נח — המתירנות

בפעם הקודמת עצרנו בפסוק "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח) — נח מצא חן בעיני ה'. פסוק זה חותם תהליך של צעדיה הראשונים של האנושות בהיסטוריה: תהליך שהתחיל בשלטון הכוח, דרך קין, והמשיך באימוץ או בחיפוש של אידיאלים, של אמות מידה, של קריטריונים, בדור אנוש. ועכשיו אנו עוברים לשלב שלישי: שלב המתירנות. אלה מכות שההיסטוריה ידעה ושאנו מכירים עד היום, משום שלא הגענו אל הייעוד הזה — לא הגשמנו את הייעוד של "בן אדם". אתם יודעים שתוכניתו הראשונית של הקב"ה היא לברוא "אדם". "אדם" הוא, אם תרצו, כינויו של כל אדם שהתפתחותו יוצאת מן האדמה, וכשם שהאדמה מזינה אותו, כך הוא ניזון גם משאיפותיו הרוחניות. אבל הנה הוא הצטמצם ל"האדם". "האדם" פירושו שיצא מן הכלליות ונסגר בתוך השקפת חיים שהיא שלו בלבד — וכך כבר מאז קין. מאז קין אנו עוסקים ב"בני האדם", ו"בני האדם" האלה אכן מפתחים תרבות, ציוויליזציה המושתתת על המסחר, על המוזיקה והאמנויות, על הטכנולוגיה והמדע. יבל הוא הראשון, יובל השני, השלישי הוא תובל-קין, והרביעית היא הבת, שתהיה אשתו של נח — נעמה, וכשמה כן היא, מלשון נועם: בסופו של דבר זוהי, נאמר, תרבות הפנאי. אבל כל זה הוא זרעו של קין. זרעו של אנוש, לעומת זאת, מפתח חיפוש רוחני, שעליו מעידים גם שמות הילדים: חינוך, אנושיות, מהללאל — הלל לא-ל — ולבסוף נח, מי שמביא נחמה לכול ושעתיד להיות האדם החדש. יהיה איחוד בין שתי הציוויליזציות האלה: בני קין, "בני האדם", ובני שת — שת, זה שבא תחת הבל — וינסו אכן להגשים באמצעות שני הזרמים האלה איזון חיים, שהוא שיקבע את כיוונה של האנושות.

אתם יודעים, חכמינו אמרו שכדי להיות נביא נדרשים שלושה תנאים: עושר מצד אחד, חכמה מצד שני, ולבסוף גבורה — כוח, שליטה עצמית, עוצמה. רדיפת העושר מצויה אצל בני קין, ביקוש החכמה אצל בני שת, והגבורה — אצל בני נח. זו הסיבה שכאשר באה המתירנות הזאת, והרצון הזה למזג את שני הזרמים יחד, נולדו גיבורים — והגיבור האמיתי הוא הכובש את עצמו, המגלה שליטה עצמית. אבל יש כאן כישלון. מדוע? משום ש"המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו, ד) — הם נשארו תמיד "אנשי השם", ברמת השם.

במילה "שם" טמון מושג ה"שממה" — השממה, המדבר, החורבה. מדוע? משום שאין עובדים את מה שמעבר לשם. אין עובדים את המוחלט שבשם, אלא את נגזרותיו של השם. כלומר, לכל אחד תפיסה משלו של הקב"ה, בדרכו ובאופנו, וכשהוא פונה אל הקב"ה, כבר הגביל אותו לקטגוריות המחשבה שלו, לבקשותיו, לצרכיו, לדרך שבה הוא תופס אותו. וכך נוצרות דווקא אלוהויות — אלה אלילים. וזה מה שגורם לכך שהקב"ה מתאכזב מהתפתחותה של האנושות הזאת ומחליט אכן: "אמחה את האדם אשר בראתי" (בראשית ו, ז) — אמחה את האדם אשר בראתי, אמחה את "האדם", משום שאין "בן אדם", אין אדם המממש את עצמו מתוכו ומשתדל, כמובן, לרכז אליו את כל כוחות הבריאה, וזאת גם דרך בני האדם השונים שמהם הורכבה האנושות באותה תקופה — כמו היום. אתם יודעים, כשהקב"ה מחליט להשמיד את הטיוטה שנעשתה, כולם נסחפים: צדיקים ושאינם צדיקים, ילדים ומבוגרים — עומדים לעצב מחדש את זרם ההיסטוריה. ואת הזרם החדש של ההיסטוריה, אתם יודעים, מי קובע? קובעים אותו יוזמיו של כיוון מחשבה חדש, מחדשיו של מוסר חדש, ככל שההיסטוריה צריכה לעבור משלב לשלב, מנורמה לנורמה. ואז יש אכן רעידת אדמה בהיסטוריה, הסוחפת את העולם כדי לפנות מקום למציאות ההיסטורית החדשה הזאת.

וכשרעידת האדמה הזאת מתחוללת, אינה מבחינה בין ראויים לשאינם ראויים, אלא סוחפת הכול. מה שחשוב עכשיו הוא התנופה החדשה שניתן להיסטוריה. מי שנותן להיסטוריה את התנופה הזאת הוא צדיק הדור. הוא שפורץ דרך חדשה, והדור אינו מצליח להתמודד עמו, אינו מצליח ללכת בעקבותיו. וכל עוד אין אופקים היסטוריים חדשים, ההיסטוריה דורכת במקומה: מתקיימים בדוחק, נאחזים במה שכבר רכשנו. אבל מיד כשיש צדיק הנותן להיסטוריה דחיפה חדשה, מייסדים על כך כיוון חדש. כך יקרה עם נח, כך יקרה עם אברהם, כך יקרה עם משה, ולכן אלה הם גילויי המשיחיות שאנו חווים לאורך ה"תולדות". יש, אתם יודעים, שלוש עשרה "תולדות" בתנ"ך — שלוש עשרה הולדות, כמובן. כן, זהו מבנה של בריאה […].

אבל התולדות הראשונות הן "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב, ד) — "בהבראם": באברהם. הנה ההולדות, הנה תולדות השמים והארץ. ואחר כך אנו שומעים על שני הזרמים של "בני האדם": מצד אחד זה של קין, ומצד שני זה של שת, שינסה להשיב את "אדם", ויהיה "בן אדם" — ומי שיצליח בכך הוא אברהם. זו הסיבה שהפרשה הראשונה הקרויה "תולדות" היא פרשת יצחק: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (בראשית כה, יט). והנה, הפרשה הראשונה הקרויה "תולדות" הייתה צריכה להיות פרשת נח. מדוע? משום שכאן הפרשה פותחת ב"אלה תולדות נח" (בראשית ו, ט). אתם יודעים היטב ששמה של פרשה נקשר לרוב במילה הראשונה או השנייה שבה.

וכאן, המילה שהייתה קובעת את שם הפרשה — כלומר את שמו של הפרק החדש הזה בהיסטוריה — היא "תולדות". אבל אין תולדות אצל נח. אין תולדות. מדוע? משום שנח אינו מוליד אלא את עצמו: "אלה תולדות נח — נח": נח אינו מוליד אלא את עצמו. זוהי הגבלה של מהלך ההיסטוריה; אי אפשר כך. האבות שונים זה מזה במהותם. ליצחק יש תבנית שונה מזו של אברהם: אברהם הוא החסד, יצחק יהיה הגבורה, יעקב יהיה האמת — שלב חיים אחר. כאן, כשהקב"ה מחליט על רעידת האדמה הטבעית הזאת שתסחוף את העולם, הוא חותם ב"ונח מצא חן בעיני ה'" — נח מצא חן בעיני ה'. החן.

החן — במילה שבה מתרגמים אותו בצרפתית, grâce, יש משהו נוצרי. מהו אפוא? הוא רחוק מלהיות אובייקטיבי. אל נדבר על החן במובן של הדר — הדר בהליכה, הדר בדיבור, הדר שבתנועות הגוף. לא, שהרי על חינות כאלה נאמר: "שקר החן והבל היופי" (משלי לא, ל) — שקר הוא החן, הבל הוא היופי. כלומר, החן שאנו מדברים עליו כאן הוא זה שמגדיר רבי שמשון רפאל הירש, באומרו שמדובר במעלה יוצאת דופן הניתנת לאדם ועולה אכן על תכונותיו ויכולותיו. אבל באיזו זכות היא ניתנת לו? היא בחינם. אתם יודעים שהמילה "חן" הולידה את המילה "חינם". והקב"ה אמר שהוא נותן חן כשהוא רוצה: "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם" (שמות לג, יט) — אחון את מי שארצה לחונן, גם אם אינו ראוי לכך.

ארחם את מי שארצה לרחם. אבל מה עושה כאן החן הזה? האם הוא באמת ראוי? יש מחכמינו האומרים שאינו בחינם לגמרי: הוא בא מתוך רצון לתקן מצב. למשל, מי שנשאה חן — שכן יש הבדל בין מציאת חן לבין נשיאת חן. מציאת חן — החן הוא באדם עצמו, כמו אדם חביב. הוא כובש אתכם. אתם רואים את עצמכם דרכו, מתקשרים עמו בקלות, מאמצים אותו בנקל. ויש מי שמראיה דוחה, כמו שהייתה אסתר — "אסתר ירקרוקת היתה" (מגילה יג, א) — לא הייתה יפה, אבל נשאה חן. והחן הזה היה "בעיני" — בעיני המתבונן בה; וזה פירושו של "ונח מצא חן בעיני".

נח מצא חן "בעיני", כלומר מתוך התבוננות בנח החליט הקב"ה לחונן אותו בחן הזה. האם יש דרך לקנות את החן הזה? יש שתי דרכים. "ולענוים יתן חן" (משלי ג, לד): הענווים זוכים בחן הזה. אדם שאינו מבקש לכפות את השקפתו, וסבור שבעולם המגוון הזה יש בכל אחד תבלין מסוים של חן, ולכן יש דברים שיכולים למצוא חן בעיניי, ואין פירוש הדבר שהם מוצאים חן בעיני אחרים — אבל זו דרכי שלי… חכמינו אמרו: שלושה חינות יש בעולם.

חן אדם — חנו של האדם. "חן מקום על יושביו" — החן, הקסם של הסביבה, של המקום שבו בחר אדם לדור. ואחר כך הקסם של המקח שקנה אדם, שבחר בו: אין בו בהכרח כל המעלות הנדרשות, אבל הוא מוצא חן בעיניי כמו שהוא, הוא מקסים אותי — בחירת תמונה, אפילו בחירת מכונית, אפילו בחירת חפץ אמנות שקניתי. והנה, רבי נחמן, בליקוטי מוהר"ן, המחיש את דרך הראייה הזאת. דרך מעשה בבן שעזב את בית הוריו לשנים רבות, יצא לגלות, ואחר כך חזר ואמר שלמד את אמנות עשיית המנורה — את אמנות הארת העולם — וביקש שכל האמנים ואנשי התרבות יתכנסו לכינוס, והוא עצמו יראה להם את מה שעשה בשנות גלותו. האב, שהיה מלך, נענה, והכינוס מתקיים, והמנורה נעשית לעיניהם — ולבסוף אינה זוכה להסכמת הנוכחים. איש אינו מאמץ אותה, והאב רוצה לברר אם אין כאן באמת איזו קנוניה. הוא בא אל בנו ואומר לו: הרי אין בידך הסוד לשכנע את כולם בדרך ראייתך? אמר לו הבן: עכשיו יש בידי ההוכחה שהצלחתי בשליחותי, שהרי מה שרציתי הוא בדיוק להראות שלכל אחד אור משלו, ראייה משלו של הדברים; והעיקר הוא שדרך הסובלנות הזאת, דרך התכנסותם של האורות האלה, נוכל — כמו עם ישראל — לעמוד למרגלות הר סיני: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) — ישראל חנה מול ההר, וחכמינו אמרו: "כאיש אחד בלב אחד". והנה, את ה"ויחן" הזה אין לתרגם מלשון חנייה, מחנה; מוטב לראות בו את המילה "חן". כל אחד ביקש למצוא חן בעיני חברו. כל אחד הודה שבכל אדם יש חן, והתקשורת בין החינות השונים האלה, בין הקסמים השונים האלה, היא שמאפשרת לנו אכן לחזות בהתגלות הקב"ה לעולם כולו. והדרך השנייה לקניית החן — גם היא בספר משלי: "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה, יט) — אילת אהבים ויעלת חן. זהו התואר שניתן לתורה.

זהו החן המאיר פנים בחכמת התורה. אבל האם רק הענווים, רק מי שזוכים בתורה, יש בהם החן הזה? לא. החן הזה נשאר מתנה מסתורית. מדוע? משום שלמעשה נשקף דרך אותו אדם עתיד. מה פירוש הדבר? שנח, מעיקר הדין, לא היה ראוי לשרוד את המבול. גם הוא היה אמור להיסחף בגשמי המבול. ולגשמי המבול, אתם יודעים, יש גם משמעות נוספת: כשם שהגשמים, בהרוותם את הקרקע, מחיים את האדמה, כך התורה נקראת "גשמי ברכה" — גשמים של ברכה, והיא טל של חיים: ייעודה להחיות אדם מבחינה רוחנית.

אבל כשאין אדם מסוגל לספוג את האורות האלה, את הגשמים האלה, וכשהוא מתייצב כסלע, הגשמים מצטברים ואנו טובעים בשיטפונותיהם. הם אינם נספגים. והתורה — כך בדיוק: כשיש התגלות יוצאת דופן העולה על כושר הקליטה, כל תועלתה של ההתגלות אובדת. את המבול הזה יש לראות אפוא משתי זוויות, אבל העיקר הוא שבסך הכול היה המבול ביטוי לרצון הקב"ה להשיב אליו אנושות באמצעות התגלות פתאומית; ומשלא הייתה האנושות הזאת מסוגלת לכך, היא נעלמה, ונח, שהיה היחיד, לא קצר אלא את מצוות בני נח […].

יש כאן הקבלה, ואף דמיון, להתגלות הקב"ה על הר סיני, למעמד הר סיני. כשנגלה הקב"ה, נותר עם ישראל לרגע בלא חיים. לא יכלו לשאת את ההתגלות הזאת, והקב"ה הוריד טל של תחייה, שהעניק להם אפשרות לקום לתחייה. ובכן, מדוע לא היה כך גם בדור המבול? פשוט מאוד, משום שדור המבול היה מפולג, מלא חמס, נתון לכל — "כי השחית כל בשר את דרכו" (בראשית ו, יב) — לכל השחיתויות. לא היה הדבר אפשרי אפוא; ואילו הדור שעמד במעמד התגלות הקב"ה על הר סיני — "ויחן שם ישראל" — ישראל היו שותפים לאותו חן עצמו, "כאיש אחד בלב אחד", וההתגלות הזאת של הקב"ה על הר סיני גרמה לכך שהתורה כולה נקלטה בעם ישראל.

עכשיו, אמרתי קודם שנח היה אמור בעצם להיעלם כמו דורו, אלא שזכה ב"מציאת חן" הזאת, בחן הזה. שואלים את השאלה, והתשובה הראשונה היא שלנח לא היה חלק בדור הזה; הדור היה גדול עליו. כבר יפה מאוד שלא נסחף עם הזרם. הוא היה ללעג לכל בני דורו, ולכן מה שהיה חשוב לו הוא להתכנס בתוך בקתה ולחיות את חייו מוגן מפני כולם. מי שיבקש להבין ולו רק את המידות שהתורה טורחת למסור על התיבה הזאת, שהיה עליו לתכנן במשך מאה ועשרים שנה — אורך חיי אדם, שהרי הקב"ה החליט שמעתה חיי האדם לא יעלו על מאה ועשרים שנה —

ובכן, ימצא שאורכה, רוחבה וקומתה של התיבה כפופים לצירופי שם הוי"ה, יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א. ה"א ערכה חמש, וא"ו ערכה שש: חמש כפול שש — שלושים. שלושים אמה הייתה קומת התיבה. יו"ד ערכה עשר, וה"א חמש: חמש כפול יו"ד — חמישים; זהו רוחב התיבה, חמישים אמה. אורך התיבה הוא יו"ד כפול ה"א כפול וא"ו: חמש כפול עשר — חמישים, כפול וא"ו — שש כפול חמישים — שלוש מאות. כלומר, התיבה היא התכנסותו של נח אל שם ה', ואילו האחרים, "אנשי השם", הסתפקו בתאריו השונים של הקב"ה; הוא הציב את הקב"ה שלו מעבר לתאריו, את אמונתו מעבר לתאריו, ושם ביקש אכן לברוא מחדש את עולמו. בתחילה היה הדבר כדי להחיות, כדי לתת חיים — אבל לא. הניסיון השני: כשעליו לבחור את הבהמות, אומרים לו: לא, יש לקחת מן הבהמה הטהורה, שבעה שבעה מכל מין. כלומר — הרי באותה תקופה עוד לא הייתה תורה שתקבע טהורות וטמאות, ורש"י מפרש: "העתידה להיות טהורה" (רש"י, בראשית ז, ב) — משום שהייתה לו ראייה רחוקה הרבה יותר, נכונה הרבה יותר, חדה הרבה יותר, של מה שצריכים להיות החיים האמיתיים עם הקב"ה. אלא שהחיים האמיתיים האלה עם הקב"ה אצל נח הם בבחינת "את האלקים התהלך נח" (בראשית ו, ט).

וההתהלכות הזאת נשארת בכל זאת בתחום הטבעי, כלומר בתחום החיים של העולם הזה, ולא במעבר מן החיים אל מה שמעבר להם. זהו "אלקים". לנח שלוש מעלות: הוא צדיק — איש מוסרי; הוא תמים — איש שאין בו מום, טהור; ו"את האלקים התהלך נח" — בעל הטורים דורש: מהן האותיות האחרונות של "האלקים התהלך נח"? ח', כ', ם' — חכם: הייתה בו חכמה. "את האלקים" — חכמה המיוחדת לטבעו של העולם הזה, אך אינה חורגת ממנו. כלומר, מדובר באדם שיש בו אכן הכישרון לפרש את העובדות.

לאחר שהתרחשו, מנסים להתאים אותן, למצוא להן מקור בכתוב וכדומה. אבל הוא אינו רוצה להקדים את העובדות, ולכן הטענה שאנו טוענים כלפי נח היא שהתכנס בתוך עצמו, ולא היה בו די ביטחון לומר: ובכל זאת, אולי אוכל לשנות את הגזרה. אוכל להתווכח עם הבורא וללמד זכות על הדור — כפי שעשה אברהם בעניין סדום ועמורה, כפי שעשה משה בעניין דור העגל. אברהם לא הצליח, אבל משה הצליח ושינה את הגזרה. ואילו נח לא ניסה אפילו, ולכן אומרים שנח, בסופו של דבר, לא הוליד אלא את עצמו.

ונראה דרך בניו — שם, חם ויפת — את שלוש הפנים המתחרות, כביכול, על אישיותו של נח. את זה נראה בשיעור הבא; אבל מה שחשוב לומר עכשיו הוא ש"מציאת החן", החן שמצא, מתומצת ברש"י הראשון: "הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר: זכר צדיק לברכה" — מכיוון שהזכיר את נח, מנה את שבחו. "דבר אחר: ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" (רש"י, בראשית ו, ט) — שעיקר צאצאיהם של הצדיקים הם מעשיהם הטובים; לא הילדים, אלא מעשיהם הטובים. ובכן, לשם מה בא רש"י זה? שהרי השאלה שרש"י שואל היא: "מצא חן בעיני ה'" — בזכות מה? בסופו של דבר, הוא צדיק, הוא תמים, "את האלקים התהלך נח". יש בו אפוא שלוש המעלות היסודיות האלה, ועיקר תולדותיו הם המעשים הטובים שעשה; זכר צדיק לברכה — הוא ראוי לברכה, הוא ראוי ל"ונח מצא חן בעיני ה'".

לכאורה, אפוא, הפסוק הזה היה צריך לבוא לנמק את "ונח מצא חן בעיני ה'". אבל העובדה שהוא נאמר, שהוא מובא רק אחר כך, מוכיחה שלא בזה התחשב הקב"ה כשנתן את החן הזה לנח. במה אפוא התחשב? שהרי מזכירים "לברכה" רק כשיש ניגוד. הפסוק אומר: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז) — זכר הצדיק לברכה, אבל שם הרשעים נידון לרקבון, להתפוררות. כדי להבליט את הניגוד בין הרשעים לצדיקים אומרים "זכר צדיק לברכה". אבל לא — אם כן, מיהו הצדיק? אין זה נח, שהרי אנו אומרים שנח לא התערב אפילו למען דורו, וצדיק שאינו מתערב למען דורו אינו ראוי להיקרא צדיק.

הצדיק הראוי לברכה הוא זה שנאמר לו "והיה ברכה" (בראשית יב, ב) — היה ברכה. "והיה ברכה" נאמר לאברהם. יש אפוא משהו מאברהם בנח. ואם נח ניצל מן המבול, הרי זה משום שראייתו של הקב"ה בנח, במבול הזה, בבריאה המחודשת הזאת של האנושות, מכוונת אל אברהם, שהוא הברכה, שהוא "זכר צדיק לברכה". נח זוכה אפוא בזכות התוכנית שתכליתה אברהם — אברהם שיהיה הוא ה"תולדות", שהוא באמת יניע את תולדות האנושות. הוא, ולא נח. וזהו "ונח מצא חן בעיני ה'" — נח מצא חן בעיני ה'. אם יש לכם שאלות…