית העברי.
ובכן, הפסוק פותח ואומר "מי ימצא" — מי ימצא. האם אישה נמצאת? אנו אכן מחפשים אותה. וכשמצאנו אותה, האם באמת מצאנו את מה שביקשנו? אפשר להפוך את השאלה: האם האישה מצאה את בעלה? למעשה, אין בידינו כאן אלא מילים של קירוב. מה שמצאנו לפני הנישואין אינו מה שאנו מגלים אחרי הנישואין. צריך לכוונן את הדברים. הדבר יכול להיות כך או כך — אפשר שמצאנו יותר ממה שציפינו, ואפשר שהרבה פחות ממה שציפינו, לא כן? עלינו לומר לעצמנו שאלה שתי ישויות הנפגשות, הבאות מסביבות שונות, מחינוך שונה.
ואכן, עם עבר משני הצדדים, יש לעשות מכל זה זוג חדש, צירופים חדשים, נתונים חדשים. זהו אתגר, ואתגר שחייב להצליח, כי חיי הילדים תלויים בו. ושומעים לא פעם: אין לאדם אלא האישה שהוא ראוי לה, או האיש שהיא ראויה לו. האם זה נכון? אם יוצאים מן ההנחה שכבר בלידה — "בת פלוני לפלוני" — כבר נועדנו מלידה למי שתהיה בת זוגנו: נפלא! עכשיו צריך לחפש אותה. אבל האם חיפשנו בכיוון הנכון? וכיצד נדע שזו באמת בת הזוג?
דומה אל דומה? לא — זוהי באמת הזנת האגו. אם אני מחפש רק את מה שדומה לי, רק את עצמי, לא עשינו דבר. מוטב להישאר לבד בין ארבעה כתלים ולהתפתח לבד, בעלות פחותה ובסיכון פחות. אבל אם כבר עושים זאת, אם כבר עושים זאת, אומרים לנו […]. ניסיון האיחוד הראשון הוא כשהוחלט עליכם, בלידתכם, מי תהיה בת זוגכם. אבל בינתיים אתם השתניתם, התפתחתם, משום שיש לכם בחירה — משום שלא הועמדתם תחת התניה כזאת שתישארו נאמנים למה שנמסר לכם ולתנאים שבהם גדלתם וחייתם. וכך גם בת הזוג. יש אפוא זיווג ראשון — איחוד ראשון, ויש זיווג שני — איחוד שני.
אל תבינו זאת שלא כהלכה. למעשה, האישה שנועדה לנו בזיווג הראשון היא אחרת לגמרי מזו שאנו מגלים מחדש לאט לאט ככל שאנו חיים עמה. כי לפני שהכרנו אותה נוצרנו אכן ונועדנו זה לזו; אבל משנשלם הזיווג, עלינו להתמודד עם מציאות אחרת, המשתנה בלי הרף, והאישה והאיש יישפטו לפי יחסם זה לזו. יש אפוא בהתפתחותו של זוג צעידה שאינה נפסקת, עם ניסיונות מתמידים — אבל הם השאור של האיחוד הזה, של ההצלחה הזאת, של הצמיחה הזאת הנמשכת דרך ילדינו. וזה מה שנאמר: "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי" (קהלת ז, כח) — מתוך אלף מצאתי איש אחד הראוי לתואר "אדם". כבר עמדנו על מושג ה"אדם", העומד בפסגת התפתחותו של האדם, דרך "אנוש", "גבר", "איש" — ואז, כן, "אדם", דמות המופת של האדם, שאין לצמצמה לתארים לפי שייכותו הדתית, הלאומית או החברתית.
ה"אדם" עומד מעל כל השיקולים האלה. ובכן, שלמה המלך אומר: כן, מצאתי אחד מאלף, ודי בכך. די בכך אכן כדי להשרות השראה על האלף האחרים. אבל אישה? "וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" (שם). מדוע? משום שאישה אינה נמצאת — היא נקנית, יש לה מחיר. אבל אין זו המכונית, לא הקריירה ולא כל מה שתוכלו להעניק לה. שהרי כשקונים אישה, מה נותנים לה? מעט כסף, טבעת קטנה — ולפעמים האב הוא שנתן לנו דמי כיס כדי לקנות אותה, לא כן? ובזה מקדשים את האישה; הדבר סמלי לחלוטין.
באמת אין לזה מחיר, אבל זהו קניין — קניין, משום שערכה אינו ניתן לשיעור. אגיע אל יעדי, שכן דרכה אגשים את חיי. ובכן, האם נמצא אותה? לא, לא נמצא אותה מונחת על דרכנו; ואפילו היינו מוצאים אותה, היה עלינו לקנות אותה. יש לזכות בה; עתידי תלוי בכך. ואינני מבקש דרכה לא עושר ולא אישור של מה שאני במישור החברתי, אלא אישור של מה שאני במעמקי הווייתי. זה מה שביטאו חכמינו באמרה "אשה עושה רצון בעלה": האישה היא המעצבת את רצון בעלה.
כלומר, היא הנושאת אותו באמת. ולכן הכול תלוי באמון שאנו יכולים להעניק לזולת. אם ניגשים אליו בחשד, בבוז, בהתנשאות, ואם מבקשים לעשות ממנו כפיל שלנו, מראה שלנו — ודאי החמצנו את חיינו. אין זו עוד אשת חיל. אני חוזר ואומר: זוהי אשת מאבק. זוהי אישה הדרוכה תמיד, שאינה מניחה לבעלה — ולא לחברה, ולא למשפחה — לשקוע בקיפאון ובאדישות. "ובכן, השגנו את מטרתנו" — לא, לעולם איננו משיגים אותה. נשארת בנו, נאמר, דאגה מסוימת, רצון לפחות לשמור על הרמה שהגענו אליה, כי הכול עלול להתהפך — להתהפך בגלל הבלתי צפוי: בגלל ילד, בגלל — חס ושלום — תאונה, מחלה, יציאה לתרבות רעה, חינוך רע, חברה רעה, לחץ חברתי רע.
והנשי הוא המשיב את הכול אל פנימיות ההוויה, אל הפנים, ומעבד אותה מחדש, ומעניק לה מצב של תסיסה מתמדת, כדי שתוכל אכן להדוף כל קושי, כל בעיה, בכל רובד — וזה עושרו. ובכן: "ימצא", "מצא", נמצאה — למעשה היא אינה נמצאת. היא אינה נמצאת; היא נקנית. היא נקנית כשמשקיעים בה. וההשקעה בה אינה השקעה בתכשיטים — אף שנטייתו של הנשי להוקיר מתנות, תכשיטים ועדיים היא דרך להישאר קשור למציאות הדברים, למציאות העולם הזה. פירושה להבין שיש משהו שיכול להוסיף, אפילו ברובד הזה של התייפות וחן, עוד מעט יופי.
זה נפלא! ובכן, הנשי הוא מטבע זה — טבע הקושר אותו אל העולם הזה, כך שאין הוא רוצה, כביכול, לצאת מן המציאות שלו עצמו. זהו: להעמיד את האדם על רגליו. אתם יודעים שביום הכיפורים היו מחזיקים בחבל, קשור לרגלו, את הכהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים. מדוע? המקובל בדרך כלל הוא שחששו שמא ימות ולא יוכלו להיכנס ולהוציאו. אבל יש רעיון אחר, שאינו קודר: חששו שהאיש הזה, בגלותו את תחום הקדושה, יוותר על הכול ולא ירצה לצאת ממנו, שירצה להישאר בתחום הקדושה, בקודש הקודשים. לכן אומרים לו: לא, לא, ידידי היקר — אתה עומד לבוא במגע עם עולם האין־סוף, שבו המקום אינו תופס מקום; אבל משם, שאף נשימת חמצן, ואחר כך שוב אלינו ותן לנו ליהנות מן השפע הרוחני הזה ששאפת — חלוק אותו עמנו. טוב?
זה הנשי; זה הנשי. בסופו של דבר אין להעריך את הנשי לפי תרומתו החומרית, המוחשית — לא במישור הכספי, לא במישור של משק הבית, לא במישור של היופי — אלא לפי אותם ערכים עצמיים שהם לבדם עושים את ערכו של האדם. ואכן, בכתוב נראה שכאשר האיש מעניק לה — "בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ" (משלי לא, יא) — נקטו במילה "בעל" כדי לומר לכם: בעלה, בן זוגה. והרי זה עתה הגדרתי את המילה "בעל" כמצמצמת, נאמר, כלפי הנשי. אבל ראו מה שקודם לה: "בטח בה לב בעלה", כלומר הבעל מתפרק מתפיסת האחיזה, הבעלות, האדנות. "בטח בה": הוא נותן לה, הוא מעניק לה, הוא חולק עמה, הוא מוסר בידיה את המפתחות של הכול — "בטח בה לב בעלה". ובדרך הזאת, דווקא בדרך הזאת — "וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר" (שם) — מה שיש בו, שללו, מה שצבר, מה שקנה, לא יאבד.
שהרי השלל הזה — "שלל" הוא הביזה, מה שאגרנו במחיר מאמצים ומאבקים במשך חיים שלמים, במשך קריירה שלמה. אבל אין זה מה שניקח עמנו. אין הוא באמת שלנו, לא? ויש שלושה כתרים, אומרים חכמינו: כתר תורה, כתר מלכות וכתר כהונה. אנו מתקדמים והולכים בחיפוש אחר הקדשה דרך התורה, דרך ערכים מוסריים, דרך ערכים רוחניים. אנו מבקשים את הבגדים האלה — זהירות! אנו מבקשים להשתייך לעילית אינטלקטואלית, אם תרצו; אנו רוצים להיות מסוגלים לשמש אכן דוגמה לאחרים — כהונה, כתר כהונה. כן, אנו מסוגלים, כביכול, להטיף מוסר לאחרים — ונורא הוא למצוא את עצמך במצב כזה כל הזמן.
יש כתר רביעי: כתר שם טוב. וכתר מלכות — כל אחד מלך בתחומו; אנו מבקשים להטיל את מרותנו על התא שבו אנו חיים. אומרים לנו שיש כתר רביעי, והרביעי הוא כתר שם טוב — השם הטוב, כתר השם הטוב. מהו? הכתוב אינו אומר לי שיש שלושה כתרים ואחר כך ארבעה כתרים. לא: כתר השם הטוב מורכב על כתר המלכות, על כתר התורה, על כתר הכהונה. טוב לבקש להיות דוגמה, נקודת ייחוס; טוב לבקש לשלוט בדברים רבים, להיות בעל השפעה, להיות דוברם של הערכים האלה. אבל זהירות: בלי התנשאות כלפי אחרים — ברוח של ענווה. כך יש לראות את מעמדכם ביחס לאחרים, וכך רואים זאת חכמינו. בקיצור, "בטח בה לב בעלה": הבעל הוא זה שמתוך דחף של ענווה מעמיד את אשתו במקומה האמיתי. ועכשיו, אשתו — אמרנו אשתו. "הרב בניזרי, אתה מגזים", תאמרו לי. אבל חכמינו אמרו: זהירות — אשת חיל אינה רק האישה; אשת חיל היא התורה, היא השבת. אה — אם כן איננו מדברים רק על הנשי; אנו מדברים על החכמה, אנו מדברים על השבת, אנו מדברים על התורה. וגם כאן: מה שתהיו בתורה, מה שתהיו בשבת — מנוחת השבת, כיצד תחגגו אותה, כיצד תתענגו באמת על השבת, כיצד תתענגו על התורה — כל זה יהיה תלוי באשת המאבק שקניתם אכן בתוך הבית ושנתתם לה את מלוא האמון, משום שאתם בוטחים בה. מכוח זה קניתם אותה; זה מה שביקשתם בה. לא ביקשתם מים עומדים; אדרבה, ביקשתם מי שתפיח רוח חיים בבית, במאבק מתמיד, יום אחר יום. וכך יוצא שכל מה שיש לי — "שלל", כל מה ששמתי בצד, כל מה שהשגתי בזיעת אפי — "לא יחסר": לעולם לא יחסר. לא אתחרט עליו; לא אראה בו יום אחד משהו שתרם איכשהו לתבוסתי, לכישלוני. אדרבה, היא ידעה לתת לו ערך, ידעה להעלות את ערכו. ולכן אומר הכתוב אחר כך במה ניכרת כל השקעתו של הנשי לצד בעלה: "גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ" (משלי לא, יב). לכאורה היה הכתוב צריך לומר "גמלתהו טוב ולא רע" כל ימי חייו. היא גומלת לו טוב ולא רע כל ימי חייה — חייו של מי?
חיי בן זוגה, חיי הבעל? לא — חייה שלה. משום שמעבר לבעל, מעבר לקבר, היא ממשיכה לשרת אותו. היא ממשיכה במלאכה שהחלה עמו, כדי להביאה לידי גמר. המוות אינו עוצר אותה; אין הוא שלב אחרון. היא לא סיימה — דרך עצם זיכרונו של בעלה, דרך צאצאיהם, היא ממשיכה במלאכה מעצבת ומחדשת. ו"גמלתהו טוב ולא רע": כיצד אפשר לגמול טוב בלי רע? האם הרהרתם מעט ברעיון הזה? "גמלתהו טוב ולא רע" — לגמול טוב. ודאי, אם אני גומל לך טוב, אינני עושה לך רע. ובכל זאת — אפשר לגמול טוב ובה בעת לעשות רע.
תשאלו אותי כיצד. התשובה פשוטה מאוד. אם בסופו של דבר אני מבקש לפשוט ממך את זהותך, את מה שאתה, לגזול אותך ממשפחתך, מתרבותך, מתוך הנחה שמה שאני נותן לך טוב ממה שהיה לך עד כה, ואני ניגש לעצב אותך כדמותי — לא עשיתי דבר. וזה נקרא "לגמול טוב"! ודאי, התורה נותנת לך אמצעים אחרים — וסלחו לי שאני אומר זאת, כולנו גרים, לא כן? נצא מנקודה זו: איננו נולדים יהודים. דרך לידתנו, דרך אבותינו, אנו יהודים, אבל עלינו להיעשות יהודים: אנו באים לאשר זאת, אנו נעשים — או שאנו דוחים זאת. אפשר לומר "יהודי הוא יהודי". טוב — הוא קיים, להלכה הוא קיים; אבל מה לי ולקיומו גרידא? כן, מציאותו כיהודי היא זו שהוא עמל עליה בכל יום ויום — כל יום לפי מידתו. איננו כאן צילומים לשכפול, לא כן? […] לכל אחד אישיותו, לכל אחד דרכו שלו לחיות את יהדותו. אבל העיקר הוא לא להסיט את היהדות הזאת מדרכה, לא להשפיל אותה, לא להרחיק אותה מדרכה המלכותית, מיופייה, מאמנותה, מערכה העצמי. אלא כל יהודי, בדרכו שלו להגשים את עצמו — דרך התורה כמובן, דרך השבת — שואף רוח חדשה תוך כדי הליכה: אם בלימודו, אם בשמירת השבת, באותו ניחוח של קדושה שהוא טועם ומתענג עליו ביום השביעי, מתוך צפייה ליום השמיני.
והנשי הוא זה שאינו מביט כיצד בעלה צריך להיות כלפי חוץ, בדמות שהחברה מציגה; אלא: זה הוא, ועליי להגשים אותו כמות שהוא, בלי לעוות את טבעו, ולתת לו את האמצעים לבטא את עצמו עוד יותר. זהו "גמלתהו טוב ולא רע". מדוע? משום שהיא אינה עושה אותו מוצר של פס ייצור, לא מוצר מלאכותי, לא מוצר עמוס לעייפה. לא — זהו המוצר היסודי, אבל עם תווית טובה יותר, דרך הוויה טובה יותר. ולכן, אם יש אותיות שונות, הרי זה משום שיש דרכי ביטוי שונות, וכל דרכי הביטוי האלה נחוצות לנו כדי לחבר שירה יפה, כשם שכל התווים המוזיקליים נחוצים לנו כדי לחבר סימפוניה יפה. ובכן, זהו "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה". "כל ימי חייה" — לא חייו שלו, לא רק כל עוד הוא כאן. גם כשהוא איננו, היא ממשיכה לדאוג למה שהוא ולמה שיהיה — דרך אישיותה שלה, דרך ילדיו, צאצאיו, כמובן, אבל גם דרך מה שהוא ברובד שאין לו ביטוי. כי כשם שיש שני תארים להקב"ה: יש השם כהוויה — ומי יכול להגדיר את ההוויה? איש אינו יכול להגדירה; ההוויה אינה ניתנת להגדרה; היא מהות הכול. אבל אני יכול לתפוס אותו כשאני נותן לו דמות, כשאני תופס אותו דרך מה שעשה, מה שברא, מה שיצר: הוא אלוקים — "אלה" ו"מי"; "אלה": הנה מה שעשה, הנה מה שהגשים; כלומר, דרך מעשיו. וכך גם באדם — אותו דבר עצמו.
יש בו הוויה שאינה כלה. ההוויה שאינה כלה הזאת היא […]. וכפי שכבר אמרנו, ערכו המספרי של "אדם" הוא ארבעים וחמש, והוא ערכו המספרי של "מה". מה פירוש הדבר? אתם יודעים, יש הבדל בין "מה" ל"מי". כשאנו מבקשים לזהות אדם, אנו אומרים "מי". אבל כשאני שואל אותך "מי אתה", אינך עונה לי: אני עורך דין, או אני רופא, או אני בעל החנות הזאת. לא — זה תפקידך, זה ה"מה" שלך, לא ה"מי" שלך. ה"מי" הוא מה שאתה, ערכך העצמי, מהותך. מהותך היא שם הוי"ה — זו הווייתך. וה"מה" שלך, שערכו המספרי ארבעים וחמש — ה"מה" שלך הוא מה שהגשמת.
ובכן, החיים מתנהלים בין ה"מה" הזה ל"מי" הזה. מה שאני מגשים — דרכו בני האדם תופסים אותי ומכירים אותי; אבל בהווייתי אני בשינוי מתמיד, וזהו הנשגב מביטוי שבאדם, שהמוות אינו משיג. וזה, בקיצור, מה שהנשי מבקש לעשות ב"גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה", משום שהנשי הזה רגיש מאוד. הוא אינו מערב דברים; הוא אינו מערב צמר ופשתים — אינו מערב. הוא אינו מכפיף את בני האדם לקטגוריה אחת של מחשבה ותפיסה, לא. בעולם הצומח יש צמחים רבים לאין ספור, ולכל אחד סגולותיו, תרופותיו, חיוניותו, נאמר; ויש עולם החי. הצמר הוא כסותה של החיה; הפשתן הוא הכסות הבאה מן הצומח. שני עולמות שונים הם: עולם הנפש ועולם הרוח. ובאדם יש נשמה, והנשמה היא מעבר לנפש ולרוח.
הנפש היא המדרגה הנמוכה של קיום האדם: התפקודים הביולוגיים של ההוויה. הרוח — התפקודים הרגשיים, החושיים, של ההוויה. הנשמה היא מעבר לכך. ובכן, עבודתה של אשת החיל אינה נעשית ברובד של הצמר, של כסות הצמר, או של כסות הפשתן המוחלפת לפי העונות, מתוך אופורטוניזם. לא: "וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ" (משלי לא, יג). היא עושה את שהיא עושה "בחפץ" — ו"בחפץ" פירושו לפי מה שהזולת חפץ בו, מה שהוא שואף אליו, מה שהוא מבקש; והיא רוצה להגשים זאת כמות שהוא. "בחפץ כפיה": "כַּפֶּיהָ" — ידיה, ו"כְּפִיהָ" — לפי פיה: אותו כתיב עצמו, כפיה.
ידה מתלכדת עם פיה. מה שהיא אומרת הוא מה שהיא עושה; מה שהיא עושה הוא מה שהיא אומרת, מה שהיא מבטאת. וכל זה "בחפץ". הדבר צריך להיעשות מרצון; רצונו של האדם צריך למצוא בו ביטוי. אלה יסודותיה הראשונים של אשת החיל. כאן אעצור; אם יש לכם שאלות, בשמחה, ואת ההמשך אמשיך בפעם הבאה. — "כבוד הרב, רציתי לשאול על ההבדל בין 'תאמר לבית יעקב' ל'תגיד לבני ישראל'." — כן. ובכן: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" (שמות יט, ג) קובע שתיתן קדימות לבית יעקב. ובית יעקב הוא הנשי, שהרי הבית — מי שמייסד אותו — הוא הנשי, וחכמינו אמרו: "ביתו זו אשתו"; אשתו היא ביתו.
ולכן הכול יהיה תלוי ב"כה תאמר לבית יעקב" — במה שתאמר לבית יעקב ובמה שיעשה בית יעקב. "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל": אז תפנה אל בני ישראל. בני ישראל תלויים בבית יעקב. ואכן, בנבואת אחרית הימים האומות יאמרו: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'" (ישעיהו ב, ה) — לאורן של משפחות יעקב, נלך בדרך ה'. זהו. בית יעקב מייצג את הנשים, ובני ישראל את הגברים. — "את הגברים. טוב מאוד." — ויש שתי דרכי לשון. "תאמר", מן "אמר": זוהי לשון רכה, לשון משכנעת, לשון מושכת. לא אלך עד כדי לקשור בין "אמר" ובין "אמור" — אהבה.
"אמור" בספרדית. לא — ובכל זאת, לשון השכנוע הזאת, לשון היופי, לשון המשיכה, היא שתאפשר את "תגיד" — "תגיד" מלשון "גיד": זה המקשר, זה הגיד המחבר את כל האיברים, את כל השלד, ומפעיל אותו. זהו "ותגיד לבני ישראל": הוא תלוי בבית יעקב. שאלה נוספת? שכחתי לומר שהשיעור הזה מוקדש לעילוי נשמת אמי, קודם כול, שיום השנה לפטירתה חל היום; לעילוי נשמת אחי שלום; ולזכר קורבנות התקיפה הזאת שספגנו שוב מידי אויבינו. זהו. ובזאת אני נפרד מכם. שבוע טוב לכולכם, ולהתראות בשבוע הבא. תודה רבה — להתראות בשבוע הבא.
שאלה נוספת? הכול בסדר? נחשוב על זה, כן? ה' ישמור את כולכם, ה' ישמור את כולכם בישראל. אמן. — ערב טוב, גברת קאנה. — ערב טוב. — נורא באמת מה שאנו עוברים. — עייף? — ובכן, זהו. — תודה רבה, הרב בניזרי. תודה רבה. להתראות בשבוע הבא. תודה רבה.
להמשך הלימוד
- ← השיעור הקודם: אשת חיל, חלק א': מעמדו של הנשי
- השיעור הבא: אשת חיל, חלק רביעי: יראת ה' →
- כל השיעורים בסדרה: ספר משלי
- מיהו הרב רפאל בניזרי?