מה זה פדיון הבן? פדיון הבכור ביהדות

שלושים יום אחרי לידת בנם הבכור, הורים יהודים רבים מקבצים את משפחתם, מזמינים כהן (צאצא של שושלת הכהונה של אהרן), מוסרים לו חמישה מטבעות כסף, והכהן מחזיר להם את התינוק, "פדוי". זהו טקס קצר ושמח מאוד, שאחריו בדרך כלל סעודה: פדיון הבן. מה פודים כאן, ולמי משלמים? ולמה בן שאיש מעולם לא נתן בערבון צריך להיפדות? המאמר עונה על כך מתוך התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך, תוך הבחנה בין ההלכה הנוהגת למעשה לבין הפירושים המוסריים והמיסטיים, ותוך הצגת מנהגי האשכנזים והספרדים במקום שבו הם נבדלים.

1. מה אומרת התורה: מליל מצרים ועד הפדיון

המקור הראשון הוא ציווי שניתן ברגע היציאה ממצרים: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב). בכורי ישראל נעשים קניינו של ה', והתורה מסבירה מדוע כמה פסוקים אחר כך, כשהיא צופה את שאלת הבן בדורות הבאים:

(שמות יג, טו) — וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵ֒נוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג ה׳ כׇּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽה׳ כׇּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכׇל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃

הכתוב מציב זה לצד זה שתי עובדות: בכורי מצרים מתו, בכורי ישראל ניצלו, ולכן הללו שייכים לה'. מיד אחר כך נקבע כלל ההמרה: הבהמה הטהורה שפטרה רחם מוקרבת, פטר חמור נפדה בשה (ואם לא פודים אותו, עורפים אותו), ואצל האדם "וְכֹל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג, יג; לד, כ). הפועל זהה לזה שנאמר בחמור: פדה. מדובר אפוא בפדיון ולא בקורבן: בן ישראל אינו מוקרב לעולם; הוא "יוצא" ממעמדו של קודש.

המחיר והגיל נקבעים בספר במדבר:

(במדבר יח, טז) — וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃

באותו פרק מובא ההקשר: מתנות הקודש, ובכללן הבכורות, שייכות לאהרן ולבניו (במדבר יח, טו). "חמשת השקלים" הם גם ה"ערך" של זכר בן חודש עד בן חמש שנים ברשימת הערכים בויקרא כז, ו. התלמוד לומד מכאן דין אחריות: אב שהפריש את כסף הפדיון ואבד ממנו נשאר אחראי עליו, מכוח הגזרה השווה בין שני השימושים במילה "ערך" (תלמוד בבלי, בכורות נא, ב, בשם רבי שמעון בן לקיש; משנה, בכורות ח, ח).

הלוויים תחת הבכורות

המדבר מוסיף פרשה. ה' אומר למשה: "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם" (במדבר ג, יב), שכן "לִי כָל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר ג, יג; ראו גם ח, טז-יח). אז נמנים הבכורות בני חודש ומעלה: 22,273, ואילו הלוויים הם 22,000 (במדבר ג, לט; ג, מג). על 273 הבכורות העודפים קובעת התורה פדיון של חמישה שקלים לגולגולת (במדבר ג, מו-מז), ובסך הכול 1,365 שקלים שנמסרו לאהרן ולבניו (במדבר ג, נ-נא). זהו פדיון הבן הקיבוצי הראשון בתולדות ישראל, והדגם לפדיון הפרטי.

מדוע דווקא הלוויים? רש"י מסביר, בהסתמך על המשנה (זבחים יד, ד): לפני הקמת המשכן נעשתה העבודה בידי הבכורות; אך כשחטאו בעגל נפסלו, והלוויים, שלא עבדו עבודה זרה, נבחרו תחתיהם:

(רש"י על במדבר ג, יב, בהפנייה לזבחים קיב) — לְפִי שֶׁהָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּכְשֶׁחָטְאוּ בָעֵגֶל נִפְסְלוּ, וְהַלְוִיִּם שֶׁלֹּא עָבְדוּ עֲ"זָ נִבְחֲרוּ תַחְתֵּיהֶם

עיגונו של רש"י בלשון המשנה איתן: המשנה אומרת במפורש ש"עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והעבודה בבכורות; משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים" (משנה, זבחים יד, ד). זוהי קריאה של המסורת (אגדה, במובן הרחב); נוסח התורה אינו מייחס במפורש את ההעברה לחטא העגל. אך היא מסבירה מדוע בכור יהודי כיום אינו משמש בקודש: קדושתו "הועברה", ונותר לפדות את הילד.

2. על מי חלה המצווה? "פטר רחם"

המצווה אינה חלה על "כל ראשון": היא נשענת על תנאים מדויקים שחכמים למדו מהביטוי "פטר רחם".

• בן. הפסוק אומר: "כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות לד, כ). בנות אינן חייבות: התלמוד לומד זאת מאותו פסוק, "בניך ולא בנותיך" (תלמוד בבלי, קידושין כט, א).
• ראשון לאמו, לא לאביו. הקריטריון הוא פתיחת הרחם. בן שהוא בכור לאביו אך אינו בכור לאמו (האם כבר ילדה) אינו טעון פדיון; ואיש שיש לו שתי נשים פודה את בנה הראשון של כל אחת מהן (שולחן ערוך, יורה דעה שה, יז). רבנו בחיי מעיר שהפסוק, במקום לומר רק "בכור", מוסיף "פטר רחם"; הוא רואה בכך ביטוי לקשר שבין האם לבנה, ומקשר את הפסוק ל"הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ" (ישעיהו מט, טו), דימוי לאהבת ה' את ישראל (רבנו בחיי על שמות יג, ב).
• אם ישראלית. התורה מדברת על "בכור לאמו" היהודייה (רמב"ם, הלכות בכורים יא, א; שולחן ערוך, יורה דעה שה, א). מקרי גיור נדונים בנפרד: אישה שכבר ילדה לפני שהתגיירה אין לה עוד "בכור" במובן ההלכה (רמב"ם יא, יד; שולחן ערוך, יורה דעה שה, כא), ואילו מי שהתגיירה כשהיא הרה וילדה את בנה הראשון פודה אותו (רמב"ם יא, יג; שולחן ערוך שה, כ).
• לידה טבעית. בן שנולד בניתוח קיסרי לא "יצא מהרחם": אינו טעון פדיון, וגם מי שנולד אחריו בדרך הטבע אינו טעון פדיון, שכן אחר קדם לו (רמב"ם יא, טז; שולחן ערוך שה, כד).
• לא כהן ולא לוי. כהנים ולוויים פטורים, והפטור משתרע על ילד שאמו בת כהן או בת לוי, אף אם נישאה לישראל: "אין הדבר תלוי באב אלא באם" (רמב"ם יא, ט-י; שולחן ערוך שה, יח). התלמוד לומד זאת בקל וחומר: אם קדושת הלוויים ביטלה במדבר את קדושת בכורי ישראל, היא מבטלת גם את קדושת בכוריהם שלהם (תלמוד בבלי, בכורות ד, א, לפי רבא).

הפלות ומצבים עדינים

המשנה מבחינה בין "בכור לנחלה" (שנוטל פי שניים: דברים כא, יז; משנה, בכורות ח, ט) לבין "בכור לכהן". אחרי הפלות מסוימות הבן הבא הוא בכור לנחלה אך לא לפדיון (משנה, בכורות ח, א; רמב"ם יא, יד; שולחן ערוך שה, כב-כג). הכול תלוי באופי העובר ובשלב ההריון: כל הפלה, כל לידה בניתוח קיסרי, כל גיור וכל ספק בדבר מעמדה של האם צריכים להישאל לרב לפני הטקס. בספק לגבי החיוב פטור, "שהמוציא מחברו עליו הראיה" (רמב"ם יא, יט; שולחן ערוך שה, יג).

3. מתי פודים את הילד?

התורה אומרת "מִבֶּן חֹדֶשׁ" (במדבר יח, טז). הרמב"ם מדייק: החיוב נולד כשהילד השלים שלושים יום (הלכות בכורים יא, יז). אם כן הטקס נערך, בדרך כלל, ביום ה-31. השולחן ערוך מוסיף שאין לדחות: "ואחר שלשים יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה" (יורה דעה שה, יא).

המשנה נותנת שני כללים ברורים על גורל הכסף במקרה מוות: אם מת הבן בתוך שלושים יום, אף אם כבר שולם הכסף, על הכהן להחזירו; אם מת אחרי שלושים יום, האב חייב לשלם אף אם עדיין לא שילם (משנה, בכורות ח, ו; רמב"ם יא, יז). אם מת האב בתוך שלושים יום, מניחים שהבן לא נפדה; אחרי שלושים יום, מניחים שנפדה (משנה, בכורות ח, ו; שולחן ערוך שה, יד).

• שבת. אין פודים בשבת: אם יום ה-31 חל בשבת, הטקס נדחה ליום ראשון (שולחן ערוך, יורה דעה שה, יא). לגבי חול המועד (הימים שבין היום הראשון לאחרון של פסח וסוכות), הגהת הרמ"א מביאה דעה האוסרת את הטקס ודעות המתירות (יורה דעה שה, יא). במקרה של ספק יש להתייעץ ברב.
• ספירת הימים. צריך שיושלמו שלושים יום, והמשנה דנה ביום השלושים כביום שלפניו (משנה, בכורות ח, ו): רק מהיום ה-31 מתחיל החיוב. בלידה בשעת בין השמשות או בספק לגבי התאריך, יש לבקש מרב שיספור.
• מוקדם מדי? פדיון שנעשה לפני שלושים יום, בלשון "מעכשיו", אינו תקף; אם האב מציין שהפדיון יחול לאחר שלושים יום, הבן נפדה, גם אם הכסף כבר אינו קיים (תלמוד בבלי, בכורות מט, א; רמב"ם יא, יח; שולחן ערוך שה, יג). הרמ"א מביא דעה חולקת כשהכסף אינו קיים או הוחזר לאב, ומייעץ מחמת הזהירות לחזור ולפדות.

4. המחיר: חמישה סלעים

המחיר הוא חמישה סלעים, כלומר חמישה שקלי הקודש, או 120 מעה, או 30 דרהם של כסף טהור, לפי לשון השולחן ערוך (יורה דעה שה, א). חכמים מבהירים שחמשת הסלעים נמדדים במטבע צורי (משנה, בכורות ח, ז), שתכולת הכסף בו הייתה גבוהה בהרבה מזו של המטבע המקומי. כיום מבטאים אותם במשקל כסף נקי: ההערכות המצוטטות נעות בין 96 ל-101 גרם (הערת התרגום האנגלי של הרב אליהו טוגר, Moznaim, על רמב"ם, הלכות בכורים יא, ו). הפוסקים חלוקים, ויש לסמוך על רב הקהילה.

מה אפשר לתת? המשנה אינה מסכימה לכל דבר:

(משנה, בכורות ח, ח) — אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בִשְׁטָרוֹת, וְלֹא בְקַרְקָעוֹת, וְלֹא בְהֶקְדֵּשׁוֹת.

מתאימים רק כסף או מטלטלין השווים חמישה סלעים, שכן אלה נכסים שעצמם ערך, כמו שקלים (רמב"ם יא, ו; שולחן ערוך שה, ג). חפץ שערכו פחות, שהכהן קיבל בחמישה סלעים, מספיק, ובלבד שהוא שווה באמת סכום זה לאדם כלשהו (רמב"ם יא, ז; שולחן ערוך שה, ה). האב יכול גם לחלק את הסכום בין כמה כהנים (רמב"ם יא, ז; שולחן ערוך שה, ז).

שטר חוב אינו פדיון: האב חייב את הסכום, אך בנו אינו נפדה (משנה, בכורות ח, ח; רמב"ם יא, ז).

האם הכהן רשאי להחזיר את הכסף?

כן, אך בשני תנאים. הרמב"ם כותב: "רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר. ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר" (הלכות בכורים יא, ח). מי שנותן מתוך כוונה שהכסף יוחזר לו לא קיים את המצווה: הכסף חייב לעבור באמת לבעלות אחרת. הרמ"א מוסיף שאין לכהן להרגיל עצמו להחזיר תמיד את הכסף, שמא ייפגעו שאר הכהנים (האבות לא יתנו אלא לו); אך מותר לו להחזירו לעניים (שולחן ערוך, יורה דעה שה, ח). אם הכהן שומר את הסכום, מחזירו או מקדישו לצדקה, זה עניין של מנהג יותר מאשר של דין.

5. מהלך הטקס

מה אומרים המקורות

הרמב"ם מסכם את העיקר: "הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן. וחוזר ומברך שהחיינו. ואחר כך נותן הפדיון לכהן" (הלכות בכורים יא, ה). גוף השולחן ערוך מסתפק בשתי הברכות הללו. הגהת הרמ"א היא שמוסיפה את השיחה בין הכהן לאב, ומציין שזה המנהג "במדינות אלה":

(שולחן ערוך, יורה דעה שה, י, הגהת הרמ"א) — דמייתי ליה לבכור קמיה כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם והכהן שואל אותו במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן והאב אומר בבני בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות

באותו מקום מציין הרמ"א כמה מנהגים: עושים סעודה (של שמחה); אם יש יין, הכהן מברך עליו מיד לאחר הפדיון, כדי לפרסם את המעשה; אין אומרים ברכת "שהשמחה במעונו"; האב אינו יכול לפדות את בנו באמצעות שליח, ובית הדין אינו פודה את הילד שלא בפני האב; ואם האב רצה "להניח את הילד לכהן", אין בכך כדי לפטור אותו מהפדיון (שולחן ערוך, יורה דעה שה, י, בהגהה, בהסתמך בין היתר על הריב"ש והמהרא"י).

לשיחה של הכהן, שהרמ"א מביא מן הטור ומן הרא"ש, בשם הגאונים, יש ממד תיאטרלי: הכהן מעמיד את האב בפני "בחירה" שתוצאתה ברורה. הסצנה אומרת את מה שהתורה רוצה לומר: הילד היה שייך, והאב מקבל אותו.

מה הוסיף המנהג

• המגש. בקהילות רבות מביאים את התינוק על מגש מקושט בתכשיטים, לפעמים בידי נשים או אורחים, ומוסרים אותו לאב. זהו מנהג חגיגי, לא דרישת הדין.
• הסכום. מציגים בדרך כלל חמישה מטבעות כסף (לעיתים נטבעים במיוחד). אילו מטבעות ובאיזה משקל, נוהגים לפי הוראות רב הקהילה, שכן ההערכות משתנות.
• הסעודה. הרמ"א כבר העיד על כך (שולחן ערוך, יורה דעה שה, י): עושים סעודת מצווה, עם שירים ודברי תורה.
• הנוסחים. השיחה שתוארה לעיל מובאת בהגהה האשכנזית כמנהג קהילות אירופה; כיום היא נפוצה מאוד. השירים, נוסחי הקבלה וסדר הטקס משתנים מקהילה לקהילה, אשכנזית, ספרדית או מזרחית; נוהגים כמנהג קהילתו. הבדלים אלה אינם נוגעים לדינים העיקריים.

הברכות

האב אומר שתי ברכות: "על פדיון הבן", ואחריה "שהחיינו", ברכת ההודיה על רגעים משמחים (רמב"ם יא, ה; שולחן ערוך, יורה דעה שה, י). אם אדם בוגר פודה את עצמו, הוא אומר "לפדות הבכור", לפי השולחן ערוך; הרמ"א מציין שאומרים גם "על פדיון הבכור" (שם).

6. האב, האם, הבת והבוגר שלא נפדה

המשנה והתלמוד מקשרים את הפדיון לחובות האב כלפי בנו. ברייתא מפורסמת מונה אותן:

(תלמוד בבלי, קידושין כט, א) — הָאָב חַיָּיב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ, וְלִפְדוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת.

והתלמוד מוסיף ממה לומדים כל פרט; לגבי הפדיון: "וְכֹל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות לד, כ). כשהאב לא עשה זאת, הבן חייב לפדות את עצמו, מן הכפל "פדה תפדה" (במדבר יח, טו; קידושין כט, א). משום כך בוגר שלא נפדה יכול, אף כיום, לקיים בעצמו את המצווה, והרמב"ם מוסיף שמי שחייב לפדות את עצמו ואת בנו מקדים את עצמו (הלכות בכורים יא, ב-ג; משנה, בכורות ח, ו, שם רבי יהודה סובר להפך: "בנו קודם לו").

אשר לאם, היא אינה חייבת לפדות את בנה: הכלל הוא שמי שחייב לפדות את עצמו חייב לפדות את בנו, והאישה אינה חייבת להיפדות (תלמוד בבלי, קידושין כט, א; רמב"ם יא, ב; שולחן ערוך שה, ב). מפרשים למדו מהלשון "אינה חייבת" שהיא רשאית לעשות זאת אם תרצה, ונאמר שכך נוהגים כשלילד אין אב (הערות תרגום Moznaim על רמב"ם יא, ב). עם זאת היא הציר של הדין, שהרי מעמדה (בכור לרחמה, בת כהן או לוי או לא) הוא שקובע את החיוב.

לבסוף מזכיר הרמ"א מנהג עתיק, בשם המהרי"ל: כשהאב החמיץ את המצווה, כותבים על לוחית כסף שהילד לא נפדה ותולים אותה על צווארו, כדי שיזכור לפדות את עצמו כשיגדל (שולחן ערוך, יורה דעה שה, טו, בהגהה).

7. למה המצווה הזאת? הלכה, אגדה, קבלה

כאן צריך להבחין. ההלכה שראינו אינה תלויה בשום הסבר: זוהי גזירת התורה. הטעמים (טעמי המצוות) שייכים לאגדה, למוסר ולהגות.

הפשט: זיכרון מצרים. התורה עצמה נותנת את הסיבה: בליל מכת בכורות מתו בכורי מצרים וחיו בכורי ישראל (שמות יג, טו; במדבר ג, יג). ספר החינוך, שמונה מצווה זו (מצווה שצב) ומפנה לשורשיה למצוות קדושת הבכורות (מצווה יח), מוצא בה שני לקחים:

(ספר החינוך, מצווה יח) — שֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְזַכּוֹתֵנוּ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בְּרֵאשִׁית פִּרְיוֹ, לְמַעַן דַּעַת כִּי הַכֹּל שֶׁלּוֹ, וְאֵין לוֹ לְאָדָם דָּבָר בָּעוֹלָם רַק מָה שֶׁיְּחַלֵּק לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּחֲסָדָיו. וְיָבִין זֶה בִּרְאוֹתוֹ, כִּי אַחַר שֶׁיָּגַע הָאָדָם כַּמָּה יְגִיעוֹת וְטָרַח כַּמָּה טְרָחִים בְּעוֹלָמוֹ, וְהִגִּיעַ לַזְּמַן שֶׁעָשָׂה פְּרִי, וְחָבִיב עָלָיו רֵאשִׁית פִּרְיוֹ כְּבָבַת עֵינוֹ, מִיָּד נוֹתְנוֹ להקב"ה וּמִתְרוֹקֵן רְשׁוּתוֹ מִמֶּנּוּ וּמַכְנִיסוֹ לִרְשׁוּת בּוֹרְאוֹ. וְעוֹד לְזֵכֶר הַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁעָשָׂה לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּבְכוֹרֵי מִצְרַיִם, שֶׁהֲרָגָם וְהִצִּילָנוּ מִיָּדָם.

הבכור הוא, מעל לכול, מי שאוהבים יותר מכול ושמתפתים לראות בו קניין. הפדיון מלמד את ההפך: הילד ניתן תחילה, הוא בא מה'; והוא מוחזר להוריו כדי שיחנכו אותו.

למה רק האם? רבנו בחיי מעיר שמכת בכורות פגעה במצרים בבכור האב כמו בבכור האם, ובהיעדרם אף בגדול שבבית. מדוע אפוא קדושת הבכורות בישראל מוגבלת למי ש"פטר רחם"? משום שבכור האם ודאי, ואילו בכור האב עלול להיות מוטל בספק; והוא רואה בכך גם דימוי לדבקות ה' בישראל, שהנביא משווה את אהבתו לאהבת אם: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ… וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (ישעיהו מט, טו; רבנו בחיי על שמות יג, ב, שמביא גם את תהלים פט, כח: "אַף אֲנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ"). קריאה זו דרשנית: היא מאירה את הכלל אך אינה מייסדת אותו.

קבלה וחסידות. מקובלים ואדמו"רי חסידות כתבו רבות על הבכורות ועל הפדיון: קדושת ה"ראשית" של כל דבר, כוחו של ניצוץ הנשמה הראשון שההורים מורידים, תיקון חטאם של הבכורות. איננו מצטטים כאן נוסח מדויק כלשהו: הגישות רבות, הן תלויות באסכולות, והקורא המבקש להעמיק יפנה לרב מוסמך ולא להסבר פופולרי. הן אינן משנות דבר בהלכה.

8. קצת היסטוריה

במדבר ובמקדש. בראשיתה, קדושת הבכור אינה מתבטאת בטקס משפחתי: זהו תפקיד כהני. בכורי ישראל משמשים בעבודה עד הקמת המשכן (משנה, זבחים יד, ד), ואז מחליפים אותם הלוויים (במדבר ג, יב; ח, טז-יח). 273 ה"עודפים" נפדים (במדבר ג, מו-נא), ולדורות הבאים קובעת התורה מחיר וגיל (במדבר יח, טו-טז).

בימי בית המקדש. המשנה והתלמוד מתארים מצווה שכבר מובנית היטב. הרמב"ם מביא דין שיש לו טעם רק עם עלייה לרגל לירושלים: "היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה. פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל" (הלכות בכורים יא, ד). המשנה מבהירה שחמשת הסלעים נמדדים במטבע צורי (משנה, בכורות ח, ז).

אחרי חורבן הבית. הרמב"ם מבהיר: "מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן" (הלכות בכורים יא, ו). זוהי אחת המצוות המעטות הקשורות בכהנים שעודן נוהגות, יחד עם ברכת כהנים. פרטי הטקס התגבשו בימי הביניים אצל פוסקים שהרמ"א מצטט (המהרי"ל, המהרא"י, הריב"ש).

מיהו כהן היום? המצווה תלויה במעמד שעובר מאב לבן. לא נדרשת שום בדיקה: סומכים על המסורת המשפחתית. נערכו מחקרי גנטיקה של אוכלוסיות בנושא: מאמר של סקורצקי ועמיתיו, שפורסם בכתב העת Nature ב-1997, מצא סמנים משותפים אצל גברים רבים הנחשבים כהנים, ומחקר של האמר ושות' (Human Genetics, 2009) מסיק שקיימים כמה קווי שושלת נפרדים. למחקרים אלה אין משקל הלכתי: ההלכה אינה נשענת עליהם, ואין בודקים את מעמדו של כהן בדרך גנטית.

9. מה מלמד הרב רפאל בניזרי

הרב רפאל בניזרי לא הקדיש שיעור לפדיון הבן עצמו, אך הוא נוגע פעמים אחדות בנושא הבכור בהקשר של פסח ואלול, וכך מאיר את המצווה. דבריו לקוחים משיעורים בעל פה שפורסמו באתר זה; אנו מסכמים אותם ולא מצטטים.

• תענית בכורות. בשיעורו פסח: פה-סח, הפה המדבר מזכיר הרב שהבכורות מתענים בערב פסח, משום שנצלו לא בזכות מעשיהם אלא מפני שה' התחייב לאבות. הוא מסביר שהבכורות הבנות אינן מתענות, אף שהמכה פגעה גם בהן: ההתנגדות במצרים הייתה מעשה הנשים, וזכותן כיסתה עליהן. (התענית עצמה היא מנהג, שמובא בשולחן ערוך: "הבכורות מתענין בערב פסח", אורח חיים תעא, א, המציין שהדעה המחייבת בכך גם בנות אינה נהוגה.)
• ילד אינו רכוש. בשיעור פסח: לחפש את החמץ בתוכנו קורא הרב את מות בכורי מצרים לאור מה שמסמל הילד הראשון: זה שמעביר את ההורים ממצב של בעל ואישה למצב של אב ואם, ומביא עמו רעיון של בעלות. הוא מזכיר שחוה קראה לבנה הראשון קין, משורש קנה, "לקנות", ואז מדגיש שילד אינו נקנה: הוא "מעבר לי", ולא צילום של הוריו. לדבריו, "תמיד מתרחש פסח במעבר מן האב אל הילד". זה בדיוק הלקח של הפדיון: הבן הראשון מוחזר להוריו כישות שלמה.
• הבכור ותואר האב. בשיעור אלול: תפקידו של האיש מציין הרב שאדם מגלה את האבהות רק עם ילדו הראשון: הבכור הוא שנותן להוריו את התואר אב ואם. וישראל עצמם נקראים "בְּנִי בְכֹרִי" (שמות ד, כב).

אלה קריאות של הרב, הקשורות למקורות פדיון הבן אך אינן דינים.

10. טעויות נפוצות על פדיון הבן

"קונים את הילד מהכהן." צריך לדייק. הרמב"ם עצמו משתמש בלשון משפטית של קניין: האב פודה את בנו מן הכהן, "וכאלו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים" (ספר המצוות, מצוות עשה פ). אך זהו מבנה משפטי: הילד אינו נכס שסוחרים בו. הוא "לה'" מאז נשימתו הראשונה, והפדיון מכיר בעובדה זו ומשחרר אותו. ההוכחה: הכהן רשאי להחזיר את הכסף, בתנאים שהוזכרו לעיל (רמב"ם יא, ח; שולחן ערוך שה, ח).

"כל בן ראשון צריך להיפדות." שגוי: צריך להיות בכור לאמו, שנולד בדרך הטבע, מאם ישראלית שאינה בת כהן ואינה בת לוי, ואביו אינו כהן ואינו לוי (ראו סעיף 2).

"גם בת בכורה צריכה להיפדות." לא (קידושין כט, א). את לידת הבת מציינים בטקסי קריאת שם אחרים, שהם עניין של מנהג הקהילה.

"מספיק למסור את הילד." גם זה לא: אפילו אם האב רוצה "להניח" את בנו לכהן, עליו לפדות אותו בכל זאת (שולחן ערוך, יורה דעה שה, י, בהגהה).

"זה פולקלור." זוהי מצווה מן התורה, ממניין תרי"ג (ספר החינוך, מצווה שצב; רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה פ).

11. שאלות נפוצות על פדיון הבן

באיזה גיל פודים ילד?

ביום ה-31 לחייו, כשהושלמו שלושים יום (רמב"ם, הלכות בכורים יא, יז; שולחן ערוך, יורה דעה שה, יא). אם יום זה חל בשבת, ממתינים ליום ראשון. בכל מקרה מיוחד (יום טוב, ספק לגבי התאריך, ילד חולה) יש להתייעץ ברב.

כמה כסף צריך לתת?

חמישה סלעים של כסף (במדבר יח, טז), שמעריכים היום במשקל כסף נקי, בסדר גודל של כ-100 גרם לפי הדעות. אפשר לתת כסף או מטלטלין השווים סכום זה, אך לא קרקע, לא עבד ולא שטר חוב (משנה, בכורות ח, ח; שולחן ערוך, יורה דעה שה, ג).

בעלי כהן (או שאמי בת לוי): האם צריך לפדות?

לא. כהנים ולוויים פטורים, והפטור משתרע על ילד שאמו בת כהן או בת לוי (רמב"ם יא, ט-י; שולחן ערוך, יורה דעה שה, יח).

אשתי ילדה בניתוח קיסרי: מה עושים?

בן שנולד בניתוח קיסרי אינו נפדה (שהרי לא יצא מן הרחם), וגם הבא אחריו, שנולד בדרך הטבע, אינו נפדה (רמב"ם יא, טז; שולחן ערוך שה, כד). אך השאלה אם בן הוא "בכור לאמו" עלולה להיות טכנית מאוד: יש להתייעץ ברב.

אם הוריי לא עשו זאת, האם אני יכול לעשות זאת בעצמי?

כן: מי שאביו לא פדה אותו חייב לפדות את עצמו כשיגדל (קידושין כט, א; רמב"ם יא, ב; שולחן ערוך שה, טו). עושים זאת בפני כהן, בברכת "לפדות הבכור" או "על פדיון הבכור" לפי המנהג (שולחן ערוך שה, י). אם שניהם טעונים פדיון (הוא עצמו ובנו), מתחילים, לפי הדעה שנקבעה להלכה, מעצמו (רמב"ם יא, ג).

האם צריך מניין, סעודה, אורחים?

המקורות שבדקנו אינם דורשים מניין. הסעודה היא מנהג עתיק שמזכיר הרמ"א (שולחן ערוך, יורה דעה שה, י); הכהן, עם היין, מפרסם את המצווה. המנהגים משתנים בין הקהילות.

להרחבה

• פסח: חג החירות בשישה שיעורי וידאו
• פסח: פה-סח, הפה המדבר (הרב בניזרי)
• פסח: לחפש את החמץ בתוכנו (הרב בניזרי)
• אלול: תפקידו של האיש (הרב בניזרי)
• מילון המילים העבריות של היהדות
• כהן, לוי, ישראל: מי הם?
• הברית מילה
• פסח וליל הסדר
• בית המקדש, המקדש בירושלים

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.