חנוכה: חנוכה בהיסטוריה

סמלה של חנוכה הוא תמיד הסביבון – סמל חי […]. אימצנו את הסביבון הזה פשוט משום שבו משתקפות תולדות עם ישראל, הסובבות לכל עבר ועומדות תמיד מול אותן בעיות. יש מי שם למעלה המסובב אותו, ואילו אנו, בסופו של דבר, רק נגררים אחר התנועה – תנועתן של ארבע גלויות שנקבעו לנו מראש, בלי תלות ברצוננו, ושחקוקות אפילו בראשית הבריאה. שהרי לימדונו חכמינו על "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב): "תהו" – זו בבל, גלות בבל; "בהו" – זו גלות פרס; "חשך" – זו יוון, החושך הוא יוון; ו"על פני תהום", התהום – זו רומי. הרי זה לחפש במה שקדם לבריאה, עוד בטרם נגלה האור, את גורלו של עם ישראל דרך גלויותיו.

כלומר, הגלויות השונות הן התגלויות בכוח. מתוך החושך הזה פורץ האור הראשון, ואת האור הזה אנו מנציחים באור חנוכה, החל מן האור הקטן ההולך ומגביר את עוצמתו, ושנועד להאיר את העולם כולו. ובכן, בבל העמידה אותנו בניסיון גופני. מדוע? משום שביקשה לפורר אותנו בשלילת ישותנו הלאומית. בבל הגלתה אותנו, ואנו שרדנו. שם פיתחנו את התלמוד, את התורה שבעל פה. אבל פרס ביקשה לחסל אותנו פיזית, בנסותה תחילה לפגוע ברגשותינו; וכשלא הצליחה, גזרה השמדה גופנית על העם.

נאלצנו לעמוד מול זה, ובזכות מרדכי ואסתר ניצלנו מן האבדון הגמור שאיים עלינו. זו הייתה השואה הראשונה שלנו, שריחפה באוויר. ואחר כך באה יוון. יוון מבקשת לפגוע בנו ברוח, בהמירה את ערכינו בערכיה האוניברסליים. היא רוצה להתיך אותנו לאומה מבין האומות. גם היום מדברים המתייוונים שבתוכנו על מדינה ככל המדינות, הפתוחה לכל התרבויות. ולמה לא? כאן, בעצם, מקומו של יוון – אלא שהיה שם רצון לא רק לכפות עלינו את ערכיהם, שהרי אתם יודעים היטב אילו גזירות נגזרו: שינוי הלוח, ביטול ראש חודש, השבתת השבת, איסור ברית המילה, ואפילו איסור לקיים בתי מדרש. בקיצור, דרך להפוך את עם ישראל לזר לתרבותו שלו. ולצערנו, כאן הייתה הצלחה, משום שהמלחמה שניהל עם ישראל נוהלה בעיקר נגד המתייוונים, כלומר נגד הנטייה שבתוך עם ישראל לרצות להיות ככל הגויים ולהניח לאמנות היוונית, למדע היווני, למחשבה היוונית לפתות אותו – דווקא בשעה שנדם קול הנבואה, והיא נמשכה רק דרך רוח הקודש, באמצעות חכמינו. והמתייוונים, בסופו של דבר, ערערו על מעבר זה של הנבואה אל רבותינו.

הם היו שם, למעשה, כדי לנסות לאלף אותנו ולפתות אותנו בעולם [החושים]. זו תשתית המחשבה, זה היסוד, ואנו נתונים בעיצומה של תנועת ההתייוונות הזאת. היא נמשכה דרך רומי, ולכן אנו נמצאים היום בפרק של אדום, בגלות אדום. וגלות אדום היא סכומן של כל הגלויות. שימו לב שישמעאל אינו נזכר. ישמעאל אינו נזכר! יש המצרפים אותו לפרס. ויש האומרים: שימו לב, אין לישמעאל קיום עצמאי אלא בזכות אדום, משום שכאשר נשא עשו את מחלת בת ישמעאל, כרת ברית עם עולמו של ישמעאל; וישמעאל ואדום, כביכול, מתחרים ביניהם שם על רדיפת עם ישראל – האויב והשונא.

יש שני תארים: אויב ושונא. האחד מיוחס לעשו, והשני לישמעאל. ובכן, באשר לפרק ההיסטוריה הזה שבו אנו מתנהלים היום: למרות הכול, איננו עוד בעולמו של יוון. את יוון עברנו. גלות יוון חלפה, ולא יצאנו ממנה בלא פגע. כשם שמאבקם של יעקב ועשו הותיר את עם יעקב צולע – צולע בצאצאיו, בבניו […]. ואף על פי כן, אומר הרמב"ם, יש להמשיך ולקדם את הארת העולם בשמירת ניצוצו של יעקב, משום שאנו משוכנעים שיום אחד […]. יש שני פנים במאבק זה שבו פתחו הכהנים, משום שעלינו לומר לעצמנו שחנוכה, מאבקם של המכבים, הוא המשכו של חטא העגל.

מי השתתף בעשיית העגל? אהרן. אהרן היה הכהן, והוא סבר שהעגל אינו, במידה מסוימת, איום ממשי על עתידו של עם ישראל. והרי אתם יודעים: משעה שהיהדות מתחילה לתפוס את עצמה רק מתוך רגשותיו של האדם מצד אחד, או רק מתוך שכלו מצד אחר, בלי לתאם ביניהם, נשקפת סכנת סטייה, משום שאז אנו נעשים דת ככל הדתות. אין דת יהודית שהיא רק דבקות הלב. אין דת יהודית שהיא רק זרם מחשבתי. זה מה שהידרדר מצד אחד למיסטיציזם, מה שהוליד את המיסטיקה, ומה שהצמיח מצד אחר את התנועה היהודית החופשית, החילונית.

ואז איבדנו את ייחודנו. וכך גם כאשר אנו מנתקים את היהדות מישותה הלאומית, או את הישות הלאומית מן היהדות – עלינו להבין שבכך עיוותנו את מורשתנו היהודית. הישות הלאומית היא מצווה יסודית, ובפרט שהתורה אינה יכולה להתממש ולהתקיים במלואה אלא בארץ ישראל. לתפוס אותה מחוץ לארץ ישראל פירושו לקטוע ממנה מחצית מכוחה, ממעלותיה. זה מה שביקש הרמב"ם לפתח כשניסה, במידת מה, להצדיק את קיומו של החג הזה גם מעבר לאיום העולם היווני: משום שהיו כאן, לדבריו, הממד הלאומי וממד התורה.

נשלל מאיתנו, במידה מסוימת, קיום התורה על אדמתנו, משום שמה שדרשו מאיתנו היה שלא תהיה לנו מציאות לאומית, ושנמשיך לחיות את יהדותנו כמסורת, כמסורות, כמקבץ של מסורות. לזה הם הסכימו. אבל מי פתח ראשון את הדרך הזאת? יוסף. יוסף הוא האיש שאחרי האבות יצר, אם תרצו, את החיבור, את הקשר בין עולם האבות לבין האימפריה המצרית הגדולה. וכבר בחלומותיו הפריד בין כלכלת הארץ לבין עולם הרוח. הוא לא היה אפוא כאביו, שהציב סולם בין העולם הזה לבין העולם העליון.

הוא, להפך, קבע הבחנה ואמר שהרוח היא זו הזורחת ככוכבי השמים בלב הלילה. זו אחת מסגולותיו של עם ישראל; אך סגולתו האחרת של עם ישראל היא להיות כחול הארץ, ולבנות כאן על הארץ, יחד עם שאר העמים, את העולם הזה […]. יוסף הגשים במצרים את תורתו של מרקס, או שיתף בה את העולם המצרי, באמצעות הלאמת הקרקעות. הוא הוריש לעם המצרי את עולם הפסיכואנליזה, את עולמו של פרויד: פתרון כל החלומות, הדרך לפרשם. ונוסף על כך נתן להם את האמונה באלוקים.

אמונה בריבוי של כוחות אלוהיים המאוחדים תחת שם אחד. שכן המילה "אלוקים" היא צירוף של "אלה" ו"מי". זכרו: כשעשו יוצא לקראת יעקב, הוא שואל אותו: "מִי אֵלֶּה לָּךְ" (בראשית לג, ה) – מה הם אלה אצלך? עולם ה"אלה" הוא עולם הריבוי, עולם הגיוון; להשיב אותם אל "מי", להשיב אותם אל מקור אחד – זה קשה לעמים. אבל כשיעקב משיב לו, הוא אומר: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹקִים אֶת עַבְדֶּךָ" (שם). אלה הילדים שנתן אלוקים. "אלוקים" כאן הוא צירוף של "אלה" ו"מי"; כלומר, מה שאנו עושים באמונתנו הוא להשיב את הריבוי אל האחד. וכך גם כשיעקב מבקש לברר – סליחה – כשהוא תוהה על זהות בני יוסף, משום שיוסף היה שקוע עד צווארו בתרבות המצרית; גם אם לא נכנע לה בכול, ראה חובה לעצמו לשרת את מצרים. ויעקב שואל אותו: "מִי אֵלֶּה" (בראשית מח, ח) – מי הם הילדים האלה? מה נותר מהם? והוא משיב: לא – "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקִים" (שם, ט).

כשם שנאמר שם "אלוקים", כך גם כאן – "אלוקים": הכול תחת מכנה משותף אחד, אל אחד שממקורו יונק הכול, והוא בורא העולם. והריני מעיר לכם ש"אלוקים" הוא מי שאנו מכירים דרך הבריאה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" (בראשית א, א). הקב"ה הוא שברא את הריבוי. אבל כשהקב"ה צריך להתגלות לעם, הוא אומר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב). ובכן, הגדרה זו של שם ה', של האל הנעלה מעל הכול, אפילו מעל "אלוקים", היא הגדרת האהבה הגוברת על הדין. ונשוב עתה לרעיוננו על חנוכה: התנועה הזאת שפתח בה יוסף תשוב ותעלה בחטא העגל.

מדוע? משום שהעם אמר "עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹקִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות לב, א): העם מבקש מאהרן שיעשה לו "אלוקים", שייתן לו אותו "אלוקים" שינהיג אותו. אין זה ה' של סיני. העם רוצה להסתפק באותו "אלוקים" המשותף לכל העמים, זה שהעמים יכולים אכן להגיע אליו, שהרי כשהם עובדים את אלוהויותיהם, הם עובדים פנים שונים של הריבוי הזה. באותה שעה פותח משה במאבק של "מִי לַה' אֵלָי" (שמות לב, כו), המאבק שיחדשו המכבים. ומי שמנהלים את המאבק הזה הם הכהנים, והם שמובילים בפועל את התנועה, משום שהם המופקדים על שמירת התורה הזאת בשלמותה, כאחדות של מחשבה, ועל כך שלא תוכתם בשום תוספת מבחוץ – שאם לא כן, אין לדבר סוף.

הכול מתפורר לאחר מכן. ובכן, חג החנוכה הוא חג מדרבנן, וחכמינו אמרו: מברכים עליו "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו". ואז נשאלה השאלה: והיכן צוונו להדליק את הנרות? ואכן, בסיפור הקצר שאנו מספרים על ניצחון המכבים, אנו מדגישים יותר את נס המאבק המזוין של החלש מול החזק, ואת הניצחון הזה שעליו השגיח הקב"ה ביד נסתרת, שוב, כמו בפורים. אלה הם, אם תרצו, שני חגי הגלות – פורים ו[חנוכה] – עד בוא החג השלישי, שיהיה גם הוא מעשה ידי אדם, חג ההתעוררות המשיחית, אלא שיהיה נתמך גם בידי הקב"ה. ולשאלה "היכן צוונו" ניתנה התשובה:

"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז). זו תשובה ראשונה. השנייה היא "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא): שלא לסטות ממה שלימדו הזקנים, לא לשמאל ולא לימין. כלומר, יש כאן שני לימודים חשובים שיש לדעת. ראשית, להתחבר לתולדות הזקנים, להמשיך את קו ההיסטוריה הזה. שנית, לשמור את כל דיני התורה בשלמותם, ולא להתחיל להתאימם לנסיבות, לפוליטיקה של העולם הסובב, כדי למצוא חן בעיני העמים האחרים. ארץ ישראל נועדה להיות בית המדרש, האוניברסיטה הבין־לאומית של העולם כולו, שבה כל הערכים מטופחים, מנותחים ונשקלים, נמדדים לפי אמות המידה של התורה.

שם נבחנים כל הרעיונות, כל מעשי האדם. כך נועדה ארץ ישראל, והעם היהודי היושב בה. והרצון להעמיד את הערכים האלה למבחן אמות המידה של אחרים – כבר יש בו משום עיוותם. ובכן, בתחילה חגגו את חג החנוכה בעיקר באמירת ההלל, באמירת שבחים, בהכרת ידו של הקב"ה שלא נראתה לעין: "על הניסים ועל הנפלאות". הנסים – אלה הנסים שנעשו; ועל הנפלאות. והנס הוא אכן נס פך שמן קטנטן, שהספיק להדלקה של [יום אחד], ובכל זאת היה בו הכוח לדלוק שמונה ימים.

והנה, נס שמונת הימים הזה – לא הרבנים קבעו אותו, אלא העם. שכן כאשר אסרו היוונים את קיום ברית המילה, כיצד אפשר היה, במחתרת, להודיע לאחרים שבבית הזה נולד בן שעתיד להימול בעוד שמונה ימים? ובכן, בבית ההוא הניחו בחלון ביום הראשון נר אחד, ביום השני נר שני, ביום השלישי נר שלישי, כך שהעוברים ושבים ידעו שבבית הזה תהיה ברית מילה, שהרי הנרות הלכו ורבו, והודלקו עד היום השמיני. ומשום כך אימצו חכמינו את מנהג העם הזה, את עמידתו של העם, בהדלקת שמונת ימי החנוכה. כי לא רק האור עצמו – שהרי אפשר היה להדליק בכל שמן, גם אם השמן לא נשמר בטהרתו המקורית, בחותמו של הכהן הגדול.

אפשר היה להדליק בכל שמן זית בשעה שאכן היה חסר שמן. אפשר היה להדליק את המנורה – שהרי מה שנותר מן המנורה, מה שנותר מן המקדש, היה המנורה. המנורה היא המאפשרת לקדושת ישראל לעבור, דרך נרותיה, אל כל בית יהודי. מה שנותר בכל בית יהודי אינו המקדש, אינו עבודת המקדש, אלא אור המנורה. אבל דמות אור המנורה אינה מטבע הבריאה; היא מעבר לטבע הבריאה. שהרי נאמר לנו שבפעם הראשונה לא יכול העולם לשאת את האור הראשון.

מדוע לא יכול העולם לשאתו? משום שעוד לא היו צדיקים, משום שלא היו צדיקים שבהם יוכל האור להיגנז, להיות מופקד. "גְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא" (חגיגה יב, א) – שמר אותו בגניזה לצדיקים, בלב הצדיקים. וכשאנו מדליקים שם, על מפתן הבית, את החנוכייה שלנו, אין זו אלא דרך לומר: הנה האור הראשון, שנברא מעבר לעולמות האלה שרדפו אותנו, ושפרץ בדבר ה', ואנו שומרים עליו היום, ומוליכים אותו בזמן, מעבר לעולם הבריאה. וזו הסיבה לשמונת הימים; שכן שמונת הימים קשורים לא רק לברית המילה, אלא גם למה שברית המילה מולידה, למה שהיא מכוננת.

אתם יודעים שאחד מגורמי המרד, מה שהצית את המרד, היה תחילה המזבח שנבנה במודיעין, ושם הוצע […] צרור כסף גדול, פרס גדול, לכל יהודי שיסכים להקריב חזיר על המזבח הזה. זה ניצוץ המרד הראשון: שנמצא מי שרצה לעשות זאת – ולמה לא? והשני: כדרך לשלול מעם ישראל את זכות הנישואין, במשך שלוש שנים ושמונה חודשים עמדה בתוקפה גזירה שכל כלה חדשה חייבת תחילה להיבעל למושל העיר; עליה ללכת אל מושל העיר ולמסור לו את בתוליה בטרם תשוב אל בעלה.

זו הייתה אפוא פגיעה בזרעו של עם ישראל, בטהרת האישה. והנה, מי הצית את המרד? גם כאן – אישה. זו הסיבה שהאישה חייבת, אף על פי שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, לקיים אותה, להדליק את הנרות. מדוע? משום שאף היא הייתה באותו הנס. בתו של יוחנן כהן גדול, בת הכהן הגדול יוחנן, נישאה, ועשו משתה. ובסוף המשתה הייתה אמורה ללכת אל המושל. מה עשתה במהלך המשתה? קרעה את כל בגדיה, את שמלת כלולותיה, והתייצבה עירומה לפני הקהל.

אחיה ואחיותיה, משפחתה והנוכחים נזדעזעו, והיא אמרה להם: "שמעו, אתם הם שצריכים להתבייש, משום שאתם מניחים לזה לקרות. מה פירוש הדבר? אני, בת כהן גדול, צריכה ללכת עוד מעט אל המושל – לא אלך!" על כך פרצה תנועת המרד, המושל נהרג, ואז הציעו לעם לשמור רק על מסורותיו, אך לוותר על כל שאיפה לישות לאומית – ויהודה המכבי לא רצה לשמוע על כך. אם כן, שתי התנועות האלה, שני רכיבי המרד האלה, גורמים לכך שהנר שאנו מדליקים בפתח ביתנו, כנגד המזוזה, הוא דרך לומר לעצמנו שמעבר לחיים המכונסים בתוך עצמם, בתוך משק הבית, אנו מבקשים אכן לחלוק את אורנו עם העולם – אבל עלינו לעשות זאת בהדרגה, בלי עזות, בלי רוח של יוהרה, בלי לבקש בכל מחיר לכבוש את הרוחות.

אין לנו כל כוונה כזאת. מפתח הבית צריכים הנרות האלה להקרין, עד שיגיעו אל הגבולות שמעבר לעולם הטבעי. וזו אכן תקוות ימות המשיח: "וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד" (ישעיהו כד, כג). כפי שאמרנו, "ונגד זקניו כבוד" – להישאר נאמנים לזקנים ולתת להם את הכבוד הראוי להם – סופי התיבות שלו הם דוד: "ונגד", "זקניו", "כבוד" – ד-ו-ד, מלכות בית דוד. אם כן, כאשר אנו שואלים את זקנינו, אין זה אלא כדי להתחבר מצד אחד אל מקורותינו, ולכוון מצד אחר את מבטנו אל ביאת המשיח. והאור, שהוא אורו של אברהם – "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) – "בהבראם", באברהם: הנה תולדות העולם, השמים והארץ, בשעת הבריאה – עם האור.

את האור הזה אנו מוליכים, מעט מעט, אל ייעודו הסופי דרך אור החנוכה. והנה, אור החנוכה חל בכ"ה בכסלו. מהו כ"ה בכסלו? זה היום שבו נחנך המקדש הראשון, המשכן. המשכן נחנך בכ"ה בכסלו, אף על פי שהיה מוכן […]. ולמי נמסרה הדלקת המנורה ביום הראשון? לאהרן הכהן ולבניו. כשנחנך המשכן הביאו כל נשיאי השבטים את קרבנם, כל נשיא ביומו – ולכן, אגב, היו שנים עשר ימי חגיגה, שנים עשר ימי חנוכה – וכל נשיא שבט הביא לחנוכה את מנחת שבטו, המייצגת את שבטו.

והיה רק אחד שלא נועד להביא קרבן בשם שבטו: שבט לוי, שבטו של אהרן. חלשה דעתו של אהרן, ואמר לו הקב"ה: דע לך, המקדש עתיד להיחרב. מה שהם מביאים יגיע אפוא לקצו, יום אחד. אבל לך – מה שאתן לך הוא הדלקת המנורה. והדלקת המנורה הזאת תימשך מעבר למקדש, לאורך לילות הגלות. שכן דרך הפצת האור הזאת מתממש ייעודו האמיתי של ישראל בין העמים. כאן אעצור; אם יש לכם שאלות – בבקשה.