חיי שרה: פטירתה של שרה (חלק א')

הנושא שנעסוק בו הערב הוא "חיי שרה". למעשה מדובר בהסתלקותה של שרה, בקבורתה של שרה — אבל יש לנו כלל: "צדיקים במיתתן קרויין חיים", הצדיקים, אף במיתתם, קרויים חיים; ואילו הרשעים — הכופרים, אלה שהזמן מת אצלם — "בחייהם קרויים מתים": אף בעודם בחיים הם נקראים מתים, נעלמים. זו הסיבה ששתי הפרשיות שבהן מדובר בהסתלקות הצדיקים — "חיי שרה" ו"ויחי", "ויחי יעקב בארץ מצרים" — נפתחות ונושאות כשמן את החיים: "חיי שרה", ובעצם מדובר בהסתלקותה של שרה, בהסתלקותו של יעקב. אבל לא, יעקב — יעקב עודנו חי, יעקב עודנו חי.

אנו נקראים לחיות בעולם הזה כמו בדירת דופלקס או בפנטהאוז, לא כן? בעולם הזה אנו מתגוררים בקומה התחתונה, ויש לנו גם קומה עליונה, והקומה העליונה היא העולם הבא. וכך אנו נעים הלוך ושוב בין העולם הבא לבין העולם הזה שלמטה, וממילא, לאמיתו של דבר, איננו מתים לעולם. המוות הוא פשוט ליקוי מאורות. ליקוי הכרחי, חיוני, כדי לעלות מדרגה נוספת בחיים, לעבור אל ראיית עולם אחרת. ולכן עיקר האמונה ביהדות אינו כל כך גן עדן; העיקר, יסוד האמונה, הוא תחיית המתים, תופעת תחיית המתים.

תחיית המתים פירושה שאיננו מתים; אנו נקראים לחיות מחדש. המעבר דרך המוות אינו אלא התפרקות של הישות, כהתפרקות הזרע באדמה כדי להגיע אל חיים אחרים. וזו הסיבה, כידוע, שדווקא העיר הזאת נבחרה ראשונה לאחיזה, לקניין עצמו של ארץ ישראל. אתם יודעים שיש שלושה מקומות בארץ ישראל שנאלצנו לשלם עליהם מכספנו. קנינו אותם. קנינו את הר הבית, ושילמנו עליו לארונה היבוסי — ארונה היה יבוסי. שילמנו על מערת המכפלה לעפרון — לעפרון שילמו עליה. והמקום השלישי, שנקנה בידי יעקב, הוא שכם, העיר שכם.

למרבה הצער, ויתרנו על שניים מן הקניינים האלה — אבל הקניינים האלה שלנו הם. הם לא ניתנו לנו; קנינו אותם בכספנו. אבל מה שחשוב כאן הוא העובדה שהאחיזה בארץ — הקניין של הארץ — מתחילה, כביכול, בבית קברות. אבל לא: בית הקברות נקרא בעברית "בית החיים", ביתם של החיים. בבית החיים יש קרבה בין טומאה לקדושה. יש בו נוכחות של חיים רוחניים, כמו נוכחות של נפש המרחפת על הקברים. וממילא, לאמיתו של דבר, האחיזה האמיתית בארץ היא במקום שבו, הייתי אומר, קברנו את גופנו, את עצמותינו — את הישות שנשאה את הערכים שהוצאנו אל הפועל. שהרי לאמיתו של דבר, בלי הגוף הזה לא היינו יכולים ליישם שום דבר, להגשים שום דבר.

אם כן, האדמה הזאת — בית החיים, שהוא ביתם של אלה שנעלמו, שהסתלקו — היא שטר הקניין שלנו על הארץ שהובטחה לנו. כן, זהו הקניין. זהו הקניין. ועפרון, כשמו כן הוא — מלשון עפר — אינו מבין זאת. בעיניו מדובר בשדה חקלאי, שבסופו של דבר אפשר לגזול אותו, לשנות את ייעודו בהמשך, או להקצות אותו לבנייה עתידית. אבל לא: בית קברות הוא קניין שאי אפשר לשחק בו כמו בקרקע חקלאית ולשנות את מעמדו. בית הקברות נשאר קניינם של כל הטמונים בו, ומי שקברו בו את יקיריהם תובעים בו את חלקם, משום ששם, במקום שבו קברו, נמצאים יקיריהם — מהותם, שורשיהם.

שם הם יכולים באמת להתחקות אחר אילן היוחסין שלהם. "חברון" — מלשון חבר, חיבור. זו נקודת המפגש בין הרוח לחומר, בין הגוף לנשמה. לכן העניקה התורה חשיבות ראשונה לקניין הזה — ובאמצעות מי? באמצעות האישה. האישה נחשבת "קרקע עולם", כקרקעיתו של העולם. מדוע? משום שהיא הנותנת חיים, משום שהיא המולידה, משום שהיא המבטיחה את קיום הדורות. לכן היה צריך שתהיה זו שרה — שרה, שרה — ה"מונה ליזה" של המקרא, אם תרצו, לדעתי, משום שהיא שטבעה את חותמה בחיוכה הראשון: "ותצחק שרה בקרבה" (בראשית יח, יב). שרה היא האישה הראשונה שצוחקת — צחוק פנימי, צחוק שיש בו כמעט פחד, הלועג למצב שבו היא נתונה: ללדת ילד בגיל תשעים. היא מאמינה — לא שאינה מאמינה: מי שברא את העולם ודאי יכול לחולל ניסים. ויתרה מזו, לא שרה לבדה נהנתה מן הניסים האלה. מספרים לנו שגם מלכה ילדה ילד בגיל תשעים, בדיוק כמו שרה, ומן הילד הזה יצאה רבקה. גם רבקה, אם כן, היא פרי אותה לידה בגיל תשעים, משום שכאשר עשה הקב"ה את הנס, הוא זיכה בו את כל מי שקיוו, או חיכו בחרדה לילד, או ייחלו לו. וזו אף הסיבה שלפני שהכתוב מספר לנו על מיתת שרה, הוא מספר בקצרה — "ויהי אחרי הדברים האלה" (בראשית כב, כ), כלומר אחרי המאורע, כשיצחק כבר בן שלושים ושבע, ואברהם מתייסר בחרטה:

"מדוע השארתי את בני עד גיל שלושים ושבע בלי לחפש לו אישה? אילו היו לו ילדים, ואז היו מצווים אותי להעלותו על מזבח ה' — לפחות היה נותר לו זרע." אבל לא כך אירע. ועל כך נאמר לו: לא — הניסיון הזה שעברת פתח דרך חדשה. שהרי "ובא השמש": אין להיבהל מן הטרגדיות שאנו חווים. כל טרגדיה נושאת בחובה שמש חדשה. והקב"ה אינו מכבה שמש אלא אם כבר הכין את זריחתו, את שחרו, של מנהיג חדש, של מאורע חדש. ודבר זה מתאמת לאורך ההיסטוריה. אין אפוא לדבר על אנשים שאין להם תחליף, ולשקוע באבל אין־סופי על מי שעוזבים אותנו.

תמיד יש משהו אחר, שמש חדשה שמתכוננת לזרוח. וכאן השמש החדשה הזאת היא לידת רבקה — לידת רבקה, בת בתואל, ובתואל בן נחור. אתם יודעים שהיו שלושה — לאברהם היו שני אחים נוספים. וכאשר תרח עשה את הצעד הראשון במסע לעבר ארץ כנען — שכן, בין שנרצה ובין שלא, כדי להיות בטוחים במה שאנו בונים, במה שאנו מורישים, תמיד צריך חלקת אדמה. עם בלי ארץ הוא עקור, חשוף לכל רוח, ואילו כשיש לו ארץ — הוא מושרש. כמובן, זו תאוריה של הימין; השמאל אינו מייחס חשיבות לארץ.

מדוע? משום שלדעתו הארץ עלולה להיות מקור לריקבון מוסרי מבפנים, לפילוגים בתוך החברה, ולאי־שוויון — היא מעמיקה עוד יותר את אי־השוויון בין בני העם. ולכן, ולכן, אין רוצים מדינה, אין רוצים אומה; העולם שייך לכולם, ומה שצריך הוא לשים את הדגש על הצד החברתי, על המאבק החברתי בין בני האדם. ונחור, אחיו של אברהם, שייך במידת מה למגמה הזאת. אברהם הוא היחיד שרוצה ארץ לצאצאיו. נחור — מגמה קוסמופוליטית במידת מה. והרן — הוא בעד עם הפזור במידת מה בעולם ומפיץ את האמונה בה' בעולם. רבי שמשון […] סבר אף הוא שייעודו של עם ישראל הוא להפיץ את דבר ה' דרך הגלות, ולכן הארץ תפסה מקום טפל, משני, ביחס לגורלו של עם ישראל; לגלות הייתה משמעות חיובית מובהקת הרבה יותר. ובכן, עובדה היא שהרן נפל קורבן לשואה — […] — הוא השליך עצמו לכבשן האש ולא יצא ממנו. אברהם יצא ממנו, משום שהוא היה נחוש בכל מחיר […] ללכת עד הסוף. ונחור, אחיו השלישי של אברהם, שהיה במידת מה בעד דו־קיום […], נעשה בסופו של דבר ארמי — "לבן הארמי" — הוא נעשה ארמי, איבד את זהותו, אינו עוד עברי. אם כן, השמש המפציעה עתה נמצאת במשפחתו של נחור: זו נכדתו של נחור, זו רבקה, רבקה העתידה להיות אשתו של יצחק. ויחד — הזיווג. ולכן, כשאליעזר אומר: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי" — האם יוכל יצחק ללכת אליה? — אברהם משיב לו: לא; הוא משביע אותו שלא ישיב את בנו שמה. האישה חייבת לשנות כיוון לחלוטין ולראות בארץ ישראל דבר חיוני להמשך מטרותיו של אברהם, על פי רצון ה'.

וכך אמנם קורה. רבקה מודעת לכך ומצטרפת ליצחק. אם כן, אם תרצו, הטעם העמוק לזיווגם של רבקה ויצחק הוא קודם כול הרצון לבנות את ביתם בארץ ישראל. זו, אם כן, הפרשייה הקצרה שקודמת ל"חיי שרה". ונאמרה כאן הערה נבונה: אברהם, יצחק ויעקב פגשו זה את זה, הכירו זה את זה. יצחק חי בימי חייו של אביו אברהם, וכן יעקב בימי חייו של סבו. האמהות, לעומת זאת — אף אחת לא הכירה את חברתה; כל אחת בזמנה. רבקה אינה מכירה את שרה, רחל אינה מכירה את רבקה, לאה אינה מכירה את רבקה. […] אמר בחיוך שלא היו להן בעיות עם החמויות, משום שלא הכירו אותן.

אבל הטעם העיקרי, הטעם העיקרי, הוא שהאישה היא מלכות; האישה היא המלוכה, האישה היא מלכת הבית. אי אפשר שיהיו שתי מלכות בבית אחד; יש מלכה אחת בלבד. לפיכך, כל עוד שרה נמצאת, אין מקום לרבקה. כשרבקה נמצאת, אין מקום לא לרחל ולא ללאה. וכן הלאה. […] הגבורה יכולה לדור עם החסד, יכולה להתקיים יחד עם הטוב; החסד יכול לדור בצוותא. אבל לא כן המלכות: המלכות היא תכלית, המלכות היא תכלית.

ועתה […] "חיי שרה": אנו מבינים שהעדיפות ניתנה לקבורתה זו של שרה — שרה כמגילת היסוד, כשטר הקניין על הארץ המובטחת — שנישואי יצחק ורבקה יבואו לאשר. וכאן, כמובן, טמון פשרה של מערת המכפלה. אמרתי קודם שאנו חיים בפנטהאוז או בדופלקס, או בטרקלין הפתוח אל טרקלין אחר, וזה אצל חכמינו הדימוי לכך שלאדם יש חיים כפולים, חיים כפולים. אלה החיים הצומחים בעולם הזה ובעולם הבא, או המחזירים לעולם הזה ערך, ממד של עולם הבא, ופותחים במידת מה את מבטנו אל מה שגן עדן אמור להיות. שהרי גן עדן הוא בלי גוף — אלה נשמות טהורות — […] עד המדרגה החמישים. ושם, בסופו של דבר, כמובן, אין מקום לצורכי הגוף.

אבל יש צורכי גוף. והנה, רק שלושה אנשים חיו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. מספרים שפעם פנו לרב אחד וביקשו ממנו לשמש מנהיגה הרוחני של קהילה שרבה נפטר זה עתה. הוא בא לבדוק את השטח מראש, והגבאים קיבלו את פניו וכולי. הוא ביקש לראות היכן נמצא בית העלמין, בית הקברות, ולבדוק אם הכול שם מוקף בכבוד הראוי, שאין שם ערבוביה. הוא הולך ומתהלך, ורואה על המצבות: פה נקבר פלוני, שחי חמש שנים; לידו פלונית, שחיה שתים עשרה שנה; אחר שחי שלוש שנים.

הוא שאל: "מה זה?" אמרו לו: "בסוף החיים, כשאדם נפטר, אנו עורכים את חשבונו: כמה זמן הקדיש לקהילה, מה נתן, מה חי. ולפי זה אנו קובעים מהו באמת סך ימיו — שכן בשאר הימים הוא היה נעדר, לא חי בתוך הקהילה שלנו. כך נוהגים אצלנו." ואכן, ואכן, כשאנו באים לבחון מעט את מהלך חיינו — כמה זמן מת יש בו, כמה פעמים עמדנו באמת בדרישות חובתנו — זו בעיה, זו באמת בעיה. ולכן התורה מספרת לנו מה מיוחד באבות ובאמהות, אלה שחיו — אלה שנקברו — במערת המכפלה: הם חיו חיים כפולים כל ימיהם. הם לא איבדו ימים; הם נשאו את ימיהם עמם, כמו אברהם, "בא בימים", והם התברכו ב"בכל, מכל, כל".

חייהם לא היו קרועים; חייהם לא נקטעו בכמה שבועות או בכמה חודשים. הם היו שלמים. וזו הדוגמה שבגללה מדגיש רש"י ששרה, שהייתה בת מאה ועשרים ושבע — "בת עשרים" — הייתה ניכרת בזקנתה כפי שהייתה, מבחינת המידות ורעננות הרוח, בגיל עשרים; ובגיל עשרים — ביופיה ובחינה של ילדה בת שבע. כמובן, הערכים אינם זהים, הממדים אינם זהים, אבל יש כאן התפתחות שבה הכול מתלכד ושום דבר אינו צורם במהלך החיים הזה. אין קרע, אין שבר. "יודע ה' ימי תמימים" (תהלים לז, יח): ה' יודע את ימיהם של התמימים — התמימים, כלומר אלה הנושאים אמונה השווה לעצמה תמיד.

שרה היא שנותנת לנו את ההוכחה, ומשום כך קנה אברהם את אחוזת הקבר במערת המכפלה — שהרי הראשונים שנקברו במערת המכפלה היו אדם הראשון ואשתו: הזוג הראשון, זה שהיה יסוד האנושות, שנשא בתוכו את צלם אלוקים. הזוג הראשון — מערה הכפולה בזוגות: זהו בית הקברות של הזוגות, של הזוגות השלמים. והשם הזה ניתן לה משום שהאדם הצליח לכפול את עצמו לשניים, כפי שעשה כל ימי חייו, כדי לענות לצורכי זולתו, לקריאת זולתו. ו"מכפלה" — ערכה של המילה "מכפלה" בגימטריה הוא 175. מאה שבעים וחמש שנה היו גם שנות חייו של אברהם.

וזהו "ויגוע": גוויעה פירושה הגעה אל הקצה — ואף כשהוא מגיע אל הקצה, הוא עדיין חי. "ויגוע". ועל יעקב לא נאמר "וימת". על יעקב לא נאמר כך; נאמר "ויגוע" — הוא גווע, אבל לא מת. וכשם שזרעו בחיים, אף הוא חי עם זרעו. האבות והאמהות הקבורים במערת המכפלה הראו דוגמה של חיים הרמוניים — לא שנראו כך בלבד: הם היו שלמים באמת. המערה הזאת, המחילה הזאת, התגלתה לאברהם כשפתח את ביתו לאורחים והחליט לשחוט בהמה לכבודם, ויותר מזה: הבהמה ברחה, והוא רץ אחריה והשיג אותה במערת המכפלה. שם מצא, שם גילה, היכן נמצאת מערת המכפלה.

מה פירוש הדבר? שפתיחותו זו של אברהם, חסדו כלפי הזולת, היא שהעניקה למקום ההוא את ערכו המיוחד. וזה מה שעושה את קדושתו. חכמינו אומרים שבמערה הזאת, במחילה הזאת, מונחת אבן הפינה של מדינת ישראל — של הבעלות על ארץ ישראל. ולכן נשארת חברון עד היום מוקד — לא רק, הייתי אומר, של התייחדות, אלא גם של זהות לעם היהודי, משום שהאבות נמצאים שם. והנה, התנהל בין עפרון לאברהם מיקוח שלם, בגלוי, על קניית הנכסים האלה. כבר אמרתי שאברהם לא רצה שיהיה זה בתורת שדה — שדה שמחזיקים בו.

הוא לא רצה לקנות שדה. עפרון רצה לתת לו את השדה. אבל שדה — אפשר ליטול אותו ממנו בכל רגע, להלאים אותו בכל רגע ולייעד אותו לדבר אחר. הוא אומר: לא — הוא רוצה את המערה, את המחילה, את הנקרה. משום שאין… אי אפשר להלאים בית קברות. […] אמנם, כשאין שום כבוד למי שהסתלקו, למתים, מרשים לעצמם להפוך את כל הקברים האלה לדשן — לצערנו, כשהכבוד לאדם יורד לשפל; וזה מה שקורה. אבל כיום עובדה היא שחברון היא, לכל הדתות, מקום של התחדשות רוחנית.

מתי, היכן, ייפגשו בני הזוג החדשים, רבקה ויצחק? הם ייפגשו במערת המכפלה. כשאליעזר שב ורבקה עמו, הוא מוצא את יצחק בשדה — איזה שדה? השדה שבו נקברה אמו. עובדה היא שעל צערו של יצחק איננו שומעים דבר. איננו רואים אותו […] מתאבל על אמו. אברהם בא "לספד לשרה ולבכתה" (בראשית כג, ב), לבכות על אובדן אשתו […]. אברהם בוכה על שרה. במילה "ולבכתה" נכתבה כ"ף זעירה: היא אכן השלימה את חייה, מילאה את ימיה. אין מה להוסיף.

אבל תמיד שאלו על ההספד וההלוויה: האם הם בשביל המתים או בשביל החיים? האם זה כבוד שחולקים למי שהסתלק, או למי שנותרו, כדי לומר להם: "ראו, האדם הזה, שהיה עמנו לפני שעה, לפני שעתיים, ושהיו בו כל כוחותיו […], נעשה עתה חומר דומם — אבל דעו שלזכותו עומדים כך וכך, ועלינו להמשיך את דרכו"? לפי זה, ראוי להציגו במידת מה כדוגמה. אבל אם נאמר שזה "יקרא דשכבי" — כבוד למי שאבדו לנו — גם זה נכון, משום שלא תמיד אנו מבינים מה היה משקלו של כל אדם במשפחה, בקהילה: על מה נאבק, על מה נלחם, ומה השיג בחייו. קשה לראות זאת, משום שתמיד יש בידינו רק דוגמיות, ואין לנו מבט על חיים שלמים. וזה לקח שמלמד אותנו אברהם בהספידו את אשתו לפני שקבר אותה, תוך שהוא בוכה עליה במידה. אבל יצחק — יצחק, איננו יודעים, איננו יודעים. לאמיתו של דבר, יצחק מזועזע מן ההסתלקות.

שהרי אנו יודעים היטב מה גרם למיתתה הפתאומית של שרה, שלא ידעה דבר על עקדת יצחק. השטן לבש את דמותו של יצחק ובא לספר לאמו שאביו כמעט שחט אותו, ולב האם לא עמד בכך: היא פרצה בזעקת אימה, ועל זה מתה. מזועזע מן המראה הזה, יצחק לא התאושש […]. הוא יתאושש ביום שבו ימצא את רבקה אשתו ויביא אותה, יכניס אותה, אל אוהל אמו. ושם, אנו קוראים, הנר של שרה, שהייתה מדליקה משבת לשבת, חזר להאיר.

ענן של קדושה שב אל האוהל ההוא. והעיסה שלשה רבקה לבשה, כמובן, את צורת העיסה שבורכה בידי שרה. ואז נאמר לנו שבאותה שעה נקשר יצחק — הוא שוויתר על כל אהבה, על כל היקשרות לדבר כלשהו, עד כדי כך נעשה נוקשה — עתה הוא נקשר אל אהובתו ומתנחם על… [ההקלטה נקטעת כאן]