איך עובד הגירושין היהודי (הגט)?

שטר בן שתים עשרה שורות שנכתב ביד סופר, ובעל מניח אותו בכף ידה של אשתו בפני עדים ובית דין רבני: זהו הגט, שטר הגירושין של היהדות. למה צריך מסמך, ולא די בפסק דין אזרחי? מי רשאי לבקש אותו, מי חייב להסכים, ומה קורה כשאחד מבני הזוג מסרב? מאמר זה עונה על כך מתוך התורה, המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך, תוך הבחנה בין מה שהוא הלכה (הדין הנוהג למעשה), מה שהוא קריאה מוסרית או מיסטית, ומה שהוא היסטוריה.

מהו הגט?

המילה גט היא מונח תלמודי המציין שטר משפטי כתוב; בשימוש הרגיל היא הפכה לציין את שטר הגירושין, עד כדי כך שמסכת המשנה והתלמוד שהוקדשה לו נקראת פשוט גיטין, "שטרות". התורה מדברת על "ספר כריתות", כלומר "ספר של כריתה" (דברים כד, א), משום שהשטר כורת את הקשר בין בני הזוג. הנביא משתמש באותו ביטוי: "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" (ישעיהו נ, א).

לפי דין המשנה האשה "קונה את עצמה" בשתי דרכים בלבד: בגט או במיתת הבעל (משנה קידושין א, א). הרמב"ם קובע את הכלל בלי עמימות:

(רמב"ם, הלכות גירושין א, א) — אֵין הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב שֶׁיַּגִּיעַ לָהּ וּכְתָב זֶה הוּא הַנִּקְרָא גֵּט

מה המשמעות המעשית? זוג שנישא כדין התורה (בקידושין; ראו הנישואין היהודיים) נשאר נשוי בעיני ההלכה כל עוד לא נמסר גט כשר, גם אם בית משפט אזרחי פסק גירושין. וההפך נכון גם: לגט אין כל תוקף אזרחי. שני ההליכים אפוא בלתי תלויים.

למה כתב? הרמב"ם נותן טעם של הגיון בריא: אילו הגירושין נעשו בדיבור, אפשר היה לטעון לאחר מעשה שהאשה גורשה, והניאוף היה מתחפש לגירושין דמיוניים; הכתב משמש ראיה (מורה נבוכים ג, מט).

מה אומרת התורה

הטקסט המכונן מצוי בארבעה פסוקים, בדברים פרק כד. הוא אינו נראה כציווי לגרש. זה דין מותנה ("אם… אז"), המתאר מצב קיים כדי להסיק ממנו תוצאה:

(דברים כד, א) — כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם־לֹא תִמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו כִּי־מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ׃

הפסוקים הבאים מתארים את ההמשך: האשה, משיצאה, "והלכה והיתה לאיש אחר" (כד, ב); ואם השני שונא אותה, נותן לה ספר כריתות או מת, "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה כי תועבה הוא לפני ה'" (כד, ג-ד). התורה מתירה אפוא לגרושה להינשא מחדש כבר מפסוק ב (וזה מה שמכריזה נוסחת הגט: "הרי את מותרת לכל אדם"); רק איסור אחד קשור לכך כאן: לחזור לבעל הראשון אחרי נישואין שניים.

במקום אחר התורה אוסרת על כהן לשאת גרושה: "אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלוקיו" (ויקרא כא, ז; וראו גם כא, יד). הגבלה מיוחדת זו, הנוגעת לקדושת זרע הכהונה, אינה אומרת דבר נגד הגרושה עצמה.

הנביאים משתמשים בגט כדימוי. ירמיהו מתאר את הפרידה בין ה' לממלכת ישראל במונחי גירושין: "שלחתיה ואתן את ספר כריתתיה אליה" (ירמיהו ג, ח). ישעיהו, להפך, מכחיש שה' ניתק אי פעם את הקשר עם עמו: "אי זה ספר כריתות אמכם" (ישעיהו נ, א); הרב בניזרי מתעכב עליו (ראו להלן). ומלאכי מוכיח את הגברים על שבגדו ב"אשת נעוריך" ומוסיף: "כי שנא שלח אמר ה' אלוקי ישראל" (ב, יד-טז); משמעות המשפט הזה שנויה במחלוקת, כפי שמראה התלמוד.

חכמים: זכות מוסדרת, ולעולם לא מעודדת

מהי "ערוות דבר"? המשנה מביאה מחלוקת מפורסמת בסוף מסכת גיטין:

(משנה גיטין ט, י) — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָהּ דְּבַר עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ הִקְדִּיחָה תַבְשִׁילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו

לפעמים מצטטים את הטקסט הזה כדי לומר שהבעל יכול היה לגרש את אשתו בגלל כל דבר. למעשה זהו דיון על העילות שהתורה מקבלת; הגמרא (גיטין צ ע"א-ב) מתווכחת על כל מילה בפסוק, בלי להפוך אותו לעידוד.

מנגד, בתלמוד מצויה אחת האזהרות המוסריות החזקות ביותר של המסורת. רבי אלעזר אומר שם:

(גיטין צ ע"ב, על פי מלאכי ב, יג-יד) — כׇּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה – אֲפִילּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ, כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה׳, בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה, וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם: עַל מָה? עַל כִּי ה׳ הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ

דברים אלה הם אגדה (קריאה מוסרית), ולא כלל דיני; אך הגמרא מסיקה מהם הבחנה: רבי יהודה קורא את סוף מלאכי ב, טז כ"אם שנאתה שלח", ורבי יוחנן כ"השולח שנוא"; הראשון מדבר על נישואין שניים, והשני על נישואין ראשונים (גיטין צ ע"ב). הרמב"ם הופך זאת לעצת זהירות: "ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה" (הלכות גירושין י, כא). ההלכה מתירה אפוא גירושין, המוסר דורש לעכב אותם, והתורה דורשת שבעת פרידה האשה תשוחרר בצורה מדויקת.

צריך לומר זאת: במשפט המקראי והתלמודי, הבעל הוא הנותן את הגט והאשה היא המקבלת. תיקונים רצופים, מן המשנה ועד ימינו, ביקשו להגן על האשה.

שטר כתוב, שנמסר לידה: הכללים הבסיסיים

הרמב"ם מונה עשר דרישות, שלדבריו מקורן בתורה עצמה: הבעל מגרש ברצונו; הוא עושה זאת בכתב ולא בדרך אחרת; הכתב צריך לומר שהוא מגרשה ומסיר אותה מקניינו; הוא צריך לכרות ביניהם; הוא צריך להיכתב לשמה; לא צריך להישאר דבר לעשות אחרי כתיבתו חוץ ממסירתו; הבעל נותן אותו לה; בפני עדים; בתורת גירושין; והבעל או שלוחו הם שנותנים אותו לה. התאריך וחתימת העדים הם מדברי סופרים (הלכות גירושין א, א). משלוש מן העשר האלה כדאי להרחיב.

הרצון: שלו בלבד, לא שלה

הרמב"ם לומד מהביטוי "והיה אם לא תמצא חן בעיניו" שהבעל מגרש "ברצונו", וגט שניתן בעל כורחו בטל (חוץ ממקרי כפייה לגיטימיים, ראו להלן):

(רמב"ם, הלכות גירושין א, ב) — אֲבָל הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בִּרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָהּ

זהו דין התורה; רבנו גרשום ריכך את השפעתו (ראו להלן).

שטר שנכתב "לשמה"

הגט חייב להיכתב לאשה זו ולבעל זה: אם הסופר ניסח אותו בלי לדעת למי הוא מיועד, השטר פסול. אדם ששומע סופרים מכתיבים לתלמידיהם "איש פלוני מגרש את פלונית" ורוצה להשתמש בשטר הזה לאשתו אינו יכול, כי לא נכתב לה (משנה גיטין ג, א). אפשר לכתוב בכל דיו עמיד, אך לא בנוזל הנמחק (משנה גיטין ב, ג).

הנוסח המשחרר

מה חייב השטר לומר לכל הפחות? המשנה מורה:

(משנה גיטין ט, ג) — גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט, הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם

רבי יהודה מוסיף נוסח בארמית: "ודין דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין, למהך להתנסבא לכל גבר דתצבין" (משנה גיטין ט, ג). זהו לב הגט: הוא מחזיר לאשה את חירותה להינשא מחדש. השאר (תאריך, שמות, מקום, חתימות) נועד להוכיח שהיא אכן חופשייה.

המשנה אף קובעת אמצעי הגנה לטובת האשה במקרה של טעות פורמלית. שלושה גיטין פסולים מראש (שטר שנכתב בכתב יד הבעל ללא עדים; שטר עם עדים אך בלי תאריך; שטר מתוארך אך חתום בידי עד אחד בלבד), "ואם נשאת, הולד כשר": המשנה מסרבת להעניש את הילד על טעות בהליך (משנה גיטין ט, ד). רבי אלעזר הולך רחוק יותר: גם בלי חתימות השטר כשר אם הבעל נתן אותו בפני עדים, שכן העדים חותמים על הגט רק "מפני תקון העולם" (משנה גיטין ט, ד).

איך מתנהל גט בימינו

הפרטים משתנים מבית דין אחד לאחר, אך המהלך הכללי מבוסס בכל מקום על השולחן ערוך, אבן העזר, סימנים קיט עד קנד (הרמ"א מוסיף שם את המנהג האשכנזי). אלה השלבים, עם מקורותיהם.

1. התיק בבית הדין. בית הדין בודק את זהות בני הזוג ואת היעדר מניעה, ואחר כך מוודא שהבעל פועל מרצונו (או, אם יש כפייה על פי דין, שהיא תקינה). בדרך כלל מנסים שם גם פיוס; זהו מנהג כללי, לא כלל פורמלי בשולחן ערוך. 2. הכתיבה. הבעל ממנה סופר מומחה לכתוב את השטר. את הנוסח חייב להכתיב הבעל עצמו או שלוחו: "לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום" (שולחן ערוך, אבן העזר קכ, ד). מפני שהשטר חייב להיות שייך לבעל, נוהגים שהסופר נותן לו את הקלף והדיו במתנה לפני הכתיבה (אבן העזר קכ, א). 3. הצורה. אפשר לכתוב את הגט בכל כתב ובכל לשון, אך לא חציו בזו וחציו בזו; המנהג התקבע על ארמית בכתב מרובע, עם כמה מילים עבריות (אבן העזר קכו, א). מנהג אחד הוא לכתוב אותו בשתים עשרה שורות (אבן העזר קכה, יא). 4. העדים. שני עדים כשרים, שאינם קרובים לצדדים, חותמים. שמות בני הזוג (עם שמות אבותיהם), המקום והתאריך נכתבים בדקדקנות קיצונית. 5. המסירה. הבעל, או שלוחו, חייב לומר לאשה, בעת שהוא נותן לה את השטר: "הרי זה גיטיך" (אבן העזר קלו, א). המנהג האשכנזי הוא שהוא מקפל את הגט כמו אגרת כדי שתוכל לאחוז בו כולו בידה (רמ"א, אבן העזר קלו, א). האשה מושיטה את שתי ידיה פתוחות, בלי דבר בהן (בלי טבעת), מקבלת את הגט, סוגרת את ידיה ומכניסה אותו מתחת לבגדיה, בלי שאיש יסייע לה בקבלה (רמ"א, אבן העזר קלט, יד). באותו רגע נכרת הקשר. לכתחילה אסור לזרוק את השטר בחצרה או להניחו בבגדיה: חייב להגיע לידה ממש (אבן העזר קלט, יד). 6. אחרי המסירה. לפי המנהג, בית הדין אוסר בחרם להפיץ ספק כלשהו על השטר (אבן העזר קנד, כב), ואחר כך מבטל אותו בקריעתו כדי שלא ישמש עוד (אבן העזר קכה, כ). 7. ההמתנה. גרושה אינה רשאית להינשא לפני שהמתינה שלושה חודשים ("90 יום") מהגט, כדי שהריון אפשרי לא יטיל ספק באבהות הילד שייוולד (משנה יבמות ד, י; אבן העזר יג, א). השולחן ערוך סופר את התקופה מיום כתיבת השטר; הרמ"א מביא את דעת הסופרים אותה מיום המסירה, וסבור שכדאי לנהוג כמותם (אבן העזר יג, א).

נוכחות אישית אינה תמיד נדרשת: גם האיש וגם האשה יכולים למנות שליח (שלוחא), לתת או לקבל (אבן העזר קמא, א); המשנה כבר מזכירה את השליח המביא את הגט ממדינת הים: "בפני נכתב ובפני נחתם" (משנה גיטין א, א).

הסכמת האשה: תקנת רבנו גרשום

עיקרון התורה, כפי שראינו, אסימטרי: הגירושין הם החלטת הבעל. בסביבות שנת אלף, רבנו גרשום (כ-960 עד 1040), המכונה "מאור הגולה", שלימד במגנצא, נקט שני צעדים ששינו את חיי הזוגות האשכנזים: איסור הפוליגמיה ואיסור לגרש אשה בעל כורחה. הרמ"א רושם זאת כך:

(רמ"א על שולחן ערוך, אבן העזר קיט, ו) — וכל זה מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת

לגבי האיסור השני, איסור הפוליגמיה, השולחן ערוך מציין שהתקנה לא פשטה בכל הארצות ושרבנו גרשום קבע אותה רק עד סוף האלף החמישי לבריאת העולם (שנת 1240 לספירה); הרמ"א משיב עם זאת שבארצות אשכנז התקנה והמנהג עומדים בתוקפם (אבן העזר א, י). כיום הקהילות האשכנזיות, וכמה קהילות ספרדיות ומזרחיות, אינן נותנות גט לאשה שאינה מסכימה. בישראל חוק המדינה חיזק את הכלל הזה: ביגמיה היא שם עבירה פלילית (ראו פסק הדין יוסיפוף נ' היועץ המשפטי, 1951).

ומה עושים אם האשה מסרבת לקבל גט שהבעל זכאי לתת לה? לגבי איסור הפוליגמיה, השולחן ערוך מזכיר עמדה מקלה: "ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו לישא אחרת" (אבן העזר א, י). מתוך רוח זו קבעו פוסקים את ההליך החריג של היתר מאה רבנים, המחייב הסכמה של לפחות מאה חכמים מכמה ארצות ושמור למצבים חמורים, בהחלטת בית דין; איננו מפרטים אותו כאן.

כשבן זוג מסרב: כפייה, עגונות, ממזרות

בית הדין יכול לחייב את הבעל לגרש

עקרון הרצון ("הבעל מגרש רק מרצונו") עשוי להיראות כמעניק לגבר זכות וטו. אין זה כך במצבים שבהם הדין מחייב אותו לגרש. המשנה מנסחת את העיקרון בהקבלה: על קרבן נדבה שאדם חייב להביא, בית הדין כופה אותו עד שיאמר "רוצה אני"; וכך גם בגיטי נשים:

(משנה ערכין ה, ו) — וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי

מהם המקרים האלה? המשנה מונה את הבעל הלוקה במכת שחין או בפוליפוס, או העוסק במלאכה מסריחה (עיבוד עורות, צריפת נחושת): בית הדין כופה אותו להוציא (משנה כתובות ז, י). השולחן ערוך מביא את הרשימה הזאת (אבן העזר קנד, א) ומוסיף אחרות: עשר שנות נישואין בלי ילדים (קנד, י), או הבעל שנשא אשה באיסור (קנד, כ).

נשארת השאלה: איך אפשר לדבר על "רצון" כשיש כפייה? הרמב"ם מסביר: מי שמסרב לגרש כשהדין מחייב אותו אינו באמת "אנוס"; הוא עצמו אונס את עצמו בדעתו הרעה, כי יצרו הוא שתקפו. מאחר שבעומק הוא רוצה להיות מישראל ולקיים את כל המצוות, בית הדין, בלחצו, עוזר לו להתגבר על יצרו, ואז הוא יכול לומר בכנות "רוצה אני" (הלכות גירושין ב, כ). אותו דין מוסיף מגבלה חמורה: אם הדין לא התיר כפייה ובית הדין טעה, או אם היו אלה סתם הדיוטות, או אם גויים אנסו את הבעל ביוזמתם, הגט פסול (שם). משום כך בתי הדין הרבניים זהירים מאוד. לגבי הכאה בשוטים, השולחן ערוך מביא שתי דעות; הרמ"א, החושש מביטול "גט מעושה", מייעץ שלא להשתמש בכפייה פיזית כשהדעה אינה פה אחד, ולהסתפק בסנקציות חברתיות (אבן העזר קנד, כא).

העגונות

המילה עגונה נזכרת בפסוק ברות: "הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש" (רות א, יג). העגונה היא האשה הכבולה לנישואין שאינם קיימים עוד אלא בדין: בעל נעדר (מלחמה, טביעה), או בעל המסרב לגט (מסורב גט). במקרה הראשון המשנה עצמה קבעה הקלות: רבי עקיבא מביא מסורת מרבן גמליאל הזקן, שלפיה מתירים אשה להינשא על פי עד אחד:

(משנה יבמות טז, ז) — שֶׁמַּשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד

במקרה השני אין הרבנים מסכימים לא על האמצעים ולא על היקפם. נעזרים בלחץ חברתי ובהסכמים שנעשו לפני הנישואין; בישראל חוק משנת 1995 מאפשר לבית הדין לנקוט צעדים נגד המסרב (הגבלות יציאה מהארץ, שלילת רישיון נהיגה, הגבלת חשבונות בנק, מאסר). יש לפנות לרב כבר עם סימני החסימה הראשונים.

למה גט חסר גורר תוצאות כאלה: הממזר

אם האשה נישאת מחדש בלי גט כשר, היא נשארה נשואה לבעל הראשון: הנישואין השניים הם איחוד אסור, ניאוף, וילדיה ממזרים. התורה אומרת:

(דברים כג, ג) — לֹא־יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה׳ גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא־יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה׳

המשנה מגדירה ממזר כילד שנולד מזיווג שחייבים עליו כרת (משנה יבמות ד, יג); הרמב"ם מבהיר שמדובר בעריות אסורות, חוץ מן הנידה (הלכות איסורי ביאה טו, א). מעמד זה, כבד מאוד לילדים חפים מפשע, מסביר את הדקדוק בדיני הגט: חכמים ביקשו למנוע שטעות פורמלית תוליד ממזר (משנה גיטין ט, ד). כל זה אינו נוגע, כמובן, לילדי זוג שהתגרש כדין.

אגדה וקריאה רוחנית

נבחין בין הדין לבין הקריאה. התלמוד מפתח סביב הזוגיות ספרות של דימויים שבה לגירושין מקום כואב. דימוי המזבח הבוכה (גיטין צ ע"ב), שכבר הובא, חלק ממנה. רבי עקיבא, לעומת זאת, מלמד על המילים העבריות לאיש ולאשה:

(סוטה יז ע"א) — אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ — שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן. לֹא זָכוּ — אֵשׁ אוֹכַלְתָּן

משחק האותיות מוכר: איש כולל יו"ד, אשה כוללת ה"א, ושתי האותיות האלה יוצרות שם קודש (יה); כשהן נוכחות, השכינה שורה על הזוג; כשהן נסוגות, נשארת האש (אש, אל"ף-שי"ן). דף אחר קובע שקשה לזווג זוג כקריעת ים סוף (סוטה ב ע"א).

הקבלה והחסידות המשיכו את הדימויים האלה בדיבור על נשמות תאומות ועל איחודן. אלה גישות רוחניות; הן לעולם אינן נכנסות להכרעה ההלכתית, שבה המדד נשאר הדין, הראיה והאחריות לפני בית הדין.

מעט היסטוריה וארכאולוגיה

המסמכים העתיקים ביותר מחוץ למקרא הולכים באותו כיוון כמו המסורת. באלפנטינה, מושבה צבאית יהודית במצרים במאה החמישית לפני הספירה, כתובות הנישואין של מבטחיה (בערך 440) ושל יהוישמע (בערך 420) קובעות שכל אחד מבני הזוג יכול להצהיר על גירושין "בקהל", עם תוצאות כספיות לזה שיוזם. הגירושין שם פתוחים אפוא לשניהם, וזה שונה מדין חכמים (Pritchard, Ancient Near Eastern Texts; Porten ו-Yardeni, Textbook of Aramaic Documents from Ancient Egypt).

במדבר יהודה, שטר גירושין מן המאה הראשונה-השנייה לספירה (ואדי מורבעת, Mur 19, מתוארך ל"שנת שש", 71-72 או 111 לפי הפירושים) מראה גט קרוב מאוד לזה שבמשנה: "אני מגרש ומשלח מרצוני היום, אני יוסף בן נקסן, … אותך, אשתי מרים בת יונתן", עם זכותה להינשא לכל איש יהודי (Fitzmyer ו-Harrington, A Manual of Palestinian Aramaic Texts, רומא, 1978; Shamma Friedman, "The Jewish Bill of Divorce — From Masada Onwards"). מזהים בו את הנוסחה התלמודית (משנה גיטין ט, ג).

בימי הביניים, במגנצא קבע רבנו גרשום את תקנותיו (בסביבות שנת אלף). במאה העשרים, סמכות בתי הדין הרבניים נקבעה בחוק מדינת ישראל (1953), ואחר כך נוספו סנקציות אזרחיות נגד בעלים מסרבים (1995).

טעויות נפוצות על הגט

"הבעל יכול לגרש את אשתו מתי שהוא רוצה." לפי לשון התורה, הוא יכול לגרש רק מרצונו, והגירושין אפשריים גם בלי הסכמת האשה (רמב"ם, הלכות גירושין א, ב). אך מאז רבנו גרשום, המנהג האשכנזי, ושל קהילות ספרדיות רבות, דורש את הסכמת האשה, והתלמוד מזכיר שהמזבח בוכה על המגרש את אשתו הראשונה (גיטין צ ע"ב).

"די בגירושין אזרחיים." לא: לפי ההלכה נדרש גט שנמסר כדין. בית המשפט האזרחי ובית הדין הרבני חותרים למטרות שונות.

"רק הבעל יכול לפעול." אם המשפט המקראי עושה את הבעל נותן הגט, האשה יכולה לפנות לבית דין רבני, שכופה את הבעל במקרים הקבועים (משנה כתובות ז, י).

"ילדי זוג גרוש הם ממזרים." שקר. ממזר הוא ילד של זיווג אסור. ילדי הורים שהתגרשו כדין, או של אשה שנישאה מחדש אחרי גט כשר, יהודים לכל דבר וללא שום הגבלה.

"גרושה לעולם לא תוכל להינשא שוב." שקר: התורה מתירה לה (דברים כד, ב). יש רק שתי הגבלות: היא אינה יכולה לחזור לבעלה הראשון אם נישאה בינתיים לאחר (דברים כד, ד), והיא אינה יכולה להינשא לכהן (ויקרא כא, ז).

שאלות נפוצות על הגט

האם הגט חובה אחרי גירושין אזרחיים?

כן, אם הנישואין נעשו כדין התורה. בלי גט האשה נשארת נשואה בעיני ההלכה, ונישואין מחדש עלולים להוליד מעמד של ממזר לילדי הזוג השני (הלכות איסורי ביאה טו, א). מבקשים אפוא את הגט יחד עם הגירושין האזרחיים, בבית דין.

האם שני בני הזוג חייבים להיות נוכחים?

לא בהכרח: כל אחד יכול למנות שליח לתת או לקבל את הגט (שולחן ערוך, אבן העזר קמא, א; משנה גיטין א, א).

כמה זמן צריך להמתין כדי להינשא מחדש?

האשה חייבת להמתין שלושה חודשים (90 יום) אחרי הגט (משנה יבמות ד, י; שולחן ערוך, אבן העזר יג, א). לגבי האיש, ההלכה אינה קובעת המתנה מקבילה; בעניינים מיוחדים יש להתייעץ עם רב, בייחוד בעניין הפוליגמיה האסורה על האשכנזים (רמ"א, אבן העזר א, י).

מי כותב את הגט?

סופר סת"ם מומחה, שהכשרתו היא זו שמאפשרת לו לכתוב גם ספר תורה, תפילין או מזוזה; הוא פועל לבקשת הבעל ובנוכחות בית הדין (אבן העזר קכ, א וקכ, ד). ראו איך כותבים ספר תורה? מלאכת הסופר.

להרחבה

הגט הוא טקסט קצר שמרכז את מה שהמשפט היהודי מבין בנישואין: ברית שנוצרת בהסכמה ואינה מתפרקת בקלות ראש. להמשך הקריאה:

• הנישואין היהודיים: חופה, כתובה וכוס שבורה
• למה נשים יהודיות נשואות מכסות את שיערן?
• מהו מקווה ולמה יהודים טובלים בה?
• מיהו יהודי? ואיך נעשים יהודי?
• איך כותבים ספר תורה? מלאכת הסופר
• תשעה באב: מגילת איכה: שיעור של הרב רפאל בניזרי
• מילון המונחים העבריים ביהדות

מקורות והפניות (23)

• דברים כג, ג; כד, א-ד
• ויקרא כא, ז; כא, יד
• רות א, יג
• ישעיהו נ, א
• ירמיהו ג, ח
• מלאכי ב, יג-טז
• משנה קידושין א, א
• משנה גיטין א, א; ב, ג; ג, א; ט, ג; ט, ד; ט, י
• משנה יבמות ד, י; ד, יג; טז, ז
• משנה כתובות ז, י
• משנה ערכין ה, ו
• תלמוד בבלי, גיטין צ ע"א-ב
• תלמוד בבלי, סוטה ב ע"א; יז ע"א
• רש"י על דברים כד, א
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות גירושין א, א-ב; ב, כ; י, כא
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה טו, א
• רמב"ם, מורה נבוכים ג, מט
• שולחן ערוך, אבן העזר א, י; יג, א; קיט, ו; קכ, א; קכ, ד; קכה, יא; קכה, כ; קכו, א; קלו, א; קלט, יד; קמא, א; קנד, י; קנד, כ; קנד, כא; קנד, כב
• פפירוסי אלפנטינה (מבטחיה, יהוישמע): J. B. Pritchard, Ancient Near Eastern Texts; B. Porten ו-A. Yardeni, Textbook of Aramaic Documents from Ancient Egypt
• J. A. Fitzmyer ו-D. J. Harrington, A Manual of Palestinian Aramaic Texts, רומא, 1978 (Mur 19)
• Shamma Friedman, "The Jewish Bill of Divorce — From Masada Onwards"
• ישראל: חוק 1953 בדבר סמכות בתי הדין הרבניים; חוק 1995 בדבר ביצוע פסקי דין לגירושין
• שיעורי הרב רפאל בניזרי: תשעה באב: מגילת איכה

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives). הקטעים המיוחסים לרב רפאל בניזרי לקוחים משיעוריו שפורסמו באתר זה.