קעקוע ביהדות: למה זה אסור? המקורות

שם על פרק כף היד, תאריך על הכתף, ציור שבחרנו בגיל עשרים: בתוך כמה עשורים הפך הקעקוע לדבר שגרתי לגמרי. ורבים מגלים, לפעמים באמצע שיחה, שהיהדות אוסרת אותו. כבר זמן רב מסתובבת גם שמועה: יהודי מקועקע לא יוכל להיקבר בבית קברות יהודי. מאין בא האיסור הזה, מה בדיוק הוא אומר, והאם השמועה נכונה? הנה המקורות, הטעמים וההלכה למעשה, צעד אחר צעד.

איסור הקעקוע בא מפסוק מפורש בתורה: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, וכתבת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'" (ויקרא יט, כח). המשנה והתלמוד מגדירים אותו בדיוק: מדובר בדקירה או בחריטה של העור והחדרת דיו או צבע שמשאירים סימן קבוע (מכות כא, א). חז"ל מסבירים שזה היה מנהג של עובדי עבודה זרה, שסימנו את גופם באות האליל שאליו השתייכו; התורה מבקשת מהיהודי שלא לשאת על בשרו שייכות אחרת מלבד שייכותו לה'. היום האיסור חל על כל קעקוע קבוע, תהיה הכוונה אשר תהיה. לעומת זאת, אין זה נכון שיהודי מקועקע אינו יכול להיקבר בבית קברות יהודי: שום הלכה אינה אומרת זאת, וקעקוע אינו גורע דבר מזהותו היהודית של מי שנושא אותו.

מה אומרת התורה: פסוק מפרשת קדושים

האיסור נמצא בפרק יט של ספר ויקרא, בלב פרשת קדושים. הפרק נפתח בקריאה אל העם כולו: "קדשים תהיו, כי קדוש אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט, ב). אחר כך הוא מקבץ מצוות מכל הסוגים: כיבוד הורים, השארת פאת השדה לעניים, תשלום שכר השכיר באותו יום, איסור לשנוא את אחיך בלבבך, והציווי המפורסם "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).

לקראת סוף הפרק באים כמה איסורים הנוגעים לגוף ולמנהגי העמים השכנים. אין מנחשים ואין מעוננים (יט, כו); אין מקיפים את פאת הראש ואין משחיתים את פאת הזקן (יט, כז); ואז בא הפסוק שלנו: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, וכתבת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'" (יט, כח).

הפסוק מאגד שני איסורים. הראשון, השריטה, מכוון למנהג אבלות: לחתוך את העור לאות צער על מת. השני, כתובת קעקע, הוא הקעקוע. המילה "כתובת" פירושה כתב או רישום. המילה "קעקע" מופיעה רק כאן בכל התנ"ך. רש"י, גדול הפרשנים מהמאה האחת־עשרה, מסביר: "כתב המחוק ושקוע, שאינו נמחק לעולם, שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם" (רש"י על ויקרא יט, כח).

התורה חוזרת על רעיון השריטה בספר דברים, בניסוח מרגש: "בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגדדו" (דברים יד, א). אין פוגעים בגופו של בן לה', גם בשעת צער. ספר מלכים מתאר את נביאי הבעל בהר הכרמל, ש"ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם" (מלכים א יח, כח). השריטה וסימון הגוף היו חלק מהשפה הדתית של עמי העת העתיקה; התורה מוציאה את ישראל מתוכה.

לבסוף, הפסוק מסתיים בשתי מילים שאינן קישוט: "אני ה'". כפי שנראה, חז"ל ראו בהן את המפתח לאיסור.

מהו קעקוע לפי המשנה והתלמוד?

התורה שבכתב נותנת את המצווה; התורה שבעל פה, שנמסרה ונכתבה במשנה ואחר כך בתלמוד, מגדירה את גבולותיה. המשנה במסכת מכות (המונה את העבירות שבית דין מעניש עליהן במלקות) מגדירה את האיסור באופן מוחשי מאוד (משנה מכות ג, ו):

מי שרק כתב על עורו, בלי לחרוט אותו, לא עבר על איסור התורה.
מי שרק חרט, בלי לתת בו דבר, גם הוא לא עבר.
צריך את שניהם: לדקור או לחתוך את העור, וגם להכניס בו דיו, כחול או כל חומר שמשאיר רושם.

זו בדיוק ההגדרה של הקעקוע המודרני: מחט שמחדירה פיגמנט אל מתחת לעור, באופן קבוע.

אותה משנה מביאה דעת יחיד, של רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון: "אינו חייב עד שיכתוב שם את השם". התלמוד (מכות כא, א) דן בכך. בר קפרא מסביר שהפסוק מדבר בכתיבת שם של עבודה זרה, שהרי הפסוק מסיים "אני ה'", כלומר: "אני ה' ולא אחר". במילים אחרות, הקעקוע היה במקורו סימן של שייכות לאל זר.

התלמוד דן גם במקרה מעשי שמראה עד כמה התייחסו חז"ל לפסוק הזה ברצינות: האם מותר לשים אפר על פצע כדי לרפא אותו, כשהאפר עלול להשאיר סימן כהה מתחת לעור? רב מלכיא אסר, מחשש שהרושם ייראה ככתובת קעקע; אבל רב אשי השיב: "כל מקום שיש מכה, מכתו מוכחת עליו", כלומר רואים בבירור שמדובר בטיפול ולא בקעקוע. ההלכה נפסקה שהדבר מותר (מכות כא, א; שולחן ערוך, יורה דעה קפ, ג).

ההלכה אינה הולכת כדעת היחיד של רבי שמעון. הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים את ההגדרה הכללית: כל קעקוע, יהיה הציור אשר יהיה, אסור מן התורה (רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה יב, יא; שולחן ערוך, יורה דעה קפ, א). ספר החינוך, המונה ומבאר את תרי"ג המצוות, מונה אותו כמצווה בפני עצמה (מצווה רנג).

למה האיסור הזה? הטעמים שנתנו החכמים

היהדות אינה דורשת להבין מצווה כדי לקיים אותה: מקיימים אותה קודם כול משום שהיא באה מה'. אבל החכמים לא חדלו לחפש את טעמי המצוות. לגבי הקעקוע, כמה רבדים של הסבר משלימים זה את זה.

לא לשאת סימן של שייכות אחרת

ההסבר העתיק ביותר הוא היסטורי. הרמב"ם כותב אותו במפורש בהגדרת האיסור: "וזה היה מנהג הגויים שרושמין עצמן לעבודה זרה, כלומר שהוא עבד מכור לה ומרושם לעבודתה" (הלכות עבודה זרה יב, יא). מסיבה זו הרמב"ם מסווג את האיסור בהלכות עבודה זרה, יחד עם הקפת פאות הראש והשריטה על מת. גם ספר החינוך (מצווה רנג) מסביר שהתורה רוצה להרחיק את ישראל מכל מה שדומה למנהגי עובדי עבודה זרה.

במורה נבוכים מפתח הרמב"ם רעיון כללי: חלק גדול מאיסורי התורה נועדו לנתק את עם ישראל ממנהגי עבודה זרה של זמנו, גם כשהמנהגים האלה נראים תמימים (מורה נבוכים ג, לז). הקעקוע לא היה קישוט ניטרלי: הוא הצהיר למי האדם שייך.

הפסוק אומר זאת במשתמע בסיומו: "אני ה'". יהודי כבר נושא שייכות. אין לו לחרוט על בשרו שם או סימן של שייכות אחרת.

הגוף הוא פיקדון, לא קניין

טעם שני, הנפוץ מאוד אצל הוגים יהודים בני זמננו, נשען על עיקרון רחב יותר בהלכה: גוף האדם אינו קניינו המוחלט של מי שחי בו. התורה אומרת שהאדם נברא "בצלם אלקים" (בראשית א, כז). המשנה והתלמוד מלמדים שאסור לאדם לחבול בעצמו (משנה בבא קמא ח, ו; בבא קמא צא, ב), והרמב"ם פוסק: "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו" (הלכות חובל ומזיק ה, א).

לפי ההשקפה הזאת, הגוף הוא פיקדון. מקבלים אותו לזמן מה, חייבים לטפל בו, להזין אותו ולשמור עליו, ועתידים להחזיר אותו. לסמן אותו באופן בלתי מחיק פירושו להתנהג כבעלים, כשאדם אינו אלא שומר. זה אותו היגיון שבגללו היהדות מחייבת לקבור את הגוף בשלמותו ומתנגדת לשריפת גופות: גופו של אדם, גם לאחר מותו, שומר על כבודו.

סימן שאינו נמחק

קריאה שלישית מדגישה את לשונו של רש"י: כתב "שאינו נמחק לעולם". היהדות היא דת של שינוי: התשובה קובעת שאדם יכול תמיד להיעשות שונה ממה שהיה. כתובת שנחרטה לעד בעור מקפיאה רגע אחד בחיים, תשוקה, שם, השקפה, כאילו הם אמורים להגדיר את האדם לתמיד. התורה מעדיפה שאדם ירשום את מחויבויותיו במעשיו, המתחדשים בכל יום.

כמה הוגים בני זמננו מוסיפים הערה: הסימן הקבוע היחיד שהמסורת היהודית חורטת בגופו של אדם הוא סימן הברית, ברית המילה, שהתורה קוראת לה "והיתה בריתי בבשרכם" (בראשית יז, יג). הגוף היהודי נושא חתימה אחת בלבד, והיא חתימת הברית עם ה'.

אבלות בלי פגיעה עצמית

לבסוף, הסמיכות של שני האיסורים באותו פסוק אינה מקרית. השריטה על מת והקעקוע הם שתי דרכים לחרוט בבשר רגש או שייכות. בעולם העתיק נהגו לשרוט ולסמן את הגוף כדי לבכות מת או כדי להתקשר לאליל. התורה אינה מתכחשת לכאב: היא מסדירה את האבל בקריעת הבגד, בשבעת ימי השבעה, באמירת הקדיש. אבל היא מבקשת שיקרעו את הבגד, לא את העור. "בנים אתם לה'" (דברים יד, א): בן של ה' אינו פוגע בעצמו, גם כשהוא מאבד אדם יקר.

הקעקוע בעולם העתיק

הארכאולוגיה והטקסטים העתיקים מאשרים שהקעקוע היה מנהג עתיק מאוד, ולעתים קרובות דתי. הקעקועים הקדומים ביותר הידועים נמצאו על גופו של אצי, "איש הקרח" שנמצא בהרי האלפים ושחי לפני יותר מחמשת אלפים שנה. במצרים נמצאו מומיות של נשים מתקופת הממלכה התיכונה, ובהן כוהנת הקשורה לפולחן האלה חתחור, שעל גופן קעקועים של נקודות וקווים.

הסופרים היוונים מתארים את הקעקוע כסימן של שייכות לאל. ההיסטוריון הרודוטוס מספר שבמצרים, עבד נמלט שמצא מקלט במקדש וקיבל "סימנים קדושים" נעשה לקניינו של האל, ואיש לא יכול עוד לקחת אותו בחזרה (הרודוטוס, היסטוריות ב, 113). לוקיאנוס מסמוסטה, בחיבורו על האלה הסורית, מתאר מאמינים שקעקעו את פרק היד או את הצוואר לאות מסירות. פילון האלכסנדרוני, הוגה יהודי מהמאה הראשונה, מגנה את מי שמסמנים את עצמם בברזל או בדיו באות האלילים (על החוקים לפרטיהם, ספר א).

בעולם היווני־רומי שימש הקעקוע גם לסימון עבדים, שבויים ונידונים. כך מובנת האינטואיציה של חז"ל: הקעקוע אמר "אני שייך ל…". התורה, שמתחילה את סיפורו של עם ישראל ביציאה מעבדות, אינה רוצה שהעם המשוחרר יחרוט על עצמו בעצמו את סימנו של אדון.

שום הלכה אינה אוסרת לקבור יהודי מקועקע בבית קברות יהודי: הוא זוכה לטהרה ולקבורה כמו כל נפטר אחר.

מה אומרת ההלכה היום

איסור, גם בלי כוונה של עבודה זרה

שומעים לא פעם: "אבל אני לא עושה קעקוע בשביל אליל!" השאלה לגיטימית, שהרי הטעם ההיסטורי של האיסור הוא עבודה זרה. ובכל זאת ההלכה ברורה: האיסור חל על כל קעקוע, גם אם הוא קישוטי גרידא, גם אם הוא סמל יהודי, גם אם הוא פסוק מהתורה: ההגדרה של הרמב"ם והשולחן ערוך אינה מבחינה כלל לפי הציור (הלכות עבודה זרה יב, יא; שולחן ערוך, יורה דעה קפ, א). התלמוד אף מלמד, בהקשר אחר, שמי שהשם כתוב על בשרו אינו יכול לרחוץ או להיכנס למקום שאינו נקי בלי לכסות אותו (שבת קכ, ב): קעקוע דתי יוצר יותר בעיות משהוא פותר.

אין זה יוצא מן הכלל. התורה נותנת לעתים קרובות טעם למצווה, אבל המצווה אינה נעלמת כשנדמה שהטעם כבר אינו חל. החכמים נהגו בזהירות: אילו כל אחד היה יכול להחליט שהטעם אינו נוגע לו, לא הייתה נשארת הלכה משותפת.

מי עובר על האיסור?

הרמב"ם מבאר שמי שעושה את הקעקוע עובר על האיסור, ומי שמקעקעים אותו אינו חייב בעונש התורה אלא אם כן סייע במעשה (הלכות עבודה זרה יב, יא; שולחן ערוך, יורה דעה קפ, ב). ומי שהולך למקעקע, בוחר את הציור ומושיט את זרועו, מסייע במעשה כמובן. לעומת זאת, מי שקועקע בכוח, בלי הסכמתו ובלי השתתפותו, לא עבר על שום איסור.

מקרים מיוחדים

המציאות של ימינו מעוררת שאלות רבות, שהפוסקים עסקו בהן לעומק. הנה הקווים הכלליים בלבד:

קעקועים רפואיים. בטיפולים מסוימים, כמו הקרנות, עושים לפעמים נקודות סימון קטנות על העור. פוסקים רבים בני זמננו מתירים זאת כשאין חלופה, משום שמדובר בטיפול ולא בכתובת. יש להתייעץ עם רב, בתיאום עם הצוות הרפואי.
איפור קבוע. גבות, קו שפתיים: מבחינה טכנית מדובר בפיגמנט המוחדר מתחת לעור. השאלה שנויה במחלוקת בין הפוסקים, לפי משך הזמן והטכניקה; יש להתייעץ עם רב לפני כל טיפול.
קעקועים זמניים וחינה. מדבקות, ציורים בטוש או בחינה אינם חודרים לעור: הם אינם עונים להגדרת המשנה, הדורשת חריטה ודיו. יש בכל זאת מי שממליצים להימנע מהם, כדי שלא להיראות כקעקוע.
טיפול בפצע. מותר לשים אבקה או חומר על פצע כדי לרפא אותו, גם אם עלול להישאר סימן (יורה דעה קפ, ג).

ומה אם כבר יש לי קעקוע?

אנשים רבים שואלים את השאלה הזאת אחרי שהתקרבו לשמירת מצוות. תשובת החכמים מרגיעה. קעקוע שנעשה בעבר הוא עבירה שבעבר: אפשר לעשות עליה תשובה, להתחרט ולהחליט שלא לחזור עליה. ההלכה אינה מחייבת להסיר קעקוע קיים, דבר שעלול להיות כואב, יקר ולפעמים מסוכן. יש מי שבוחרים להסיר אותו, ויש מי שבוחרים לכסות אותו מטעמי צניעות במקומות תפילה. כל אחד יתייעץ עם רב לגבי מצבו.

האם אפשר להיקבר בבית קברות יהודי עם קעקוע?

זו כנראה השאלה הנפוצה ביותר, והתשובה חד־משמעית: כן. שום מקור בתורה, בתלמוד, ברמב"ם או בשולחן ערוך אינו אוסר לקבור יהודי מקועקע בבית קברות יהודי. החברה קדישא עושה לו טהרה וקבורה כמו לכל נפטר אחר.

אם כן, מאין באה השמועה? איש אינו יודע בוודאות. היא התפשטה כנראה במאה העשרים, אולי כאמצעי של הורים או של סבים וסבתות להניא את הצעירים מלהתקעקע. ייתכן גם שנולדה מבלבול עם כללים אחרים, אמיתיים, למשל אלה הנוגעים לשריפת גופות או למצבים מיוחדים מסוימים. אבל לגבי קעקוע, אין דבר כזה.

ההיגיון היהודי אף הולך בכיוון ההפוך. היהדות מלמדת שיהודי, גם אם חטא, נשאר יהודי (סנהדרין מד, א: "ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא"). עבירה אינה מוחקת זהות. וכבוד המת הוא מן החובות החשובות ביותר במסורת. לסרב לקבור אדם קבורה יהודית בגלל קעקוע היה נוגד את רוח ההלכה ואת לשונה.

השמועה הזאת גרמה נזק: יהודים מקועקעים האמינו שהם מנודים מעמם, ואחרים לא העזו לחזור לשמירת מצוות, משוכנעים שהם "מסומנים" לעד. חשוב לומר זאת בבירור: קעקוע הוא עבירה שאפשר לעשות עליה תשובה, לא נידוי.

המספרים של אושוויץ: סימן שנכפה

אי אפשר לדבר על הקעקוע בהיסטוריה היהודית בלי להזכיר את השואה. אושוויץ היה מחנה הריכוז הנאצי היחיד שבו קועקעו האסירים. הראשונים שקועקעו היו שבויי מלחמה סובייטים, החל מסתיו 1941; באביב 1942 החלו אנשי ה־SS לקעקע באופן שיטתי את היהודים המגורשים שלא נשלחו ישר לתאי הגזים. המספר על האמה בא במקום השם: זו הייתה שלילת האדם עצמו.

לקעקועים האלה אין כמובן שום קשר לאיסור התורה: הם נכפו באלימות, ומי שנשאו אותם לא חטאו כלל. יותר מזה: עבור רבים, המספר הזה הפך לעדות למה שעברו ולהישרדותם. ניצולים התפללו, הניחו תפילין, נישאו והקימו משפחות עם המספר הזה על הזרוע, ונקברו בבתי קברות יהודיים בכל הכבוד.

יש כאן, אגב, לקח מטריד על משמעותו העמוקה של האיסור. הנאצים קעקעו בני אדם כדי להפוך אותם למספר, לסחורה. לאורך ההיסטוריה שימש הקעקוע פעמים רבות לסימון העבד, השבוי, השייכות הכפויה. התורה, הרוצה בעם חופשי, מבקשת ממנו שלעולם לא יטיל על עצמו בעצמו את הסימן הזה.

בשנים האחרונות קעקעו כמה מצאצאי הניצולים את מספרו של סבם או של סבתם, מתוך נאמנות לזיכרון. המחווה נוגעת ללב, אבל היא אינה משנה דבר בהלכה: המסורת מציעה דרכי זיכרון אחרות, כמו לימוד תורה, צדקה ואמירת קדיש לעילוי נשמת הנספים.

דעות מוטעות על קעקוע ויהדות

"יהודי מקועקע כבר אינו יהודי." לא נכון. יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה; שום עבירה אינה שוללת מעמד זה.
"יהודי מקועקע אינו יכול להיקבר בבית קברות יהודי." לא נכון, כפי שראינו: שום מקור אינו אומר זאת.
"יהודי מקועקע אינו יכול ללכת לבית הכנסת, לעלות לתורה או לחגוג בר מצווה." לא נכון. הוא משתתף בחיים היהודיים כמו כל יהודי אחר.
"האיסור נוגע רק לסמלים דתיים זרים." לא נכון. ההלכה אוסרת כל קעקוע קבוע, גם קישוטי או יהודי.
"קעקוע אסור כי הוא כואב." זה אינו הטעם העיקרי. הטעמים שנתנו החכמים הם ההתרחקות ממנהגי עבודה זרה והכבוד לגוף שה' הפקיד בידינו.
"פירסינג וקעקוע הם אותו דבר." לא בדיוק. פירסינג אינו נכלל בפסוק על הקעקוע, כי אין בו דיו; הוא מעורר שאלות אחרות, כמו איסור החבלה בעצמו וכללי הצניעות, ויש להתייעץ עם רב.

שאלות נפוצות על קעקוע ביהדות

למה יהודים לא עושים קעקועים?

משום שהתורה אוסרת זאת במפורש: "וכתבת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'" (ויקרא יט, כח). החכמים מסבירים שהקעקוע היה סימן של שייכות לעבודה זרה, ושגוף האדם, שנברא בצלם אלקים, הוא פיקדון שאין מסמנים אותו באופן בלתי מחיק.

האם קעקוע הוא חטא חמור?

זהו איסור תורה, שהתלמוד מונה אותו בין העבירות שעונשן מלקות בתקופה שבה בתי הדין הפעילו עונש זה (מכות כא, א). אבל כמו כל עבירה, אפשר לתקן אותו בתשובה. הוא אינו הופך את מי שעבר עליו ל"יהודי רע" או למנודה.

האם אפשר להיקבר עם קעקוע בבית קברות יהודי?

כן. זו שמועה נפוצה, אבל אין לה שום בסיס בהלכה. יהודי מקועקע זוכה לטהרה ולקבורה יהודית כמו כל נפטר אחר.

האם צריך להסיר את הקעקוע כדי לחזור בתשובה?

לא, ההלכה אינה מחייבת זאת. הקעקוע הוא עבירה שבעבר; מה שחשוב הוא ההחלטה שלא לחזור עליה. מי שרוצה להסיר אותו, או לכסות אותו, יתייעץ עם רב לגבי מצבו.

האם מותר קעקוע זמני או חינה?

ציור שנשאר על פני העור, בלי חריטה ובלי דיו שמוחדר מתחת לעור, אינו עונה להגדרת הקעקוע שהתורה אסרה. עם זאת יש מי שממליצים להימנע ממנו כדי שלא להיראות כקעקוע אמיתי. יש לנהוג לפי הוראת הרב.

האם קעקועים רפואיים מותרים?

נקודות הסימון הקטנות המשמשות בהקרנות מותרות לדעת פוסקים רבים כשהן נחוצות לטיפול. הבריאות קודמת לכול. יש להתייעץ עם רב, בתיאום עם הרופא.

האם ניצולי אושוויץ עברו על האיסור?

לא, בשום אופן. קעקוע שנכפה בכוח אינו עבירה. המספר שנשאו הפך, עבור רבים, לאות להישרדותם ולעדותם.

להרחבה

פסוק של מילים ספורות, דיו שאינו נמחק, ומאחוריהם השקפה שלמה על האדם: גוף שאינו סחורה, זהות שאינה נחרטת על העור אלא במעשים, ודלת של תשובה שתמיד פתוחה.

מקורות והפניות

ויקרא יט, ב; יט, יח; יט, כו-כח (פרשת קדושים)
דברים יד, א
בראשית א, כז; בראשית יז, יג
מלכים א יח, כח (נביאי הבעל)
רש"י על ויקרא יט, כח
משנה מכות ג, ו
תלמוד בבלי, מכות כא, א
משנה בבא קמא ח, ו; תלמוד בבלי, בבא קמא צא, ב
תלמוד בבלי, שבת קכ, ב
תלמוד בבלי, סנהדרין מד, א
רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודה זרה יב, יא
רמב"ם, משנה תורה, הלכות חובל ומזיק ה, א
רמב"ם, מורה נבוכים ג, לז
ספר החינוך, מצווה רנג
שולחן ערוך, יורה דעה קפ, א-ג
הרודוטוס, היסטוריות ב, 113
לוקיאנוס מסמוסטה, על האלה הסורית
פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם (De specialibus legibus), ספר א
United States Holocaust Memorial Museum, "Tattoos and Numbers: The System of Identifying Prisoners at Auschwitz" (encyclopedia.ushmm.org)

מאמר מאת מערכת "מחשבות יהודיות" (Pensées Juives).

למה אסור לעשות קעקוע ביהדות?