בראשית: הרצח הראשון בהיסטוריה

ערב טוב. עצרנו בנקודה שבה הבורא מועמד, כביכול, לדין. הוא הניח לזה לקרות — הניח לזה לקרות — ועתה הוא פונה אל קין לתבוע ממנו דין וחשבון, וקין אינו מסכים: הלוא אתה, מן הדין, שומר אחי. מה נוכל להשיב על שתיקה זו של הקב"ה, על אדישות זו של הקב"ה, על הסתר פנים זה של הקב"ה, כאשר האלימות משתוללת בעולם ואדם הורג את אחיו בלי לדעת באמת מה הסיבה העמוקה שהביאה אותו למצב הזה? שמעו: עולם הבריאה מתנהל כדרכו בלי שהבורא יידרש להתערב בכל רגע בהתנהלותו, ונראה שהעולם אכן עונה על רצונו הראשוני של הבורא, שהרי הכול מתנהל על פי רצון זה.

מאז ומעולם תרגמו את עץ הדעת כ"עץ הידיעה", אך הדעת איננה ידיעה בלבד; היא, בראש ובראשונה, רצון. זהו העץ הקובע את הרצון בטוב וברע, ביודענו שהטוב והרע אינם טבועים בטבע הדברים, אינם חלק מטבע הבריאה. הטוב והרע הם פרי מחויבותו של האדם: הוא המכוון, במידה מסוימת, את מעשיו אל מה שנראה בעיניו טוב — וזה מה שמעמיד את חייו שלו בסכנה. לפיכך, אילו לא היה רצונו הראשוני של האדם תלוי בבחירתו, במחויבותו, היה העולם עונה על רצון הבורא כמו שאר חוקי הטבע. אילו נשללה הבחירה החופשית — אילו נשללו התשוקה, שהיא פרי היצר והדחף, והחמדה, שהיא פרי של תהליך שכלי — לא היה האדם חוטא, ולא היה נדרש לתת את הדין על מעשיו הרעים. ויתרה מזו, שמעו: אם ידיד קרוב שאני בוטח בו מוליך אותי בדרך מסוימת, אני יכול לומר שבסופו של דבר אוכל להתקדם בעיניים עצומות; אין לי ממה לחשוש. והנה, כבר בראשית הבריאה נותן הקב"ה לאדם את האשה, "עזר כנגדו", להיות לו לעזר, זו המסייעת לו להגשים את עצמו.

שוב אינני צריך לפקפק במהלך הזה של הבורא; ודאי שאני נשען עליו לחלוטין. מי היה מעלה על דעתו שיש כאן באמת מלכודת, ושהיא תהיה המקור לכל מה שקרה? אך הכתוב מלמדנו שאלמלא הוזרקו התשוקה והחמדה אל דרכו של האדם — ודווקא באמצעות היצור שנועד להשלים אותו, להביא אותו לידי מימוש מלא — לא היה האדם יכול להרחיב את תחום מחשבתו ואת טווח מימושו במקום ובזמן. הוא לא היה יכול להתפשט לרוחב ולא להתעלות לגובה, משום שהיו חסרים לו שני המרכיבים החשובים הללו, שדרכם דווקא הוא נפתח אל העולם החיצון ואל העולם שמעבר לו. ונזכור שלעת עתה חייו של האדם מתנהלים בתוך התא המשפחתי, באינטימיות גמורה עם אשתו ובמישור הילדים — כאילו לומר שהכול תלוי בבריאותו של התא המשפחתי הזה, לעתידה של האנושות כולה.

איננו יכולים להקרין דבר כלשהו כלפי חוץ אם לא ביקשנו, קודם כול ולפני הכול, לטהר את האווירה, את הרוח ואת תנאי החיים בתוך התא המשפחתי: האדם ביחס לבן זוגו, וביחס לילדיו. כבר העירונו על היעדרם של ההורים מן המאבק הזה בין הילדים; אולי עוד נשוב לכך. אך העובדה היא שקין נתבע לדין לפני הבורא על שהרג את אחיו. שהרי אין לקרוא "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י) במובן של "צועקים אליי". לא אליי הוא צועק; הוא מתקומם נגדי, הוא שואל אותי: מדוע הנחת לזה לקרות?

לפיכך עליי להתערב. אך אפשר לראות כיצד, בחיים, הדו־שיח הזה בין האדם — בין קין — לבין הבורא מתנהל במישור המצפון. שכן עד עתה הסדר המוסרי טרם הופיע; הוא אינו קיים. האדם אינו יודע שהוא יכול להרוג את אחיו; אך יש בהחלט רצון להקטין את סמכותו של האחר, להכניע אותה. זו עובדה. כך פועל האדם. אחרת הוא חש מאוים; הוא זקוק להכרה. ההכרה נעשית מלמטה למעלה; קשה להכיר מלמעלה כלפי מטה — ובכל זאת זה מה שנדרש, ושם מקומו של המוסר: כאשר אני פונה אל האחר, אף שיכולתי בהחלט להתעלם ממנו או להסתדר בלעדיו. אבל לא — אני רוצה לשתף אותו במפעלי. מדוע? משום שאני חש שאוכל להגדיל פי עשרה את אפשרויות היצירה שלי, את יכולות המימוש שלי, אם הוא עצמו יצטרף, אם הוא עצמו יהיה שותף למה שאני עושה. והרי ידוע היטב שהתוצאות אינן מוגבלות — לעולם אינן מוגבלות — לאדם שעמו יש לנו עסק; הן נוגעות לילדיו, לנכדיו, לסביבתו, משום שזו התנועה הקיברנטית של החיים כאן למטה. לכן אנו מבינים את קין באמרו: אתה עומד לקלל אותי שוב! וכבר אמרנו שהקללה היא תחילה קללת האדמה.

והנה האדמה היא המאפשרת לאדם לגדול, לפרוח, להתפתח; היא המזינה אותו. משעה שהאדמה מקוללת, האדם הוא שנשלל ממנו כוח הצמיחה. אם האדמה אינה מניחה לי להכות שורש — שכן כדי להגשים את עצמך, כדי להתפתח, עליך להיות מסוגל להטיל עוגן — אם נגזרו עלינו נדודים, "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יב), אם הארץ פולטת אותנו, אם בסופו של דבר אנו נאלצים להתחיל הכול מחדש, לעבור דירה יום אחר יום, לבנות את עצמנו שוב ושוב — אין אלה חיים. אך הגלות הזאת איננה גלות מן האדמה, מן האדמה המזינה אותי; היא גלות מן הרצון הזה — שכן "ארץ" היא "רצון", הרצון הקוסמי.

אינני עוד בהרמוניה עם עולם הבריאה הזה. ומה, אם כן, התרופה לכך? אם נחוש שעל הכשל הקטן ביותר, על החטא הקל ביותר, הכול מועמד בסימן שאלה בלי שיינתן לאדם פתרון כלשהו — והרי האדם נתון תמיד לדחפיו, לתשוקותיו, לתאוותיו… אלא שיש רצון הכופה את עצמו עליי, והרצון הזה, הכופה את עצמו עליי, דן אותי להמשיך לחיות. שהרי, כפי שהעירונו, הקב"ה אינו דן את קין למוות. אדרבה, הוא מעניק לו חסד, הוא מעניק לו ארכה. משום שקין אומר: משעה שהאלימות הזאת נסבלת, גם אני נעשה קורבן לאלימות הזאת — ולא למען אידיאלים נשגבים או מטעמים נעלים; לא, האלימות תהפוך לדבר שבשגרה.

היא שתמשול ביחסים שבין בני האדם. ונראה שטענה זו, בדבר הפיכת האלימות לשגרה, היא שמביאה את הבורא לתת לקין אות. איזה אות? הכלב ששמר עד היום על צאנו של הבל יהיה מעתה לשירותך, והוא ישמור עליך מפני כל המבקשים לנקום את מות הבל — אך לא את דמו של הבל הם ינקמו. הם פשוט יצדיקו כל אלימות כלפיך במעשיך הרעים שלך. הכלב מופיע כאן במדרש; הכתוב אינו אומר מהו האות שניתן לו. יש פירושים שונים. אחד הפירושים הוא שנתן לו סימן של שמש על מצחו, לומר שלא יהיה עוד קורבן לכוחות הלילה ויוכל להגיע אל חיים חדשים.

יום חדש, שמש חדשה. עקרון עיר המקלט, למי שהרג בשגגה, מוכר לגבי קין, משום שלא ידע שהמוות יבוא בעקבות מעשהו. עד אז לא ידע מהו מוות. לכן מסכים הבורא לראות בכך שגגה — כן, במידה שהאדם באמת אינו שייך עוד לעצמו, אחוז זעם מטורף, שיגעון, ואינו שולט עוד בעצמו. כיצד אפשר להטיל עליו אחריות מלאה למעשיו? זהו לקח המוגש כאן אגב אורחא, והוא שמביא את הקב"ה לומר: "לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" (בראשית ד, טו) — מי שיהרוג את קין, יוקם שבעתיים.

מדוע שבעתיים הפעם? פשוט כדי לומר לכם שהוא לא יוכל לצאת מן התנועה הזאת של הבריאה, שבה הכול נידון לחיות ולחלוף, וזאת בתום שנה, בתום מחזור שנתי. הדגם שמגישים חז"ל הוא חנוך. חנוך הוא צדיק, איש ישר; חנוך חי שלוש מאות שישים וחמש שנה — שלוש מאות שישים וחמש, המזכירות מחזור של הבריאה, מכל נביטה חדשה ועד לכמישה גמורה, ושוב חזרה אליה. האם זה גורלה של האנושות? האם זה גורלו של האדם? לא. לא חנוך הצדיק הוא שנלקח לדגם — "וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקִים" (בראשית ה, כד). דגם חנוך הוא דגמו של האדם הסגור, המכונס בתוך עצמו.

וצדיק ככל שיהיו חייו, לעולם לא יוכל לזכות בעולם עתיד, בעולם הבא, ויישאר כלוא במעגל החוזר הזה של חיים ומוות. הכתוב מספר שכאשר נתן ה' את האות הזה לקין — יש אומרים שהייתה זו קרן. קרן: האם קרן של הגנה, או קרן של התבונה האנושית, או קרן של חזון החורג מתפיסת הדברים של האדם עצמו? הכתוב שותק בעניין זה. אך כאשר קיבל קין את הביטחון הזה מאת הקב"ה — "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה'" (בראשית ד, טז), אומר לנו הכתוב: קין יצא מלפני ה'. מה פירוש לצאת מלפני ה'? זוהי דרך להתעלות מעל האשמה, מעל החטא, שלא להתבוסס בנפילה, ולא לבקש לשכוח או להתעלם.

איננו חיים עשרים וארבע שעות ביממה עם ה'. איננו חיים עשרים וארבע שעות ביממה עם מצפוננו שלנו. הדבר קשה, משום שיש בחיינו זמנים מתים רבים. והזמנים המתים הללו הם המטילים צל על עמדות מסוימות, על התנהגויות מסוימות, שלא תמיד הן לכבודנו. אך לחיות לפני הבורא ולתת דין וחשבון על מעשינו הרעים, פירושו שלא להמעיט בהם; פירושו להיות מסוגלים לשלבם במערכת חיים שבזכותה אנו מתעלים מעליהם. וזוהי אהבת ה': "בְּכָל לְבָבְךָ — בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע" (משנה ברכות ט, ה): ביצר הטוב וביצר הרע, כלומר ברצון המכוון את השכל וברצון המכוון את התשוקה.

והנה, ראו — "בְּאֶרֶץ נוֹד" (בראשית ד, טז) — אז אפשר בהחלט למצוא מנוחה בנדודים הללו של ארץ נוד, משום שבכל מקום שבו אנו נמצאים איננו משתנים; אנו שומרים על אותם ערכים, נושאים אותם עמנו. זה מה שנקרא להתיישב קדמת עדן. קדמת עדן פירושה היכולת לעדכן את מה שעשינו בחיינו, מתוך תודעה — מתוך תודעה של התקדמות. כך עושה קין. ואכן, פתחנו את הפרק באדם שידע את אשתו; עכשיו זה קין. פרק אחד, פרק הבל, נסגר. קין מנסה את כוחו בחיים חדשים — אך בחיים חדשים מתנסים באמצעות הילדים. דרכם נמשיך את מה שלא יכולנו לעשות לבדנו. באופן פרדוקסלי, הבן הזה שנולד כאן לקין — בנו של קין — הוא "בונה": הוא בונה עיר, הוא בונה קריה; המשפחה מתרחבת; הנדודים הם וירטואליים, מצויים יותר בתהליך המחשבה מאשר בחומריות החיים. וזה סודו של חנוך — סוד החינוך — סודו של בן.

והנה, כידוע לנו, עד כאן לא ראינו את המילה "בן", הנגזרת מן הפועל "בנה" — כלל לא. הילד אינו תמיד בונה הבית. הוא אינו בהכרח בונה המשפחה. לצערנו, לעתים הוא עלול אף להיות גורם מערער, גורם הרסני. את המילה "בן" נמצא רק בהמשך. אך ניחוח ה"בן" הזה מצוי, נאמר, ב"וַיְהִי בֹּנֶה עִיר" (בראשית ד, יז), ברצון הזה לבנות עיר. הטעות היא ב"וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ" — ברצון להנציח את חייך באמצעות שם העיר, באמצעות מונומנטים. פירוש הדבר שלא לעבור את שלב האבן, במקום לחרות את חייך בזמן אחר.

ומשום כך אומר לנו הכתוב: לחנוך נולד עירד, עירד הוליד את מחויאל, מחויאל הוליד את מתושאל, ומתושאל הוליד את למך. כל השמות הללו שמות שליליים הם. הם מחלישים את האמונה בבורא; הם הניחו בצד את רעיון הרצון הראשוני שבבריאה. ויש לשאול: לשם מה כל הפרטים הללו? שהרי בהמשך, כשתפרוש התורה לפנינו את שלשלת הדורות, היא תאמר פשוט שהולידו בנים ובנות, וכך פרו ורבו. היא אינה מספרת לנו את קורותיהם; ואילו במסגרת התא המשפחתי הראשון הזה מסופר לנו שהיה אבדן אמונה, אף שבראשית הדרך היה הרצון הזה לחנך. אך מדוע החמיץ החינוך הזה את מטרתו?

משום שקפא, התמקד רק בשם העיר, הקריה, שהוא שם הילדים. הם נתנו את שמם למונומנטים. ולאן אנו מגיעים, בדור השישי? שכן אם נמנה את הצאצאים הנזכרים כאן — חנוך, עירד, מחויאל, מתושאל, למך — אנו בדור השישי, ערב הדור השביעי. והנה מופיעה הביגמיה. האדם […] עשה אותה לדבר המוני, לדבר שבשגרה, בכך שהכיר במעמדן של שתי נשים: "שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה" (בראשית ד, יט). האחת, עדה, נועדה לעדי, ליופי, לפיתוי. והשנייה, צלה — האם היא זו החיה בצל ילדי המשפחה מרובת הילדים שילדה?

האם עדה וצלה הן שתי נשים שונות, או אשה אחת ויחידה? מדוע ההפרדה? האשה שכולה חן, כולה יופי, כולה קסם — היא היא אם המשפחה. בלבול כזה נושא עמו, נאמר, תרבויות שונות, ציוויליזציה שהכתוב מציין אגב אורחא. שכן "וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל" (בראשית ד, כ). שימו לב: ניסו להרוג את הבל, ובכל זאת שמו חוזר בצאצאי קין — יבל; יובל, אחיו של יבל; ו"וְצִלָּה גַם הִוא" ילדה ילד — היא יכלה להרשות לעצמה רק אחד — תובל. אתם רואים: המילה "הבל" מופיעה בכל אחד מן השמות. האחד מפתח את המקנה, את החקלאות. השני מפתח — "כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית ד, כא) — את המוזיקה, את אמנות הכלים; ואחר כך "וְצִלָּה גַם הִוא", ותובל־קין. וזו המטילה צל — סלחו לי, כאן טעיתי, שכן עדה היא המטילה צל, המטילה צל על בעלה בחינה, ביופייה, ועדה היא המקימה משפחה מרובת ילדים. צלה, מצדה, היא המולידה אלימות, כלי מלחמה. היא המשחיזה כלי נשק מברזל ומנחושת.

ואחותו של תובל־קין — לפעמים הקוץ, אך יחד עם הוורד — היא נעמה, שתהיה אשתו של נח, ונקראה נעמה משום שהייתה נעימה בדרכיה. כלומר, בעולם המפתח שלוש תרבויות גדולות, היא נמצאת יותר בצד הנשי מאשר בצד הגברי — היא שתנטרל, במידה מסוימת, את האלימות שפיתח תובל־קין כדי להגן על עצמו. ומה עולה בגורלו של למך זה, שהכשיר את הביגמיה? הנה הוא נקרא להצטדק לפני נשותיו: "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי" (בראשית ד, כג). הוא חוזר אל פשעו של אבי אבותיו, קין — ובשגגה הרג.

נשותיו מתרחקות ממנו. אם בסופו של דבר הילדים העתידים לבוא נגזר עליהם להיסחף […], [הוא מבקש מהן] שלא להיכנע לייאוש. אם קין יוקם שבעתיים, הפעם למך שבעים ושבעה — "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד, כד) — פסוק שהוא מעט [קשה], אך כוונתו פשוט לומר: אם קין זכה לארכה אף שהיה אצלו באמת, מלכתחילה, רצון, טעם לבקש לנטרל את אחיו, הרי שללמך לא הייתה כוונה כזאת — זה היה מתוך בלבול. אך הדבר אינו יכול לחמוק [מתוצאותיו] משעה שאנו מפתחים עולם של חימוש. ואז, אומר הכתוב, אדם שב ומופיע.

גם הוא גזר על עצמו שלא לשוב ולבנות [את ביתו], אם בסופו של דבר נגזר על המשפחה להיכשל ועל האחים להרוג זה את זה. המדרש מספר לנו שאדם פגש את קין ושאל אותו כיצד עמד לפני הקב"ה, כיצד נמלט מן הגזירה. וקין אמר לו: "הודיתי בחטאי; אמרתי שדינו של הקב"ה עליי צודק; כן, חטאי כבד מנשוא; אך אני מבקש היום שתינתן לי האפשרות לבנות את עצמי מחדש, לברוא את עצמי מחדש." כששמע אדם את הדברים, אמר גם הוא: הילדים האלה לא היו אלא תוצאה הרת אסון של גלגול האחריות שלי על אשתי — על המתנה הנפלאה הזאת של הקב"ה, שניתנה לי לעזור לי — ושל חוסר ההכרה בטובה הזה. ולכן הפעם ידע את אשתו, "וַתֵּלֶד בֵּן" (בראשית ד, כה). זו הפעם הראשונה שאנו רואים את המילה הזאת. הפעם יש בן; אין אלה עוד סתם צאצאים. כאן, "וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת" (שם): זהו הזרע החדש שיבוא במקום הבל, שנהרג בידי אחיו קין. זוהי דרך לבטל את מושג ה"הבל", שהיה במידת מה שלילי. וכאשר שת, מצדו, הוליד בן — "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו) — קראו לו אנוש; אז החלו לקרוא בשם ה', או, לפי פירוש אחר, לחלל את שם ה', על פי לשון זו.

בשבוע הבא, אולי, ההמשך. אם יש לכם שאלות, אשמח לענות עליהן.