וישלח: מיעקב לישראל

ערב טוב, ערב טוב. ובכן, שמעו — קבעתם את התאריכים, יפה מאוד. ערב טוב לכולם. אנו עומדים עתה בפרק של מעבר בין פרשת וישלח לפרשת וישב. עם פרשת וישב נתחיל לנתח את כל סיפורו של יוסף עם אחיו, והערב נחתום, במידה מסוימת, תחילה את כל מסעו של יעקב, המגיע לסיומו הראשון עם שובו אל אביו. הוא הבטיח שאם יגיע בשלום אל בית הוריו, יבנה מזבח לה' — לא רק לאות הכרת טובה, אלא גם כדי להפיץ, להקרין את חסדי ההשגחה האלוקית שליוותה אותו לאורך כל דרכו. טוב מאוד. ובכן, הכתוב פותח בכך שהוא מזכיר ליעקב את חובתו.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵ-ל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (בראשית לה, א). כך אמר ליעקב: בנה תחילה מזבח לא-ל שנגלה אליך בברחך מפני עשו אחיך. ויעקב, בטרם ייגש לבניית המזבח, קורא לכל בני ביתו להסיר את אלהי הנכר, את בגדי הגלות. רוצים או לא, מתוך שאנו נשארים מעורבים בנימוסיהם ובמנהגיהם ובתרבויותיהם של עמים אחרים, אנו נושאים עמנו תמיד עקרונות מסוימים, הליכות מסוימות; ואסור לבוא לארץ ישראל ולייבא אליה את כל אלה ולהסתגר בתוכם.

אם כך, לא עשינו דבר — רק העברנו את הגלות לארץ ישראל. את זה אסור לעשות, וזה הלימוד הראשון כאן: כל האופנות, ואפילו כל דרכי ההתנהגות, יש לנסות לשנותם כדי להיפתח לאורח חיים חדש. כך עולים לבית אל. וכשבונים מזבח חדש, הוא "לָאֵ-ל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי" (בראשית לה, ג). שכן באמת, "ביום צרתי" — יום מצוקתי, יום סבלי — הוא המחולל של גאולה חדשה, ויש לאפשר להתחדשות הזאת, לפריחה הזאת אל חיים חדשים, להתפתח; אך לשם כך יש להיפטר תחילה מכל בגדי הגלות, בכל צורה שהיא. נכון? ואכן, "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם" (בראשית לה, ד): מסרו ליעקב את כל אלהי הנכר — כך הם קוראים להם, אלוהויות. מהן האלוהויות הללו? אלה עקרונות, אלה הליכות, זו דרך חיים. האם אפשר באמת לטאטא הכול?

לא — אלא יש להתמיר אותם. למעשה, אין מבטלים דבר, אין מאיינים דברים. בכל תרבות, בכל גלות, יש ניצוצות של קדושה שיש להעלותם, ולכן מדובר בהתמרה. אל נשכח שמה שהביאו המרגלים עמם מארץ ישראל הוא שלושה פירות: הענב, הרימון והתאנה. מה היה המסר? ארץ ישראל מציגה פירות. בענב יש גרעין בפנים, כן. יש לנסות להיפטר ממנו — אך היזהרו — אין זה הנבט שנפטרים ממנו. אין לגרש מארץ ישראל את כל מה שהיה בה כדי לבנות דבר חדש לגמרי; על החורבות האלה עצמן נבנה מחדש. השני הוא הרימון. ברימון, הגרעינים עצמם הם שנאכלים; הגרגר הוא שנאכל. ודאי, את קליפת הרימון זורקים, אך הפעם הגרעין הוא שנאכל. ולאן מגיעים בשלב השלישי? אל התאנה: אין בה גלעין, הכול נאכל. בשלבי החיים שלנו יש אכן להגיע לכך: תחילה לחלץ את עסיס הפרי, אחר כך לעשות מגרעינו, מזרעו, מזון, ולעבור לבסוף אל אותו פרי שכולו נאכל — כלומר חיים שקוראים להם בארץ ישראל […] מעבר למקריות החיים.

ובכן, אל נשכח שעם יעקב אנו חותמים תקופה בהיסטוריה, תקופת האבות — אך האבות מרכזים בתוכם את כל דרכם העתידית של בני ישראל. עוד נראה זאת בהמשך. אם כן, מה עושה יעקב באלהי הנכר הללו? אינו מנפץ אותם, אינו משליכם לים — הוא טומן אותם באדמה. הוא טומן אותם תחת האלה אשר עם שכם, משום ששם, באדמה, יזדככו כל האלוהויות הללו — כל הנימוסים והמנהגים והעקרונות ודרכי החיים שהבאנו עמנו, לא כן? האדמה היא אמצעי של סינון, וגם של עיבוד ושל נביטה חדשה — אתם מבינים? ונאמר שעם ההחלטה הזאת "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה, ה). רודפים אחרי בני ישראל רק כשהם מנסים לחקות עמים אחרים, לחיות כשאר הגויים, להעתיק את דרכי חייהם אל מקומם החדש או אל הארץ המובטחת. עיקרה של ארץ ישראל הוא שעליה להימלט מאותם חיים זרים של תרבויות אחרות, של דרכי ציוויליזציה אחרות — וכך "וְלֹא רָדְפוּ".

לא רדפו אחרי בני ישראל, לא הציקו להם. יש כאן מסר, רוצים או לא: נזכה לכבוד האומות כאשר נהיה אנחנו עצמנו, כאשר נחיל על ארץ ישראל את דרך החיים המיוחדת לה. ולכן הוא בונה מזבח וקורא למקום "בית הא-ל", "כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹקִים" (בראשית לה, ז), משום ששם נגלה אליו הקב"ה בבריחתו. אך עתה ראינו שיעקב אינו בורח עוד מפני עשו; הוא מסוגל לעמוד מולו. והמאורע הזה, אם תרצו, נחתם במות דבורה מינקת רבקה (בראשית לה, ח). עד כה איש לא דיבר עליה, אך היא מינקת שליוותה את רבקה, ולכן חולקים לה כבוד: היא שעיצבה אותה, היא שחינכה אותה, היא שליוותה אותה כל ימי חייה. וזה רעיון חדש לגמרי — שהנשים הללו הוּדרכו וחונכו בבית נחור.

אמרתי לכם שההבדל בין נחור לאברהם הוא זה: או שהולכים לארץ ישראל ומשם מקימים חברה שהיא מוקד עיניהן של האומות; או שסבורים שאין צורך בארץ, אין צורך באומה — אנו פשוט עם, "אור לגויים", ואדרבה, עלינו להיות מעורבים בין האומות כדי להפיץ טוב יותר את אמונותינו, את רעיונותינו, את עקרונותינו. והנה, אלה הנשים שבחר אברהם לבנו מתוך משפחת נחור — כלומר נשים שעוצבו בגלות לאותו היעדר של ארץ, ויותר להקרנת התכונות המיוחדות להן. ולכן היו להן מינקות, היה להן מעין אומן שליווה אותן לכל אורך הדרך. וכשם שנטמנו כל הרעיונות הזרים של הגלות, כך נטמנה גם מינקת רבקה […]. ואכן, כשמאחלים הצלחה לזוג נישאים, אין מזכירים לא את דמותה של שרה ולא את דמותה של רבקה, אלא בעיקר את דמותן של רחל ולאה.

אלא שרחל ולאה לוו בידי בלהה וזלפה, ובלהה וזלפה נקלטו בבית יעקב, שהרי יש מבני בלהה ומבני זלפה שהם חלק מן השבטים, או שהם משלימים את השבטים. והנה אתם רואים: "וַיֵּרָא אֱלֹקִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם" (בראשית לה, ט) — התגלות חדשה, הופעה חדשה של הקב"ה, והפעם כדי לאשר את השם ישראל. עד כה ניתן השם ישראל ליעקב רק בידי המלאך; עתה יאשר אותו הקב"ה באומרו לו "יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (בראשית לה, י) — כלומר: לא תאבד את השם יעקב, אך תמיד תשאף לממש את עצמך כישראל. וההבדל הוא זה: כשהחליף הקב"ה את שמו של אברם לאברהם ואת שמה של שרי לשרה, החליף את השם לחלוטין. ואכן, שוב אין לקרוא להם אברם ושרי; לעולם יהיו אברהם ושרה, וכל המשתמש בשם הישן עובר על דין, על הלכה. ואילו ביעקב וישראל — לא: יעקב נשאר ממד ארצי, וישראל ממד רוחני, רוחני כולו.

לכן משתמש כאן הקב"ה בלשון עתיד: "יִהְיֶה" — יהיה, בעתיד. ודאי, תצטרך להיאבק, תצטרך להשתמש בערמה כדי להשיג את מבוקשך בחייך, כי אכן תהיה מוקף באנשים שירצו לרוקן אותך מתוכנך; אך השם שאליו תשאף הוא ישראל. בו תפרה ותרבה — "גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ" (בראשית לה, יא) — בו תשכנע, תקרב, תשדל את העמים האחרים; "וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" — זה השם שבו תוכל למשול. והארץ, ודאי, חוזרת אליך, אליך ואל זרעך: אני נותן אותה. ואחר כך: "וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹקִים" (בראשית לה, יג) — הקב"ה, שעד אז היה מעליו, שסמך עליו, שהמשיך, נאמר, את דרכו יחד עמו, שהרי יעקב, כאברהם, הוא מרכבה לשכינה.

ועתה הוא מסתלק ומניח ליעקב לפעול. ויעקב מציב פסל — מצבה, סליחה — "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ" (בראשית לה, יד); הוא מקדש את בואו לארץ ישראל, וקורא למקום בית אל (בראשית לה, טו). בית אל, אם כן, הוא שמה הראשון של ארץ ישראל כפי שחנך אותה יעקב. אך עמה בא האסון: מות רחל, בקצה הארץ. רחל מוצאת את מותה, כן — אך רגע מותה הוא הרגע שבו היא מביאה לעולם את בנה השני, בנימין. זכרו שכאשר ילדה את יוסף ביקשה שיוסף זה יימשך בבן שני: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כד) — שיביא עמו עוד אחד. ולמה? משום שבאמת שאפה לסמן את האחיזה בארץ ישראל בילד שנולד בקצה ארץ ישראל.

הילד הזה, שנולד בקצה ארץ ישראל, הוא בנימין. זו הסיבה שבנימין הוא שכנו הקרוב של יהודה, משען מלכותו של יהודה: משום שהוא זה שנולד בארץ ישראל, הוא זה שיכול לתבוע, להצדיק בגופו, מכוח לידתו, את זהותה של ישראל. ובנימין הוא גם זה שבנחלתו נמצאים ירושלים ובית המקדש; הוא שם, הוא נוכח, משום שהוא הילד שנולד בארץ ישראל, שלאיש לא תהיה אחיזה בו. אך לבנימין זה יש שני שמות. הוא "בֶּן אוֹנִי", בן צערי — בן צערי משום שהוא יתום מאמו. […] אך מצד אחר, אביו קורא לו בנימין, בן הימין, הבן שעליו אשען מעתה.

בנימין לא מילא תפקיד מיוחד, אך הוא באמת […]. ובהיותו בקצה, בהיוולדו בקצה ארץ ישראל, הוא עומד מצד אחד על גבול הגלות ומצד אחר בתוך קדושת ארץ ישראל: מצד אחד חול, ומצד אחר קודש. וכך הוא: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" — מה אומר יעקב כשהוא מברך את בנימין? אביא לכם מיד את ברכת בנימין: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית מט, כז). […]

[…] הוא ניזון עד קצה הכול, ואונקלוס אומר: בבוקר הוא בונה את המקדש, ובערב הוא מחלק — כביכול הוא מחלק את פירותיה של כל הקדושה הזאת. יעקב רואה בבנימין את השלמת זרעו. ומשום כך גם משה, כשיברך את בנימין, יאמר — רגע, הכתוב אינו לנגד עיניי ואינני רוצה לצטט אותו כלאחר יד; אין לי כאן את הספר, סלחו לי, אעשה זאת בפעם הבאה. אני חוזר לטקסט שלי. ובכן, יעקב מציב את מצבת קבורת רחל […]. רחל נקברת "בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית לה, יט), ויעקב מציב "מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית לה, כ).

ואתם יודעים מה אומרים חכמינו על רחל, שלא נקברה עם יעקב אף שהייתה, פשוטו כמשמעו, אהובתו של יעקב: היא הצופה על עתידם של כל בניה, על שיבתם של כל בניה. במילים אחרות, בנימין, כמובן, הוא המחיר — מוות — שמשלמים על הכניסה הזאת, על סיום הגלות הזאת ועל הכניסה לארץ ישראל. ומצד אחר, הוא נקודת המוצא לחיים חדשים: בנימין, בן הימין. וכאן חוזר המאורע של ראובן, המתערב בחייו האינטימיים של אביו. והרי ידענו היטב שיעקב קבע את אוהלו בעיקר אצל רחל, ומדי פעם הייתה לאה תובעת את המגיע לה, אך הוא היה מסור [לרחל].

אך לאחר מותה הוא לוקח את בלהה ומעמיד את מיטתו אצל בלהה. דבר זה אינו נושא חן בעיני ראובן, בנה הבכור של לאה, העומד על כבודה ועל מעמדה של אמו, ומעביר את מיטת אביו לאוהל לאה. […] הוא הבין את המסר, אינו אומר דבר […] — וכבר אמרנו שעתה הבנים הם שנטלו לידיהם את המשך הדרך. והתורה מגנה את התערבותו זו של ראובן; היא מגיעה עד כדי לראות בה כאילו שכב עם בלהה, פילגש אביו. "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה, כב): ישראל שמע, אך לא הגיב. הוא הבין. "וישמע" כאן במובן של הבנה. ועם זאת לא הרחיק את ראובן מבניו על שנהג כך, וזו הסיבה שהתורה אומרת לנו "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". דבר לא יערער עתה, נאמר, את בית יעקב הזה ולא יוציאו משיווי משקלו. הוא יישאר כמות שהוא, עם הטפילים שבו, אם תרצו, בתוך המשפחה, אותם אנשים שלא תמיד ילכו בזרם של ההורים; אך המכלול הזה הוא שיוצר את מבנהו של ישראל, את נצחיותו של ישראל. ויש כאן לקח: לעולם אין הצדקה להרחיק איש מבית ישראל.

וכך בדיוק מתייצב יעקב לפני אביו, ב"מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע" (בראשית לה, כז). והרי ידוע לנו היטב שאביו היה גבורה, מידת הדין. מבנה אחר מציג יעקב לפני אביו. ומה יש בארבע, בקריה של הארבעה — ומי הם הארבעה הללו? הסברים רבים יש, אך אני מאמץ את הרמז: בקריה של הארבעה נמצאים ארבעת רכיבי ההוויה, המהות האלוקית, ה"הוויה" — זו היא: יו"ד ה"א וא"ו ה"א, קרית ארבע היא חברון — היא המאחדת את הארבעה. […] עם, נאמר, הסדר החדש של מורשת יעקב, של המבנה החדש של העם היהודי, של בנינו.

[…] ובא קץ חייו [של יצחק]. […] ובהלווייתו משתתפים עשו ויעקב — "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" (בראשית לה, כט) — עשו לפני יעקב. שהרי הזכרנו את עשו כבן שגם הוא נשאר קשור לאביו: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" (משלי א, ח) — את המוסר הזה שמר, נצר — ולכן ראשו, תכלית קיומו, קבור בחברון, ואילו שאר גופו, כמובן, נשאר בחוץ. והכתוב אומר לנו: "וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בראשית לו, א). הנה היחס, הנה תולדות עשו. כלומר, עשו לעולם אינו זר לנו. זכרו שדיברנו על "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" (בראשית כה, כו): יעקב אחז בעקבי עשו, כלומר במידה מסוימת רצה ללכת אחרי עשו בדרכו — אך לא עד הסוף.

את עקבי עשו רצה לשמור לעצמו. את עקבותיו אלה של עשו — אנו שומרים אותם, כן, אנו שומרים אותם. עשו הוא אדום, עד ימות המשיח. באותה עת יהיה עימות, עימות אחרון, מאותו טבע של העימות בין יעקב לעשו, בין עם ישראל לבין עמי אדום. חכמינו לא ראו את ישמעאל כהמשכו של יעקב או של ישראל. הם ראו את ישמעאל דווקא כהמשכו של אדום, ואדום עומד מאחורי ישמעאל, והוא שבסופו של דבר מעניק לישמעאל את ממשותו. […] ישמעאל הוא למעשה משרתו של אדום […]. ובכן, עובדה היא שהגלות תחת ישמעאל לא נמנתה.

ואילו גלות אדום עודנה עומדת, משום ששם יש באמת ניגוד. ויש ניגוד בין אדום — עשו — לבין ישראל, משום שזה הניגוד שבין "נעשה" ל"נשמע": בין מה שאנו יכולים להבין, מה שאנו יכולים לקבל, אך אין אנו מפנימים ואין אנו מקיימים — לבין מה שמקיימים גם בלי לפנות אל אותו "נשמע". והניגוד הזה יישאר עד סף ימות המשיח. ואנו יודעים היטב שאף בתוך עם ישראל קיים הניגוד הזה — היריבות הזאת בין הנוהים אחר עשו, המזדהים עמו, לבין […]. ובאופן פרדוקסלי, הנצרות, שנולדה מאדום, מתעלמת מן המעשה ונשענת יותר על הפנמתה של תורה המבקשת להינשא אל על בידי האדם, ואילו תורתו של עם ישראל היא קודם כול מייסדת של עולם חדש, והיא מתממשת בעיקר — כן — במציאותו של העולם הזה.

ובכן, התורה תעביר עתה לפנינו — לא אתעכב הרבה על הכתוב הזה […]. עם יוסף נתחיל פרק אחר בהיסטוריה, אך יש לדעת שכשם שהתוהו, הכאוס, קדם לבריאת העולם הזה, [כך הגלות] קדמה ללידת העם היהודי; כל פרק בהיסטוריה יבוא מתוך חושך המציף את העולם. הוא מצמצם את העולם כדי להצמיח פרק חדש בהיסטוריה, וכך עד, נאמר, השלב האחרון של ההיסטוריה. נתקדם מסינון לסינון עד הסוף, אך בכל פעם יקדם למסננות האלה, למחיצות האלה, לילה של חושך, של סבל […].

יש מלכים שקדמו לבריאת העולם הזה. ובכן התורה, [לפני] סיפורו של יוסף, נותנת לנו את רשימת המלכים — שבעה מלכים שקדמו למלך ישראל: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לו, לא). שואלים מה מקומו של הכתוב הזה כאן, והוא מוסר לנו את שמות המלכים הללו. מפרשים רבים התעכבו על משמעותו של הכתוב הזה, שהוא, נאמר, אינו מובן. אך הזוהר אומר שהפרשה הזאת מלאה סודות; היא נושאת אור, אלא שאין אנו מסוגלים לחלץ אותו. למעשה, יש להגיע ולדמות עולם הבנוי מכלל המידות:

חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות — וכל זה מוכתר בדעת. יש אפוא מבנה ההוויה הזה, שהסברנו פעמים רבות ושהוא נוגע לחיינו שלנו; אך לפעמים אנו נוטים לשים דגש יתר על החסד, או לשים את הדגש על הגבורה ולהתעלם מן החסד. וכתוצאה מכך מבנה החיים עצמו אינו שומר על איזונו ועובר שלבים של צל ושל אור. זה מהלך ההיסטוריה. כך נברא העולם: היו עולמות שנבנו ונחרבו בידי הקב"ה, משום שלא צייתו להרמוניה של כל המבנים הללו. ולעולם יש קומת אדם, ולאדם — קומת הזמן; על הזמן, המקום והאדם להפנים את מושגי החסד והגבורה, התפארת והנצח […], יחד עם הדעת — כדי שנגיע אל השמינית, אל המלכות השמינית, והמלכות השמינית היא זו שתתחיל ביוסף.

מדוע? משום שאצל יוסף תופיע המילה "מלוכה". מושג המלכות הנישא על מבנהו של ישראל, על שלדו של ישראל, יבוא עם יוסף — אך לא יסתיים ביוסף: הוא יסתיים בדוד ובמשיח בן דוד. זו המלכות. ובכן, נאמר לנו שמלכות עם ישראל תעבור דרך מלכותם של שבעת מלכי האומות האחרות — מלכים שאינם מכירים זה את זה, מוציאים זה את זה, מסלקים זה את זה, נלחמים זה בזה מלחמות ללא רחם […]. התורה אומרת לך: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו); אינך רשאי להישאר תלוי במלך זר, בשלטון זר. ואם עליך למנות מישהו עליך — אל תישאר תלוי במדינות אדום; עליך להיות אדון לעצמך.

ובזה נחתם הפרק, הפרק האחרון הזה, פרק ל"ו של פרשת וישלח. וכך נסגר המעגל, מסעו של יעקב. בשיעור הבא נעבור ליוסף. ועתה, אם יש לכם שאלות. — קודם כול, לגבי מות רחל: האם אפשר לומר שזה מעין קרבן מצד יעקב? הוא ידע שאחת מנשותיו תמות בכניסה לארץ ישראל; ידע שאינו יכול להיכנס עם שתי נשים שהן אחיות. האם זה מעין קרבן, כמו שיש עקדת יצחק? קרבן של אהבתו בפתח ארץ ישראל? — צדקת שהערת על כך. יש מן המפרשים שאמרו שמות רחל היה הכרחי בקצה ארץ ישראל: לא היה עוד ראוי שיעקב יתייצב עם שתי נשים שהן שתי אחיות.

היה צורך שהיא, רחל, […] — היא שאהב אותה, ושבמידה מסוימת יצאה מן הכלל — משום שכפי שראינו, רחל הקריבה את עצמה כל ימי חייה, ולא הופיעה כלל, אלא כדי לבקש בן; מעולם לא השיבה לאהבתו של יעקב. היא נשארה סבילה, אם תרצו — אך כל אהבתה הייתה פנימית; לא בוטאה, נשארה כבושה, ועל כך ביקרו אותה חכמינו במקצת, אף שניתנה לה קדימות מסוימת: בכל מקום שנזכרות רחל ולאה, תמיד הוזכרה רחל לפני לאה, ולא לאה ורחל. יעקב כבר חתם את נישואיו עם אחותה לאה; הדבר הוכרע; היא, בסך הכול, יכלה להצדיק את אהבתה ליעקב, וכן הלאה.

זו עובדה. אך ליוסף ולבנימין [יש] תפקיד שני במעלה — במובן, ואני מדייק, שהם המשען, הסמך של ישותו של ישראל, ואף של ישות המקדש; אך לעולם לא יהיו הם הגורמים המכריעים בתולדות העם היהודי, כדי שלא לקבע את נישואיו השניים של יעקב עם אחות. אדרבה, היה צורך להכניס [את רחל] בתוך לאה, לעטוף אותה באישיותה של לאה, כך שתהיה גוף אחד עם לאה ולא ישות נפרדת. וזו הסיבה שרחל נקברת בקצה ארץ ישראל ואינה יכולה להמשיך לחיות לצדו של יעקב: משום שהיא נשארת אישה שנייה, אחות שנייה, שאינה מאושרת מבחינת הדין, מבחינת ההלכה.

— ובכן, לגבי האחות הזאת […]. הייתה לי עוד שאלה קטנה: בנימין — איך ייתכן, אם הוא המשען, שלא הייתה לו שום שליחות? לכל האבות ולכל הדמויות שהיו לנו — אפילו ליוסף היו שליחויות. אפילו ליעקב: אנו רואים שלכל דמות הייתה שליחות. — מה למדת […] על הפרק האחרון של ספר שופטים? — לא, עדיין לא. — אז תראה בעצמך. הפרק האחרון של שופטים — כן, זה פרק אחר, פרק דרמטי. — כן. בסדר. — כן. עוד שאלה? אם כן, אני נפרד מכם עד יום ראשון הבא. נדמה לי שגם דניאל רצה לשאול אתכם שאלה, בעניין חודש יולי.

— […], שאלתם אותי רק על החופשות. — כן. — רגע אחד. — אתם רק רוצים לדעת את התאריכים: מתי יהיה השיעור האחרון ומתי מתחדשים, כדי שנוכל להודיע. — שמעו, הכול תלוי בכם. אתם מחליטים, אתם אומרים. — יש לי את ה־5, ה־12 וה־19 ביולי, ומה־23 באוגוסט אפשר להתחיל מחדש. זו הצעה. — ה־5, ה־12 וה־19 הם ימי ראשון — לא ימי חמישי, בכל זאת. — כן, בדיוק; ה־5 וה־12 טובים מאוד. — וה־19?