שאלות לשולחן השבת של פרשת וישלח
חוברת לימוד להדפסה: שאלה אחת בכל עמוד, תשובת הרב, מקורה, ולקח לדיון משפחתי.
פרשת דינה באה מיד אחרי הניצחון: יעקב עמד סוף סוף פנים אל פנים מול עשו, קיבל את שמו ישראל, וביתו הושתת על מכונו. השיעור שואל מדוע דווקא ברגע הזה חושפת התורה שורה של מאורעות המכתימים את הבית הזה — ומדוע אינה מכבסת את הכביסה המלוכלכת בתוך המשפחה. הרב רפאל בניזרי קורא בפרשה בעת ובעונה אחת ביקורת המופנית כלפי יעקב, הרהור על הגנת־יתר על ילדים, ואזהרה על מצבו של מיעוט. שתיקתה של דינה, שאת קולה איננו שומעים אף פעם, עומדת במרכזה של קריאה זו.
השיעור יוצא מדרכו של יעקב: הערמה שנקט מול עשו ואחר כך מול לבן, הבריחה, ולבסוף ההחלטה שיכירו בו כפי שהוא. הרב מזכיר את החלוקה הראשונית — עשו ללאה ויעקב לרחל — שלאה מסרבת לה, ומראה כיצד יעקב מפנים לבסוף את הכוח שהיה מיועד לאחיו. הבית שלם אז, ומרכז הכובד שלו נשי — ודווקא שם הכול משתבש.
אחר כך באה קריאה צמודה בפרשה: שמה של דינה, היציאה המביאה אותה אל שכם, התיבה שבה הטמין אותה יעקב מפני עשו, המשא ומתן עם חמור, טבח העיר בידי שמעון ולוי, וההסתייגות שיעקב יביע רק בסוף ימיו. השיעור נחתם בשלוש שאלות של אחד המשתתפים — על הגנת ההורים, על בני לאה ועל הערמה אצל אדם המכונה תם — והרב משיב עליהן בהגדרת האמת כנקודת מפגש ולא כקו בלעדי.
מה אומר השיעור
עד כה, הכול נעשה בערמה. כבר מלידתו רוצה יעקב ללכת בעקבות עשו, משום שעשו מעורב בעולם המציאות וחיי היום־יום, ומן הכוחות האלה צריך לשאוב כדי להתמודד עם בעיות החיים: לא הכול נפתר בין ארבעה כותלי בית המדרש, הכול מתממש בחיים הציבוריים. אבל עשו מבקש שליטה מלאה במצב, להכפיף את יעקב למרותו ולשלול ממנו את הבכורה. כדי להגן על זכותו זו נאלץ יעקב להערים. אחר כך הוא בורח אל לבן, ושם חוזרת אותה בעיה עצמה: רצון לכוון ולהנהיג שאינו מניח ליעקב לקבוע את דרכו הרוחנית, ועל כך הוא משיב, גם שם, בערמה.
העימות הישיר הוא היציאה מן הערמה. לאחר שברח מלבן מחליט יעקב לעמוד מול עשו פנים אל פנים, כדי שיכירו בו ויקבלו אותו כפי שהוא. זה הרגע שבו הוא מצהיר סוף סוף על שמו: אמת, הוא עקף מצבים, לא נהג ביושר גלוי, אבל מעתה יש לו תוארו והכרתו בשם ישראל — ישר עם א־ל. הוא משיג את מה שביקש תמיד: את הכרתו של עשו, ובאמצעותה את השימוש בכוחו של עשו. הוא הפנים אותו, הוא שולט בו, הוא אינו בורח ממנו עוד.
הכוח לעמוד מול עשו מתגבש עם הולדת יוסף. המסורת אומרת ששׂטנו של עשו נולד עם יוסף: דרכו נעשה דבר מה אפשרי. הדבר מחזיר אותנו אל החלוקה הראשונית בין שתי האחיות — עשו ללאה ויעקב לרחל. אבל לאה לא השלימה עם החלוקה הזאת ועשתה הכול כדי לקשור אליה את יעקב, גם היא בערמה, כמו מצד לבן. בזכות נישואיו לשתי האחיות הפנים יעקב גם את הכוח שנועד לעשו וגם את זה של רחל.
הבית שלם עתה, ומרכז הכובד שלו נשי. אפשר לתאר את בית ישראל כמבנה בעל שתים עשרה צלעות, סגור מכל צדדיו, שאינו מניח לשום יסוד זר לחדור לתוכו. אבל מה שמחזיק אותו, מרכז הכובד שלו, הן רחל ולאה. האיזון הושג, ודרך חדשה יכולה להתחיל. ודווקא בנקודה הזאת אין הדברים מתנהלים כפי שהיינו מבקשים: מאורעות עצובים זרועים לאורך דרכו של יעקב — העוול שנעשה לדינה, נקמת האחים, מעשה ראובן, מות רחל.
בני לאה נושאים שמות של חיזור. הכתוב חוזר ואומר שהיא יולדת "ליעקב", כאילו כל הילדים האלה לא נועדו אלא למצוא חן בעיני בעלה, לקנות את לבו ולהחזיק בו. למרבה המזל, אומר הרב, אין הם שואלים את אמם על פשר שמותיהם: הם היו יוצאים מתוסכלים בכל מישור — הן באהבת אביהם הן במקומם שלהם. שהרי הם נראים כמעין תחליף ארעי עד בוא הילד המיועד, יוסף — הוא שיהיה מושא אהבתו של יעקב לאחר מות רחל. קנאתם מוצדקת, וצריך להיכנס לנפשם כדי להבין כמה קשה לקבל שיוסף יהיה הבן הנבחר של כל המשפחה.
שמה של דינה מבטא דין שלאה עושה לעצמה. אחרי שישה בנים, בהולדת הבת, דבר אינו נאמר: לא נזכר הריון, לא ניתן טעם לשם, מלבד זאת שהיא קוראת לה דינה, מלשון דין. לאה כמו עושה דין לעצמה: עשיתי כל מה שהיה עליי לעשות כדי לכפות את עצמי על בעלי, בשעה שבתחילה אני היא שנכפיתי עליו. יש כאן מעין כפייה בשורש. וגורלה של דינה יהיה מאותו טבע — אלא שכאן ייעשה שימוש בכוח, ושם נעשה שימוש בערמה.
המדרש מתאר חילוף בין יוסף לדינה. יוסף נוצר בבטנה של לאה ונולד מרחל, ואילו דינה נוצרה בבטנה של רחל ונולדה מלאה. כשם שהיה מעבר בין שתי האחיות, כך היה חילוף ברמת הילדים. הטעם פשוט: לאה לא יכלה לשאת את המחשבה שהיא תעמיד שבעה ילדים ואילו חלקה של אחותה יסתכם באחד בלבד, בשעה שלשפחות, בלהה וזלפה, היו שניים לכל אחת. לכן היא מבקשת בת ומוותרת לאחותה על זכות הילד הזה. שמו של יוסף, מלשון הוספה, מבטא את הפרי המשותף הזה של שתי האמהות.
הכתוב קורא לה "בת לאה", ואין זה דבר של מה בכך. דינה נקראת תחילה על שם אמה, ובהמשך "אחות" שמעון ולוי. היא בת לאה משום שיש בלאה נטייה לצאת: לאה היא שיוצאת לקראת בעלה בשובו מן השדה כדי לומר לו ששכרה אותו בדודאי בנה — וכך היא משכנעת אותו לבוא אליה. מעשים כאלה אינם רצויים, ומה שנזקף לחובת האם נזקף גם לחובת הבת היורשת אותו: גם היא יצאה. עם זאת מדגיש הרב שחז"ל לא הכריעו את הדברים כך.
יציאתה של דינה אינה מה שעושים ממנה. הכתוב אומר שיצאה לראות בבנות הארץ. היא אינה הולכת לראות את בחורי העיר שכם: היא מתבוננת כיצד מתלבשות הנערות, מהו אורח חייהן. אין כאן מבט של תאווה, אלא מבט המעריך ושואב השראה. הקריאה העושה את היציאה הזאת לסיבת אסונה מחטיאה אפוא את המטרה.
התיבה שבה הטמין יעקב את בתו היא תוכחה, לא זהירות. בפגישה עם עשו כל כך חשש יעקב שמא ייקח אותה עשו, עד שנתן אותה בתיבה, סגורה באופן שלא יוכל לראותה. התורה מסתייגת מכך: אילו לא מנעת אותה מעשו, אולי הייתה מקרבת את אחיך אל עניינו של הבית, ולא הייתה נופלת קורבן לעוול של שכם. בת זקוקה אמנם להגנה, לשמירה, אבל אי אפשר לכלוא אותה: צריך לאפשר לה לעמוד על שלה, להגן על עצמה בכוחותיה שלה, ולסייע לה בכך. אחרת מתעוררת התגובה ההפוכה — היא תבקש לעזוב את הבית בכל מחיר, ואחרים ינצלו את ההזדמנות ויעטו על אבן החן שטרחו כל כך להסתיר.
את דינה איננו שומעים אף פעם. איננו יודעים מה היא חושבת על שכם, על אחיה או על אביה. היא מכונה רק על ידי אחרים: בת לאה, ואחר כך אחות. והרי ודאי הייתה רוצה לעמוד על שלה ולהיות אותו מרכז כובד של המשפחה, אבל לא הניחו לה. גם משום כך אין יעקב חסין מכל ביקורת במה שעובר על בתו.
שלושה דברים נזקפים לחובתו של יעקב. הראשון הוא הדבר שאמר ללבן: איש צדיק אני, ומעשיי יעידו על יושרי — אין מתהדרים במה שעושים; מה שנעשה צריך להיעשות לשם שמים. השני הוא הנדר שלא קוים: יעקב נדר להקים מזבח אם ישוב בשלום אל בית אביו, ולא עשה זאת; ומשום כך, בין שובו לבין הגעתו אל אביו, מתרחשת שורה של מאורעות עצובים. השלישי הוא חוסר האיזון ביחסו אל בני לאה. כשהוא שומע על העוול שנעשה לבתו, זו השעה לבחון מחדש את כל החינוך שנתן ולשאול את עצמו אם לא חטא הוא עצמו — שכן לעתים אנו בטוחים כל כך בצדקתנו עד שנדמה לנו ששום רעה לא תבוא עלינו.
שכם אינו סתם אדם, והפרשה מדברת על התבוללות. הוא בן חמור, נשיא הארץ, אישיות: קשר כזה היה בבחינת קידום והעניק אזרחות מלאה. בכך מבליט הכתוב את תופעת ההתבוללות, את מצבו של עם שהוא מיעוט, שאינו מושרש ואינו מוכר די, המבקש שיכירו בו ולהשתחרר בקרב האומות. ניסיונות כאלה כבר ראינו, בשרה במצרים וברבקה, כשביקשו להשתלט על רחמו של העם. וגם אצל לבן הייתה אותה יומרת בעלות: הבנות בנותיי והבנים בניי.
הצעתו של חמור פותחת את הסכרים של הפרדה שהמשפחה ביקשה לשמור הרמטית. אביו של שכם רוצה להיכנס למנהגי משפחתו של יעקב, ובשם ההסכמה הזאת למול את עצמו ואת כל נתיניו — מעשה שאינו מחייב אותם לשום דבר נוסף. זהו רצון לדור יחד באופן אוניברסלי מבלי שהערכים הדתיים יעמדו כמחיצה. הכתוב אף מציין שביום השלישי נתיני שכם כואבים: לא רק מן הניתוח, אלא מכך שנכנעו — והם הביעו את הסתייגותם בדרך זו או אחרת.
שמעון ולוי מכים את העיר כולה, ויעקב אינו אומר דבר באותה שעה. בני לאה, אחיה האמיתיים של דינה, הם שמתערבים. הם חששו שאם יהרגו את שכם לבדו, תקום האוכלוסייה להגן על מנהיגה ותצא למלחמה נגדם; לכן העדיפו להשתיק את העיר כולה. יעקב אינו מביע שום הסתייגות ברגע עצמו; כשהוא מרים את קולו, הוא אומר שהעמידו אותו בסכנת השמדה, משום שביתו מתי מספר והצד השני המון. ההסתייגות האמיתית תבוא רק בסוף ימיו: בקהלם אל תחד כבודי. ללוי לא תהיה נחלה כשאר השבטים והוא יפוזר בתוך העם, ונחלת שמעון לא תהיה אלא מובלעת בתוך נחלת יהודה, בלועה בה במידת מה.
ההמשך מעניק לגינוי הזה את משמעותו החריפה ביותר. שמעון, שנקם את העוול שנעשה לאחותו בטענה שטימאו אותה, ייכנע בעצמו לפיתוייהן של בנות מואב, ויתהדר בכך בגלוי עד שיהיה דוגמה לשאר השבטים. זו הסתייגות מוחלטת: מדוע הגנת באלימות כזאת על כבוד אחותך, אם אחר כך אתה נופל בפח הזה? פנחס, לעומתו, נאמן לקו דרכו ואינו סובל התנהגות כזאת. והיעדר הנחלה, היעדר הקניין בקרקע, הוא שעושה את לוי לחלקו של הקב"ה עצמו, ומייעד אותו להיות מחנך העם.
חז"ל אומרים שדינה לא רצתה לצאת מבית שכם. לפי המסופר שהתה שם שתים עשרה שנה, וכשבאו לשחררה נאלצו לכפות זאת עליה, כי אמרה שאיש לא ירצה בה עוד ושלא תוכל לבנות את חייה מחדש. היה צורך ששמעון יבטיח לשאת אותה כדי שתצא, וממנה נולד ילד, שאול בן הכנענית. מדרש אחר מספר על בת שהגיעה למצרים ואומצה בידי אשת פוטיפר, ובכך נסגר המעגל. אם נשארה דינה בתוך המשפחה או מתה בטרם עת בעקבות הטרגדיה הזאת — הכתוב אינו אומר.
האמת אינה קו בלעדי: היא צומת. על שאלתו השלישית של המשתתף, בדבר הסתירה בין ערמתו של יעקב לתמימותו, משיב הרב במבנה המילה אמת: אותה הראשונה, האחרונה וזו שבאמצע. האמת אינה אפוא דרך מסוימת התקפה בהוצאת כל האחרות; היא נמצאת בנקודת המפגש של כל הקווים המרכיבים את חיינו. זו משמעות שיכול ידיו של יעקב בברכו את בני יוסף: יודע אני מי הבכור ומי הצעיר, אבל מנשה ואפרים הם ישות אחת בנקודה שבה הידיים מצטלבות. ולכן, הוא מוסיף בתשובה להערה האחרונה, יש להימנע ממושג הפסולת: ישמעאל ועשו אינם קליפות שיש להשליך, שכן הקליפה, במידה שהיא שומרת על הפרי, יש לה טעם ויש לה מעלה.
תמלול מלא של השיעור
היום — או ליתר דיוק הערב — פרשת דינה, בת לאה. היא באה מיד אחרי העימות הגלוי של יעקב מול עשו, משום שעד עכשיו הכול התרחש במרמה. כבר מלידתו יש ביעקב רצון ללכת בעקבות עשו, משום שעשו מעורב בעולם המציאות, בחיי היום־יום, והעניין הוא לשאוב מן האנרגיות האלה, מן הכוחות האלה, כדי להתמודד עם בעיות החיים. לא הכול נפתר בין הכתלים, בין ארבעה כותלי הישיבה, בית המדרש; הכול מתממש בחיים הציבוריים. אבל הרצון הזה מאוים בידי עשו, המבקש שליטה מלאה במצב, להכפיף את יעקב למרותו וליטול ממנו את הבכורה. וכך יעקב, כדי להגן על בכורתו, נאלץ להוציא מעשו בערמה את הבכורה ואת הברכה. ואז הוא בורח מפני עשו: אינו יכול לעמוד מולו, הוא חש את עצמו קטן מאוד, חסר אונים להתייצב לפניו. לכן הוא מוצא מקלט אצל לבן. אבל גם אצל לבן מתעוררת אותה בעיה עצמה: לבן רוצה ליטול את העניינים לידיו, לנהל אותם, לכוון אותם, ולא להניח ליעקב לקבוע את דרכו הרוחנית.
וגם שם נאבק יעקב בערמה, בדיוק כמו לבן — מי יערים יותר. ולבסוף נאלץ יעקב לברוח מלבן; הם איימו זה על זה. ואז — קץ לבריחה. יעקב החליט לעמוד מול עשו פנים אל פנים, שיכירו בו, שיקבלו אותו כפי שהוא, בהתמודדות גלויה עם עשו. וזה מה שקורה עכשיו: הוא יצהיר באמת על שמו כשישאלו אותו — "יעקב". נכון, הוא יעקב: הוא נוקט ערמה, הוא עוקף מצבים, אינו ישר, אינו גלוי. אבל מעתה יהיו לו תוארו והכרתו בשם ישראל — ישר עם א־ל, ישר עם הקב"ה.
סוף סוף הוא משיג את מה שרצה, את מה שביקש תמיד: את ההכרה הזאת מצד עשו, ובאמצעות ההכרה הזאת — גם את השימוש בכוחו של עשו. הוא הפנים אותו, הוא שולט בו, הוא אינו בורח ממנו עוד. עכשיו עשו אף מעוניין ללכת עמו כברת דרך, ויעקב אומר לו: "לא, זו אינה השעה. אלך לאט עוד, יש לי עוד דרך לעשות" — "אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי… עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (בראשית לג, יד). וזה יהיה באחרית הימים, כשיהיה משפט אחרון לעשו ומלכות ה' תתבסס בארץ. הדלת פתוחה אפוא. אבל מתי זה קורה? זה קורה כשנולד ליעקב בנו האחד עשר, יוסף. דרך יוסף — "כיון שנולד שטנו של עשו", אומרת המסורת. שׂטנו של עשו נולד עם יוסף; כלומר, הכוח לעמוד מול עשו מתגבש עם בואו של יוסף לעולם.
מה מוסיף יוסף? זה מעניין, משום שבשבוע שעבר דיברנו על רחל ולאה, שהיו אמורות לחלוק ביניהן את בני יצחק ורבקה — כלומר עשו ללאה ויעקב לרחל. אבל לאה לא הייתה שבעת רצון מן החלוקה הזאת, ורצתה את יעקב לעצמה. היא עשתה הכול; גם היא הייתה שותפה לדבר. גם כאן יש מרמה, גם כאן יש ערמה — ערמה מצד לבן, ערמה מצד לאה — כדי לזכות ביעקב. וכך יעקב, באמצעות נישואיו ללאה ולרחל, הפנים את כוחו של עשו, שהיה במקורו חלקה של לאה, ואת זה של רחל — וזהו האיזון המושלם. עכשיו אפשר לבנות; עכשיו אפשר להעלות על הדעת את בית ישראל, או בית יעקב: בית יעקב בעל שתים עשרה הצלעות, שאינן מניחות לשום יסוד זר לחדור. אבל מרכז הכובד של הבית הזה, בעל שתים עשרה הצלעות, שנים עשר העמודים, הסגור היטב מכל צדדיו — מרכז הכובד שלו הוא הנשי. והנשי הזה הוא רחל ולאה, "אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד, יא).
והבינו ב"רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" את כוחו של עשו ואת זה של יעקב, את כוחה של לאה ואת זה של רחל. ויעקב אכן מנצח; אפשר להתחיל דרך חדשה. אבל דווקא כאן לא יתנהלו הדברים כפי שהיינו מבקשים. מאורעות עצובים זרועים לאורך דרכו, החל בטרגדיה של בת לאה, והמאבק, המלחמה שניהלו האחים כדי לנקום את העוול שנעשה לאחותם. אחר כך יש לנו בעיה עם האהבה — אהבה שיעקב לא גילה ללאה בגלוי. לאה אמנם מבקשת להעמיד צאצאים ליעקב — ובכל פעם אומר הכתוב "וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב". נדמה שכל הילדים שהיא יולדת אינם אלא כדי למצוא חן בעיני יעקב, לקנות את לבו, להחזיק בו. אבל כשהיא מביאה לעולם את דינה — דבר אינו נאמר.
לא נזכר הריון, לא ניתן טעם לשם. אחרי ששת הבנים באה לידתה של בת: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" (בראשית ל, כא) — מלשון דין. היא עשתה דין לעצמה. היא אמרה: ובכן, עשיתי כל מה שהיה עליי לעשות כדי לכפות את עצמי, גם אני, על בעלי — שהרי בסופו של דבר אותי כפו על יעקב. כן, הייתה כאן מעין כפייה בתחילת הדרך. ומקרה של דינה הוא מאותו טבע, אלא שכאן נעשה שימוש בכוח, ושם נעשה שימוש בערמה. עוד נשוב לכך. אבל שואלים: לשם מה פורשת לפנינו התורה את המאורעות העצובים האלה? לאיזו תכלית? מדוע להכתים את בית יעקב?
כביסה מלוכלכת מכבסים בתוך המשפחה — מוטב שלא להציגה ברבים! פסוקים אחרים מספרים לנו: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית לה, כב). הוא התערב בצנעת משכבו של אביו; זהו מעשה של הפרת גבול. ואחר כך מות רחל, והילדים האלה של לאה, הנושאים שמות שנועדו לקנות את לב הבעל. למרבה המזל אין הם שואלים את אמם על פשר שמותיהם, שכן אז היו חשים תסכול בכל מישור — הן באהבת אביהם, הן בכך שאינם אלא תחליף ארעי עד בואו של הילד המיועד: יוסף. יוסף הוא מושא אהבתו של יעקב אחרי שרחל איננה. זוהי קנאה מוצדקת, וצריך להיכנס מעט לנפשם של בני יעקב האלה כדי להבין שלא קל לקבל שיוסף יהיה הבן הנבחר של כל המשפחה, בשעה שהוא בא רק מאוחר יותר […].
ואחר כך, כשיוסף נעלם, האהבה שוב מועברת אל צדה של רחל. אפשר להבין זאת. והנה המדרש אומר לנו דבר מוזר. יוסף, לאמיתו של דבר, נוצר בבטנה של לאה ונולד מרחל, ואילו דינה נוצרה בבטנה של רחל ונולדה מלאה. יש כאן מעין סיפור של אם פונדקאית, כך שכשם שהיה מעבר של אנרגיה בין רחל ללאה, כך היה, באופן פרדוקסלי, גם חילוף ברמת הילדים, יוסף ודינה — פשוט משום שלאה לא יכלה לשאת את המחשבה שהיא תעמיד שבעה ילדים ואילו חלקה של אחותה יהיה אחד בלבד, לעומת חלקן של הפילגשים, בלהה וזלפה, שלכל אחת מהן היו שני ילדים. לכן אמרה: לא, איני רוצה בן שביעי; הייתי רוצה בת, ואת זכות הילד הזה שאני נושאת אני מניחה לאחותי רחל.
וכך יוסף — יוסף ששמו מלשון הוספה, להוסיף עוד — הוא הפרי המשותף של שתי האמהות, לאה ורחל; וכך גם דינה. כלומר, ההיריון של הילד אינו חסר משמעות; הוא מטביע את חותמו בכל אופן. ויוסף נושא בתוכו את שתי התכונות האלה, את שתי הסגולות האלה […]: יש בו כוחותיהן של רחל ולאה, שהם מהות הווייתן של רחל ולאה. אבל מן הצד השני יש את דינה. יוסף ירש את תכונותיה של אמו: יש בו אותו יופי, גשמי וחומרי כמו גם רוחני. ודינה — כך גם היא, אלא שהכתוב אינו מזכיר זאת: היא יפה, היא עושה רושם. אבל יופייה הוא שהיה שורש הרפתקתה העצובה.
שורש הרפתקתה העצובה — מדוע מספרים לנו זאת? משום שדינה ירשה גם היא דבר מה מאמה. נאמר "בַּת לֵאָה": "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב" (בראשית לד, א). ובהמשך הכתוב — כאן היא "בת לאה", אחר כך היא "בת יעקב", ועוד היא "אחות". מדוע כאן "בת לאה"? משום שהייתה בלאה דרך פעולה שלא נעשתה בצנעה גמורה. […] דינה — פיה תפור: היא אינה מדברת, אינה נותנת את קולה, כמעט מתעלמים ממנה בתוך המבנה הזה של כל הילדים, של כל בני הבית.
מעשה אחד בלבד מיוחס לה: היא יצאה. היא אינה הולכת לראות את בחורי העיר שכם; היא מתבוננת מעט כיצד מתלבשות הנערות, מהו אורח חייהן. אבל אין כאן מבט של תאווה: יש כאן הערכה ושאיבת השראה. […] קודם לכן דיברתי על לאה. ראו: כשלאה יוצאת לקראת בעלה בשובו מן השדה […], היא יוצאת לקראת בעלה עוד בטרם יבוא לביתו: "כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי" (בראשית ל, טז). וכך היא מפתה, או משכנעת, את יעקב לבוא אליה.
איננו רואים בעין יפה מעשים כאלה […]: אין לה לאישה לרדוף אחר בעלה, אין לה לצוות על אהבתו. ולכן מה שנזקף לחובת האם נזקף גם לחובת הבת. היא יצאה — גם היא יצאה. אבל שימו לב: חז"ל לא הכריעו את הדבר כך. במציאות, כפי שאמרתי קודם, הייתה יפה מאוד, ושכם נמשך אחר יופייה. היא הייתה שמורה היטב, מוגנת היטב. יעקב חשש לה, וכל כך שמר עליה עד שבפגישתו עם עשו אחיו נתן אותה בתיבה, במחבוא שבו לא יוכל עשו לראותה, משום שחשש פן ייקח אותה עשו. אלא שהתורה מסתייגת מכך, כלומר: אילו לא מנעת אותה מעשו, אולי היה אפשר לקרב אותו, על ידה, אל עניינו של בית יעקב, והיא לא הייתה נופלת קורבן לעוולות האלה מידי שכם. כן, בת זקוקה בוודאי להגנה, לשמירה, אבל אסור לכלוא אותה. צריך לאפשר לה לעמוד על שלה, להגן על עצמה בכוחותיה שלה; צריך לסייע לה לעמוד איתן. אחרת התגובה ההפוכה היא שתבקש לעזוב את הבית בכל מחיר.
חבל. אז היא מוצאת את עצמה לכודה בידי אחרים, המנצלים את ההזדמנות, נותנים דרור לעוצמתם, לכוחם, לתאוותם הבהמית, ומשתלטים על אבן החן שהוסתרה בקפידה כה רבה. אם כן, יעקב אינו חסין מכל ביקורת במה שעובר על דינה. איננו שומעים אותה — איננו שומעים אותה כלל. איננו יודעים מה היא חושבת על שכם, איננו יודעים מה היא חושבת על אחיה, איננו יודעים מה היא חושבת על יעקב. היא "בת יעקב", "בת יעקב" — מדוע? פשוט משום שכה רצתה לעמוד על שלה, להיות היא עצמה, ולהיות אותו מרכז כובד של המשפחה; אבל לעת עתה לא הניחו לה — לא הניחו לה.
ואגב, זו הסיבה לכך ש"וְיַעֲקֹב שָׁמַע" (בראשית לד, ה) — כשהיא נאנסת בידי שכם, ויעקב שומע על כך ושותק, זו השעה לבחון מחדש את כל החינוך שנתן לבתו, לסקור מחדש את כל המאורעות ולשאול את עצמו: שמא חטאתי אני? כן, משום שלפעמים אנו צדיקים כל כך עד שנדמה לנו ששום רעה לא תבוא עלינו. […] יעקב אמר ללבן: "וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי" (בראשית ל, לג) — איש צדיק אני, ומעשיי יעידו על יושרי. אין מתהדרים במה שעושים; מה שעושים צריך להיות לשם שמים. זו הנקודה הראשונה. ועוד: יש לדעת שמי שנודר נדר חייב לקיימו, שאם לא כן — הילדים ישלמו את המחיר.
[…] יעקב נדר שאם ישוב בשלום אל הארץ, אל אביו, יקים מזבח להקריב קורבן לבוראו. הוא לא עשה זאת, ומשום כך, בין שובו — רגע שובו — לבין הגעתו אל אביו, מתרחשת שורה שלמה של מאורעות עצובים. זו הייתה הנקודה השנייה. השלישית היא שיעקב לא הצליח לאזן את יחסו בין בני רחל לבני לאה. אלה שלוש נקודות שליליות שחז"ל קשרו אל הטרגדיה […]. ואשר לה — כשהיא נזכרת בפסוק השני, הכתוב אומר "אֹתָהּ", ולא בשמה. […] כפי שאמרתי לכם, הוא — שכם בן חמור — נשיא הארץ.
הוא אישיות, ולכן זהו קידום. […] נישואים עם נערה מבחוץ, שהעניקו אזרחות מלאה בארץ — זה היה קידום. הכתוב אומר כאן: שימו לב. הפרשה הזאת מבליטה גם את תופעת ההתבוללות של העם היהודי — את היותו מיעוט, ובעיקר כשאינו מושרש ומוכר בארצו, ורוצה, בדרך זו או אחרת, להפיק תועלת מ[…] בקרב האומות כדי שיכירו בו, כדי להשתחרר, כדי להיטמע. ניסיונות התבוללות אלה ראינו בשרה, ברבקה, במצרים […], כשהיה רצון של ממש להשתלט על רחמו של העם. אצל לבן לא אירע דבר מעין זה.
אבל היה אצל לבן רצון להשתלט על ילדיו ונכדיו, באומרו: הבנות בנותיי והבנים בניי, וכל הרכוש שבידך — אני יכול לשלול אותו ממך, אני יכול לקחת אותו. אפשר להבין מזווית אחרת את שתיקתו של יעקב: מה שקרה — קרה, לא כן? והאם לא מוטב לנסות לעגל פינות, למצוא דרך לחיות בהרמוניה עם העמים הסובבים? הילדים הם שנוטלים את השרביט מאביהם. ודעו שסמכותו של האב, מן הרגע שגבר לבסוף […] ומעתה היא מבוססת היטב […].
מדוע הם הולכים? משום שסמכותם של הבנים האלה דוחקת במידת מה את חכמת אביהם — במידה מסוימת משום שהיא מונעת מן התסכולים שחוו. ואכן, במשא ומתן עם אביו של שכם, חמור — הרוצה להיכנס מקרוב אל מנהגי משפחתו של יעקב, ובשם ההסכמה הזאת לנהוג במילה, בעצמו ובכל נתיניו, שהיא בעצם מעשה שאינו מחייב אותו לשום דבר נוסף — הוא פותח את הסכרים של ההפרדה ההרמטית שמשפחת יעקב מבקשת לקיים. יש כאן תופעה: רצון לדור יחד באופן אוניברסלי, עם לצד עם, מבלי שהערכים הדתיים יהיו מחיצה שאין לעבור אותה. יעקב, באופן פרדוקסלי, אינו אומר דבר; בניו — הם שעושים זאת […].
"בְּמִרְמָה" (בראשית לד, יג) — בערמה. שוב ושוב אותו יסוד של ערמה שצף ועולה: הם אומרים, אנו מוכנים להסכים למצב הדברים הזה אם תמולו. המילה אינה אומרת [להם] דבר, זה נכון. ואכן, ביום השלישי, אומר הכתוב, נתיני שכם כואבים — לא מן הניתוח: הם סובלים מכך שנכנעו לפיתוי הזה, והם הביעו את הסתייגותם בדרך זו או אחרת. ומשום כך בני לאה, אחיה האמיתיים של דינה, מכים את כל העיר שכם — מעשה שגם הוא שנוי במחלוקת […], במובן של פראות האחרים. שהרי יעקב אינו אומר דבר באותה שעה; הוא אינו מביע שום הסתייגות. הוא יעשה זאת בסוף ימיו; הוא יתכחש לשמעון וללוי. אבל לעת עתה, כשהוא מרים את קולו, הוא אומר: שמעו, העמדתם אותי בסכנת השמדה, כי אנחנו מתי מספר והם המון. עוד נראה מה יעשו לי בסופו של דבר — ישמידו אותי. לא הרהרתם, לא חשבתם […]. כן, נכון, נכון שדבר כזה אינו נעשה — שילדה, בת, הוכפפה לרצונו של אחר.
נכון שדינה לא אמרה אם מצאה סיפוק כלשהו בקשר ששכם קשר עמה, שהרי "וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ" (בראשית לד, ג): הוא ניסה לקנות את לבה לאחר מעשה. לפני כן לא קנה את לבה, אבל אחר כך ניסה לקנות את לבה כדי שתסכים. לאמיתו של דבר, חז"ל אמרו שדינה עזבה את הבית הזה רק בקושי, משום שבמשך שתים עשרה שנה הייתה בבית שכם. וכשבאו לשחררה, נאלצו לכפות זאת עליה. היא לא רצתה עוד לצאת; היא אמרה: אני משלימה עם גורלי — כשאצא מכאן, איש לא ירצה בי, ולא אוכל לבנות את חיי מחדש. לכן נאלץ שמעון, אחיה, להבטיח לשאת אותה כדי שתלך אחריו, ולפי המסופר נולד מכך ילד: שאול בן הכנענית — כן, שאול בן הכנענית, זו שבסופו של דבר אימצה את מנהגי כנען. ולפי המדרש קבר אותה שמעון בארץ כנען; וגם מדרש אחר […].
לא — לפי המסופר ילדה בת, והבת הזאת הגיעה למצרים כבת מאומצת של אשת פוטיפר, שייעדה אותה […] — וכך נסגר המעגל, הלולאה נסגרה. אם נשארה דינה בתוך המשפחה או מתה בטרם עת בעקבות המאורע הטרגי הזה — איננו יודעים. הכתוב שותק. […] אבל כיצד להצדיק את המאורע? […] רצית, במידה מסוימת, להגיע עמם להסדר, למצוא מוצא — אבל מלכתחילה נהג בה כבזונה — "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא): האם זה כבודו של בית יעקב? […] בין הדברים הנזקפים לחובתו של יעקב צוין והודגש שזה פשוט משום שהיה […] מסוים בתחילה.
לא היו אלה אלא חייו של מיעוט שאינו מוכר. לא היו אלה אלא חיי הגטו. אם כן, נשתוק, נשלים עם זה — ובזה מסתיימת פרשת דינה. היא תעלה שוב על הפרק רק בהקשר ההסתייגות שיעקב מביע בסוף ימיו, בגלל [החרטה על] עיר שנבזזה, שבה גברים ונשים שילמו בחייהם, נאמר, על העוול שנעשה לאחותם. האם לא היה ראוי לפעול רק נגד חמור ושכם? אבל הם חששו שאם יהרגו רק את המנהיג, תקום האוכלוסייה להגן עליו ותנהל נגדם מלחמה ללא רחמים.
לכן העדיפו להשתיק את האוכלוסייה כולה. זו דרך אחת לפעול. יש כאן […] — "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" (בראשית מט, ה). "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (שם, ו). "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם, ז) […]: לא חלקת אדמה, לא נחלה כשאר השבטים. ואכן, הם מפוזרים בתוך העם היהודי, ונחלת שמעון היא מובלעת בתוך נחלת יהודה, כך שנחלת שמעון אינה מוגדרת, בלועה במידת מה בתוך יהודה. אבל מה שהעניק לימים לגינוי שגינה האב את שמעון ולוי את משמעותו החריפה ביותר, הוא ששמעון — שנקם את העוול שנעשה לדינה אחותו משום שלכאורה טומאה בידי שכם — נכנע בעצמו לפיתוייהן של בנות מואב. הוא אף ביקש להיות דוגמה לכל השבטים, בהציגו את עצמו ואת תשוקתו בגלוי […]. אם כן, זו הסתייגות מוחלטת: מדוע נקמת בחמה כזאת את העוול ההוא, אם אחר כך אתה נופל בפח של בנות מואב ונעשה למופת להתנהגות שיש ללכת בעקבותיה? ואילו פנחס, מצאצאי משפחת לוי, נשאר נאמן לקו דרכו: הוא אינו סובל את התנהגותו של אותו נשיא […].
שמו נשמט ממני כרגע… כן, זה שמו: זמרי בן סלוא. ואשר ללוי — היעדר הנחלה, היעדר הקניין, הוא שעשה אותו ל"נחלת ה'": לימים נעשה לחלקו של הקב"ה, והוא המיועד להיות מחנך העם היהודי. ובכן, כאן אסיים את הרהוריי על הפרשה. אם יש לכם שאלות… — כן, כבוד הרב. ערב טוב, כבוד הרב. יש לי שלוש שאלות קטנות. הרב מדבר על העוול שנעשה לדינה ועל שכם, ואומר שיעקב גונן יותר מדי על דינה מפני עשו קודם לכן. אבל האין זה תפקידו של הורה להגן על ילדו לפי הסכנה המיידית? מה יכול הוא לדעת על מה שיקרה אחר כך?
הוא אמור לראות מצב כפי שהוא ברגע שהוא מופיע. זו השאלה הראשונה. השאלה השנייה נוגעת לבני לאה ולבני רחל. במובן מסוים, הוא שלח את יוסף אל מותו. ולא שמעתי שיעקב עשה דבר מיוחד למען בנימין. מלבד אהבתו ליוסף, הנזכרת כמה פעמים — במה קיפח כל כך את בני לאה? איננו שומעים שבילה זמן רב כל כך עם בנימין, למעשה — איני זוכר שהדבר נזכר. והשאלה הקטנה האחרונה היא שאלה כללית. נאמר "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ), ואילו הרב דיבר עליו כעל מי שחי בערמה, שכל חייו עוברים בערמה.
יש בזה סתירה מסוימת, בכל זאת. — ובכן, באיזו שאלה אפתח, באילו יסודות, באיזו מילה? אפתח בשנייה. כשיעקב חש שאיבד את יוסף, העבירה נפשו את אהבתה אל בנה השני של רחל, בנימין. יהודה הוא שמשבח לפני יוסף את הילד הזה במקום האב, ואומר: "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (בראשית מד, ל) — חייו של יעקב קשורים בבנימין, כאילו היה אמצעי ההישרדות היחיד של יעקב. באמת! יש לו ילדים אחרים — יש עשרה ילדים אחרים. […]
[…] לעולם איננו רואים אותו מכנס את ילדיו ליד מיטתו לומר ולו מילה אחת של עידוד, של חיבה כלפיהם. ואשר לשאלה הראשונה — כן, זה נכון: בת זקוקה לשמירה מיוחדת, יותר מבן. אבל דיברנו על ההפרזה בשמירה המניחה לה לגדול בסביבה סטרילית, מבלי שאישיותה תוכל לבוא לידי ביטוי, […] ומחליטה עבורה על הכול. שהרי כך או כך היא תצא לרחוב, תראה מה קורה שם, ואם אין לה אחיזה במציאות — כן, היא תיפול בפח הראשון. הנקודה השלישית היא האמת: "אמת". האות הראשונה, אות המקור, יחד עם האות האחרונה והאות האמצעית.
פירוש הדבר שהאמת אינה קו אחד הבולט לבדו ונהנה ממעמד מיוחד בהוצאת כל הקווים האחרים, כל הדרכים האחרות. האמת נמצאת בצומת של כל הדברים; היא נקודת המפגש של כל הקווים האלה, של כל הדרכים האלה המרכיבות את חיינו. פשוט — נסו להישאר באותו שיכול ידיים שעשה יעקב על בני יוסף, באומרו: "כן, אני יודע שזה הבכור, ואני יודע שזה הצעיר — אבל הצעיר והבכור, מנשה ואפרים, הם ישות אחת בשיכול הידיים, בנקודה שבה הידיים מצטלבות." וזוהי האמת: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהלים פה, יב).
התורה היא אמת במובן שהיא נגלית מלמעלה למטה, אבל היא גם האמת שעלינו לגלות. היא האמת העושה שאלומותיהם של כל הבנים נושאות פרי, נושאות ממשות — ועם זאת הן יודעות להכיר זו את זו ולהכיר באלומה המרכזית, אלומתו של יוסף. זו, זו האמת. […] יסודות החיים המתחברים בתוכנו באים מאחרים […]. יש להימנע ממושג הפסולת, משום שהקליפה, במידה שהיא שומרת על הפרי, יש לה טעם; יש לה מעלה.
האופטימיות העמוקה של היהדות. — נפלא. תודה רבה. תודה. ערב טוב. שבוע טוב. — תודה. שבוע טוב. — תודה רבה. שבוע טוב. תודה רבה. […]
להמשך הלימוד
- → השיעור הקודם: וישלח: כיצד נמנעים מן העימות עם עשו
- השיעור הבא: וישב: יוסף ואחיו ←
- שיעורים נוספים על פרשת וישלח: מיעקב לישראל
- פרשת וישלח: תקציר, נושאים וחוברת
- כל השיעורים בסדרה: פרשת השבוע
- מיהו הרב רפאל בניזרי?