סמל קטן על חבילת עוגיות, מדף מיוחד בסופרמרקט, אטליז עם תעודה תלויה על הקיר, חבר שמסרב בנימוס למנה שנראית מגרה: המילה "כשר" היא חלק מהנוף, אבל מעטים יודעים מה היא באמת אומרת. האם מדובר בהיגיינה, בברכה של רב, במסורת משפחתית? לפניכם תשובה מלאה: משמעות המילה, דיני התורה, מה אומרים התלמוד וגדולי החכמים, ההיסטוריה, ובעיקר הטעמים העמוקים שבגללם יהודים אוכלים כשר.
בקצרה: כשר היא מילה עברית שפירושה "ראוי", "מתאים", "תקין" (ובשפות אחרות היא נכתבת kasher, casher או kosher). כשמדובר במזון, היא מציינת מאכל שההלכה היהודית מתירה לאכול. מכלול הדינים האלה נקרא כשרות. מקורם בתורה עצמה: בעלי חיים מסוימים מותרים ואחרים אסורים (ויקרא יא; דברים יד), הבשר צריך לבוא מבהמה שנשחטה בדרך מסוימת ושהוצא ממנה הדם, ולעולם אין מערבבים בשר וחלב. מאכל אינו כשר אפוא משום שרב בירך אותו, אלא משום שיוצר והוכן לפי הדינים האלה. במסורת היהודית, הכשרות היא קודם כול מצווה של ה', משמעת של קדושה ההופכת את המעשה היומיומי ביותר, האכילה, למעשה של מודעות.
מאין באה המילה "כשר"?
השורש העברי כ־ש־ר מבטא את הרעיון של מה שמתאים, של מה שעומד להצליח. הוא מופיע בתנ"ך, אך אף פעם לא בהקשר של מזון. במגילת אסתר אומרת המלכה למלך: "וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ח, ה). ספר קהלת משתמש באותו פועל כדי לדבר על מה ש"יצליח": "כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר" (קהלת יא, ו).
התורה, כשהיא עוסקת במאכלים, אינה משתמשת במילה כשר. היא מדברת על בעלי חיים טהורים וטמאים, ועל מה ש"מותר" או "אסור" באכילה. לשון המשנה והתלמוד היא שהרחיבה את השימוש במילה כשר כדי לומר שחפץ או מעשה תקפים על פי ההלכה. כך אומרים על ספר תורה, על סוכה או על זוג תפילין שהם "כשרים", כלומר תקינים וראויים לקיום המצווה. הלשון המדוברת שמרה לאחר מכן בעיקר את המשמעות הקשורה למזון.
הכתיבים השונים בשפות זרות נובעים מן ההגייה. הקהילות הספרדיות הוגות "כָּשֵׁר", ואילו הקהילות האשכנזיות הוגות "קוֹשֶר", ומכאן ה־kosher האנגלי. המילונים הצרפתיים מקבלים את הכתיבים casher, cachère, kasher או kascher. ההפך של כשר הוא טרף (או טְרֵפָה), מילה שבמקורה מציינת בהמה ש"נטרפה" על ידי חיה טורפת, ושלבסוף באה לתאר כל מאכל אסור.
מה אומרת התורה: בעלי החיים המותרים והאסורים
לב דיני הכשרות נמצא בשני פרקים בתורה: ויקרא יא (בפרשת שמיני) ודברים יד (בפרשת ראה). הם מביאים סימנים, ולעיתים רשימות, לכל אחת מן המשפחות הגדולות של בעלי החיים.
היונקים: שני סימנים
"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה, אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ג). צריך את שני הסימנים יחד. לשור, לכבש, לעז, לאיל או לצבי יש את שניהם; ספר דברים (יד, ד-ה) מונה רשימה של עשרה מינים.
התורה מזכירה אחר כך ארבעה בעלי חיים שיש להם רק אחד משני הסימנים ושנשארים אסורים: הגמל, השפן והארנבת, שמעלים גירה אך אין להם פרסה שסועה, והחזיר, שיש לו פרסה שסועה אך אינו מעלה גירה (ויקרא יא, ד-ז). משום כך הפך החזיר, במהלך ההיסטוריה, לסמלו של המאכל האסור. הסוס, הארנב, הכלב או החתול, שאין להם אף אחד משני הסימנים, אסורים כמובן גם הם. נושא זה מפורט במאמר שלנו למה יהודים לא אוכלים חזיר ופירות ים?.
הדגים: סנפיר וקשקשת
"אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ט). הסלמון, הטונה, הסרדין והבקלה מותרים. הסרטנאים והרכיכות (שרימפס, לובסטר, צדפות, מולים), וגם דגים מסוימים שאין להם קשקשים נראים לעין, כמו הצלופח, השפמנון או זנב הנזיר, אסורים.
המשנה מעירה הערה מופלאה: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת" (משנה נדה ו, ט). למעשה, די אפוא לבדוק שיש קשקשים, בתנאי שאפשר להפריד אותם מן העור.
העופות: רשימה ומסורת
לגבי העופות, התורה אינה נותנת סימנים: היא מונה כעשרים מינים אסורים, כמעט כולם עופות דורסים או אוכלי נבלות, כמו העיט, הנשר, העורב או הינשוף (ויקרא יא, יג-יט; דברים יד, יא-יח). כל השאר מותרים עקרונית. אך משום שהזיהוי המדויק של השמות העבריים אבד בחלקו, מסרו החכמים סימנים נוספים (משנה חולין ג, ו), והפוסקים קבעו שאין אוכלים עוף אלא אם יש מסורת רצופה שהוא מותר (רמ"א, יורה דעה פב, ג). כך הדבר בתרנגולת, בתרנגול ההודו, בברווז, באווז או ביונה.
החרקים והשרצים
כל החרקים, התולעים ו"הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" אסורים (ויקרא יא, מא-מג). התורה עושה חריג אחד בלבד, לארבעה מיני חגבים (ויקרא יא, כא-כב). רק קהילות מעטות, ובמיוחד יהודי תימן וחלק מיהודי צפון אפריקה, שמרו על מסורת מדויקת לזיהוים. האחרים נמנעים מהם מחשש.
לאיסור החרקים יש השלכה מעשית מאוד, שרבים אינם מודעים לה: יש לבדוק פירות, ירקות, דגנים וקטניות. חסה, ברוקולי או תותים עלולים להכיל חרקים זעירים. הירק כשר; החרק שמסתתר בו אינו כשר.
הבשר: שחיטה, דם וחלקים אסורים
אין די בכך שבעל החיים שייך למין מותר. כדי שבשרו יהיה כשר, צריך למלא כמה תנאים.
השחיטה
התורה אומרת: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ […] כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (דברים יב, כא). התלמוד שואל: היכן ציוותה התורה על אופן השחיטה? בשום מקום בתורה שבכתב. מכאן הוא מסיק שדיני השחיטה נמסרו בעל פה למשה בסיני (חולין כח, א). זו אחת הדוגמאות הקלאסיות המראות שאי אפשר להבין את התורה שבכתב בלי התורה שבעל פה.
השחיטה נעשית בתנועה רציפה, בלי הפסקה ובלי לחיצה, בסכין מושחזת היטב שאין בה שום פגימה, החותכת את הקנה ואת הוושט (בעוף, די באחד מהם). השוחט הוא אדם ירא שמיים ומוסמך, הבקי בפרטי הדינים ובודק את סכינו לפני כל בהמה ואחריה. הרמב"ם מסביר שדרך שחיטה זו נבחרה משום שהיא גורמת למוות המהיר והפחות מכאיב האפשרי (מורה נבוכים ג, מח).
בעל חיים שמת מעצמו או שהומת בדרך אחרת נקרא נבלה: בשרו אסור (דברים יד, כא).
הבדיקה: הבהמה צריכה להיות בריאה
לאחר השחיטה בודקים את הבהמה. אם נמצאים בה נגעים חמורים מסוימים, בעיקר בריאות, היא מוגדרת טרפה, כלומר בעלת פגיעה או מחלה שלא הייתה שורדת אותה. בשרה אסור, גם אם נשחטה כדין: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל). המשנה מונה את הסוגים העיקריים של הטרפות (חולין ג, א).
כשהריאות חלקות לגמרי, בלי שום סירכה, הבשר נקרא גלאט ביידיש, או חלק בעברית. זו הדרישה של השולחן ערוך, שהקהילות הספרדיות נוהגות לפיו; אשכנזים רבים אימצו אותה גם הם.
הדם: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ"
איסור הדם הוא מן האיסורים החוזרים ביותר בתורה. הוא מופיע כבר בימי נח, כאשר ה' מתיר לאנושות לאכול בשר: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד). הוא חוזר כמה פעמים, יחד עם טעמו: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" (ויקרא יז, יא); "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים יב, כג).
לכן הבשר הכשר עובר הכשרה: לאחר השחיטה משרים אותו במים, אחר כך מכסים אותו במלח גס למשך זמן קבוע, ולבסוף שוטפים אותו היטב (שולחן ערוך, יורה דעה סט). את הכבד, העשיר מאוד בדם, אפשר להכשיר רק בצלייה על האש (יורה דעה עג). אפילו ביצה שנמצא בה כתם דם נפסלת.
החלב וגיד הנשה
התורה אוסרת גם שומנים מסוימים, החֵלֶב, שהוקרבו על המזבח בימי בית המקדש (ויקרא ג, יז; ז, כג-כה), וכן את גיד הנשה, זכר למאבקו של יעקב עם המלאך, שבו נפגע בירכו (בראשית לב, לג). הפעולה של הוצאת החלקים האלה נקראת ניקור. היא עדינה כל כך בחלקה האחורי של הבהמה, שבמדינות רבות, ובהן צרפת, מוותרים פעמים רבות על שיווק נתחים אלה ככשרים.
בשר וחלב: הפרדה מוחלטת
"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". הפסוק החידתי הזה מופיע שלוש פעמים בתורה (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא). התלמוד מסביר שהחזרה המשולשת מלמדת שלושה איסורים: איסור אכילת בשר שהתבשל עם חלב, איסור בישולם יחד, ואיסור הנאה מתערובת כזאת (חולין קטו, ב).
התורה שבעל פה הרחיבה את הדין הזה לכל בשר של בהמה מותרת, והחכמים הוסיפו עליו את בשר העוף (משנה חולין ח, א). למעשה, במטבח כשר יש שתי מערכות כלים נפרדות, אחת לבשר (בשרי) ואחת לחלב (חלבי). אחרי אכילת בשר ממתינים זמן מסוים לפני שאוכלים מוצרי חלב: שש שעות לפי הרמב"ם והשולחן ערוך (יורה דעה פט, א), שלוש שעות או שעה אחת לפי מנהגים אשכנזיים מסוימים. כבר התלמוד מספר שמר עוקבא היה ממתין מסעודה לסעודה (חולין קה, א).
מאכלים שאינם בשר ואינם חלב, כמו ירקות, פירות, ביצים או דגים, נקראים פרווה (ניטרליים), ואפשר לאכול אותם עם זה או עם זה. לכל הפרטים, ראו את המאמר שלנו למה לא מערבבים בשר וחלב ביהדות?.
הכשרות היום: מן המטבח ועד הסופרמרקט
בימי התנ"ך כל אחד שחט את בהמתו, אפה את לחמו ודרך את יינו. היום, כמעט כל מה שאנחנו אוכלים עובר עיבוד תעשייתי. הכשרות הסתגלה לעולם החדש הזה בלי לשנות את עקרונותיה.
המזון המעובד
עוגייה עשויה להכיל ג'לטין (לעיתים קרובות ממקור חזירי), חומר טעם וריח שהופק מבעל חיים, צבע מאכל העשוי מחרקים (הקרמין, E120), מתחלב ממקור בעלי חיים, או להיות מיוצרת במכונה המשמשת גם למוצרי חלב. משום כך המוצרים התעשייתיים נושאים הכשר, שניתן על ידי גוף רבני המפקח על הרכיבים ועל הייצור. בצרפת, בית הדין של פריז, הקשור לקונסיסטואר, וגופים נוספים מפרסמים מדי שנה רשימות של מוצרים נפוצים מותרים. המפקחים הבודקים במקום נקראים משגיחים.
היין, הלחם והתבשילים
דינים מסוימים אינם באים מן התורה שבכתב אלא מדברי חכמים, שתיקנו אותם כדי לשמור על זהותו של העם היהודי. בעבר היה צריך להרחיק את היין מכל שימוש של עבודה זרה, שהרי ניסכו ממנו לאלילים; לכן יין כשר מיוצר ומטופל רק בידי יהודים שומרי שבת (יין שעבר בישול, "יין מבושל", אינו כפוף עוד להגבלה זו לדעת רוב הפוסקים). התלמוד מביא גם גזרות על הפת, על השמן ועל התבשילים של גויים, שנתקנו כדי להגביל קרבה יתרה סביב השולחן שהייתה עלולה להוביל לנישואי תערובת (עבודה זרה לה, ב – לח, א). לגזרות האלה, הנקראות פת עכו"ם ובישול עכו"ם, יש הבחנות חשובות לפי סוגי המאכלים ולפי הקהילות.
גם החלב נתון לתקנת חכמים: הוא צריך להיחלב בהשגחה, כדי לוודא שלא עורב בו חלב של בהמה אסורה (משנה עבודה זרה ב, ו). שהרי הכלל הוא ש"היוצא מן הטמא טמא" (משנה בכורות א, ב): חלב סוסה או חלב גמלה אסור. הדבש יוצא מן הכלל: הדבורים אינן מייצרות אותו מגופן, אלא מעבדות אותו מצוף הפרחים (בכורות ז, ב).
בבית
בבית כשר קונים בשר אצל קצב בהשגחה, מפרידים בין כלי הבשר לכלי החלב, בודקים ירקות, עשבי תיבול ופירות יבשים כדי לוודא שאין בהם חרקים. כשקונים כלים חדשים ממתכת או מזכוכית שיוצרו בידי גוי, מטבילים אותם במקווה לפני השימוש: זוהי טבילת כלים, הנלמדת מסיפור המלחמה במדין (במדבר לא, כא-כג). אותה פרשה היא המקור להכשרת כלים, ברותחין או באש, לפי אופן השימוש בהם.
בארץ ישראל נוספות מצוות התלויות בארץ: הפרשות מן היבול (תרומות ומעשרות), איסור פירות העץ בשלוש שנותיו הראשונות (ערלה), ושנת השמיטה. בכל המקרים המיוחדים, כמו מטבח שעובר לבעלים חדשים או כלי שהתערבב בטעות, יש להתייעץ עם רב.
למה יהודים אוכלים כשר? הטעמים
השאלה עולה מיד: למה כל כך הרבה כללים בשביל ארוחה פשוטה? המסורת היהודית עונה עליה בכמה רמות, שאינן סותרות זו את זו.
קודם כול מצווה של ה'
התורה עצמה אינה נותנת טעם מפורט לרוב הדינים האלה. הם נמנים עם החוקים, גזרות שמשמעותן העמוקה נעלמת מאיתנו בחלקה ושמקיימים אותן מתוך נאמנות. רש"י מביא בעניין זה דרשה מפורסמת של רבי אלעזר בן עזריה: "מנין שלא יאמר אדם: נפשי קצה בבשר חזיר […] אבל יאמר: אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" (רש"י על ויקרא כ, כו, על פי הספרא).
הטקסט הזה הוא יסודי. משמעותו היא שהכשרות איננה עניין של טעם, לא של סלידה ולא של העדפה תרבותית. זהו מעשה של קשר: אני מוותר על משהו משום שה' מבקש זאת ממני. כך כל ארוחה הופכת להזדמנות להצהיר שאני לא מונהג רק על ידי תאוותיי.
בית ספר לקדושה
הטעם היחיד שהתורה נותנת במפורש הוא הקדושה. בסוף הפרק על בעלי החיים המותרים והאסורים היא מסכמת: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד), ועוד: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" (ויקרא יא, מז). ספר דברים קושר את הדינים האלה ישירות לזהותו של העם: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יד, ב).
במחשבה היהודית, קדושה אין פירושה לברוח מן העולם, אלא להכניס לתוכו מידה, הבדלה, בחירה. האכילה היא צורך של בעל חיים; לאכול מתוך בחירה, מתוך עצירה, מתוך המתנה, פירושו להפוך את הצורך הזה למעשה אנושי ורוחני. המדרש אומר זאת במשפט אחד: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף? הוי, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה מד, א). המטרה איננה "להאכיל" את ה' בכללים שלנו, אלא לשנות אותנו.
מה שאוכלים הופך למה שאנחנו
כמה פרשנים מוסיפים ממד מוסרי ורוחני. הרמב"ן מעיר שכמעט כל העופות האסורים הם דורסים, ומסביר שהתורה רצתה להרחיק מן האדם את מאכלם של בעלי חיים אכזריים, כדי שטבעם לא יוטבע בו (רמב"ן על ויקרא יא, יג). בעלי החיים המותרים, לעומת זאת, הם ברובם אוכלי עשב שלווים.
התלמוד קורא בפסוק מאותו פרק, "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג), רמז לטמטום הלב: "אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם" – המאכל האסור מקהה את רגישותו הרוחנית של האדם (יומא לט, א). מה שאוכלים משפיע לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש.
כבוד לחיים
איסור הדם נושא לקח ברור: גם כשהתורה מתירה להמית בעל חיים כדי להתזין ממנו, היא דורשת שהאדם יזכור שהוא נוגע בחיים. הדם "הוּא הַנָּפֶשׁ"; אין אוכלים אותו, ובחיה ובעוף אף חייבים לכסות אותו בעפר (ויקרא יז, יג). השחיטה, השואפת לחסוך סבל, וההקפדה היתרה על הסכין, פועלות באותו כיוון. המסורת מזכירה גם שהאדם קיבל היתר לאכול בשר רק אחרי המבול (בראשית ט, ג): הבשר הוא ויתור, לא אידיאל.
בריאות? הסבר משני
שומעים לעיתים קרובות שהכשרות היא כלל של היגיינה: החזיר מעביר טפילים, פירות הים מתקלקלים מהר באקלים של המזרח התיכון. הרמב"ם עצמו הציע הסבר מסוג זה לגבי מאכלים מסוימים (מורה נבוכים ג, מח). אך פרשנים רבים, ובהם דון יצחק אברבנאל בפירושו על ויקרא יא, דחו את הרעיון שזה הטעם העיקרי: התורה, הם אומרים, איננה ספר רפואה, ועמים רבים אוכלים חזיר בלי שום נזק. להפוך את הכשרות לדיאטה גרידא פירושו לרוקן אותה ממשמעותה ולהפוך אותה למיותרת ברגע שהמדע מתקדם.
קשר שחוצה את הדורות
לבסוף, לכשרות הייתה השפעה היסטורית עצומה: היא בנתה את החיים היהודיים סביב השולחן המשפחתי והקהילתי. לחלוק ארוחה כשרה פירושו לחלוק אותה משמעת, אותו זיכרון. לאורך מאות שנות הגלות היא הייתה אחד הקשרים החזקים ביותר בין היהודים המפוזרים, מפאס ועד וילנה.
קצת היסטוריה
הנאמנות לדיני המאכלות מופיעה בכתובים מוקדם מאוד. ספר דניאל מספר כיצד דניאל הצעיר, שהוגלה לבבל וגודל בחצר המלך, "וַיָּשֶׂם […] עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו" (דניאל א, ח). הוא מבקש לאכול רק זרעונים ולשתות מים, ומראהו טוב משל כל שאר הנערים.
במאה השנייה לפני הספירה, תחת המלך הסלווקי אנטיוכוס הרביעי, הסירוב לאכול חזיר הפך לשאלה של חיים ומוות. ספר מקבים השני מספר את סיפורו של אלעזר הזקן ואת סיפורם של אם ושבעת בניה, שהעדיפו למות ולא לאכול את הבשר האסור. הרדיפות האלה הן שהובילו למרד החשמונאים, שאת ניצחונם אנו זוכרים בחנוכה.
הארכאולוגיה שופכת אור מעניין: באתרים של אזור ההר בארץ ישראל בתקופת המקרא כמעט שאין עצמות חזיר, בעוד שהן נפוצות בערי הפלשתים השכנות. ארכאולוגים רבים רואים בכך אחד מסימני הזהות של בני ישראל הקדומים.
בעת החדשה, התיעוש הוליד את ההכשר הרבני כפי שאנו מכירים אותו. בארצות הברית החל האיחוד האורתודוקסי להטביע את סמלו על מוצרי תעשייה בשנות העשרים של המאה העשרים; היום עשרות אלפי מוצרים בעולם נושאים תו כשרות, וחלק גדול מקוניהם אינם יהודים כלל. באירופה השחיטה עומדת שוב ושוב במרכזם של ויכוחים: שווייץ אסרה שחיטה ללא הימום כבר ב־1893, וכמה מדינות או אזורים הלכו בעקבותיה מאז, מה שמחייב את הקהילות שם לייבא את הבשר שלהן.
דעות שגויות על כשרות
"מאכל כשר הוא מאכל שרב בירך אותו." לא. הרב אינו מברך את המזון כדי להפוך אותו לכשר. הוא בודק שהוא יוצר לפי הדינים. תפוח מן המטע כשר בלי שאף רב ראה אותו; סטייק בקר שלא נשחט כדין אינו כשר, גם אם יאמרו עליו את כל הברכות שבעולם.
"כשר זה בריא יותר." לא בהכרח. עוגה כשרה מכילה סוכר בדיוק כמו עוגה אחרת. הכשרות איננה דיאטה, אף שחלק מדרישותיה (בדיקת הבהמה, פיקוח על הרכיבים) נותנות ערובות לאיכות.
"מספיק לא לאכול חזיר." זה רחוק מלהספיק. בקר או עוף שלא נשחטו כדין, פירות ים, תערובת של בשר וחלב, יין שאינו כשר – כולם אסורים באותה מידה.
"דג ובשר זה אותו דבר." לא. דג אינו צריך שחיטה ואינו כפוף לאיסור בשר וחלב. מכוח כלל אחר, המבוסס על חשש בריאותי שהתלמוד מזכיר (פסחים עו, ב), נמנעים בכל זאת מלבשל או לאכול יחד דג ובשר (שולחן ערוך, יורה דעה קטז, ב).
"הכשרות היא שריד של העבר." להפך, היא מן המנהגים החיים ביותר ביהדות, נשמרת בידי מיליוני אנשים, ומסתגלת ללא הרף לטכנולוגיית המזון, מכימיית חומרי הטעם ועד המכונות התעשייתיות.
שאלות נפוצות על כשרות
מה ההבדל בין כשר לחלאל?
שתי השיטות חולקות כמה נקודות, כמו איסור החזיר ובאופן עקרוני שחיטת בעל חיים בהכרה בלהב. אך הן שונות בהרבה נקודות אחרות: הכשרות אוסרת גם תערובת של בשר וחלב, שומנים מסוימים, את גיד הנשה ואת פירות הים, ודורשת דינים מדויקים מאוד לגבי הסכין, השוחט ובדיקת הריאות. בשר חלאל איננו אפוא כשר.
האם מי שאינו יהודי יכול לאכול כשר?
בוודאי. שום דבר אינו אוסר זאת, ולא־יהודים רבים קונים מוצרים כשרים בשל איכותם או בשל הפיקוח עליהם. דיני הכשרות מחייבים רק יהודים. האנושות כולה מחויבת, לפי המסורת, רק שלא לאכול אבר מן החי, אחת משבע מצוות בני נח (סנהדרין נו, א).
האם כל היהודים אוכלים כשר?
לא. יהודים שומרי מצוות מקפידים על הכשרות במלואה. רבים אחרים שומרים חלק ממנה: אינם אוכלים חזיר ופירות ים, או קונים בשר אצל קצב כשר בלי להחזיק שתי מערכות כלים. כל צעד חשוב, והיהדות רואה בכל מצווה שמתקיימת דבר יקר.
מה פירוש "פרווה"?
זוהי מילה ביידיש המציינת מאכל ניטרלי, לא בשרי ולא חלבי: ירקות, פירות, דגנים, ביצים, דגים. אפשר לאכול אותו בארוחה בשרית או בארוחה חלבית. על התוויות, הציון "פרווה" מלמד גם שאין במוצר שום רכיב חלבי או בשרי.
למה בשר כשר יקר יותר?
משום שייצורו דורש הרבה יותר עבודה: שוחט מוסמך, בדיקת כל בהמה (שחלק מהן נמצאות פסולות), הוצאת החלב והגידים האסורים, הכשרה במלח, והשגחה מתמדת. במדינות מסוימות, הוויתור על החלק האחורי של הבהמה מייקר עוד יותר את העלות.
האם הכשרות מתחשבת יותר בבעל החיים?
ההלכה היהודית אוסרת לגרום סבל מיותר לבעל חיים (צער בעלי חיים), והשחיטה נועדה לגרום מוות מהיר, בסכין מושחזת היטב, בתנועה אחת. שאלת ההימום המוקדם שנויה במחלוקת באירופה; הרשויות הרבניות סבורות שבעל חיים שהומם בשיטות המקובלות עלול להיפגע ולכן להיעשות טרפה, ומגינות על השחיטה כשיטה המכבדת את בעל החיים.
איך יודעים אם מוצר כשר?
צריך לבדוק אם הוא נושא תו הכשר מוכר, או אם הוא מופיע ברשימה שפרסמה רשות רבנית (בצרפת, הרשימה של בית הדין של פריז). מוצרים טריים שלא עברו עיבוד, פירות וירקות, כשרים מטבעם, בתנאי שבודקים אותם. במקרה של ספק, יש להתייעץ עם רב.
להעמקה
הכשרות אינה מתחילה בסופרמרקט: היא מתחילה בדרך שבה מסתכלים על מה שמכניסים לפה. היא מזכירה, שלוש פעמים ביום, שהאדם איננו רק יצור צורך, אלא יצור בוחר, שיכול להפוך את שולחנו למקום של קדושה.
- למה יהודים לא אוכלים חזיר ופירות ים?
- למה לא מערבבים בשר וחלב ביהדות?
- מה זה שבת?
- פרשת השבוע: השיעורים של הרב בניזרי
- שבועות: מתן תורה ומגילת רות
- למה אוכלים מצה בפסח?
- "ניחוחות של ברכה": הברכות
- מילון מונחים עבריים ביהדות
מקורות והפניות
- תורה: בראשית ט, ג-ד; בראשית לב, לג; שמות כב, ל; שמות כג, יט; שמות לד, כו; ויקרא ג, יז; ויקרא ז, כג-כה; ויקרא יא (פסוקים ג-ז, ט, יג-יט, כא-כב, מא-מז); ויקרא יז, יא-יג; במדבר לא, כא-כג; דברים יב, כא ו־כג; דברים יד, ב-כא
- ספרי מקרא נוספים: אסתר ח, ה; קהלת יא, ו; דניאל א, ח
- ספר מקבים ב, פרקים ו-ז
- משנה: נדה ו, ט; חולין ג, א; חולין ג, ו; חולין ח, א; עבודה זרה ב, ו; בכורות א, ב
- תלמוד בבלי: חולין כח, א; חולין קה, א; חולין קטו, ב; עבודה זרה לה, ב – לח, א; בכורות ז, ב; יומא לט, א; פסחים עו, ב; סנהדרין נו, א
- מדרש: בראשית רבה מד, א; ספרא על ויקרא כ, כו (מובא ברש"י)
- רש"י על ויקרא כ, כו
- רמב"ן (רבי משה בן נחמן) על ויקרא יא, יג
- רמב"ם (רבי משה בן מימון), מורה נבוכים ג, מח
- דון יצחק אברבנאל, פירוש על ויקרא יא
- שולחן ערוך, יורה דעה סט (מליחת הבשר); עג (הכבד); פט, א (ההמתנה בין בשר לחלב); קטז, ב (דג ובשר)
- רמ"א (רבי משה איסרליש), יורה דעה פב, ג (מסורת בעופות)
מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives).