שאלות לשולחן השבת של פרשת חיי שרה
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון משפחתי.
הפרשה נפתחת במיתתה של שרה, ובכל זאת היא נקראת "חיי שרה". השיעור יוצא מן הפער הזה אל שאלה פשוטה: מדוע התורה, שהניחה לכל המיתות שקדמו לחלוף כמעט בלי משים, מתעכבת באריכות דווקא על זו? הרב רפאל בניזרי מסיק מכאן קריאה של המוות כליקוי מאורות ולא כקץ, וקריאה של הזמן כחומר שאפשר לסבול אותו או לעצב אותו. השיעור נחתם בחברון, קרית ארבע, ובמה שמקום קבורתם של האבות מלמד על החיים.
נקודת המוצא היא הפסוק הראשון: מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה. הכתוב אינו אומר שחיתה מאה עשרים ושבע שנים ברצף אחד; הוא מפרק, חוזר ואומר, ומדבר על "שני חיי" בלשון רבים. הרב קורא בכך כבר מן ההתחלה את עיקר השיעור: אין חיים אחדים אלא שניים, המתנהלים במקביל — חייו של הזמן הבורח וחייו של הזמן שאינו אובד.
מכאן מתרחב השיעור: הרכבו של האדם מעפר ומרוח, תודעת המוות כסגולתו המיוחדת של האדם, הקדיש ומשמעותו האמיתית, ההבחנה בין העולם הזה, העולם הבא וגן עדן, ולבסוף תפקידה של הנשיות בחיבור בין שני העולמות. החלק האחרון מוקדש לשאלות הקהל — על הכתב, על הנשיות, על בעלי החיים ועל הפילוסופיה — והרב מחדד בהן כמה מניסוחיו.
מה אומר השיעור
רק מיתתה של שרה מסופרת, והפרשה המספרת אותה נקראת "חיי שרה". עד כה חלפו המיתות בכתוב בלי שישימו אליהן לב. מיתה זו מסופרת בראש הפרשה ונותנת לה את שמה — שם שמדבר על חיים. על מיתת אברהם אין הכתוב מאריך כל כך, וכן לא על מיתת יצחק ולא על מיתת יעקב. חוסר האיזון הזה מרמז שהחיים והמוות אינם שתי מציאויות העומדות זו מול זו.
שנותיה של שרה אינן אריכות ימים; הן ישויות. מאה שנה היא ישות אחת, עשרים שנה ישות אחרת, שבע שנים ישות נוספת. הכתוב אינו מונה דפי לוח שנתלשו משום שעבר זמנם; הוא שומר כל דף, משום שכל אחד נושא את בשורתו. עשרים מציינת את הרגע שבו הצעיר נוטל על עצמו אחריות ונעשה בר עונשין בלי נסיבות מקילות; שבע מציינת את הרגע שבו הילד נפתח ליופיו של העולם — ואין לזלזל ביופי הזה. יחד הן יוצרות מחרוזת, ולא חיים קרועים.
יש שתי דרכים לשכון בזמן: לסבול אותו או לעשות אותו. חז"ל אומרים על הצדיקים שהם עושים את ימיהם, ועל הרשעים שהם רק ממלאים את ימיהם — יש זמן להעביר, הזמן מכביד, צריך למלא אותו. יש זמן הבורח ואין להשיגו עוד, ויש זמן מוחלט הנקרא נצח, שבו פיסת זמן היא הזמן כולו והזמן כולו הוא פיסה. בחייו של כל אדם מתקיימות שתי הקואורדינטות האלה יחד: יש זמנים מתים ויש זמנים חיים. האידיאל הוא לצמצם את הזמנים המתים עד למינימום.
האדם הורכב משני יסודות, והמוות הוא ניתוק הקשר ביניהם. מצד אחד עפר מן האדמה, השב אל העפר; מצד אחר רוח חיים, שמקומה בעולם שמעבר. כל עוד הם שזורים זה בזה, יכול האדם לתת לרוח ממשות על הארץ ולהעלות את הארץ אל מדרגת הרוח. במוות פוסק התיאום הזה. השאלה היא אפוא אם הפרידה סופית.
מה שמבדיל את האדם מן הבהמה אינו השכל אלא היכולת לתת. את השכל אנו מביאים עמנו לעולם, הוא טבוע בגנים שלנו, ואנו חולקים אותו עם בעלי החיים — זהו הנחש, הערמה, חריפות המחשבה של התבונה האנושית, שהכתוב קורא לו ערום מכל חית השדה. היכולת לתת, לעומת זאת, אינה בטבעו של האדם אלא בהתעלותו מעל טבעו. הקב"ה נדרש להתערב כדי לעקור את האדם מעולם הטבע ולהפיח בו נפש חיה. כל עוד התבונה אינה מלווה בחסד, אין באדם צלם אלוקים.
רק לאדם יש תודעת מוות, ותודעה זו היא הרצון להתגבר עליו. הרב עומד על כך מול קושיה מן הקהל: העובדה שבעל חיים חש בקרבת קצו, מתבודד או בורח ממי שבא לשחוט אותו, אין בה משום תודעת מוות. לאבד את הכוחות ולוותר — אין זו תודעת המוות. תודעת המוות פירושה לחשוב עליו כעל תאונה בתוך החיים, כקטיעה, כטרגדיה — אך כזו שנועדה להיות מנוצחת. זו שמונעת מאתנו לשקוע בייאוש ולומר לעצמנו ששום דבר אינו כדאי.
אם נועד האדם לחיות זמן מה ולהיעלם, במה משתעשע הבורא? הטענה מוצגת במלוא חריפותה. חיים בלא תכלית אינם כדאיים. המוות, מנקודת מבט זו, הוא האפשרות לפרק מכשיר שנשחק והגיע לסוף דרכו כדי להרכיבו מחדש באופן אחר. כשהוא מפורק הוא אינו פועל עוד; יש להרכיבו מחדש ולתת לו ממד אחר של חיים. זוהי הגדרת החיים, מילה בצורת זוגי: לא שניות של יסודות, אלא התמודדות בין העולם שלמטה לבין העולם שלמעלה.
הקדיש אינו קמיע. עד המאה השתים עשרה היה חלק מן התפילה והפריד בין ארבע דרגותיה, כשם שיש ארבע דרגות בפרשנות הכתוב וארבע מיתות; זה היה קידוש השם ששימש כגיליון מפריד בין אופן תפילה אחד לאחר. רק מן המאה השתים עשרה ואילך נאמר שיש לאומרו על אדם יקר שנפטר. הרב אינו ממעיט בערכו של מנהג זה, אך הוא מזכיר את משמעותו: האדם היקר הלך לעולמו, חסרה אנרגיה להשלמת המלאכה שהחלה, והאומר קדיש מכריז על עצמו כממלא מקומו של הנפטר. מהיום והלאה, הוא אומר, אקדש את השם כפי שהוא קידש אותו.
העולם הבא הוא עולם הזיכרון של היקום, והתורה שבכתב נמנעת מלדבר עליו. זהו העולם המסוגל להחזיר חיים אל המחזור — מה שקרוי תחיית המתים. ואף על פי כן אמרו חז"ל שהאומר אין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק לעולם הבא — אף שאין אנו רואים אותה בכתוב. הטעם פשוט: אי אפשר לכלוא את העולם הבא בכתב, בספר. הוא שרוי בעל־פה, בהתהוות מתמדת. מה שכתוב שייך לעולם הזה, העולם שאפשר למשש אותו ולעבוד בו.
כל אחד משני העולמות נקנה באמצעות חברו. שנינו שיפה שעה קטנה של קורת רוח בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ומנגד, שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם שמעבר מכל חיי העולם הזה גם יחד. יש כאן משוואה שחייבים להתחשב בה: בזמן שאנו משקיעים כאן אנו בונים את העולם הבא שלנו. לפיכך אי אפשר לקנות את העולם הבא על ידי התנתקות מן העולם הזה. הרב מבחין גם בין שלושה מושגים שאין לבלבל ביניהם — העולם הזה, שהוא הפרוזדור שדרכו נכנסים לטרקלין; העולם הבא, שהוא עולם האמת; וגן עדן, שהוא שלב אחר עוד יותר.
דבר אינו נמחק: תמיד נשאר רושם. אין להעלות על הדעת שהבורא יביא בריות לעולם ואחר כך ימחק אותן, כדרך שמוחקים הודעות שנעשו למעמסה. יש מה שנקרא רשימו, עקבה; כל מה שאתה עושה נרשם בפנקס. אין בכך כדי להרשיע איש, שכן התיקון הוא אפשרות פתוחה, וזוהי עבודת התיקון. החטא אינו נמחק; הוא נלקח ומתוקן.
הנשיות היא המאחדת בתוכה את שני העולמות, ולכן התורה מספרת על המוות דרך שרה. הכוח הנוסף שהוכר בה גורם לכך שהעולם הזה והעולם הבא מתגלמים בה. כשנשאל על כך על ידי אחת המשתתפות, מבהיר הרב שהנשיות היא ישות המספיקה לעצמה, מה שאין כן הגבריות, ושהכוח הזה כבר חקוק בהווייתה. והיא גם זו המבטיחה את הדור הבא: הגבר יכול לרצות, אך הוא לא יישא את הוולד. שרה, השרה לכל העולם, היא אפוא זו שדרכה יכול הכתוב לומר מהו המעבר מעולם לעולם.
שרה מתה עם שמועת עקדת יצחק, והכתוב אומר שנשמתה פרחה. סיפרו לה שאברהם לקח את בנו יחידו וכבר העלה אותו לעולה. הפועל שבו משתמשים פירושו בעברית המדוברת שנשמתה עפה; בעברית המקראית הוא מעורר את הפריחה. מה שהיא הבינה הוא שפרק חייה נחתם. הרב מקשר זאת למאמר שכל המלמד את בן חברו תורה, ובכך נותן לו את היכולת לפרוח, כאילו הביאו לעולם: הילדים אינם רק בשר ודם, אלא ישויות רוחניות שהבאנו לידי מימוש.
אין זמן מת אלא מה שאינו משתלב בשום תכלית. לשאלה אם מאה עשרים ושבע שנים מלאות פירושן חיים בלי שום זמן מת, עונה הרב בפרטים: הכנת הלחם אינה זמן מת, גם קילוף ירקות לא, וגם אפיית עוגות על כל הטרחה שבה לא. אין אלה זמנים מתים משום שהם משתלבים בתכלית, והתכלית היא הנותנת חיים לכל הזמנים המתים. וכך גם בחיים כולם: יש זמנים המכינים מצבים אחרים, והתוצאה היא העיקר.
אין מתים; נפטרים. הלשון המקובלת בעברית אינה אומרת על הנפטר שמת, אלא שנפטר — שנפטר לבית עולמו. והדרך הטובה ביותר להיפטר אינה במעשה גבורה כלשהו: הביטוי המקודש הוא ללכת לשכב עם האבות, להצטרף אליהם, להשלים את המלאכה שהם התחילו ושעשינו עמם. המוות חדל אז להיות קרע ונעשה מסירה של שרביט.
חברון היא קרית ארבע משום שהיא המקום שבו הכול מתחבר. שמה בא מפועל שפירושו לחבר: היא מקום המפגש של הרוחני והחומרי, של השמים והארץ. ארבע — משום שאדם, אברהם, יצחק ויעקב קבורים בה, וכמותם חוה, שרה, רבקה ולאה. ארבע גם משום שהעיר הזאת הייתה שייכת קודם לכוחות של מוות: סקילה, שהיא מרד כוחות האדמה באדם; שריפה, שכנגד האנרגיה השלילית של התאוות ששרפו את האדם; הרג בחרב, שהוא המוות שמביאות המלחמות ואלימות האגו; וחנק, מותו של מי שלא ידע להסתגל לעולם. מערת המכפלה, מערת הכפילות, הופכת את הכוחות האלה: האבן המונחת שם על הקבר אינה אבן של נטישה אלא אבן בניין.
הקדוש ביותר בספר תורה הוא הלבן. כשנשאל מה פירוש הדבר למקם את העולם הבא מעבר לכתב, עונה הרב בהעמדת שתי גישות אל הספר זו מול זו: זו הרואה במקרא ספר סגור ומפרשת אותו כפשוטו־כלשונו, וזו המשאירה את הכתוב פתוח. לא האות היא החשובה מכול, לא התג שמעליה, לא הדרך שבה מנגנים אותה ולא הטעם שלה. הלבן המקיף את האות, שבו לא נכתב דבר והכול עוד פתוח לגילוי — הוא העיקר. אותה אזהרה חוזרת לגבי דברי התורה שבעל פה, שיש להעמידם בהקשרם ולא להדביקם כתווית על בקבוק.
פילוסופיה המסתגרת בעולם הזה היא צורה של מוות. בתשובה לשאלה מן הקהל מבחין הרב בין החכמה החילונית — זו שהנחש מפתח, והנוגעת לעולם הזה בלבד — לבין יראת שמים, המצרפת לחכמה את ראיית הנשגב. אגב כך הוא מזכיר את דברי קאנט שאין לומדים פילוסופיה אלא רק להתפלסף — ולא אחד מחכמי ישראל אומר זאת, אלא הפילוסוף עצמו על הפילוסופיה שלו. הטעות ההפוכה היא זו של הפילוסופים היוונים, שהתעלמו מן העולם שלמטה וחשבו רק על העולם שמעבר. בשני המקרים לא חוברו שתי הספירות יחד, ואת החיבור הזה בדיוק מלמד הכתוב דרך חייה של שרה.
תמלול מלא של השיעור
שלום למי שלא ראיתי קודם. אני מתרגם את הפסוקים הראשונים של פרשת השבוע. מספרים לנו כאן על המוות דרך נשמתה של שרה. כלומר, עד עכשיו כל המיתות חלפו בלי שישימו אליהן לב. רק מיתתה של שרה מסופרת בראש הפרשה, והיא אף נעשית לשם הפרשה. אבל שם הפרשה אינו "מות שרה" אלא דווקא "חיי שרה". מכאן אנו למדים שהחיים והמוות אינם שונים זה מזה. תשאלו אותי מדוע — ונראה. ובכן, שרה חיתה; וגם זה פרט חשוב, שמספרים לנו באריכות כזאת על מיתתה של שרה, אשת אברהם.
לא, על מיתת אברהם לא האריך הכתוב כמו על מיתת שרה, וגם לא על מיתת יצחק ולא על מיתת יעקב — אבל מיתתה של שרה חשובה מאוד. אובדן האישה, זו שבאמת מאפשרת לנו לממש את חיינו שלנו ולהעבירם מן הווירטואלי אל הממשי — זה אכן ראוי להתבוננות. שהרי כאן לא נאמר פשוט שחיתה מאה עשרים ושבע שנה, אלא "מאה שנה" — זו ישות אחת; "ועשרים שנה" — ישות אחרת; "ושבע שנים" — ישות אחרת. ואחר כך "שני חיי שרה" — הכתוב חוזר ואומר: "שני חיי שרה", אלה הן שנות חייה של שרה. וכבר ידענו זאת, שהרי נאמר לנו "ויהיו חיי שרה", אלה היו שנות חייה של שרה. אבל הרעיון הראשון הוא לומר לנו שיש שני חיים. אין רק מסלול חיים אחד. יש שני חיים מקבילים שאנו חיים בתוך כל חיים. ודאי שהחיים המקבילים האלה מתפצלים לחיים רבים, שכן בסיכומו של דבר, או שאנו חיים בתוך הזמן ומנסים להיאבק בתוך הזמן שבו אנו חיים, או שאנו עצמנו יוצרים את הזמן שלנו. הצדיקים, אומרים חז"ל, הם העושים את ימיהם. הרשעים, לעומתם, ממלאים את ימיהם — כלומר: טוב, יש זמן להעביר, יש זמן, הוא מכביד עלינו, צריך למלא אותו.
לא; אנסה לתת לזמן הזה ממשות. יש הזמן הבורח, שאכן אי אפשר להשיגו; אבל יש זמן מוחלט ואינסופי, הנקרא "עולם" — נצח — והוא בסיכומו של דבר אינו אובד לעולם, שכן פיסה מן הזמן הזה היא הזמן כולו, והזמן כולו הוא פיסה מן הזמן הזה. בחייו של כל אדם יש אפוא שתי הקואורדינטות האלה: יש זמנים של מוות, אבל יש זמנים של חיים. האידיאל הוא לצמצם את זמני המוות עד למינימום. ובסופו של דבר, היום, בזכות המחשב, אפשר להבין מעט את התופעה של החיים האלה. פעם, כשאמרו לנו שיש עולם שמעבר, היה קשה לדמיין זאת. איך אפשר להחזיק בענן מידע, זיכרון — ולא רק לשמור אותו אחרי הקבר בתוך ענן, אלא גם להעבירו ממחשב אחד לאחר, מטלפון נייד אחד לאחר? האם אפשר אם כן להעביר את המידע או את הידיעה של אדם, דרך לבו ומוחו, אל אדם אחר? ודאי שלא נאמר שהשתלות לב מעבירות, כביכול, גם את כל הרגישות שהייתה בלב ההוא אל גוף אחר. ואם בעתיד נצליח להשתיל מוח, גם אז לא נאמר שבכך אכן שימרנו [את האדם]. יש מה שנקרא "עפר מן האדמה" — מה שהוא חומר וכבד — ויש מה שהוא רוח. וכשברא הקב"ה את האדם, ברא אותו משני המרכיבים האלה: "עפר מן האדמה" מצד אחד — ומה שהוא עפר מן האדמה באדם שב אל עפר האדמה — וחיבר אליו נשמת חיים.
נשמת החיים הזאת היא זו שדיברנו עליה בשבוע שעבר, כשאמרנו שבסופו של דבר יש באדם שני שלבים של בריאה. השלב הראשון של הבריאה הוא כשניתנת לארץ האפשרות להוציא את האדם: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית א, כד) — הרמש, השרץ, וגם חית השדה, מה שהטבע מוציא, מה שהארץ מוציאה. מה שהארץ מוציאה, אמרנו, הוא רק הרמש, והסברתי שזהו האדם הזוחל כדי לשרוד. כך הוא הדבר — רגישות שהוא חולק באופן טבעי עם כל בעלי החיים. "בהמה… וחיתו ארץ" — הם חולקים לא רק את הרגישות, הם חולקים את שכלם של בעלי החיים. השכל של בעלי החיים, נכון? אבל הוא ניתן לאדם באופן טבעי. שמעו: אנו באים לעולם כשכבר יש בידינו שכל קנוי, מפותח פחות או יותר,
אבל עוד לא טיפחנו אותו; הוא טבוע בגנים שלנו. לעומת זאת, מה שמעמיד אותנו מעל לבהמה הזאת הוא כמובן היכולת לתת. היכולת לתת אינה בטבעו של האדם; היא בהתעלותו מעל טבעו שלו. מדוע? משום שכאשר הקב"ה נדרש להתערב כדי להוציא את האדם, לעקור אותו מעולם הטבע ולתת לו ממד של העולם שמעבר, היה עליו להפיח בו חיים — "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). האדם היה נפש חיה, ולכן היה יותר מן הנחש. הנחש הוא השכל המתערבב בערמה — סוג של ערמה, של חריפות מחשבה, הניתנת לאדם באופן טבעי בבריאתו הטבעית. וזה מה שהתורה אומרת לנו: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, א). והנחש הזה שהוא ערום — מיהו?
הנחש הזה אינו אלא השכל האנושי, התבונה האנושית. וכל עוד התבונה האנושית הזאת אינה מלווה בחסד — כלומר ביכולת לתת, להתעלות מעל עצמו — אין באדם דמות וצלם אלוקים. אין בו דמות — אין בו דמיון, אין בו צלם אלוקים. ובכן, אני חוזר לטקסט שלי. יש שני מרכיבים יסודיים בחיים: תודעת החיים מצד אחד ותודעת המוות מצד אחר. לבהמה אין תודעת מוות; רק לאדם יש תודעת מוות, רק האדם נלחם במוות. ובכן, הרעיון הזה של "עפר מן האדמה" — עפר האדמה השב אל עפר האדמה, השב אל יסודו הטבעי — ושל רוח החיים, שמקומה בעולם שמעבר, פירושו שבמוות יש פשוט ניתוק, ניתוק.
אין עוד אותה שזירה, אם תרצו, אותו תיאום בין הרוח לחומר, המאפשר לאדם לתת לרוח ממשות על הארץ ולהעלות את הארץ אל מדרגת הרוח. יש אם כן פרידה — אבל האם הפרידה סופית? חז"ל אומרים: אילו נועד האדם בסופו של דבר לחיות זמן מסוים ולהיעלם, במה היה משתעשע הבורא? ובסופו של דבר — אם איננו מאמינים, חס ושלום, בבורא ובתכלית לחיים — האם כדאי לחיות? אם אין באמת אפשרות להתגבר על המוות ולראות בו תאונה בתוך החיים — תאונה קטלנית, טרגדיה, אבל כזו שנועדה להיות מנוצחת ולהביא אותנו אל עולם הבא, עולם שבו המוות הזה אינו קיים: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כה, ח) — עולם שבו הנצח גובר ובולע את המוות.
המוות אינו קיים. המוות הוא אפשרות לפרק מכשיר שנשחק, שהגיע לסוף דרכו, כדי להרכיבו מחדש. כשהוא מפורק הוא אינו פועל; צריך להרכיבו מחדש ולתת לו ממד אחר של חיים. וזוהי הגדרת ה"חיים". זוהי הגדרת החיים בלשון זוגי. את הזוגי אין להבין פשוט כשניות של שני יסודות — לא, זוהי התמודדות של שני יסודות של הבריאה, התמודדות של שני עולמות: העולם שלמטה והעולם שלמעלה. ומשום כך אני… יש אנשים שעשו את הקדיש — הקדיש הנאמר על מי שהלך לעולמו, על אדם יקר שנפטר — כאילו היה קמיע. איך אומרים קמיע היום בצרפתית?
שכחתי את המילה. אָמוּלֶט (amulette). תודה. ובכן, הקדיש אינו [קמיע] שכותבים ואומרים. לא, שימו לב: עד המאה השתים עשרה היה הקדיש חלק מן התפילה. הוא הפריד בין ארבע דרגות התפילה — שהרי אתם יודעים שיש ארבע דרגות בתפילה, כשם שיש ארבע דרגות בפרשנות הכתוב, כשם שיש ארבע מיתות. המספר ארבע חוזר שוב ושוב; לא אאריך בזה, יש הרבה מה לומר. אבל במקורו, בקדיש, קידוש השם היה גיליון מפריד בין עולם אחד לעולם אחר בתוך התפילה, כשהתקדמנו בתפילתנו ועברנו מאופן תפילה אחד לאופן תפילה אחר. זכרו זאת כך; יום אחד תהיה לנו הזדמנות לדבר על התפילה, ואפתח זאת בדרך אחרת. אבל מן המאה השתים עשרה ואילך נאמר: את הקדיש יש לומר על אדם יקר. ומאז כל אחד ממהר לומר קדיש, הולכים לומר קדיש. חלילה לי להמעיט בערכו של המנהג הזה — כלל וכלל לא. אני רק מזכיר שהאדם היקר שהיה לנו הלך מאתנו, וחסרה לנו עכשיו אנרגיה להשלמת המלאכה, לבנות מחדש את סדר יומנו, את תכניתנו, ולהביאה לסיומה. וכך אני מתכוון לעשות: אני אומר קדיש משום שמהיום והלאה אהיה ממלא מקומו של האדם היקר הזה, שאיננו עוד, ואקדש, כפי שהוא עשה, את השם.
זה חשוב מאוד. חשוב מאוד, כי תאמרו לי, רבותיי: האם כל אחד מקדש את השם? לא לנו לשפוט, לא לנו לשפוט. אם הקב"ה ברא את עולמו כמות שהוא, בגיוון כזה, כל אחד נקרא לשאת בשליחותו. וככל שקיבל אדם יותר — מוטב; כך הוא אחראי יותר. ובכל תמונה יש מה ששייך במידת מה לטפל ויש מה ששייך לעיקר; אבל הטפל חשוב ליופייה של התמונה, לאחדותה של התמונה עצמה. לכן יש לצאת מן ההנחה שכאשר אומרים קדיש על אדם יקר, עומדים שם כדי להשלים את שליחותו, למלא את מה שהוא אינו יכול עוד לעשות היום.
וזה עובר דרך קידוש השם, משום שקידוש השם שייך לעולם שמעבר ולא לעולם הזה — שכן העולם שמעבר הוא העולם של זיכרון היקום כולו, המסוגל להחזיר חיים אל המחזור. זה מה שקרוי תחיית המתים: "הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה" [אין לו חלק לעולם הבא] (משנה סנהדרין י, א). והרי התורה אינה מדברת אלינו על העולם הבא, על העולם הבא הזה. איננו רואים, איננו רואים דבר. היה צורך לחכות לתקופת המשנה — כלומר כשהנוצרים החלו להעריץ את העולם הבא יותר מן העולם הזה ולדחות אותו — ואז נאלצו חכמינו לתקן את הכיוון. אבל את העולם הבא אי אפשר לכלוא בכתב, בספר. לא, הוא שרוי בעל־פה, בהתהוות מתמדת.
זה העולם הבא; אבל כל עוד הדבר כתוב, זה העולם הזה, העולם שלמטה — כיצד אתה יכול למשש אותו, כיצד אתה יכול לעבוד בו. ובכן, אם התורה שבכתב אינה מזכירה את העולם הבא, הרי זה מטעם פשוט מאוד: היא אינה רוצה לחנוק את מושג העולם הבא בתוך הכתב, בתוך הספר. היא רוצה להשאירו מעבר לכתב. והחיים הם מעבר לכתב. ועם זאת מלמדים אותנו שיפה שעה קטנה של קורת רוח בעולם הזה מכל חיי העתיד, חיי העולם הבא; ומנגד, יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם שמעבר "מכל חיי העולם הזה", מכל החיים כאן למטה גם יחד. יש משוואה שיש להתחשב בה, ולפיה, בעת שאנו משקיעים את עצמנו בעולם הזה, אנו בונים את העולם הבא שלנו; ואי אפשר, כביכול, לקנות את העולם הבא על ידי התנתקות מן העולם הזה.
ועכשיו, אם הבנו את העיקרון הזה ואנו מקבלים אותו — משום שאנו סבורים שהקב"ה אינו יכול, סוף סוף, להביא בריות לעולם ואחר כך למחוק אותן כדרך שמוחקים מכתבים, כפי שאנו עושים במחשבים שלנו עם הדוא"ל שלנו וכדומה, משום שהם נעשים עומס, יוצאים משליטה ואין בהם עניין רב — הרי יש מה שנקרא רשימו. רשימו פירושו שתמיד יש עקבה, תמיד נשאר רושם. "וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים" (אבות ב, א). כל מה שאתה עושה נרשם בפנקס — אבל כמובן, אפשר לתקן. זו אפשרות פתוחה: לעשות תיקון. והאם אתם יודעים מה פירוש המילה "תיקון"?
[…] נפלא, נפלא. ובכן, מי מבין החיים יכול לתת לנו זאת — איזו אישיות מאחדת זאת באופן מופתי? הנשיות. שכן לנשיות יש הכוח — הרצון ליצור, יצירה, כוח היצירה נמצא בנשיות. וכוח היצירה הזה שבנשיות גורם לכך שהעולם הזה והעולם הבא מתגלמים בנשיות. ומשום כך התורה, כשהיא מספרת לנו על מיתתו של אדם ועל חשיבותו של המעבר הזה מעולם לעולם, עושה זאת דרך שרה, השרה לכל העולם. כן? סליחה? מי שואל שאלה? בשמחה, אני מקשיב. אם יש שאלה — משהו מפריע.
"סליחה, אינני יודע אם האחרים הבינו, אבל כשאתה אומר לי שקדושת השם, הידיעה האלוקית, שייכת לעולם הבא… אני סבור שכל זה — ראש השנה, […], יום כיפור, שבת — הוא החיים; הידיעה האלוקית, כל ידיעתנו ביהדות עצמה, היא החיים [כאן], היא קידוש השם. מדוע אתה אומר שזה העולם הבא? אינני מבין." כן, רגע. יש שלושה מושגים שיש להפריד ביניהם. העולם הזה הוא הפרוזדור: אומרים לנו שזה המסדרון. צריך לעבור במסדרון הזה כדי להגיע אל הארמון, אל הטרקלין — וזה העולם הבא, עולם האמת.
אילו הייתי משתמש בלשונם של אפלטון ואריסטו, הייתי אומר שהעולם הזה הוא עולם האשליות. העולם הבא הוא עולם המציאות, שבו הדברים מקבלים ממשות באמת — שכן באשליות יש הרבה מה לסלק, צריך לנקות, צריך לעשב, כן. העולם הבא הוא זה שבו אנו רואים באמת את פרי כל מה שעשינו. אבל כדי לזכות בפרי כל מה שעשינו, היה צורך אכן לסלק את כל הענפים הרעים, את כל העלים הרעים, את כל הסטיות האפשריות. ומשום כך אנו אומרים — מהו המוות? "הוא יצר הרע, הוא שטן, הוא מלאך המות" (על פי בבא בתרא טז, א). מהו מלאך המות? קודם כול ולפני הכול, הדחפים הרעים שבאדם. דחף רע שבאדם הוא דרך לטעום את ריחו של המוות.
השטן, שהוא הרציונליזציה הטהורה של הדברים, […]. מישהו שאל אותי בפעם הקודמת: האם הפילוסופיה אינה מדע? ושכחתי אז את הציטוט הזה מקאנט — כלומר, שאין פילוסופיה שאפשר ללמוד, אין חכמה שאפשר ללמוד; אפשר רק ללמוד להתפלסף. ולא חז"ל הם שאומרים זאת; הפילוסוף עצמו אומר זאת על הפילוסופיה שלו. כלומר, למעשה, מה שאנו עושים כאן הוא טיוטה של חיים. ואת הטיוטה הזאת של חיים אנו רוצים להביא אל חוף מבטחים, כך שלא תוכל עוד להיות בסתירה עם העולם הבא, אלא תהיה באמת הפתח אל העולם הבא.
זה מה שאנו עושים דרך החגים שלנו, השבתות שלנו, כל מה שאנו שומעים. וזו היא — תודעת המוות — שאינה מניחה לנו לשקוע בייאוש. איננו חיים עם המחשבה שאנו עתידים למות, ושאם אנו עתידים למות אין שום דבר ששווה לסבול כל כך ולרסן את עצמנו — ואם כך, מוטב ליהנות מן החיים עד תום. יש דרך לחשוב על המוות, על תודעת המוות, והיא פשוט לאפשר את המעבר אל העולם שמעבר; שכן המוות הזה כבר חקוק בחיינו. ככל שאנו מתקדמים בחיים, אנו מתקרבים תמיד אל מועד המוות; אבל כשאנו מתקרבים אל מועד המוות, אין פירוש הדבר שאנו מתקרבים אל הסוף — כלל וכלל לא. אנו מתקרבים אל העולם הבא.
והעולם הבא אינו גן עדן. אנו, כשאדם הלך לעולמו, איננו אומרים שמת, איננו מדברים על מוות. איך אומרים בעברית — לא אשתמש בלשון העיתונים, אלא בלשון, נאמר, המקובלת — "נפטר". היום, כשמדברים על "פיטורין", פיטורין פירושם, נו, שהתפטרת, או שפיטרו אותך מן החברה. "נפטר" פירושו שהוא פרש — פרש; הוא לא מת, הוא פרש. והדרך הטובה ביותר לפרוש אינה על ידי מעשה גבורה כלשהו. יש ביטוי מקודש במקרא: "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי" (בראשית מז, ל).
אצטרף אליהם. אשלים את המלאכה שהם התחילו, שעשיתי עמם. אלה הם הביטויים. ועכשיו נוכל להתקדם בכתוב ולהבין אותו הרבה יותר טוב. הסברתי לכם — זה בסדר? הסברתי לכם מדוע יש פרקי חיים שאינם שקולים זה לזה מבחינת תוכנם, אבל משתלבים במסלולם של חיים הרמוניים. וזה נאמר בכתוב: "ויהיו חיי שרה" — אפשר לפרש "ויהיו" במובן "נעשו": הן נעשו לשנותיה של שרה. "מאה שנה". "מאה שנה" — זה אינו אומר לכם דבר? אין זו אריכות ימים; זו איכות של חיים.
שכן ב"מאה שנה" השתחרר האדם מכל המחסומים הפיזיים והביולוגיים של הווייתו, ורק הרוח מאירה. "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז). נר. אנו ממירים את החיים באור. ומשום כך, מיד כשאדם הולך לעולמו, מדליקים נר ליד מיטתו. הנר הזה נמצא שם כל העת, הוא לא יעזוב אותו, הוא עומד למראשותיו. ובכן, "ויהיו מאה שנה" — מהי "מאה שנה"? אומרים לנו: מאה שנה, עשרים שנה, שבע שנים. יש פרק של מאבק ושל גבורה, של הצלחה, של הישג — האתגרים שצעיר מציב לעצמו מגיל עשרים ואילך, כשהוא נעשה, כשהוא נוטל על עצמו את אחריותו. שהרי עד גיל עשרים אין רואים אותו עדיין כאחראי די הצורך למעשיו.
אין הוא ישות שאפשר להעמידה לדין באחריות מוגברת; שם עוד אפשר למצוא נסיבות מקילות. מעבר לגיל עשרים אחריותו מחייבת הרבה יותר. ובכן: בן מאה כבן עשרים, בן עשרים או בן שבע — הרגע שבו מתחילה חינניות החיים, שבו הנער או הנערה נפתחים ליופיו של העולם, שהרי גם זה יסוד שאין להזניח, יופיו של היקום הזה. ובכן, שרה הייתה כל המכלול הזה. וכל זה יוצר מחרוזת יפה מאוד. אין אלה דפים שנתלשו מן הלוח משום שעבר זמנם — לא, שמרנו אותם, משום שלכל דף יש בשורה משלו; הוא רומם משהו. אין אלה חיים קרועים; אלה חיים שלמים. ומשום כך [אומר הכתוב]: "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם" (תהלים לז, יח).
ימיהם של אנשים שחרדים לתמימות, לשלמות, למכלול הרמוני. ואחר כך אומרים לנו: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע" (בראשית כג, ב). כשמדברים על מיתתה של שרה, אומרים לנו "בקרית ארבע", בעיר של הארבעה. ומהי עיר הארבעה הזאת? היא מקום המפגש של הרוחני והחומרי, של שמים וארץ. ובתור שכזו היא קרית ארבע. […] ובתור שכזו היא קרית ארבע — לא רק משום שאדם, אברהם, יצחק ויעקב, ארבעה אבות, לא רק משום שחוה, שרה, רבקה ולאה, ארבע אמהות, מצאו שם את קבורתן. לא — […] אלא משום שהעיר הזאת הייתה שייכת לכוחות אחרים, שהיו יסודות של מוות. אתם יודעים שיש ארבע מיתות בית דין. יש סקילה. הסקילה היא מרד כוחות האדמה באדם. זו דרך לומר שהאדם הזה נתון בחייו לכוחות, נאמר, הסוטים של הטבע. יש גם שריפה.
השריפה מכוונת כנגד אותן תאוות שכילו את האנרגיה הזאת, ששרפו את חיי האדם, שהייתה אנרגיה שלילית. יש הרג, החרב — המוות שהמלחמות מזמנות לנו, אלימות האדם, האגו כשהוא אכן משתלח. ויש חנק, חניקה, מחנק. נחנקים, נחנקים, נחנקים בשל העולם שלא ידענו להסתגל אליו, שלא מצאנו עמו שפה משותפת. אבל זה המוות כשהמוות הוא עונש, כשהוא נכפה מבחוץ. כשהוא בא מבפנים, הכול הוא רצון להמרה, להמרה של כל מה שהיה, של כל מה שהרכיב את היקום הזה: דומם, צומח, חי, מדבר — כל אלה שבסופו של דבר נתנו משמעות לאנרגיה הזאת, לכוח הזה, למלחמות האלה, למאבקים שניהלו, ולחיפוש הזה בתוך הדיאלוג. ובכן, משום כך יש ארבעה; זו עיר הארבעה. ועיר הארבעה היא אכן מידותיהם של האבות, מידותיהם של האבות.
זה כל זה יחד: זו חברון, זו מערת המכפלה. מערת המכפלה — מדוע? זו מערת הכפילות, שבה הכול נכפל; ומעבר לה, מעבר לאדמה הזאת, מעבר לקבורה הזאת, משתחרר משהו, משתחרר: בשורה, חיים בארבע דרגות, מצד האבות כמו מצד האמהות — שבט ישראל כולו, שיש לו חלק לעולם הבא, היודע שהחיים שווים רק את מה שבונים לקראת העולם הבא. ומשום כך נוקב הכתוב בשם — שהרי יכול היה לומר לנו: חברון. מדוע חברון, מדוע קרית ארבע — קרית ארבע או חברון? לא: יש בשורה שיש להעביר דרך מערת המכפלה לכל אלה שתודעת המוות שלהם גורמת לכך שעל קבורתם מרחפת רוח שלמה, כך שהאבן, האבן שמניחים על הקבר, אינה אבן […]. לא, היא אבן לבניין חדש, דרך הרוח הזאת הנובעת ממנה.
אני נאלץ לעצור כאן. אם יש לכם שאלות, תוכלו לשאול אחר כך. הנה, מתוך הפסוק הראשון הזה על שרה, על מיתתה של שרה, שרטטנו — הייתי אומר, שרטטנו — קו מחשבה על תפיסת המוות ביהדות. "יש לי שאלה קטנה. במערת המכפלה קבורים שלושת אבותינו, ועוד יוסף?" לא — אדם. "אדם?" כן. אדם הוא הראשון. "במערת המכפלה?" כן. "ויוסף היכן היה?" יוסף — הוא בשכם. והיום, אגב, כשהולכים לשכם, צריך ללכת בליווי חמוש, לצערנו — לקבר יוסף. "הרב, שני דברים לא הבנתי היטב בעניין העולם הבא.
כשאתה אומר שהוא מעבר לכתב — הכול נברא באותיות, בכתב. אינני מבין מה אמרת זה עתה כשאתה אומר 'מעבר לכתב'. מה זה 'מעבר לכתב'? […] וכשאתה אומר שהעולם הבא הוא נשי — אין זה שאני דוחה זאת, אני פשוט לא מבין למה אתה מתכוון. מה הקשר בין העולם הבא לנשיות?" טוב, והרי רמזתי לכך, הייתי אומר: אמרתי שרק הנשיות נושאת את הדור הבא. ידידי היקר, ככל שתרצה, אתה לא תישא את הוולד…
זו ההתחלה, אבל זו לא התכלית. אשתך היא שתישא אותו — היא, היא. זו ההתחלה, זו לא התכלית; כאן, העולם הבא הוא התכלית […]. גן עדן הוא התכלית. אמרתי לכם שיש להבחין בין העולם הזה, העולם הבא וגן עדן. בתחילה אומרים "שנפטר לבית עולמו". זה הכול. זהו העולם הבא שלו. "שתנוח נפשו בגן עדן" — זה כבר שלב אחר. "ובכל זאת, מה הקשר לנשיות? אני עדיין לא מבין מה זה." הנשיות, פשוט מאוד […]: היא המולידה של הדור הבא, כלומר של אותו חלק ממך הנקרא לבוא במקומך, להשלים את מלאכתך וכן הלאה.
כמו העולם הבא, הבא להביא את הדברים לידי השלמתם. "ואתה אומר שהוא מעבר לכתב." לא שמעתי את שאלתך. "הוא אמר שהעולם הבא הוא מעבר לכתב. אני אישית לא יודע מה פירוש 'מעבר לכתב', והייתי רוצה להבין את משמעות הדבר." הנוצרים אכן החלו להפיץ את תורתם רק מן המאה הרביעית ואילך. הם כתבו ספרים אחרים שאנו לא הכנסנו [לכתבי הקודש], למשל ספרי החשמונאים. כלומר, הנוצרים ראו במקרא, כשמו כן הוא, ספר — ספר סגור. וכתוצאה מכך הפרשנות המקראית שלהם נאחזת באות הכתובה. והרי כבר הייתה לי הזדמנות לומר לכם: מהו הדבר הקדוש ביותר בכתיבתו של ספר תורה? מהו?
אין זו האות; אין זה התג, העיטור הזה שמעל האות. אין זה הטעם, האופן שבו אתה מנגן את האות; אין זו ההטעמה שלה. לא — מה שחשוב הוא הלבן המקיף את האות, הלבן הזה שבו לא נכתב דבר והכול עוד פתוח לגילוי. "בסדר, תודה הרב, תודה רבה." "יש לי כמה הערות. ראשית, כשאתה אומר כאן שהנשיות היא זו שתמסור אותו הלאה, כדי להטיל אותו אל פרספקטיבה של העולם הבא או של תכלית — משום שהוא גבר — ומה איתי, שאני אישה? מה ימסור אותי הלאה? אני לא ממש מבינה את זה, כשזה נוגע לי. רגע.
הוא, בתור גבר, יש לו נשיות שתקשר אותו; ואני — זהו, שום דבר לא מקשר אותי? אתה רואה בי משהו מלא, גמור — מה שאינו נכון, מה שאינו נכון. אני לא יכולה להיות משהו שהושלם." [משתתף אחר:] "אני חושב שזו הסמליות של הנשיות, זה העניין, הסמליות של הנשיות." "לא, רגע — כאן אני שואלת את מר בניזרי." "כן, צריך שזה יהיה מר בניזרי." "כן, כן." "…כי אתה הוא שאמרת…" "כן, סליחה, אתה בכל זאת הדובר." השאלה מצוינת. אבל מה שעליי לומר הוא שכבר הייתה לי הזדמנות להסביר זאת:
כלומר, שהנשיות היא ישות המספיקה לעצמה, מה שאין כן הגבריות. הגבר אומר "שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה", והאישה אומרת "שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ" — אני המבע המלא של הרצון. "לא, את זה אני מבינה היטב, אבל זה כש…" ובכן, היא עצמה — כלומר, לה עצמה כבר יש הכוח הזה; הוא חקוק בהווייתה. אם התורה פתחה בסיפור מיתתה של שרה — באופן פרדוקסלי, האם אתם יודעים כיצד באה מיתתה של שרה? היא באה כשבישרו לה שאברהם לקח את בנו יחידו וכבר העלה אותו לעולה. והיא אמרה בלבה: "איך זה — איזו שטות! הוא הוקרב. איך הניח לעצמו להילכד? הוא נפל בפח."
הכתוב אומר "פרחה נשמתה", "פרחה נשמתה". בעברית המדוברת פירוש הדבר שנשמתה עפה; בעברית המקראית פירושו שנשמתה פרחה — "פרח", לפרוח, ללבלב. "פרחה נשמתה": כלומר, בסופו של דבר, היא ראתה בכך את סוף פרק חייה — היא חתמה אותו. והנה חכמינו אומרים, כשמדברים על בן, על ילד — "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט, ב) — כלומר, הוא נותן לו את הכוח הזה לפרוח; כאילו הביאו לעולם. כלומר, את הבנים, את הילדים — איננו רואים בהם יצורים של בשר ודם, אלא ישויות רוחניות שהבאנו לידי מימוש בחיינו, והן העולם הבא שלנו.
זהו. "אפשר — בעצם, אם נוליך את טיעונך עד סופו: אם אנחנו בנשיות, כשאתה מדבר על מאה עשרים ושבע שנות חייה של שרה, פירוש הדבר שמאה עשרים ושבע השנים מלאות, אין בהן זמן מת. אם התורה מדברת על מאה עשרים ושבע שנים, הרי זה משום שאין זמן מת. או שמא אלה שנות חיים הכוללות גם זמנים מתים? שאם לא כן, הולכים בכיוון של הנשיות. ואחר כך הייתה לי שאלה נוספת, אבל על הפילוסופיה, אם אפשר." ובכן, התשובה לשאלה: לא הייתי אומר שהכנת הלחם היא זמן מת.
קילוף ירקות אינו זמן מת — או אפיית עוגות, לפעמים בהרבה סיבוכים משום שרוצים ליצור; גם זה אינו, לפעמים, זמן מת. אבל אין אלה זמנים מתים, משום שהם משתלבים, הם משתבצים בתוך תכלית. התכלית היא הנותנת חיים לכל הזמנים המתים. וכך גם בחיינו: יש זמנים מתים שבהם אתה מכין מצבים אחרים בחיים, והתוצאה, התכלית, היא העיקר. זהו — זו התשובה המקוצרת לשאלה. "אפשר לשאול עוד שאלה, או שזה הסוף?" האחרונה, אם כן — בבקשה. "יש לי עוד שאלה על הפילוסופיה."
כן, כן — אני לא פילוסוף. "לא, אבל אתה מדבר עליה; אתה נוטל את הסיכון לדבר עליה." כן, ובכן, מה השאלה? "לא הספקתי לשמוע את כל השיעור, אבל בתחילה אמרת שלבעלי החיים אין תודעת מוות." כן. "ובזה אני לא לגמרי מסכימה. לבעלי החיים יש תודעת מוות גדולה מאוד, משום שהם חשים במותם המתקרב, ולעתים קרובות הם מתבודדים או קופאים על מקומם; הם חשים במוות המתקרב." כן, טוב; אבל תודעת המוות אינה העובדה שאיבדנו את כוחותינו ובסופו של דבר, נו, מוותרים על הכול. לא זו תודעת המוות. תודעת המוות היא הרצון להתגבר עליו.
זו היא תודעת המוות. "ודאי, אבל זה מולד בכל בעל חיים: מנסים לשחוט אותו — הוא בורח ממך. הוא… הוא יברח." אבל הוא לא רוצה למות. "כן. ובכל זאת כתוב גם בתורה שבעלי החיים רואים עשרים וארבע שעות ביממה את מלאך המות מעל בני האדם. האם פירוש הדבר שהם רואים את הגלגול של האדם?" טוב, זה לא כתוב בתורה. "אה, אמרו לי שזה כתוב בצופן, או שזה כתוב בגמרא ש…" אה, טוב, עכשיו זה כבר עניין אחר. שמעו — זה כבר שייך לתורה שבעל פה, ואת התורה שבעל פה צריך אכן להעמיד בהקשרה, ולא לקרוא אותה קריאה "קתולית", מילולית. מזה יש להימנע — להימנע בכל מחיר.
אחרת זה נעשה ממש — איך לומר? "רב אמר לי את זה, רב אמר לי את זה." כן, אבל לפעמים, ברגע מסוים, אפשר לסבול מילדותיות. זה קורה לנו. זה קורה לנו. קורה לנו לפעמים לקחת טקסטים כאלה, כפשוטם, ולרצות בכל מחיר להדביק אותם כמו תוויות על בקבוקים. תמיד יש לראות את ההקשר — כמו אתון בלעם: היא דיברה משום שראתה את מלאך המות. זה כתוב בתורה, אתון בלעם. שם זה כתוב. יש רגע שבו האדם, כשהוא יורד לדרגה נמוכה מן הבהמה, הבהמה מסוגלת להקדים אותו.
"אוקיי, כן, כן — משהו אחר, שאלה אחרת, השאלה הפילוסופית. בעניין הפילוסופיה, התגובה שלך היא כבר במידה מסוימת תשובה, אבל אשאל בכל זאת את שאלתי. בעצם, במושג המוות הזה שאתה מעמיד בפרספקטיבה של העולם הזה והעולם הבא — כלומר בפרספקטיבה של העולם הבא, לא של תכלית אלא של התעלות — תמיד דבוקה עמימות במילה פילוסופיה, או במושג הפילוסופיה. והנה, למעשה, כששומעים פשוט פילוסוף שנשאל שאלות ומדבר, בדרך כלל מופתעים מכך שכל מה שהוא אומר נוגע לעולם הזה בלבד. כלומר, נוכחים שהוא רואה בעולם הזה את תכלית הדברים.
אין מושג של התעלות. האם בזה אפשר לראות בפילוסופיה צורה של מוות?" זה ההבדל בין חכמה ליראת שמים. החכמה היא פילוסופיה, לא כן? היא אכן זו שהנחש מפתח, והיא נוגעת לעולם הזה. "בסדר." אבל אין זו החכמה [במובנה האמיתי]: ראיית הנשגב, הנשגב, והחכמה האמיתית — זו הראייה היהודית. וזה מה שמבדיל את הפילוסופיה של האומות מן הפילוסופיה היהודית. "בסדר — אם כן הפילוסופיה של האומות שייכת יותר, בעצם, למושג של מוות?" כל עוד היא מוגבלת לעולם הזה בלבד, היא אינה נותנת לעצמה את האמצעים להתעלות מעל עצמה.
או לחלופין, כפי שעשו הפילוסופים היוונים: הם התעלמו מן העולם שלמטה כדי לחשוב רק על העולם שמעבר, ולמקם את כל מציאות הדברים בעולם שמעבר בלבד ולא בעולם הזה. הם לא חיברו את שתי הספירות. זהו. "תודה, הרב. ערב טוב." תודה רבה. תודה רבה. הרשו לי להזכיר לכם שוב, כפי שמצוין מאחוריי, את ההרצאה על הקבלה — כן, זהו מבוא מאת אדואר רובֶּרכטס, העומד בראש לימודי היהדות באוניברסיטת אקס־מרסיי — ביום רביעי בערב, לתושבי בריסל. "ואמרת שזה לא יהיה בזום, נכון?" זה אכן לא בזום.
ננסה בכל זאת להקליט את ההרצאה, כדי שנוכל להעלות אותה לערוץ היוטיוב; אבל לצערנו, לא כולם יוכלו להשתתף. "לא — אני גרה בטבריה, לא אוכל להשתתף." תודה לכולם, ובכל מקרה, להתראות בשבוע הבא. שלום לכולם.
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: וירא: ההבטחות לאברהם, חלק ב'
- השיעור הבא: חיי שרה: מות שרה (חלק ב') ←
- שיעורים נוספים על פרשת חיי שרה: משפחת אברהם · פטירתה של שרה (חלק א')
- פרשת חיי שרה: תקציר, נושאים וחוברת
- כל השיעורים בסדרה: פרשת השבוע
- מיהו הרב רפאל בניזרי?