ויצא — המסע אל הלא נודע

אני מציע לכם הערב, אם כן, לקרוא מחדש את פרשת ויצא — יציאתו של יעקב מבאר שבע. ומעירים לנו שאותיות "באר שבע" הן אותיות "עבר ושם". כלומר: סיימנו את לימודינו, סיימנו את הישיבה, ובין כך ובין כך עלינו לצאת מן הבית. יוצאים ממנו מסיבות משפחתיות, אך יוצאים ממנו גם כדי לבנות בית משלנו. ליעקב, אם כן, שתי מטרות. ואולם כל יציאה מבית ההורים היא כשלעצמה גלות. איננו יודעים מה צופנים לנו החיים. עזבנו את הקן, את מה שהיה יציב, את מה שהיה קבוע; ידענו מי אנחנו, קיבלו אותנו כמות שאנו, דאגו לכל מחסורנו. ועתה אנו יוצאים ומתקדמים אל מול עולם שאינו חדל להשתנות — והשינויים האלה, כמובן, נוגעים לנו ומפחידים אותנו. כבר דיברנו על המחלוקת הזאת בין הקבוע — היציב, הבטוח — לבין מה שנועד להתפתח. ובכן, "בן" — כשאומרים "ברא כרעא דאבוה" (עירובין ע ע"ב), הבן הוא רגלו של אביו — פירושו מי שממשיך את הליכתו של אביו, שנושא אותה לאורך הזמן ומעבר לזמן. כך הם החיים. אבל האם יש בידו לעשות זאת?

האם יצליח בהליכה הזאת? ומשום כך חותם יעקב את תפילתו כפי שהוא חותם אותה. כלומר: אם ה' ישמרני, אם ה' יצליחני בכל אשר אעשה, אבנה את בית אבי כראוי, ויהיה זה שלום של ממש. שכן כל עוד לא נתתי לבית אבי את השלמות הזאת, כל עוד לא נטלתי חלק בבניין הבית הזה — והבית הזה עלול ליחרב, חס ושלום! — מה טעם אפוא בגלות הזאת? מה טעם, בכלל, לצאת אל בנייתו והקמתו של בית חדש? אין לכך שום טעם. מרגע שניתקים מן השורשים, נעשים באמת אדם עקור.

מי שאין לו עבר — אין לו עתיד. ולכן, כשאנו קוראים מחדש את הפרשה הזאת, אנו מביטים במראה של דרכנו שלנו. יש לנו שתי הזהויות האלה, יעקב וישראל. אנו נתונים במאבקו היומיומי של יעקב. ואנו משיגים את מטרותינו מעט מעט — אין משיגים אותן בבת אחת, אלא אבן אחר אבן. על סמליות האבן דיברנו בשבוע שעבר. […] אלה הן האבנים שמניחים. ואתם יודעים ששלוש מצוות ניתנו לעם היהודי בשעת היוולדו. שהרי, בסופו של דבר, קריעת ים סוף היא ירידת המים שעמה בא הוולד לעולם, לא כן? בתום היריון, בתום הכנה — ההיריון הזה, צירי הלידה […].

ובכן, עם ישראל נולד, ויש להבטיח תחילה את חינוכו הראשון. ובחינוך הראשון הזה הוא נותן לו שלושה דברים, שלושה חוקים יסודיים. דינים — הדינים, חומרת הדין. וזה אינו משתנה: ככל שנתקדם בתוך השינוי, הדינים אינם משתנים; השולחן ערוך עומד במקומו, הוא נקודת הייחוס. אלא שלדינים אין טעם אם אין תכלית, והתכלית היא קדושת השבת. הוא נתן להם את השבת. הוא חנך אותם לקדושת השבת. פירוש הדבר להתעלות מעל הדברים, ובאמת שלא להישאר כבולים בידי עולם הטבע — ללמוד להיתלש מן התנאים הטבעיים הללו כדי לחיות בתוך נס מתמיד — זה המשנה את נתוני הטבע. זו באמת השבת, קדושת השבת. והוא נתן להם גם חוק שלישי. איזה?

חוק הפרה האדומה. הפרה האדומה — יודעים אנו היטב שהיא מטהרת את הטמא ושיש בכוחה לטמא את הטהור. אבל מי באמת יכול להוציא טהור מטמא, להכריע מה יהיה טמא? ואנו יודעים ששורש הטומאה, אבי אבות הטומאה, הוא המוות. כשהכול סגור, כששום דבר אינו זז, כשאדם מצטמצם למרחב מוגבל וסגור, ואבן אחת בלבד עומדת שם לשמש ציון — הרי זה עצוב. יעקב מודע לכך. ולכן הוא נוטל את כל האבנים, מאחד אותן לאבן אחת ויוצק עליה שמן. אנו איננו יוצקים שמן; אנו מדליקים [נר] נשמה, משום שהוא חי עמנו, הוא חי בתוכנו. זהו יעקב.

כשהוא יוצא לדרך הגלות, הוא אומר לנו שיש שלושה שלבים במבנה של חיים, דהיינו […]; הראשון שבהם מציין את הנעורים […], וכאן אנו משתעשעים מעט במילים כדי להבין מה אנחנו. כשאנו קטנים, איננו יכולים להפגין את כוחנו ואת שליטתנו אלא על […]. אבל כשאנו מגיעים אל […], אם קושרים זאת בכיוון של נעורים בונים, אזי אפשר בסופו של דבר לשאוף להתעלות מעל […]. לא אאריך בזה; תהיה לי הזדמנות לפתח זאת עוד בפעם אחרת — לא בפעם הבאה, אולי אחריה — משום שמדובר ב[…], בכל אותם דברים הפונים אל כוחות הטבע, שיש להתעלות מעליהם, להיתלש מהם, כדי לזכות בחירותו של האדם.

אבל הכוונה היא לומר שכשם שיש שלושה שלבים בהתפתחות שלילית, כך יש בהתפתחות חיובית — עם הנשמה, הרוח והנפש; רוח, נפש; עולם, שנה, נפש: המקום, הזמן והנפש. יש דרך לאחד את המקום ואת הזמן גם יחד בחייו של כל אדם. ואז, כשאדם שרוי בהרמוניה עם זמנו ועם מקומו, ההתפתחות היא חיובית. וזהו "ויפגע במקום". המקום — "ויפגע במקום" — נעשה תפילה. המקום נעשה תפילה. המקום נקשר אל הזמן. זמן הלילה הוא זמן — ושימו לב, אין הוא שלילי: הוא זמן של חלום, הוא זמן של התעוררות.

הוא זמן של התבוננות פנימית, הוא זמן הכוסף לבוקר חדש, ליום חדש, לעתיד. תפילת ערבית אינה חובה, היא רשות. מה פירוש "היא רשות"? היא בידיך, היא בידיך. לעומת זאת, מי שרוצה שלא לישון — רודפים אותו, רודים בו ומייסרים אותו עד שיישן, משום שאין הוא רשאי לסרב להיכנס אל תוך עצמו, ולהסתפק רק במחשבה של הבוקר, בשמחה של הבוקר, ובתפילת המנחה, זו של יצחק. לא! מדוע? משום שיום — "יום ליום יביע אמר" — יום אחד צריך להכין יום אחר.

אין מסיימים את החיים ביום אחד. אף שהיום מעניק ליום שאחריו ים של אפשרויות — "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת" (תהלים יט, ג) — הלילה נושא את הדעת, הלילה מביא עצה, כמו שאומרים. ולכן הגלות כשלעצמה אינה שלילית לגמרי; יש צד חיובי בגלות הזאת, במידה שהיא הכינה את יעקב להתמודד לימים עם עשו, ולא לברוח מפני עשו — שכן לעת עתה הוא אכן בורח ממנו, כמובן. ואומר לכם דבר: כמובן, כשבורחים כך, בורחים מכל מה שאין בכוחנו להתמודד עמו, מכל מה שאינו לרוחנו.

אבל למעשה, יש שהעזו לומר שאם נגזרה על יעקב גלות, הרי זה משום שמעולם לא ניסה לפייס את אחיו עשו. האפשרות הייתה בידו, שהרי הוא היה האמת. ועשו — אלה קרעי אמת, משום שהוא צל האמת. כשאין לנו מטרה מוגדרת היטב, קו ברור, אפשר אמנם לחיות עם קרעי אמת — אבל קרעי אמת אינם האמת; אין הם מצטרפים לכדי אמת. ולכן יעקב אכן ביקש לאחד את האבנים האלה לאבן אחת, ולהחזיק אותן יחד, שכן זה מה שמייצג אחדות של חיים: "בית", על שתים עשרה צלעותיו, על שתים עשרה שעות היום שבו — שעות של חיים, של חיים ושל התבוננות, לא כן?

ועם שנים עשר המזלות הללו — את כל אלה מסוגל האדם להלחים זה לזה. זוהי האנושיות. עליו להיות הגורם המאחד, ואם הוא מצליח בכך לעצמו, עליו לדעת להעניק זאת, לחלוק זאת עם הזולת. ובכן, "כי בא השמש": יש אכן שקיעה של היום, ואמרנו ששקיעה זו של היום היא הלילה, היא הגלות — אבל אין היא שלילית לגמרי. והוא נוטל מאבני המקום — "וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא). האם אנו זקוקים לפרט הזה? כן, אנו זקוקים לפרט הזה, משום שמי שרוצה למנוע מעצמו אכילה — זו בעייתו.

אבל למנוע מעצמו שינה, להימנע מלהיכנס אל הלילה ומלהוליד בוקר חדש — את זה איננו מתירים. מבדלים אותו, מנדים אותו. "ויחלם". מדוע? משום שזו שעת החלום, משום שזו השעה שבה צריך באמת לשוב ולחשוב על התכלית המחברת שמים וארץ. התכלית הזאת, המחברת שמים וארץ, יכולה להיות ביתי, יכולה להיות המקדש, יכולה להיות ירושלים, ויכולה להיות גם המרחב שבו אני חי עם הזולת. "סלם" […] — לא כראשי תיבות, לא; "סלם" בגימטריה "סיני", זו התורה. ו[סולם] בגימטריה "ממון". ממון? מה זה? כסף?

מה ההבדל בין כסף לממון? "כסף" — מלשון "כסוף", לשאוף, להשתוקק. "ממון" — זה מה שהוקצב לך, תקציב קבוע. גם אם יש לך כסף, מה שהוא באמת כספך הוא מה שעבר בין ידיך ושהשקעת. מימון! מימנת, עזרת, נתת — זה מה שנשאר בידיך. וזה מה שבונה את הסולם שלך, את הסולם שלך עצמך. שכן יעקב, שיופיו כיופיו של אדם הראשון, הוא דיוקנו של אדם הראשון; ואדם הראשון — ראשו הגיע מקצה העולם ועד קצהו. הוא כיסה אפוא את כל המרחב, ובעת ההיא הגיע מן הארץ ועד השמים.

ובכן — "ויחלם והנה סלם". אכן, זהו יעקב; זהו ייעודם של צאצאיו, של עמו, של כל מי שמזהה את עצמו ביעקב. ואלה הם "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". מי הם מלאכי אלוקים אלה? תמיד מדברים על מלאכים, תמיד על מלאכים. ובכן, כשפונים אל המפרשים, יש גישות שונות. […] שכן "מלאך" הוא לשון זכר של "מלאכה". המלאך מאפשר לי להשלים יצירת אמנות.

בין מלאכה לעבודה: המלאכה היא היצירה שאני משלים; העבודה היא העמל הכרוך בה, כל הטכניקה שאני מפעיל. ובכן, המלאך הוא […]; אבל לפעמים אין די בכך, אין די, משום ש[…] — "עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש להט" (תהלים קד, ד) — שכן הסערות, הרוחות, האש, כל מה שמסעיר את העולם — הם מלאכים. הטבע, חוקי הטבע — הם מלאכים. כל מה שגורם לעולם להשתנות סביבי כשאני הייתי רוצה לחיות בתוך בועה — כל אלה מלאכים. אבל מה שאני שואף אליו הוא לראות שהמלאכים הללו […] — קודם כול, שייקבע סולם ערכים.

סולם ערכים בחיים הוא דבר חיוני. לפני שנוטלים משהו על עצמם, לפני שעושים דבר, לפני שמגשימים דבר — צריך שיהיו אמות המידה. וכך יעקב מודע לכך שצריך סולם בחיים. צריך סולם ערכים, צריך אמות מידה. "וראשו מגיע השמימה" — האם יש נקודה בשמים? לא. "וראשו מגיע השמימה": העיקר שיהיה נתון בתנופה אנכית, העיקר שיהיה בתוך ספירלה של חיים, עולה תחילה ויורדת אחר כך — כלומר, את אמות המידה שבחרנו בהן, נגשים כאן למטה. אלה, אם כן, המטרות שיעקב אבינו מציב לפנינו כשהוא יוצא מבית הוריו.

כן — מלאכי אלוקים אינם מלאכי ה'. מלאכי אלוקים הם עולם הטבע, הם מסכי הטבע, חוקי הטבע. הם חלק מחוקי הסיבתיות — אבל הם מלאכים, משום שבמידה שחפץ מעלה בי זכרו של אדם יקר, יש לחפץ הזה משמעות, תנועה; הוא נמצא שם, הוא מזכיר לי אותו, לא כן? הוא המלאך שלי, במידה מסוימת. זה משום שיש ערכים; הוא מזכיר לי […]. וכשאני מודע לכך — "והנה ה' נצב עליו" — אזי אני לומד לעבור אל מעבר למלאכי אלוקים הללו, ולהתחבר, לחוש בנוכחותה של השגחה המתריסה נגד חוקי הטבע, והמביאה אותי לקבוע את מקומי בעולם של ניסים מתמידים, שכן אני רואה בכל הזדמנות לחיות שהוא נותן לי נס כשלעצמו.

והיא אפשרות עשירה בדברים שאוכל לממש ולעשות. […] אזי מה שנעשה קבוע, מה שנעשה יציב, הוא הנס המתמיד שבו אני חי ומתהלך, משום שהחלטתי שלא להניח לחוקי הטבע לכלוא אותי. וכשאני לומד לעלות ולהגיע אל ה' — "ה' נצב עליו" — כלומר אל מקור החיים עצמו, מקור הקיום, אזי העולם נעשה רקע. הכתוב הוא שאומר זאת; איני יוצא מתחומו של הכתוב: "והנה ה' נצב עליו ויאמר" […]. מגלים שפה אחרת; מגלים שפה אחרת.

כשמשלימים את העלייה הזאת מלמטה למעלה — מעולם העשייה, עולם המעשה, אל עולם מקור המחשבה […] — "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק" (בראשית כח, יג) — אי אפשר שלא להתקשר אל הנשמות. אני נקשר אל האבות, […] אל הוריי, אל הורי הוריי, אל אבות אבותיי. "אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק" — אלוקי אברהם אביך, אלוקי יצחק. והעירו שרק אצל אברהם נאמר "אביך". מדוע? משום שאברהם היה הראשון שפתח את הדרך […]. בדרך כלל איננו מונים לאחור אלא שלושה דורות.

אין צורך לומר: אנו צאצאיו של פלוני ושל פלוני ושל פלוני; אנו צאצאי האבות. ואנו צאצאי הורינו, הורי הורינו, שהכרנו אותם או שלצערנו לא זכינו להכירם — אבל את סיפורם אנו ממשיכים. ועוד: […] נכון שאברהם הגיע לרוחניות שאין לה גבול. וזהו "הר", זהו הר. יצחק גם הוא, במובן אחר — אלא שאברהם היה הכוח המניע. כשראינו את חייו של אברהם — אתם יודעים, אלה חיים של עשייה. הוא השקיע את כל מרצו, את כל […]. יצחק מסוגל לעלות על מזבח ה', אך הוא נשאר סביל בכל מה שהוא עושה.

הוא ממידת הדין; הוא נושא בעול הכלל, בעול הדין. הוא סבל אותו באופן מסוים, אבל הקדיש אותו לבוראו. זה טוב מאוד. אבל זה מה שנקרא "שדה". השדה, כן: אם אתה נוטש אותו, הוא נשאר בור, וקוצים ודרדרים יעלו בו; אבל כשאתה עובד אותו, אתה יכול באמת להפיק ממנו יבול שופע — "מטל השמים ומשמני הארץ" (בראשית כז, כח). אלא שלצערנו, מה שאברהם בנה והקים, ומה שיצחק גם הוא הגשים — את הראשון החריב ישמעאל, כן, את הבית הראשון; ומה נאמר עליו? "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" (איכה ה, יח) — הוא נעשה מרעה לשועלים.

הבית השני נחרב בידי עשו. כיצד הוא מתואר? "ציון שדה תחרש" (מיכה ג, יב). ציון היא כשדה שנחרש […]. יעקב, לעומתם, עשה את העולם הזה ראוי לישיבה — הוא ולא אחר. על ידו [ייבנה] בית המקדש השלישי, הואיל ומיטתו שלמה: אין ישמעאל ואין עשו בזרעו של יעקב. ולכן הוא שיבנה […] — בית אל, שיהיה באמת בית ה', וזה לעד, לנצח. זה אפוא מה שהמילים "אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק" מזכירות, ומיד אחריהן: "הארץ אשר אתה שכב עליה". אבל כל זה יכול באמת להתממש רק על האדמה הזאת, שהיא דוגמתו של גן עדן, שבה אמור האדם לשוב אל ממדו האמיתי כאדם, […] ושבה אתה יכול באמת לחשוב מחדש על תפקידך בעולם, על שליחותך בעולם — ותוכל לעשות זאת. וחז"ל אומרים שקיפל [הקב"ה] את כל ארץ ישראל [תחתיו] — היא קיבלה את ממדו. והיום אנו חיים במידת מה את הממד הזה: גופנו שואב מארץ ישראל את אותם רטטים, שבשעתם לא היו אלא חלום, ואילו היום הם נחווים בעוצמה בתודעתם של אנשים — כאילו הונחה הארץ, כולה מקופלת, בתוך אישיותו של האדם.

והרי אנו יודעים שמקום זה הוא אבן השתייה, טבורו […] — אבן היסוד של העולם כולו; ממנה נשתת העולם כולו והתפשט. ובאותו אופן הארץ הזאת — "לך אתננה ולזרעך" — הארץ הזאת, על […], על תכונותיה, על ייחודה. שכן אל נשכח שמעלתה של הארץ הזאת וכל עושרה הם, כפי שאמרנו, בכך שהיא ההופכת דם לחלב, והיא המוציאה דבש מן הדבורה — כלומר טהור מטמא. זה מה שעושה את החיים […]. שם ימצא עם ישראל את השראתו, משום שבחוץ לארץ אפשר רק לחלום — לחלום את חלום ארץ ישראל, בתפילה. כל מה שאנו יכולים לעשות בחוץ לארץ הוא להיטיב עם אחרים. אנו מניחים אותם, נוטשים אותם; אנו מוצאים את עצמנו מוסרים אותם לתרבויות אחרות, ל[…] אחרים.

אבל מה שטוב, מה שהאדם מייחל לו, הוא שיוכל לחלוק מרצונו החופשי את מה שיש לו, את מה שהשיג בכוחות עצמו, בלי להיזקק בכל עת לכוחות הדומים לעבודתו של אל זר, משום שאנו נאלצים להתחשב בתרבות שבתוכה אנו חיים. בארץ ישראל יכול העם היהודי לממש את ממדו שלו. ומשם הוא יכול להתפשט ולהביא לכך ש"ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית כח, יד). והקב"ה אומר לו: אם זו מטרתך — "והנה אנכי עמך ושמרתיך" — אהיה עמך, אשמור אותך, אעזור לך.

אנו עדים היום לסיוע האלוקי הזה. יש דברים רבים שבלעדיו איננו מבינים כלל. […] "כי לא אעזבך עד אשר…" — משום שכשם שאתה מתחייב כלפיי, אני מתחייב כלפיכם. אנו שרויים בברית, שבה אכן שתי ידינו […]. בחרתי בך למלא את השליחות הזאת; עלינו לפעול יחד. והנה יעקב מתעורר: "וייקץ יעקב משנתו". אל תקרי "משנתו" אלא "ממשנתו". זה מה שהבשיל בו במשך כל שנתו; זה מה שהעסיק אותו כל אותו לילה. וכך הוא תופס עתה את היציאה הזאת לחרן. וכבר אמרנו בפעם הקודמת מה שנאמר על חרן. אבל הוא אומר: "אכן יש ה' במקום הזה".

ועלינו להגיע להכרה שבכל עת ובכל מקום — שהרי הוא מקומו של עולם — הקב"ה הוא באמת מקומו של העולם, בכל מקום. וכי לא ידע זאת? אבל איפשהו יש בנו געגוע לבית ההורים, למה שהיינו. בכל מקום שבו אנו חיים — השתנינו. התנאים אינם אותם תנאים. הזמנים אינם אותם זמנים. הכוחות אינם אותם כוחות. […] "יש" פירושו שהוא נוכח. הוא נוכח תמיד. וכך [נאמר] "ותתצב אחתו מרחק" — כשמרים שומרת על אחיה ואינה ישנה; וכך כשבני ישראל ניצבים בתחתית ההר — "ויתיצבו".

כשעליהם לחצות את ים סוף […] — "התיצבו וראו את ישועת ה'" (שמות יד, יג): עמדו איתן, התייצבו במקומכם; מעוררים את הישועה האלוקית. "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כח, טז). "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" […] המקום הזה — מקום העתיד […] ארון הקודש […]. מפרשינו מבקשים שנשים לב: "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". יש כאן שני דברים. זהו הבית שבונים. ויעקב יודע גם את הפנימיות הזאת — "וזה שער השמים" — שבה האדם דן את עצמו. אי אפשר שלא לדון את עצמנו. אנו פגיעים, אנו שבירים — ומשום כך, אגב, חש יעקב צורך לנדור נדר, אף שהקב"ה זה עתה הכריז לפניו: אני עמך, אשמור אותך; אל תירא מן הגלות. אתה יכול לעשות דברים, אתה יכול לשאת עמך את כל ישראל ולהשיבו עמך.

טוב מאוד. אתה יכול למלא שליחות בגלות, והקב"ה חפץ בה. זמן הלילה הזה הכרחי לאדם כדי להתקדם בחיים. הנה אברהם, שירד למצרים. הנה יצחק, שנאסר עליו לצאת מגבולות ארץ ישראל. הנה יעקב: הוא בחרן, אך הוא גם במצרים. וכך חוו האבות את הגלות הזאת, אך במובן […]. אלה הן אפוא האבנים המפוזרות — העם הזה, המפורד והמפוזר בכל העולם. נעשתה מהן אבן אחת; הן נעשות אבני החושן שנשא הכהן הגדול — האבנים הטובות, שגם שם אוחדו לחטיבה אחת.

היא נעשתה חטיבה אחת. מה שאנו נוצרים באמת ממהלך של חיים הוא מה שנשאר: מה שאינו משתנה, מה שאינו זז, מה שמשאירים אחרינו, מה שמורישים במוקדם או במאוחר — האבן שמוסרים לאחרים כדי שימשיכו לבנות את אותו בניין שעליו חלמנו. ואז "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" — בית האלוקים — "ואולם לוז שם העיר לראשנה" (בראשית כח, יט). קודם לכן לא נקרא בית אל, אלא לוז. מהו אפוא "לוז"? לוז — יפה מאוד. בערבית פירושו שקדים. […] והלוז הוא אותה עצם קטנה, שם למעלה […], שאנו מרטיבים מעט ביין של מוצאי שבת, כדי להעניק לה חיוּת מזנבה של השבת ממש, כדי שתחזיק אותנו באנרגיה מחודשת עד השבת הבאה, עד הקדושה הבאה.

ואלה הן קדושות המצטרפות זו לזו ואינן חוזרות על עצמן. שימו לב: אין זה שכפול. הלוז, אם כן — האבן הקטנה הזאת, העצם הקטנה הזאת, החוט הדק הזה שלא היה בו כל חשיבות — יכול ליטול חלק בבניין בית אל. […] אינני כמו האחרים […], ואנשים אינם מתעניינים בו כלל. דבר חסר חשיבות, […] שאבד — אנשים אינם מתעניינים בו כלל. אבל יעקב מודע: אינני כמו האחרים. אמרתי קודם שאנו בדרך, במעבר; החטא עלול באמת להשליך אותנו למבוכה גמורה. ולכן אני אומר זאת. ויעקב אמר: "ונתן לי לחם לאכל" — אם ה' יסייע לי, יסייע לי כאן, פירוש הדבר שיחסוך ממני חולשות, שיאפשר לי לפעמים לחזור לעצמי, להתאושש.

"ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש" (בראשית כח, כ). אבל "לחם לאכל ובגד ללבש" — האם יש צורך לומר זאת? הרי ידוע שהלחם הוא לאכילה, והבגד ללבישה. לא — שימו לב: הוא חוזר אל חטא אדם הראשון. שם היה הלחם, המזון — אך לא המזון שהקב"ה רצה בו בשביל האדם; והלבוש היה […] — בגדים להתכסות בהם בכבוד. לאכול את הלחם בכבוד, בכשרותו; ללבוש את הבגד בכבוד […], לא כן? זה מה שהוא מבקש: הוא רוצה להיות הוא עצמו בכל דבר. והוא אומר: אם אצליח לתקן את הלחם הזה ואת הבגד הזה שחסרו לאדם הראשון, אהיה בשלום בבית, עם בית אבי — אם אהיה בשלום עם בית אבי. אם אהיה משלים, אם אשכלל את בית אבי, אם אביא אותו לתכליתו, והקב"ה ידון זאת לטובה — "והיה ה' לי לאלוקים". אין פירוש הדבר שה' יהיה לי לאלוקים. לא: אמת המידה אינה שאני הוא הקובע אם הדבר טוב; […] אלוקים.

לא, והנה שם אלוקים. […] "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים" […] אבן […] הלוז. […] "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב) — כל מה שיגיע אליי יוקדש באמת לך. זו תהיה נגיעת הגמר. שכן נותנים מעשר: כשמפרישים מעשר מן התבואה, המעשר שמפרישים הוא המקדש את כל השאר. שהרי אם יש לנו תשעה אנשים, לא נוכל לומר קדיש.

לא נוכל להכריז בחגיגיות על קדושתנו. צריך עוד אחד. העשירי […] — הוא שמכריע את הכול, משום ש… זהו המספר עשר, שהזכרנו כמה פעמים. ונדמה לי שהגענו לסוף שיעורנו, כשם שהגענו לסוף הפרק שלנו. ובשבוע הבא, פרשת וישלח — נמשיך […]. יש עוד תורות רבות, וניפגש שוב. אם יש לכם שאלות, […].