בהלוויה יהודית, או בבית הכנסת במהלך השנה שלאחר פטירה, בן קם על רגליו ואומר בקול צלול טקסט בארמית: "יתגדל ויתקדש שמה רבא…". והקהל עונה לו בקול אחד: "אמן, יהא שמה רבא מברך". רבים מכנים את הטקסט הזה "תפילה על המתים". ואולם הקדיש אינו מדבר על המוות, לא על הנפטר ולא על האבל. אם כן, מה הוא אומר, מהיכן הוא בא, ומדוע הפך לתפילתם של האבלים? לפניכם תשובה מלאה: הפסוקים, התלמוד, ההיסטוריה והמשמעות העמוקה של הטקסט הזה.
בקצרה: הקדיש (בארמית: "קדושה", "התקדשות") הוא שבח המכריז על גדולתו ועל קדושתו של שם ה' ומבקש שמלכותו תתגלה בעולם. הוא נשען על נבואת יחזקאל: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים" (יחזקאל לח, כג). לבו הוא תשובת הקהל, "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" ("יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים"), שעליה אומר התלמוד שערכה עצום (ברכות ג ע"א; שבת קיט ע"ב). אומרים אותו רק בנוכחות עשרה גברים, מניין, והוא מפריד בין חלקיה של כל תפילה בבית הכנסת. מימי הביניים אומרים אותו גם הילדים האבלים במשך אחד עשר חודשים לאחר פטירת אב או אם, ולאחר מכן בכל יום השנה לפטירה: כשהילד מקדש את שם ה' במקום שבו הנפטר כבר אינו יכול לעשות זאת, הוא ממשיך את חייו ומביא לו זכות.
מה פירוש המילה "קדיש"?
המילה קדיש (שיש ההוגים אותה גם "קַדִּישׁ" או "קָדִישׁ") היא מילה ארמית שפירושה "קדוש" או "קדושה". היא באה מאותו שורש של המילה העברית "קדוש", שאנו מוצאים גם ב"קידוש" (הברכה על היין בשבת), ב"קדושה" (ההכרזה "קדוש קדוש קדוש" שבתפילה) ובצירוף "קידוש השם", קידוש שמו של ה' בעולם.
השם נגזר מן המילה השנייה של הטקסט: "יתגדל ויתקדש שמה רבא", "יתגדל ויתקדש שמו הגדול". הקדיש הוא אפוא, במובן המילולי, תפילה של קידוש: האומר אותו אינו מבקש דבר לעצמו, אלא מכריז ומייחל שקדושתו של ה' תוכר בידי כולם.
בקהילות הספרדיות הוגים "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ"; בקהילות אשכנזיות רבות הוגים "יִסְגַּדַּל וְיִסְקַדַּשׁ". המשמעות זהה בכל מקום.
נוסח הקדיש ותרגומו
הקדיש קצר. זהו נוסחו הבסיסי, נוסח "חצי קדיש", במקור הארמי ובתרגום לעברית. הקטעים שבסוגריים מרובעים נאמרים בידי הקהל.
יתגדל ויתקדש שמה רבא [אמן] בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן.
[אמן, יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.]
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא [בריך הוא], לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תשבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.
ובעברית: "יתגדל ויתקדש שמו הגדול [אמן] בעולם שברא כרצונו. וימליך מלכותו בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן. [אמן. יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.] יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא [ברוך הוא], למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות הנאמרות בעולם, ואמרו אמן."
בנוסח הספרדי ואצל החסידים מוסיפים אחרי המשפט הראשון: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" ("ויצמיח את גאולתו ויקרב את משיחו"). צורות אחרות של הקדיש מוסיפות אחר כך פסקאות: בקשה שתפילותינו יתקבלו, איחול לשלום ("יהא שלמא רבא מן שמיא", "יהי שלום רב מן השמים") ומשפט סיום בעברית: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן". הנוסח האחרון הזה לקוח מפסוק בספר איוב: "עשה שלום במרומיו" (איוב כה, ב).
מי שקורא את הנוסח מבחין בכך מיד: אין בו מילה אחת על המוות. הקדיש אינו מזכיר את שם הנפטר, אינו מדבר על אבל, על קבר או על נחמה במובן המקובל. זהו שבח לה' ותפילה לבוא מלכותו. ההפתעה הזאת היא המפתח לכל מה שיבוא בהמשך.
השורשים המקראיים: יחזקאל ודניאל
הקדיש, כנוסח קבוע, אינו מופיע בתנ"ך. אבל הוא שזור כולו פסוקים.
המשפט הראשון שלו חוזר כמעט מילה במילה על סוף נבואתו הגדולה של יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג, כלומר על אחרית הימים. אחרי טלטלות ההיסטוריה, ה' מכריז: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לח, כג). הקדיש הופך את ההבטחה הזאת למשאלה: "יתגדל ויתקדש", יתגדל ויתקדש שמו. האומר אותו מבקש אפוא שיתקיים, כבר עכשיו, מה שהנביא בישר לאחרית ההיסטוריה: שהכול יכירו בה'.
לתשובה המרכזית, "יהא שמה רבא מברך", יש שני מקורות. בעברית היא מהדהדת את הפסוק בתהלים: "יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם" (תהלים קיג, ב). בארמית היא חוזרת כמעט מילולית על ברכתו של דניאל הנביא, כאשר ה' גילה לו את חלום נבוכדנצר: "להוא שמה די אלקא מברך מן עלמא ועד עלמא, די חכמתא וגבורתא די לה היא" (דניאל ב, כ). כבר בימי המקדש ענה העם על הברכות בנוסח דומה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (משנה יומא ו, ב; תלמוד, תענית טז ע"ב).
ולבסוף, יש קשר למצוות התורה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). פסוק זה הוא המקור למצוות קידוש השם, קידוש שמו של ה' בעולם באמצעות התנהגותו של האדם. הקדיש הוא הביטוי הישיר ביותר שלה בתפילה: ציבור מכונס המכריז על הקדושה הזאת.
מדוע הקדיש בארמית?
כמעט כל התפילות היהודיות הן בעברית. הקדיש, לעומתן, הוא בארמית, השפה שדיברו היהודים בבבל ובארץ ישראל בתקופת בית שני ובתקופת התלמוד. המפרשים נותנים לכך כמה טעמים.
הטעם הראשון הוא היסטורי. במקורו לא היה הקדיש קשור לתפילה אלא ללימוד. אחרי הדרשה הציבורית בשבת היה הדרשן חותם את דבריו בתפילת תקווה לגאולה, והקהל היה עונה "יהא שמה רבא". מכיוון שפשוטי העם כבר לא הבינו היטב עברית, אמרו את התפילה הזאת בשפת העם, ארמית, כדי שכולם יוכלו להבין ולענות. זהו ההסבר שמביאים בעלי התוספות (תוספות ברכות ג ע"א, ד"ה "ועונין").
אותם בעלי התוספות מביאים הסבר נוסף, מסתורי יותר: הקדיש הוא שבח כה עוצמתי, עד שאומרים אותו בשפה שהמלאכים אינם "מבינים", כדי שלא יקנאו בנו. בעלי התוספות עצמם מקשים על הסבר זה, שהרי שבחים נעלים אחרים, כמו הקדושה, נאמרים בעברית. ובכל זאת הרעיון העולה ממנו יפה: הקדיש הוא השבח שרק בני האדם יכולים לומר, מן הארץ, בשפת היום־יום שלהם.
התלמוד מעיד על הקשר הזה בין הקדיש ללימוד: "אלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא" ("על מה העולם עומד? על קדושה דסדרא ועל 'יהא שמיה רבא' שאומרים אחרי לימוד האגדה") (סוטה מט ע"א). גם היום, אחרי לימוד בתורה שבעל פה, אומרים "קדיש דרבנן", קדיש החכמים, שיש בו תפילה על החכמים, על תלמידיהם ועל כל העוסקים בתורה.
תשובת הקהל: לב הקדיש
בקדיש, העיקר אינו מה שאומר האומר אותו, אלא מה שעונה הקהל. התלמוד חוזר כמה פעמים על כוחה של תשובה זו.
הוא מספר שרבי יוסי, שהתפלל בחורבה מחורבות ירושלים, פגש שם את אליהו הנביא. אליהו סיפר לו את מה ששמע: "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך', הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך! מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם!" (ברכות ג ע"א). הקדיש הוא אפוא, בעת ובעונה אחת, שבח וזעקה של גלות: ה' עדיין אינו מוכר כמלך בעולם, ואנו מביעים את הכמיהה לכך.
במקום אחר מלמד רבי יהושע בן לוי: "כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו, קורעין לו גזר דינו" (שבת קיט ע"ב). ורבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מוסיף ואומר שאפילו יש בו שמץ של עבודה זרה, מוחלין לו. "בכל כחו" פירושו, לפי רש"י, בכל כוונתו, ולא רק בקול רם.
לפיכך פוסק השולחן ערוך שיש לענות לקדיש בכוונה ובקול רם, ולמהר לשמוע אותו; והרמ"א מוסיף שעומדים כדי לענות לו (שולחן ערוך, אורח חיים נו, א). המפרשים מוסיפים רמז מספרי: בצירוף "בכל כחו" יש המילה "כח", הנכתבת באותיות כ' ו־ח', שערכן המספרי עשרים ושמונה; והשבח הפותח ב"יהא שמה רבא" מונה עשרים ושמונה מילים (ראו משנה ברורה נו, ב).
"שמו הגדול": שם שעדיין אינו שלם
מדוע אומרים "שמו הגדול", "שמה רבא"? הסבר שמביאים בעלי התוספות (ברכות ג ע"א) ומחזור ויטרי נשען על פסוק בתורה. אחרי המלחמה בעמלק אומרת התורה: "כי יד על כס יה" (שמות יז, טז). רש"י מצביע שם על שתי חריגות: השם האלוקי כתוב בקיצור, "יה", והמילה "כסא" כתובה בלי האות האחרונה שלה. והוא מסביר: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו" (רש"י על שמות יז, טז). עמלק הוא סמל הרוע לשמו.
לפי קריאה זו, "יהא שם יה רבא" פירושו: "יהי השם (יה) גדול", כלומר שלם. הקדיש מבקש שהרע ייעלם מן העולם ושנוכחות ה' תתגלה בו במלואה. זוהי תפילה לתיקון העולם.
מדוע צריך עשרה גברים (מניין)?
הקדיש הוא "דבר שבקדושה". לפי התלמוד, דבר כזה נאמר רק בנוכחות עשרה גברים בוגרים, מניין (ברכות כא ע"ב; מגילה כג ע"ב). כבר המשנה אומרת שחלקים מסוימים של התפילה בציבור אין עושים אלא בעשרה (משנה מגילה ד, ג).
המקור הוא דרשה על הפסוקים. הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב) נלמד מן המילה "תוך" בפרשת קרח: "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז, כא). המילה "עדה" נלמדת אחר כך מפרשת המרגלים, שבה ה' אומר: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (במדבר יד, כז), והם היו עשרה. "עדה" בישראל היא אפוא עשרה אנשים, ובתוך עדה מכריזים על קדושתו של ה': "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (מגילה כג ע"ב).
הרמב"ם והשולחן ערוך קבעו את הכלל: אין אומרים קדיש בפחות מעשרה (רמב"ם, הלכות תפילה ח, ד-ה; שולחן ערוך, אורח חיים נה, א). המתפלל לבדו בביתו אינו אומר קדיש. ויש בכך משמעות עמוקה: קידוש שמו של ה' אינו עניין פרטי. הוא דורש קהילה, "ציבור", משום שהקדיש מדבר על הכרתו של ה' בידי העולם כולו. האבל מחויב אפוא, בכל יום, להצטרף לקהילה. אין נשארים לבד עם הכאב.
סוגי הקדיש השונים
אין קדיש אחד, אלא כמה, ולכולם אותו גרעין. שומעים אותם לאורך כל התפילה.
- חצי קדיש: הגרעין בלבד. הוא מפריד בין החלקים הגדולים של התפילה, למשל לפני תפילת העמידה (התפילה שנאמרת בעמידה) או אחרי קריאת התורה.
- קדיש שלם (קדיש תתקבל): אומר אותו שליח הציבור אחרי העמידה. הוא מוסיף את הבקשה: "תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל קדם אבוהון די בשמיא" ("יתקבלו תפילותיהם ובקשותיהם של כל בית ישראל לפני אביהם שבשמים").
- קדיש יתום (קדיש האבלים): הגרעין, ואחריו האיחול לשלום. אומרים אותו האבלים, בעיקר בסוף התפילה ואחרי מזמורי תהלים מסוימים.
- קדיש דרבנן (קדיש החכמים): נאמר אחרי לימוד בתורה שבעל פה, ויש בו תפילה על החכמים, על תלמידיהם ועל "כל מאן דעסקין באורייתא", כל העוסקים בתורה.
- הקדיש הגדול (קדיש דאתחדתא): נאמר בבית העלמין אחרי הקבורה, ובסיום לימוד מסכת בתלמוד (סיום). זהו הקדיש היחיד המזכיר את תחיית המתים: הוא מדבר על העולם "דהוא עתיד לאתחדתא", שעתיד להתחדש, שבו ה' יחיה את המתים ("ולאחאה מתיא") ויבנה את ירושלים.
כך, אפילו קדיש יתום אינו מדבר על הנפטר. מי שמבכה הורה עומד לפני הקהל ואומר, בשיא כאבו: יתגדל ויתקדש שמו של ה'.
איך הפך הקדיש לתפילתם של האבלים?
מעשה ברבי עקיבא
הקשר בין הקדיש לאבלות אינו מופיע בתלמוד. הוא נשען על מעשה מפורסם, המובא בכמה נוסחים בספרות חז"ל המאוחרת (בעיקר במסכת כלה רבתי), ושחזרו עליו גדולי המחברים של ימי הביניים באשכנז ובצרפת, כמו מחזור ויטרי, שיצא מבית מדרשו של רש"י, והאור זרוע של רבי יצחק מווינה (המאה ה־13).
מסופר שרבי עקיבא פגש פעם אדם שחור כפחם, שנשא משא כבד של עצים ורץ. היה זה מת, שנידון על עוונותיו לעונש הזה בלי סוף. רבי עקיבא שאל אותו אם יש לו תקנה. האיש השיב: אילו היה לי בן שעומד לפני הציבור ואומר "ברכו את ה' המבורך" והציבור עונה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", או שאומר "יתגדל" ועונים לו "יהא שמה רבא", הייתי משתחרר. הוא השאיר את אשתו מעוברת. רבי עקיבא מצא את הילד, שגדל בלי ללמוד דבר, ולימד אותו תורה ותפילה עד שיכול היה לעמוד בבית הכנסת. אחר כך נגלה הנפטר לרבי עקיבא בחלום ואמר לו שניצל.
הכלל: אחד עשר חודשים, ואחר כך בכל שנה
בעקבות המעשה הזה פשט באירופה, בימי הביניים, המנהג שבנו של נפטר אומר קדיש, או עובר לפני התיבה, במהלך שנת האבל. הרמ"א, רבי משה איסרליש, קבע את הלכותיו לאשכנזים, והיום המנהג הזה נוהג בכל מקום, אצל הספרדים כמו אצל האשכנזים (רמ"א על שולחן ערוך, יורה דעה שעו, ד).
מדוע אחד עשר חודשים ולא שנים עשר? המשנה מלמדת: "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש" (משנה עדיות ב, י). כדי שלא ישתמע שאביו או אמו נמנו עם הרשעים, הבן מפסיק לומר קדיש חודש אחד קודם (רמ"א, יורה דעה שעו, ד). אחר כך אומרים אותו בכל שנה, ביום השנה לפטירה לפי הלוח העברי: זהו ה"יארצייט", או ה"אזכרה" (ואצל חלק מהספרדים "נחלה").
מדוע הקדיש מועיל לנפטר?
הרעיון בא מן התלמוד: "ברא מזכי אבא", הבן מזכה את האב (סנהדרין קד ע"א). את הטוב שהילד עושה, הוא עושה במידה מסוימת גם בשמו של מי שהביא אותו לעולם וחינך אותו. כשבן או בת מקדשים את שם ה', זו ההוכחה שחיי ההורה ממשיכים לשאת פרי. הנפטר כבר אינו יכול לקיים מצוות; ילדיו יכולים, ובכל פעם שהם מביאים ציבור לענות "אמן, יהא שמה רבא", הם מוסיפים לו זכות.
יש גם טעם אישי יותר. האבל הוא רגע שבו אדם עלול להתמרד נגד ה', או להרגיש נטוש. לומר ברבים, ברגע כזה, "יתגדל ויתקדש שמה רבא", זהו מעשה של אמונה. חז"ל משווים את היחס הזה לזה של אהרן, שאחרי מות שני בניו "וידם אהרן" (ויקרא י, ג), והם מלמדים: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (משנה ברכות ט, ה). הקדיש הוא הברכה הזאת, הנאמרת בעיניים דומעות.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי דיבר על הקדיש בכמה משיעוריו, ותמיד כדי להזכיר את משמעותו האמיתית.
"הקדיש איננו קמע"
בשיעורו על פרשת חיי שרה, חיי שרה: מקור החיים, הרב מזהיר מפני אמירת קדיש על אדם יקר כאילו היה קמע, נוסחה שפועלת מעצמה. הוא מזכיר שהקדיש היה בראש ובראשונה חלק מן התפילה: הוא הפריד בין הדרגות השונות של התפילה, כמו "דף מפריד" בין אופן תפילה אחד לאחר, והיה קידוש השם האלוקי. רק מאוחר יותר, הוא מסביר, בערך במאה ה־12 לדבריו, התחילו לנהוג לאומרו על נפטר.
הרב אינו מזלזל במנהג הזה, אלא נותן לו את משמעותו. האדם היקר הלך לעולמו; חסרה מעתה אנרגיה כדי להשלים את העבודה שהתחיל. מי שאומר קדיש אומר בעצם: מהיום אני אהיה ממלא מקומו, ואקדש, כפי שהוא עשה, את שם ה'. לומר קדיש על אדם יקר, מסכם הרב, פירושו להיות שם כדי להשלים את שליחותו, כדי למלא את מה שהוא אינו יכול לעשות עוד היום. וזה עובר דרך קידוש השם האלוקי, השייך לעולם הבא, עולם הזיכרון של היקום כולו.
החכם שלא היו לו ילדים
בשיעורו פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, הרב מזכיר את המשנה שאומרים בסוף כל פרק של פרקי אבות, משנתו של רבי חנניא בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (משנה מכות ג, טז). אחרי המשנה הזאת אומרים קדיש, כמנהג לאומרו לאחר אמירת דבר מן התורה שבעל פה.
הרב מביא שהחכם הזה השאיר רק מימרה אחת בכל התלמוד, ושלא היו לו ילדים. בסוף ימיו פנה לריבונו של עולם: הוא עומד להסתלק בלי ילד אחד שיאמר קדיש ויקדש את שמו בשבילו. והתשובה הייתה שלא בן אחד, וגם לא שניים או שלושה אנשים, אלא עם ישראל כולו: בכל פעם שיסיימו לימוד, יביאו את משנתו ואחר כך יאמרו קדיש. המסורת הזאת, כפי שהרב מוסר אותה, מראה היטב שהקדיש איננו רק עניינם של הילדים הביולוגיים: כל ישראל יכולים להמשיך את קידוש השם שהתחיל אדם אחר.
העשירי שמקדש את הכול
בשיעורו ויצא: המסע אל הלא נודע, על נדרו של יעקב לתת מעשר מכל מה שיקבל (בראשית כח, כב), הרב מזכיר שהמעשר, החלק העשירי שמפרישים, מקדש את כל השאר. והוא קושר זאת למניין: אם אנחנו תשעה, איננו יכולים לומר קדיש, איננו יכולים להכריז באופן חגיגי על הקדושה. די באחד נוסף: העשירי מכריע את הכול.
הקדיש בהיסטוריה
הקדיש הוא מן הטקסטים העתיקים ביותר בליטורגיה היהודית. הגרעין שלו, התשובה "יהא שמה רבא", מתועד בתלמוד, במימרות מתקופת המשנה והתלמוד (המאות ה־2 עד ה־5), והנוסח "ברוך שם כבוד מלכותו" מגיע עד ימי המקדש. השם "קדיש" וצורותיו בתפילה מופיעים במסכת סופרים הקטנה, שנערכה בתקופת הגאונים, והנוסח המלא מופיע בסידור התפילה הקדום ביותר הידוע לנו, סדר רב עמרם גאון (בבל, המאה ה־9).
קדיש יתום, לעומת זאת, מופיע במקורות של ימי הביניים מאשכנז ומצפון צרפת, במאות ה־12 וה־13 (מחזור ויטרי, אור זרוע). היסטוריונים רבים קושרים את התפשטותו לתקופת הטבח של מסעי הצלב, החל משנת 1096 (תתנ"ו), כאשר קהילות שלמות בחבל הריין נותרו אבלות. אחר כך התפשט המנהג לכל העולם היהודי.
חוקרים הבחינו גם בדמיון בין המשפטים הראשונים של הקדיש לבין התפילה הנוצרית "אבינו שבשמים" ("יתקדש שמך, תבוא מלכותך"): שני הטקסטים שואבים מאותה לשון של התפילה היהודית בתקופת בית שני, הניזונה מיחזקאל ומתהלים. אין מדובר בהשאלה: שני הטקסטים שואבים ממקור משותף, והקדיש התפתח בתוך בית הכנסת ובית המדרש.
ולבסוף, הקדיש הטביע את חותמו הרבה מעבר לבתי הכנסת. בגטאות ובמחנות השואה, עדויות רבות מספרות על אסירים שאמרו אותו על קרוביהם שמתו בלי קבורה. סופרים ומשוררים קראו על שמו את יצירותיהם, לזכר אב או אם. ליהודים רבים הרחוקים מן המסורת, הקדיש על הורה נשאר הקשר החי האחרון לבית הכנסת, ולעתים קרובות הצעד הראשון בדרך חזרה.
הקדיש היום: מי, מתי ואיך
למעשה, קדיש יתום נאמר:
- בידי הבנים של הנפטר, בראש ובראשונה, על אב או על אם;
- במשך אחד עשר חודשים מיום הקבורה, בשלוש התפילות של כל יום (שחרית, מנחה וערבית), בתנאי שיש מניין;
- בכל שנה, ביום השנה לפטירה לפי הלוח העברי;
בקהילות רבות אומרים אותו בעמידה, ברגליים צמודות, ומשתחווים במילים מסוימות ("יתגדל", "אמן", "בריך הוא"). בסופו, באמירת "עושה שלום במרומיו", פוסעים שלוש פסיעות לאחור, כמו בסוף תפילת העמידה. מי שאינו קורא עברית או ארמית יכול לקרוא אותו בתעתיק: רוב הסידורים בשפות אחרות מציעים אותו כך.
אם הנפטר לא השאיר בנים, או אם הבנים אינם יכולים להגיע לבית הכנסת בכל יום, נוהגים שקרוב משפחה אחר, או אדם ירא שמים, אומר אותו במקומם; מוסדות וישיבות מסוימים מציעים שירות כזה. שאלת הקדיש שאומרת בת נדונה בדברי הפוסקים: יש שכבר במאה ה־17 (שו"ת חוות יאיר, סימן רכב) התייחסו אליה באהדה רבה אך הסתייגו ממנה, והמנהגים כיום שונים מקהילה לקהילה. מכל מקום, בת יכולה לכבד את הוריה בלימוד, בצדקה ובנוכחותה בבית הכנסת כדי לענות "אמן". בכל המקרים המיוחדים (קדיש על אח, על בן זוג, על גר, או למי שהורהו עדיין בחיים) יש להתייעץ עם רב.
תפיסות שגויות על הקדיש
"הקדיש הוא תפילה על המתים." לא. הקדיש הוא שבח לה', שאינו מזכיר לא את המוות ולא את הנפטר. הוא נאמר פעמים רבות בכל יום בכל בית כנסת, גם כשאיש אינו באבל.
"הקדיש הוא נוסחה מאגית שמצילה את נשמת הנפטר." לא כך מבינה אותו המסורת. הוא מביא זכות לנפטר משום שהבן מקדש את שם ה' וממשיך את מה שהורהו בנה, כדברי הכלל "ברא מזכי אבא" (סנהדרין קד ע"א). הרב בניזרי אומר זאת בבירור: זה אינו קמע.
"אפשר לומר קדיש לבד, בבית." לא. הקדיש מחייב מניין של עשרה גברים (מגילה כג ע"ב; שולחן ערוך, אורח חיים נה, א). לבד אפשר ללמוד, להתפלל ולתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר, אבל לא לומר קדיש.
"העיקר הוא לומר את הקדיש." למעשה, תשובת הקהל, "אמן, יהא שמה רבא", היא לב הטקסט (ברכות ג ע"א; שבת קיט ע"ב). האומר קדיש זקוק לאחרים: הם אלה שבתשובתם לו משלימים את הקידוש.
שאלות נפוצות על הקדיש
מה פירוש "יתגדל ויתקדש שמה רבא"?
פירושו: "יתגדל ויתקדש שמו הגדול". המשפט חוזר על הבטחתו של ה' בספר יחזקאל: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים" (יחזקאל לח, כג). זוהי המשאלה שה' יוכר בעולם כולו.
מדוע קוראים לקדיש "תפילת האבלים"?
משום שמימי הביניים ילדיו של נפטר אומרים אותו במשך אחד עשר חודשים, ואחר כך בכל יום שנה לפטירה. המנהג נשען על מעשה ברבי עקיבא, המובא בספרות חז"ל ובדברי מחברי ימי הביניים, ועל העיקרון שהבן מזכה את הורהו. אבל הטקסט עצמו הוא שבח, שגם שליח הציבור אומר אותו לאורך כל התפילה.
כמה זמן אומרים קדיש אחרי פטירה?
על אב או על אם אומרים אותו במשך אחד עשר חודשים מיום הקבורה, בשלוש התפילות של כל יום, ואחר כך בכל שנה ביום השנה לפטירה לפי הלוח העברי. על קרובים אחרים המנהגים שונים: יש להתייעץ עם רב.
מי יכול לומר קדיש אם לנפטר אין בנים?
נוהגים שקרוב אחר, או אדם ירא שמים שמקבל על עצמו את התפקיד, אומר אותו לעילוי נשמת הנפטר. שאלת הקדיש שאומרת בת נדונה בדברי הפוסקים, והמנהג משתנה מקהילה לקהילה: יש לבקש עצה מן הרב.
האם צריך להבין ארמית כדי לומר קדיש?
לא. אפשר לקרוא אותו בתעתיק, וטוב להכיר את משמעותו מתוך תרגום. העיקר הוא לומר אותו בכוונה ולשמוע את מה שמכריזים: את גדולת שמו של ה'.
מה עונים כשמישהו אומר קדיש?
עונים "אמן" במקומות הקבועים, ובעיקר, בכל הכוונה: "אמן, יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", "אמן, יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים". לפי התלמוד, לתשובה הזאת, כשהיא נאמרת בכל הלב, יש כוח גדול מאוד (שבת קיט ע"ב).
להעמקה
- חיי שרה: מקור החיים
- פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
- ויצא: המסע אל הלא נודע
- חיי שרה: מות שרה (חלק א')
- האבל ביהדות: שבעה, כיסוי מראות, קבורה
- מה קורה אחרי המוות לפי היהדות?
- למה יהודים מניחים אבנים על קברים?
- מהו בית כנסת?
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- יחזקאל לח, כג ("והתגדלתי והתקדשתי")
- דניאל ב, כ; תהלים קיג, ב (מקורות "יהא שמה רבא")
- ויקרא כב, לב ("ונקדשתי בתוך בני ישראל"); במדבר טז, כא ויד, כז (מקור המניין)
- ויקרא י, ג (שתיקת אהרן); בראשית כח, כב (מעשר יעקב); איוב כה, ב ("עשה שלום במרומיו")
- שמות יז, טז ורש"י על הפסוק (השם והכסא שאינם שלמים)
- משנה יומא ו, ב; משנה מגילה ד, ג; משנה ברכות ט, ה; משנה עדיות ב, י; משנה מכות ג, טז
- תלמוד בבלי, ברכות ג ע"א (רבי יוסי ואליהו הנביא); ברכות כא ע"ב; מגילה כג ע"ב
- תלמוד בבלי, שבת קיט ע"ב ("כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו")
- תלמוד בבלי, סוטה מט ע"א; תענית טז ע"ב; סנהדרין קד ע"א ("ברא מזכי אבא")
- תוספות ברכות ג ע"א, ד"ה "ועונין" (הארמית של הקדיש; "שמה רבא")
- מסכת סופרים (תקופת הגאונים); סדר רב עמרם גאון (המאה ה־9)
- מסכת כלה רבתי (המעשה ברבי עקיבא); מחזור ויטרי; אור זרוע (רבי יצחק מווינה, המאה ה־13)
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה ח, ד-ה
- שולחן ערוך, אורח חיים נה, א ונו, א (עם הרמ"א); משנה ברורה נו, ב; רמ"א על שולחן ערוך, יורה דעה שעו, ד
- שו"ת חוות יאיר (רבי יאיר חיים בכרך), סימן רכב
- הרב רפאל בניזרי, חיי שרה: מקור החיים
- הרב רפאל בניזרי, פרקי אבות: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
- הרב רפאל בניזרי, ויצא: המסע אל הלא נודע
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.