בלי נקניק חזיר, בלי בייקון, בלי שרימפס ובלי מולים, וגם לא ארנב או בשר סוס. בעיני רבים, איסור החזיר הוא הדבר המוכר ביותר ביהדות, וגם זה שמובן הכי פחות: לעיתים קרובות מסבירים אותו בהיגיינה או באקלים של המזרח הקרוב. מה באמת אומרת התורה? אילו בעלי חיים מותרים, אילו אסורים, ולמה? לפניכם תשובה מלאה, עם הפסוקים, התלמוד, גדולי המפרשים, ההיסטוריה, ונקודת מבט של הרב רפאל בניזרי.
בקצרה: יהודים אינם אוכלים חזיר משום שהתורה אוסרת אותו במפורש: "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא יא, ז). יונק מותר באכילה רק אם יש לו שני הסימנים: פרסה שסועה והעלאת גירה. לחזיר, לארנב, לארנבת, לסוס או לגמל אין את שניהם. גם לגבי בעלי החיים שבמים הכלל פשוט: רק מה שיש לו סנפיר וקשקשת מותר (ויקרא יא, ט). שרימפס, לובסטרים, סרטנים, מולים, צדפות, קלמרים או צלופחים אסורים אפוא. התורה אינה נותנת טעם רפואי: היא קושרת את ההלכות האלה לקדושה, "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד).
מה אומרת התורה: שתי פרשות וכמה סימנים
דיני בעלי החיים המותרים והאסורים מופיעים פעמיים בתורה: בפרשת שמיני (ויקרא יא) ובפרשת ראה (דברים יד, ג-כא). הלכות אלה הן חלק מדיני הכשרות, מערכת הכללים הקובעת מה יהודי רשאי לאכול. המילה "כשר" פירושה "ראוי", "מתאים".
התורה אינה עורכת רשימה אינסופית של כל בעלי החיים שבעולם. היא נותנת סימנים, אמות מידה שבעזרתן אפשר לזהות את בעל החיים המותר. לגבי בעלי ארבע רגליים אומר הפסוק: "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ג).
צריך את שני הסימנים יחד. התורה מונה אז ארבעה בעלי חיים שיש להם סימן אחד בלבד: הגמל, השפן (המזוהה לרוב עם שפן הסלע) והארנבת, המעלים גירה אך אין להם פרסה שסועה; והחזיר, שיש לו פרסה שסועה אך אינו מעלה גירה. הפסוק מסכם: "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא יא, ח).
בספר דברים מוסיפה התורה את רשימת עשרת בעלי החיים המותרים: השור, הכבש, העז, ושבע חיות בר, ביניהן האיל והצבי (דברים יד, ד-ה). אחר כך היא חוזרת על איסור החזיר, בלשון כמעט זהה (דברים יד, ח).
לגבי בעלי החיים החיים במים, אמת המידה נמסרת מיד לאחר מכן: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ט). כל השאר נקרא "שֶׁקֶץ", כלומר דבר מתועב ומאוס (ויקרא יא, י-יב).
לגבי העופות התורה אינה נותנת סימנים, אלא רשימה של כעשרים שמות של עופות אסורים (עשרים וארבעה מינים לפי חשבון התלמוד, חולין סג, ב), כמעט כולם עופות דורסים ואוכלי נבלות: הנשר, הפרס, העורב, הינשוף, האנפה, ואפילו העטלף (ויקרא יא, יג-יט). לגבי החרקים, כמעט כולם אסורים, חוץ מארבעה מיני חגבים (ויקרא יא, כ-כג). בעלי החיים הקטנים השורצים על הארץ, כמו העכבר, הלטאה או הנחש, אסורים (ויקרא יא, כט-ל ומא-מב).
ולבסוף, הפרק מסתיים בטעמו: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד), ו"לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" (יא, מז).
החזיר: למה דווקא הוא יותר מכל האחרים?
על פי לשון הכתוב, החזיר אינו אסור יותר ואינו אסור פחות מן הארנבת או הגמל. אכילת חתיכת בשר סוס היא עבירה חמורה בדיוק כמו אכילת חתיכת בשר חזיר. ובכל זאת, בתודעה היהודית תופס החזיר מקום מיוחד. יש לכך כמה סיבות.
בעל החיים היחיד שמפריס פרסה ואינו מעלה גירה
התלמוד מעיר הערה מפתיעה (חולין נט, א). כשהתורה מונה את בעלי החיים שיש להם רק אחד משני הסימנים, היא מזכירה את כולם בשמם. והרי בעולם יש אלפי מינים. תנא דבי רבי ישמעאל לומד מכך: "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר". כלומר, התורה קובעת שהחזיר הוא היחיד בין בעלי הפרסה השסועה שאינו מעלה גירה. מי שמוצא במדבר בהמה לא מוכרת שפרסתה שסועה יכול, לפי התלמוד, לבדוק שאין זה חזיר, ואז היא מותרת.
במסורת, זהו אחד הסימנים למקורה האלוקי של התורה: טקסט שנכתב בפינה של המזרח הקרוב הקדום קובע כלל על כל עולם החי שעל פני כדור הארץ.
בעל החיים שמראה את טלפיו
המדרש (פרשנות חז"ל הקדומה) רואה בחזיר את דמותה של הצביעות עצמה. כשהוא רובץ, הוא פושט את רגליו ומראה את פרסותיו השסועות, כאילו אומר: "ראו, אני טהור!" אבל הסימן השני, העלאת הגירה, נסתר בפנים, ודווקא הוא חסר לו. מדרש בראשית רבה (סה, א) מחיל את הדימוי הזה על עשו, שהציג את עצמו כאדם ישר בעוד הוא חי באלימות; הוא נסמך על הפסוק בתהלים: "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהלים פ, יד).
לדימוי הזה יש משמעות עמוקה. היהדות אינה מסתפקת בסימנים חיצוניים. בעל חיים טהור כשמה שנראה ומה שאינו נראה הולכים יחד; וכך גם האדם.
החזיר, סמלה של רומא ושל הרדיפות
במדרש ויקרא רבה (יג, ה), ארבעת בעלי החיים שיש להם סימן אחד בלבד מייצגים את ארבע המלכויות ששעבדו את ישראל: בבל, פרס ומדי, יוון, ולבסוף רומא, המסומלת בחזיר. המדרש דורש את שמו העברי של החזיר, "חזיר", מלשון "החזרה": יום אחד תחזיר רומא את המלכות לבעליה האמיתיים.
מן המדרש הזה נולד רעיון עממי: החזיר יהיה מותר בימות המשיח. קריאה זו נדחית על ידי הרוב המכריע של החכמים. המדרש מדבר על האימפריה הרומית, לא על בעל החיים, והרמב"ם קובע כיסוד שמצוות התורה לעולם לא יתבטלו (הלכות יסודי התורה ט, א).
ובעיקר, במהלך ההיסטוריה הפך החזיר לכלי של רדיפות. נשוב לכך בהמשך: במשך מאות שנים ניסו לשבור יהודים בכך שהכריחו אותם לאכול חזיר. לכן התלמוד מכנה אותו לעיתים בכינוי בלבד, "דבר אחר", ולכן המשנה אוסרת אפילו לגדל חזירים (בבא קמא ז, ז).
פירות ים ודגים: סנפיר וקשקשת
הכלל לגבי בעלי החיים שבמים פשוט מאוד: צריך סנפיר וקשקשת. המשנה מוסיפה הבחנה חשובה: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, יש לו סנפיר יש שיש לו קשקשת ויש שאין לו" (נדה ו, ט). למעשה מספיק אפוא לוודא שיש קשקשים, בתנאי שאפשר להסירם מן העור בלי לקרוע אותו.
כלל זה מוציא קודם כול את כל "פירות הים", שאינם דגים:
- סרטנאים: שרימפס, לנגוסטינים, לובסטרים, לנגוסטות, סרטנים;
- רכיכות: מולים, צדפות, סקאלופים, חלזונות ים, שבלולים;
- רגלי־ראש: קלמרים, ספיות, תמנונים;
- קיפודי ים ושאר בעלי חיים ימיים.
הוא מוציא גם כמה דגים של ממש שאין להם קשקשים: הצלופח, השפמנון, הזרחן (מונקפיש), הכרישים והטריגונים. החידקן, שקשקשיו מסוג מיוחד, אינו נחשב כשר בעיני רוב רובם של הפוסקים, ולכן הקוויאר שלו אסור. לעומת זאת, הסלמון, הטונה, הסול, הבקלה, הסרדין, הדניס, הלברק או הקרפיון מותרים. הדג שבתמונה בראש המאמר, עם קשקשיו הבוהקים וסנפיריו, הוא הדוגמה המובהקת לדג כשר.
הבדל חשוב מבדיל בין דג לבשר: דג אינו טעון שחיטה. די בכך שהוא ממין מותר. לכן דג הוא לעיתים קרובות הפתרון הפשוט ביותר ליהודי האוכל מחוץ לביתו, בתנאי שהבישול והכלים מתאימים.
ארנב, סוס, גמל, ציד: הרשימה המלאה
השאלות הנפוצות ביותר בגוגל עוסקות בבעלי חיים מסוימים. הנה התשובות, לפי שני הסימנים של התורה.
- הארנב והארנבת אסורים. הארנבת נזכרת במפורש בתורה (ויקרא יא, ו); אין לה פרסה שסועה. הארנב הוא באותו מצב. יש ששואלים כיצד התורה יכולה לומר שהארנבת "מעלת גרה": בעלי חיים אלה חוזרים ובולעים חלק ממזונם שכבר עבר עיכול, התנהגות שהזואולוגים מכנים צֶקוֹטְרוֹפִיָּה. כך או כך, האיסור אינו מוטל בספק: הפרסה אינה שסועה, וצריך את שני הסימנים.
- הסוס והחמור אסורים: אין להם פרסה שסועה ואינם מעלים גירה.
- הגמל אסור, כפי שהתורה אומרת במפורש (ויקרא יא, ד).
- השור, העגל, הכבש, הטלה והעז מותרים, בתנאי שנשחטו כדין והוכשרו כהלכה.
- האיל, היחמור והצבי הם בעלי שני הסימנים ולכן מותרים עקרונית. למעשה, הם צריכים להישחט כדין, דבר השולל בשר ציד שנהרג בירייה או בחץ.
- חזיר הבר הוא חזיר לכל דבר: הוא אסור.
לגבי העופות, המסורת זהירה יותר. חכמי המשנה נתנו סימנים לזיהוי עופות מותרים: עוף דורס אסור, ולעוף המותר יש בדרך כלל אצבע יתרה, זפק, וקורקבן שקרומו נקלף (משנה חולין ג, ו). אבל מכיוון שאיננו יודעים עוד לזהות בוודאות את עשרים וארבעה המינים שבתורה, נוהגים לאכול רק עופות שיש עליהם מסורת מבוססת: תרנגולת, הודו, ברווז, אווז, יונה ועוד כמה (רמ"א, יורה דעה פב, ג).
לגבי החרקים, כמה קהילות יהודיות בתימן ובצפון אפריקה שמרו על מסורת המזהה מיני חגבים מסוימים כמותרים. שאר הקהילות נמנעות מהם. מסיבה זו גם בודקים בקפידה ירקות ופירות: חרק קטן שנבלע עם חסה הוא איסור תורה.
ולבסוף, מה שיוצא מבעל חיים אסור אסור גם הוא: חלב אתונות או סוסות, ביצי יען או עורב. זה הכלל "היוצא מן הטמא טמא" (משנה בכורות א, ב). הדבש יוצא מן הכלל: התלמוד מסביר שהדבורה אינה מייצרת אותו מגופה, אלא רק אוספת את צוף הפרחים ומעבירה אותו (בכורות ז, ב).
הטעמים: היגיינה, מוסר או קדושה?
התורה אינה נותנת הסבר מפורט לאיסורים האלה. היא מונה אותם בין החוקים, הגזירות שטעמן אינו מפורש. ובכל זאת, חכמי ישראל הציעו כמה רבדים של הבנה, שיש להציגם ביושר, עם מגבלותיהם.
טעם בריאותי? הרמב"ם
הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1138-1204), שהיה גם רופא, כותב בספרו "מורה נבוכים" שהמאכלים שהתורה אסרה רעים לגוף (מורה נבוכים ח"ג, מח). לגבי החזיר הוא מוסיף טעם של ניקיון הציבור: בעל חיים זה ניזון מאשפה, ואילו היו מגדלים אותו, היו הרחובות והבתים מטונפים יותר מבית הכיסא.
אך חכמים אחרים חלקו בתוקף על כך שהבריאות היא הטעם האמיתי. דון יצחק אברבנאל (1437-1508), בפירושו לפרשת שמיני, מעיר שהעמים האוכלים חזיר ופירות ים אינם חולים יותר מאחרים. התורה, כותב הוא בעיקרו של דבר, אינה ספר רפואה; היא מרפאת את הנפש, לא את הגוף בראש ובראשונה. אפשר להוסיף שאילו היה הטעם בריאותי בלבד, היה די היום לבשל היטב את החזיר כדי להתירו, וזה אינו נכון.
טעם מוסרי: האדם נעשה מה שהוא אוכל
הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1194-1270) מציע קריאה אחרת, לגבי העופות האסורים (בפירושו לויקרא יא, יג). כמעט כולם עופות דורסים, החיים מציד ומדם. והרי מה שהאדם אוכל נעשה חלק ממנו. מי שניזון מבעלי חיים אכזריים עלול לספוג משהו מן האכזריות הזאת. לעומת זאת, בעלי החיים המותרים הם אוכלי עשב שלווים, המעלים גירה ואינם טורפים: השור, הכבש, העז.
רעיון זה מצוי אצל מפרשים רבים: האוכל אינו ניטרלי. הוא פועל על הגוף, אבל גם על האופי, על הרגישות, על הנפש. האכילה היא מעשה מוסרי.
הטעם של התורה עצמה: קדושה
הטעם היחיד שהתורה מציינת במפורש הוא הקדושה. "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם […] כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מג-מד). ובהמשך: "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה […] וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ, כה-כו).
קדושה, בעברית, היא קודם כול הבדלה: להיות קדוש פירושו לדעת לשים גבול. האדם הוא היצור החי היחיד המסוגל לומר "לא" למאכל המונח לפניו, שהוא אוהב ושאינו מזיק לו. בכל ארוחה מצהיר אפוא היהודי שתאוותו אינה אדונו.
"אל יאמר אדם: נפשי קצה בבשר חזיר"
מאמר מפורסם מאיר ממד זה. רבי אלעזר בן עזריה אומר: "מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" (ספרא על ויקרא כ, כו, הובא ברש"י).
כלומר, היהודי אינו נמנע מחזיר משום שהוא מוצא אותו מאוס או מסוכן. הוא נמנע ממנו מתוך נאמנות. האיסור אינו עניין של טעם, אלא של קשר: מקבלים גבול מתוך אהבה ואמון במי שקבע אותו. זו בדיוק משמעותו של חוק, של גזירה.
ההיסטוריה: כשהחזיר הופך למבחן של נאמנות
לאיסור החזיר הייתה כבר בשלב מוקדם משמעות היסטורית. ארכאולוגים הבחינו שעצמות חזיר כמעט אינן מצויות בכפרי הרמה של כנען בתקופת הברזל, המיוחסים לבני ישראל הראשונים, בעוד שהן נפוצות בערי הפלשתים השכנות. החוקרים עדיין מתווכחים על כך, אבל רבים רואים בזה סימן עתיק מאוד להבדל הזה. עם זאת, הנתונים האלה שנויים במחלוקת ואינם מספיקים כשלעצמם כדי לתארך את האיסור.
התנ"ך מצידו הופך את אכילת החזיר לסמל של התרחקות מה'. הנביא ישעיהו מוכיח חלק מן העם על היותם "הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר" (ישעיהו סה, ד; סו, יז).
הרגע המכריע חל במאה השנייה לפני הספירה. המלך היווני אנטיוכוס הרביעי מבקש לייוון את יהודה. הוא מצווה להקריב חזירים (ספר מקבים א א, מז), מחלל את בית המקדש בירושלים ומבקש לכפות על היהודים לאכול חזיר (ספר מקבים ב ו, יח). ספר מקבים ב מספר את סיפורו של הסופר הזקן אלעזר, שהעדיף למות ולא לאכול חזיר, ואף לא להעמיד פנים שהוא אוכל, כדי שלא לתת דוגמה רעה לצעירים (ספר מקבים ב ו, יח-לא), ולאחר מכן את סיפורה של אם ושבעת בניה, שעונו מאותה סיבה (ספר מקבים ב ז). ספרים אלה אינם חלק מן התנ"ך, אבל הם עדות היסטורית יקרת ערך. המשבר הזה הוא שהוביל למרד החשמונאים ולנס חנוכה.
התלמוד מביא אירוע נוסף, מימי מלחמת האחים בין שני נסיכים חשמונאים. הנצורים בירושלים היו משלשלים בכל יום קופה של דינרים מעל החומה, ובתמורה מעלים להם בהמות לקורבנות. יום אחד, בעצת בוגד, העלו להם הצרים חזיר. כשהגיע לחצי החומה, נעץ בה את טלפיו, ונזדעזעה ארץ ישראל. באותה שעה אמרו חכמים: "ארור אדם שיגדל חזירים" (בבא קמא פב, ב; סוטה מט, ב; מנחות סד, ב).
הסופרים היוונים והלטינים התפלאו מאוד על האיסור הזה. הפילוסוף פילון האלכסנדרוני מספר שכאשר בא ללמד זכות על היהודים לפני הקיסר קליגולה, בסביבות שנת 40, שאל אותו הקיסר תחילה בלעג: "מדוע אינכם אוכלים בשר חזיר?" (המשלחת אל גאיוס, 361). גם פלוטרכוס והמשורר יובנאליס מזכירים זאת. מאוחר יותר, בספרד בימי האינקוויזיציה, היו האנוסים נתונים למעקב: סירוב לאכול חזיר יכול היה להספיק כדי להסגיר אותם. הם אף כונו בבוז "מָרָנוֹס", מילה שבדרך כלל מקשרים אותה לחזיר.
לאורך הדורות הפך אפוא החזיר להרבה יותר ממאכל אסור: לסמל של נאמנות שניסו לשבור, והיא החזיקה מעמד.
מה מלמד הרב רפאל בניזרי
הרב בניזרי לא הקדיש שיעור מיוחד לבעלי החיים האסורים. אבל בשתי הזדמנויות נתן הכוונות יקרות ערך על מקומם של דיני המאכלות בחיים היהודיים.
בשיעורו על בראשית רבה מ, יופייה של שרה, הוא מעמיד כל מצווה במקומה הראוי. לקבוע מזוזה, להניח תפילין, לאכול כשר "בשביל כמה יורו יותר": כל זה, הוא אומר, אינו מספיק כדי לעשות אדם. המזוזה נותנת כיוון לבית, התפילין נותנות תוכן לדרך ההתנהגות הזאת, ודיני המאכלות "מכשירים את הרוח למצב של טהרה". אבל העבודה האמיתית מתחילה אחר כך: קשה הרבה יותר לשלוט בכעס. חכמים, מזכיר הרב, אמרו על הכועס שהוא כעובד עבודה זרה, דבר שלא אמרו על שום מצווה, אלא על תכונת אופי.
הלקח חשוב לנושא שלנו. הכשרות אינה מטרה בפני עצמה, וגם לא תעודת קדושה. היא מכשירה את הקרקע. הימנעות מחזיר אינה עושה אותנו לצדיקים; אבל היא מביאה את הרוח למצב של טהרה, שממנו אפשר לעבוד על מה שקשה ביותר: המידות, הכעסים, הדרך שבה אנו נוהגים עם הזולת. זה בדיוק ההיגיון של ויקרא יא: האוכל אינו המטרה, הקדושה היא המטרה.
בשיעורו על פורים והמלחמה בעמלק, הרב מוסיף הערה משלימה בעניין משתה המלך אחשוורוש, שבו השתתפו יהודי פרס. החטא, הוא אומר, לא היה בעניין המאכל: הסעודה הוגשה בכשרות למי שרצה לאכול כשר. החטא היה בכך שנתנו את עצמם לאווירה, שרצו להיטמע בעולם שבו הטוב והרע מתערבבים. שמירה על כללי השולחן אינה מספיקה אם סביב אותו שולחן מאבדים את התחושה של מי שאנחנו.
דעות שגויות שכדאי לתקן
"זה עניין של היגיינה, שכבר אבד עליו הכלח"
זו הדעה הנפוצה ביותר, והיא אינה מדויקת. התורה לעולם אינה מדברת על מחלה בהקשר של החזיר; היא מדברת על קדושה. הרמב"ם הציע טעם בריאותי, אבל כהסבר אחד מני רבים, ומבלי שהפך אותו לעולם לתנאי של האיסור. יהודים שומרי מצוות אינם אוכלים חזיר גם אם הוא מבושל היטב ועבר פיקוח מלא.
"רק החזיר אסור"
לא. החזיר הוא המוכר ביותר, אבל הוא אינו "אסור יותר" מן הארנב, הסוס, השרימפס או הצלופח. יהודי השומר כשרות נמנע מכל המאכלים האלה, וגם אינו אוכל בשר של בעל חיים מותר אם לא נשחט והוכשר כהלכה.
"היהודים רואים בחזיר בעל חיים מקולל"
החזיר אינו בעל חיים מקולל: הוא חלק מן הבריאה, והיהדות אוסרת לצער אותו כמו כל בעל חיים אחר. הוא "טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא יא, ז), כלומר אסור באכילה לישראל. מי שאינם יהודים, המחויבים רק בשבע מצוות בני נח, אינם כפופים לאיסור הזה.
הלכה למעשה היום
בפועל, יהודי השומר כשרות נמנע מכל בשר, נקניק או שומן חזיר, וכן מכל המוצרים המכילים אותם. מוצרים תעשייתיים רבים מעוררים שאלות: ג'לטין (שמקורו לעיתים קרובות בחזיר), שומן חזיר, חומרי טעם וריח, תוספים מסוימים. לכן סומכים על מוצרים הנושאים תעודת כשרות מטעם רבנות או גוף מוכר.
אותם אמצעי זהירות חלים על פירות הים, המסתתרים לעיתים קרובות בסורימי, ברטבים אסייתיים או בציר מסוגים מסוימים. במקרים מיוחדים (תרופות, תוספי תזונה, כלים, ארוחות מחוץ לבית) יש להתייעץ עם רב. ההלכות המפורטות נמצאות ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, פרקים א-ב) ובשולחן ערוך (יורה דעה, סימנים עט-פה).
כלל אחד גובר על כל האחרים: החיים קודמים לכול. אם תרופה מצילת חיים ניתנת להשגה רק בצורה לא כשרה, או במקרה של סכנה לבריאות, התורה מצווה לשמור על החיים. גם כאן יש להתייעץ עם רב ועם רופא.
הימנעות מחזיר ומפירות ים אינה קוריוז קולינרי. זו דרך לומר, בכל ארוחה, שהאדם אינו רק תיאבון, ושהוא יכול לקדש אפילו את צלחתו. "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי": הקדושה מתחילה לפעמים במה שבוחרים שלא לאכול.
שאלות נפוצות על חזיר ופירות ים
האם יהודי יכול לאכול ארנב?
לא. לארנב אין פרסה שסועה, והתורה אוסרת במפורש את הארנבת (ויקרא יא, ו). הארנב, בשר הארנבת וכל המאכלים המכילים אותם אינם אפוא חלק מן המטבח הכשר.
האם יהודי יכול לאכול בשר סוס?
לא. לסוס אין פרסה שסועה והוא אינו מעלה גירה. הוא אסור, וכמוהו החמור והפרד, וכן חלב סוסות או אתונות.
האם שרימפס אסור?
כן. כמו כל הסרטנאים והרכיכות, אין לו סנפיר וקשקשת (ויקרא יא, ט-יב). קיימים היום "שרימפס" או "סרטן" כשרים, העשויים מדג מותר: הם מחקים את המראה והטעם, אבל אינם מכילים שום פרי ים.
האם סלמון וטונה כשרים?
כן, אלה דגים בעלי סנפיר וקשקשת. צריך רק שהמוצר המוגמר (שימורים, דג מעושן) יוכן בלי רכיב אסור ובתנאים מפוקחים, ומכאן החשיבות של תעודת כשרות.
למה יש יהודים שאינם שומרי מצוות ובכל זאת מסרבים לאכול חזיר?
משום שבמהלך הדורות הפך החזיר לסמל של זהות. יהודים רבים שאינם שומרים את כל דיני הכשרות מקפידים לפחות על האיסור הזה, מתוך קשר להוריהם, להיסטוריה שלהם, ולזכרם של אלה שהעדיפו למות ולא לאכול ממנו.
האם החזיר יהיה מותר בימות המשיח?
זה רעיון עממי שנלקח ממדרש על שמו של החזיר. אבל המדרש הזה מדבר על האימפריה הרומית, לא על בעל החיים. הרמב"ם מלמד שמצוות התורה לעולם לא יתבטלו (הלכות יסודי התורה ט, א). איסור החזיר עומד בעינו.
האם מי שאינו יהודי צריך להימנע מחזיר?
לא. דיני הכשרות נוגעים לעם היהודי בלבד. מי שאינם יהודים מחויבים בשבע מצוות בני נח, ובהן האיסור לאכול אבר מן החי, אבל לא באיסור החזיר.
להעמקה
- מה פירוש "כשר"? הכשרות בהסבר פשוט
- למה לא מערבבים בשר וחלב ביהדות?
- למה יהודים צמים?
- בראשית רבה מ: יופייה של שרה והמידות
- פורים: המלחמה בעמלק
- חנוכה בהיסטוריה
- פרשת השבוע: השיעורים של הרב בניזרי
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- ויקרא יא, א-מז; ובמיוחד יא, ג-ח (בהמות), יא, ט-יב (בעלי החיים שבמים), יא, יג-כג (עופות וחרקים), יא, כט-ל ומא-מז
- ויקרא כ, כה-כו
- דברים יד, ג-כא
- תהלים פ, יד
- ישעיהו סה, ד; סו, יז
- משנה חולין ג, ו; משנה נדה ו, ט; משנה בכורות א, ב; משנה בבא קמא ז, ז
- תלמוד בבלי, חולין נט, א וסג, ב; בכורות ז, ב; בבא קמא פב, ב; סוטה מט, ב; מנחות סד, ב
- ספרא, קדושים, על ויקרא כ, כו (הובא ברש"י על הפסוק)
- מדרש בראשית רבה סה, א; מדרש ויקרא רבה יג, ה
- רמב"ם, מורה נבוכים ח"ג, מח
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט, א; הלכות מאכלות אסורות, פרקים א-ב
- רמב"ן, פירוש על ויקרא יא, יג
- דון יצחק אברבנאל, פירוש על פרשת שמיני
- שולחן ערוך, יורה דעה עט-פה; רמ"א, יורה דעה פב, ג
- ספר מקבים א א, מז; ספר מקבים ב ו, יח-לא ופרק ז
- פילון האלכסנדרוני, Legatio ad Gaium (המשלחת אל גאיוס), 361
- הרב רפאל בניזרי, בראשית רבה מ: יופייה של שרה
- הרב רפאל בניזרי, פורים: המלחמה בעמלק
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו המתפרסמים באתר זה.